האודיסאה של האיימקס: היסטוריה קצרה של פורמט ההקרנה

אם אתם פוגשים מעריץ נולאן או חובב IMAX ולא מבינים למה הוא עם דמעות של אושר, הסיבה היא כנראה בגלל ש"האודיסאה" יהיה הסרט הראשון שיצולם במלואו במצלמות IMAX האנלוגיות. יש מצב שעדיין לא הבנתם, בסוף עבור רוב האנשים הידיעה הזאת היא בקושי "מי עשה מה? IMAX זה המסך הגדול הזה?". אז בואו לדלוריאן, כי נצטרך לקפוץ בכמה נקודות חשובות בהיסטוריה כדי להסביר למה זה אירוע שעשוי להשפיע על איך שכולנו נראה סרטים.

מהרגע שהקולנוע נהיה עסק גדול וסרטים התחילו לקבל הפצות רחבות, היה צריך למצוא איזשהו פורמט אחיד שבו כולם יעבדו, כי אם כל צלם או בית קולנוע יבואו בדרישות מיוחדות על איך הסרט צריך להגיע אליו בחיים לא נצא מזה. ב-1909 כמה אולפנים אמריקאים התאחדו והחליטו על פילם בגודל 35 מ"מ בתור הפורמט הזה. כבד ומסורבל יחסית, אבל כזה שאפשר לצלם איתו ולהקרין יחסית בקלות על מסכים גדולים.

וגם, בסוף, זה פורמט באיכות די גבוהה – עם ציוד טוב ושימוש נכון, אפשר להגיע איתו בערך ל-4K, כמו שאנחנו רגילים לראות היום. כמובן שזה לא היה המצב בפועל – עד שהסרט הגיע לבית הקולנוע הממוצע הוא עבר כמה שכפולים ו"דורות" מהמקור שיצא מהמצלמה, מה שהוריד בהרבה את האיכות, וגם כנראה נשרט ונחבל בלי הפסקה עם ההקרנות. זה נשאר בגדול הסטנדרט עד עשרים השנים האחרונות, כשצילום והקרנה דיגיטלית נכנסו לתמונה.

אבל עוד לפני הדיגיטל, כבר בשנות החמישים והשישים, הקולנוע עובר את אחד מהמשברים התמידיים שלו: אנשים באים פחות, בין השאר כי הטלוויזיה תופסת יותר ויותר מקום. אחת הדרכים בהן ניסו למשוך אנשים חזרה לבתי הקולנוע היה פורמטים חדשים, בעיקר מסכים מאוד גדולים, כי מסך באמת ענק לא יכול לשבת אצל אנשים בבית. אבל מה לעשות, בשביל שהתמונה תיראה טוב על מסך יותר גדול, צריך לצלם ולהקרין אותה בציוד הרבה יותר איכותי.

אחד הפורמטים היה הסינרמה, שפיצל את הסרט לשלושה חלקים של 35 מ"מ כל אחד והקרין את הסרט משלושה מקרנים שונים על גבי מסך רחב, ענק ומעוקל בקצוות, כי מקרני הצד היו צריכים להיות בזווית. אי היה אפשר לצלם ככה כי לתאם בין שלוש מצלמות אנלוגיות כדי ליצור תמונה אחת זה עסק בלתי נסבל, אבל כמה סרטים בודדים כן הופצו ככה דרך מה שנקרא Blow Up ואנחנו החלטנו לקרוא לו "הגדלה" בהיעדר תרגום אחר – לוקחים פילם רגיל (או של פורמט אחר) ו"מגדילים אותו" (וספציפית פה מפצלים אותו לשלושה) וככה הופכים את תהליך השכפול שפגע באיכות להרבה יותר עדין. סך הכל רק כמה סרטים בודדים באמת הוקרנו ככה, כי שוב, עסק יקר ומורכב.

עוד שיטה הייתה ויסטה-ויז'ן, שם לקחו את הפילם 35 מ"מ הרגיל, הפכו אותו על הצד ואיחדו כל שתי תמונות לאחת כדי ליצור תמונה גדולה. בגלל הסיבוב הזה, הפילם היה צריך לרוץ מימין לשמאל במקום מלמעלה למטה, מה שהפך הפעם את ההקרנה לכאב ראש בלתי נסבל. בגלל שהם התבססו על הפילם הרגיל, לפחות הצילום לא היה מאוד קשה, ועם האיכות הגבוהה שלה והעובדה שהמצלמה "תפסה" הרבה יותר היא הפכה לחביבת הקהל בעבודה על אפקטים במיניאטורות. ועדיין, לא הרבה באמת צילמו ככה, גם אם לאחרונה יש תחייה בנושא בזכות בריידי קורבט שכך צילם את "הברוטליסט" והחייה את העניין בפורמט אצל רבים, כולל פול תומאס אנדרסון ב"קרב רודף קרב".

