ביקורת: סוכני ש.י.ל.ד

אחת מסדרות גיבורי העל הטובות ביותר ששודרו, בעיקר כי היא לא ממש סדרת גיבורי על

לפני כמה שבועות הגיעה לסיומה אחת מסדרות גיבורי העל הטובות ביותר ששודרו, והיא זוכה ממני למחמאה הזו בעיקר כי היא לא ממש סדרת גיבורי על.

"סוכני ש.י.ל.ד", יודעים כולם, שייכת ליקום של מארוול. היא יצאה לדרך רכובה על גלי התהילה של "הנוקמים", ג'וס ווידון כתב וביים את הפיילוט, ובשתי עונותיה הראשונות הקשר לסרטים היה הדוק גם מבחינה עלילתית. אך ההסתכלות על הסדרה רק דרך הפריזמה הצרה של השייכות ליקום של מארוול עלולה לעשות לה עוול: היא בהחלט לקחה ממארוול הרבה דברים טובים – בעיקר שנינות והומור בכל פינה ודמויות עם מודעות עצמית מכאן ועד קץ מגפת הקורונה – אבל לצופים הסבלניים (והיה צריך סבלנות), היא הלכה והתבררה כהרבה יותר מסתם מנת ביניים בין הסרטים.

תחילת הסדרה הייתה מעין אוסף של עלילות גיבוי לסיפורים הגדולים יותר. את סוכנות הביון ש.י.ל.ד הכרנו כבר בסרט "איירון מן", והסדרה לימדה אותנו קצת יותר על אחורי הקלעים של המשימות שלה: בין האיום התורן על שלום האנושות שבו מטפלים התותחים הכבדים, יש גם כל מיני פרשיות שוליות של חפצים עתיקים וחשודים, גזע בעל כוחות מיוחדים שהולך ונחשף, סוחרי נשק ולוחמי חופש שמפריעים בכל מיני חורים ברחבי העולם, ועוד. מישהו צריך לטפל בכל הדברים האלה שאפילו הוקאיי טוען שאין לו זמן אליהם, והמישהו הזה הוא צוות סוכנים בראשות הסוכן פיל קולסון, שגם אותו הכרנו כבר מהסרטים.

העונה הראשונה היתה מפוזרת, כמעט על סף האנתולוגיה. העלילה המרכזית איחרה להתגבש, אבל התברר שהדרך שעברנו עם הצוות היתה משמעותית, כי כשהסדרה העלתה הילוך בעקבות אירועי "חייל החורף" עם רצף אירועים מהיר ומלא בגילויים רבי משמעות, לצופים כבר היה אכפת מהדמויות הרבה יותר.

כסדרה שאמורה לעסוק בעל טבעי, היא לקחה ברצינות את סוגיית כוחות העל והשפעתם על העולם ובני האדם ה"רגילים", ופרטה אותה לפרוטות אנושיות. אינספור יצירות בז'אנר מנסות להשתמש בתמה הזו, אבל רוב הפעמים הפער בין הרעיון לביצוע גדול מדי; כאן לקחו היוצרים כיוון הפוך לחלוטין ודווקא כך קלעו בול: ניתן כמעט לחוש שהדרמה נכתבה לפני כוחות העל, ושהעלילות הפנטסטיות הותאמו לקו שכבר נקבע.

האקשן, הפעלולים, האפקטים וכל השאר מבוצעים ברמה גבוהה מאוד, אבל הם יעילים כל כך בזכות הנקודה שהביאה גם את "הנוקמים" הראשון לשיאו: קודם דרמה, קודם רגש, קודם אנושיות, ועל זה נבזוק את כל הקסם הקולנועי ומעשי הפלאים. הדמויות הטובות היה מאז ומעולם נקודת החוזקה של מארוול, אבל כאן זה נבנה באינטימיות שקצת אבדה תחת משקל הענק של אירועים גרנדיוזיים כמו "סוף המשחק".