הפורמט הכי נפוץ מביניהם היה פילם 70 מ"מ, שהוא פשוט כפול בגודל. כלומר, בערך, בתכלס הוא רק 65 והשאירו מקום לדבר הזה שנקרא סאונד. בקצרה: בשיתוף פעולה עם דולבי, הם הצליחו למצוא מקום על הפילם בשביל לשמור עד שש רצועות סאונד נפרדות, וזאת נחשבה השיטה הכי נוחה עד אז בשביל סראונד, הקטע הזה שקולות ספציפיים באים מאחורה, מה שהפך את הפורמט הזה למוצלח בחבורה.

לצלם איתו עדיין היה כאב ראש, כי צריך פילם מיוחד, מעבדת פיתוח מיוחדת ומצלמה מיוחדת, ולכן עם הדבר הזה צילמו בעיקר אפוסים כמו "2001: אודיסאה בחלל" ולאחרונה "שמונת השנואים". בזכות הסאונד הוא נבחר כפורמט המועדף ל"הגדלות", וגם הרבה סרטים שצולמו לדוגמא בויסטה-ויז'ן בסוף הוקרנו ב-70 מ"מ.

כמו שאתם רואים, כל הפורמטים האלה לא הכי עבדו. בסוף לא באמת צולמו או הוקרנו בהם הרבה סרטים. אבל פורמט אחד היה כושל יותר מכולם, לפחות עד השנים האחרונות: IMAX.

ב-1967 באה חברה חדשה שנקראה בהתחלה Multi Screen, שם שהוחלף מהר ב-IMAX בשביל שהם יוכלו לקבל זכויות יוצרים על השם.

IMAX בגדול אמרו "בואו נערבב את הכל": ניקח פילם של 70 מ"מ, נהפוך אותו על הצד כמו ויסטה-ויז'ן, נאחד כל שלוש תמונות לאחת, נשתמש בשני מקרנים נפרדים בשביל תלת-מימד, ונקבל מגה-סופר-דופר תמונה. תמונה כל כך מפורטת וחדה וגדולה שאי אפשר בכלל לתאר אותה, כזאת שמשערים שמגיעה לרזולוציה של 18K, קפיצת מדרגה ענקית בכל פרמטר, תמונה כזאת שתוכל למלא מסך בגודל של בניין שלם. מה כבר יכול להשתבש?

בגדול, הכל. המצלמה שקלה מעל 35 קילו. היא יכולה לצלם רק כשלוש דקות בלי לדרוש חילוף בזמן שהמצלמות הרגילות באותו זמן כבר ידעו לרוץ מעל עשר דקות. סיבוב של הפילם הזה בתוך המצלמה עשה רעש בלתי נסבל ככה שאי אפשר היה להקליט דיאלוגים איתה. הדפסת עותק של סרט באורך מלא עלתה מעל 35 אלף דולר, הגיעה למשקל של 200 קילו ואורך של מעל 10 קילומטר, והמקרנים והתחזוקה גם הם עולים הון תועפות. בגדול, לגמרי בלתי אפשרי לעבוד איתה, בטח לסרטי קולנוע.

עוד דבר ראוי לציון הוא הסאונד. אם תלכו לאולם קולנוע ממוצע כנראה תראו הרבה רמקולים מפוזרים על כל הקירות (ועוד כמה מאחורי המסך שלא תראו), כי ככה נהוג לפזר את הסאונד באולמות – רמקולים יחסית קטנים שמשמיעים את אותו הדבר. IMAX רצו להגזים – להציב רק חמישה רמקולים, שלושה מאחורי המסך ושניים מעל הקהל, אבל שהם יהיו מפלצות (שבתכלס מורכבות מכמה רמקולים) עם הספק חשמלי גבוה פי כמה, ולכן גם ווליום גבוה בהרבה מהרמקול הממוצע.

במשך שנים אף סרט "אמיתי" (מה שנקרא, פיצ'ר) לא צולם ככה, והפורמט נשאר לסרטים קצרים ודוקומנטריים מדעיים, כי בחלל אף אחד לא שומע את הרעש של הפילם מסתובב. ככה IMAX החזיקו שנים בעיקר במוזאונים, הרבה במה שנקרא IMAX DOME, מסך ענק שכמעט עוטף אותך כמו כדור, והקרינו דוקומנטריים שונים, כולם באורך פחות משעה כי לא הייתה אפשרות להקרין יותר.

אופציה אחרת הייתה אולמות IMAX בתור אטרקציה, כמו הפירמידה שהייתה באילת, שם הוקרנו סרטים קצרים ומוזרים, הרבה מהם בתלת-מימד, חלקם גם מצוירים. זאת הייתה יותר הדגמה של הטכנולוגיה ולא משהו ש"סרטי קולנוע רציניים" היו מתקרבים אליו.

בתחילת שנות האלפיים היה ניסיון להחזיר את הפורמט להוליווד, בעיקר עם ה"הגדלות" (זוכרים מלפני כמה פסקאות?), כלומר רק להדפיס סרטים שצולמו במצלמות רגילות בפורמט הענק להקרנות במסכים העצומים שלהם, שוב כדי להבטיח איכות גבוהה. זה עבד לא רע עם איזה 3-5 סרטים בשנה, וככה גם הוקמו אולמות ה-IMAX של גלובוס בקריון ובאר שבע, שם – אם יורשה לי רגע לערב פה היסטוריה אישית – ראיתי פעם ראשונה סרט בפורמט הזה – "ביוולף", והתאהבתי ישר.

ואז בא אחד, כריסטופר נולאן, ואמר שבא לו ממש לצלם עם זה את "האביר האפל" ב-2008 (כלומר, קצת קודם, כשהתחילה ההפקה). הם צילמו דבר ראשון את סצנת הפתיחה כולה ב-IMAX, שוד של הג'וקר באורך של שש דקות. ביום השני הצלם שניסה לסחוב את המצלמה ידנית פרק את הכתף. בשאר הסרטון הם מתארים כמה קשה לצלם ככה ואיזה אתגר היה כל האירוע לעומת צילום רגיל – איך מזיזים את המצלמה, הפוקוס, זמן ההחלפה – פשוט הכל שונה והרבה יותר מסורבל. בסוף הם הצליחו לצלם כמעט חצי שעה מהסרט בפורמט הזה ואת השאר במצלמה רגילה.

וזה הצליח. הסרט שבר קופות בלי קשר, אבל גם שבר שיאים במכירות כרטיסים מבחינת הפצה ב-IMAX. אני לא מכיר אחד שראה ככה את "האביר האפל" או כל סרט אחר שעשה שימוש בפורמט ולא זוכר את זה כחתיכת חוויה. זה הרבה מעבר לעוד מסך ענק: איכות ההקרנה הזאת פשוט מהפנטת גם אנשים שלא מבינים בדיוק את הפרטים הטכניים. וזה לא נשאר רק שם – עד היום בגרסאות הדיגיטליות בנטפליקס אפשר לראות את הפער באיכות התמונה בסצנות האלה.

נולאן בעצם הפך את IMAX לדבר הגדול הבא ובזכותו הם נהיו כל כך נפוצים. עם המהלך הזה, כל מולטיפלקס חדש רצה שיהיה לו אולם IMAX – פשוט הרבה יותר קל להביא לשם קהל. זה גם הכניס את האולפנים בהוליווד לקרבות על המסכים האלה: יש רק אחד בכל מתחם, אז יש גבול לכמה סרטים אפשר להקרין שם, והחברה שומרת לעצמה את הזכות לבחור מה מוקרן.

אבל בגלל העלות הגבוהה והקושי בתפעול, בסוף עד היום רק 20 סרטים צולמו (חלקית) ככה. הראשון לאמץ את הרעיון אחריו היה, מכל האנשים,  דווקא מייקל ביי, שצילם עם המצלמות האלו כמה קטעי אקשן ב"רובוטרקים: הנקמה". עוד שם מפתיע ברשימה הוא טרנס מאליק, שהשתמש במצלמות ל"עץ החיים", מה שנשמע סביר עד שנזכרים שהסרט בסוף בכלל לא הוקרן ב-IMAX (אבל, לצורך ההוגנות – הרחבה של קטעי הדינוזאורים בו כן).

גם כיום יש רק 30 בתי קולנוע בעולם שיודעים להקרין את זה, רובם באמריקה הצפונית (אפילו שהיו שניים לרגע גם בישראל שגם הקרינו את "האביר האפל" ככה). אז איך בכל זאת יש IMAX בכל מקום ולכל סרט שני? כי החברה נכנעה והסכימה להקים אולמות שיקרינו דיגיטלית, כלומר פשוט מקובץ במחשב ברזולוציה של 2K (בערך HD שאנחנו רגילים אליו), מה שגם אומר מסכים קטנים בהרבה, אפילו שחלקם כבר שידרגו ל-4K מאז (לא בארץ). הם גם נתנו למצלמות דיגיטליות מסוימות תו תקן משלהם כדי שצלמים יידעו עם מה לעבוד כדי לקבל תמונה יחסית טובה.

ככה בעצם נבנו רוב האולמות מאז וכל אלו הישראלים. כלומר, זה הפך את המותג למין "אצלנו יש צילום איכותי, מסך גדול יחסית והקרנה טובה עם ציוד מעל הממוצע", אבל לא שום דבר מטורף כמו זה האנלוגי.

עם "אופנהיימר" בקיץ 2023 קרה איזשהו פיצוץ. אחרי הקורונה סרטים גדולים הפכו לאירועים, ואיכשהו המסך הענק וההקרנה האנלוגית באיכות משגעת תפסה. מעט העותקים שהסרט קיבל (שוב, רק 30 בתי קולנוע) הוקרנו כמעט מסביב לשעון במשך חודשיים, באולמות מלאים כמעט תמיד. הסרט שבר שיאים בהכנסות ב-IMAX וספציפית באולמות האנלוגיים. זה גרם לדני וילנב לעשות "הגדלה" לפורמט עם "חולית 2" – משהו שלא קרה בהוליווד בערך 15 שנה כבר – ושוב האולמות היו מלאים.

בתור אחד האנשים הכי חשובים לחברה, נולאן כל הזמן עבד עם IMAX על שיפורים כדי שיוכל לעבוד איתם יותר ויותר. ב"טנט" מעל שעה כבר צולמה ככה, אבל בסוף הן עדיין מרעישות וזאת חלק מהסיבה ש"דנקרק" לא עמוס דיאלוגים. לפני שנה דווח על דגם חדש למצלמה, כשהשיפור העיקרי הוא צמצום הרעש שלהן בשליש – כלומר, אולי יהיה אפשר גם להקליט סאונד כשמצלמים איתן.

גם מחסנית הפילם הוגדלה כדי שיהיה אפשר לצלם יותר דקות בלי חילוף, ואולי הכי חשוב: אפשר לקבל את התוצאה באיכות גבוהה כמעט מיד בלי לחכות לפיתוח. זה קריטי אם רוצים לצאת לצלם בכל רחבי העולם, כי לכו תמצאו מעבדה ומקרן שאפשר לבדוק איתם מה יצא בפועל. היה ברור שנולאן מעורב ושהוא ייקח אותן לסרט הבא שלו, "האודיסאה".

בפאנל בפסטיבל קאן מנכ"ל IMAX, ריץ' גלפונד, אימת שהדגם הוכן בהזמנה עבור כריסטופר נולאן, וש"האודיסאה" יהיה סרט הראשון שיצולם כולו ככה. כלומר, כל הסרט יצולם ויוקרן בפורמט הכי ענק ומסורבל שאי פעם הומצא וגם כזה שאיכותי משמעותית מכל המתחרים. לא עוד מעברי יחס-מסך וקפיצות איכות. אם היה קשה להשיג כרטיסים להקרנות האלו ב"אופנהיימר", הפעם אני בטוח שכרטיסי יד שנייה יעופו באוויר בסכומים מוגזמים.

חוץ מההתלהבות האישית מכל העסק, לדעתי יש פה פוטנציאל השפעה גדול על הפצת סרטים ובתי קולנוע בעתיד, בדומה למה שנולאן עשה ב-2008. גלפונד כבר אמר שהשנה משתמשים במצלמות שלהם יותר מבכל שנה אחרת, ועם מגמת העלייה הזאת אני מקווה שנתחיל לראות גם יותר אולמות כאלו. הנה, לראשונה מזה מעל לעשור, אולם חדש עם מקרן כזה ייפתח בקיץ הבא בלוס אנג'לס. אולי הסטנדרט בכל מולטיפלקס יהיה גם אולם אנלוגי בשנים הבאות? תנו לי לקוות.