תחושת הפיזור של העונה הראשונה לא חזרה שוב אפילו לרגע. היוצרים – באמת הגיע הזמן להזכיר אותם בשמם: ג'ד וידון, האח של, אשתו מאוריסה טנצ'רון וג'פרי בל – תפסו את ההגה בידיים איתנות ולא עזבו. לכל עונה היה קו עלילה מרכזי ובולט, שנבנה ומתפתח בכל פרק, עם השילוב המקובל בטלוויזיה של סיפורים קטנים יותר שנפתחים ונסגרים. בעונה השנייה הצוות התמודד עם גזע ה"בלתי אנושיים", כשעל הדרך הכתיבה מטפלת בנושאי הליבה של קבוצת האקס-מן טוב יותר מהמקור; בעונה השלישית נחשף איום עתיק ששורשיו מגיעים מאות שנים לפני ארגון הידרה; העונה הרביעית שילבה את מיתולוגיית הקומיקס של גוסט ריידר עם מבט מרענן ומקורי על סוגיית האינטליגנציה המלאכותית; והחמישית הרכיבה את כל חלקי הפאזל הנשכחים מהעונה הראשונה, צירפה ים רפרנסים מהקומיקס ושילבה הכל ליצירה מחושבת היטב עם סיום מושלם.

אך הסיבה העיקרית שהיא עשתה את כל זה בצורה מוצלחת היא הדמויות – פנטסטיות, עגולות ומעניינות כמעט אחת אחת. אין ולו דמות נשית אחת ביקום הקולנועי של מארוול שמתקרבת לקרסוליים של מינג נה וון בתפקיד הסוכנת מאי, לקלואי בנט בתפקיד הסוכנת ג'ונסון או לאליזבת' הנסטריידג' כסוכנת סימונס. כל אחת מהן מעניינת בזכות עצמה, אבל השילוב של שלושתן מעניק לסדרה גיוון. כל אחת ממלאת משבצת אחרת בצוות, מתמודדת עם קשיים ייחודיים לה, מתגברת על אתגרים שנתפרו עבורה – ועם כל אחת מהן קבוצה שלמה יכולה להזדהות. הסוכנת מאי, למשל, מתחילה בתפקיד המבוגרת האחראית, המסוגרת והקפואה רגשית, אבל במהלך הסדרה מתקלפת ממנה שכבה אחר שכבה עד להיחשפות המלאה לקרבי דמותה המרתקת.

לעומתה, דייזי ג'ונסון היא גיבורת על אמיתית עם כוחות שלא היו מביישים את הענק הירוק. אם יש דמות מודרנית שצריכה להיות השראה בימים שאחרי קטניס אוורדין, זאת היא. כל הדרמות שעוברות על הדמות שלה מקושטות בים אפקטים ואקשן, אבל בסופו של דבר הן משל בריא על ההתמודדות עם קשיי נטישה, אהבות נכזבות ואמון באחרים. ככה צריכה להראות הדרכה שפויה על משברי גיל הטיפש-עשרה.

הצלע השלישית המהותית, הסוכנת סימונס (אליזבת' הנסטריידג'), היא מן הסתם הטובה ביותר מבחינת איכות המשחק (ומתברר גם שבבימוי, אחרי שהפרק שביימה הנסטריידג' בעונה האחרונה טיפס לצמרת דירוג פרקי הסדרה בימד"ב). גם הכתיבה שלה יכולה להוות בית ספר לבנייה ופירוק של מערכות יחסים. היא בסך הכל ביוכימאית שמתחילה בתור "האיש בכיסא", אבל כשצריך היא לוקחת יוזמה. שוב. ושוב. ושוב. וכשהיא עושה זאת, היא מפגינה גם טונות של רגש, עוצמה ואנושיות. שלוש הדמויות הנפלאות האלה הן לא רק מודל חיקוי טוב לנשים – הן מודל לחיקוי לכולם.

ואלה לא רק הדמויות הנשיות. יש כאן קאסט שקלע בול בכמעט מאה אחוז, הן בליהוק והן בביצוע. קלארק גרג (שמשחק את הסוכן קולסון) הוא שחקן מבריק, שנותן תחושה כל כך טובה של מנהיג שאפשר לסמוך עליו שבעצמי חוויתי רגעים שבהם נרגעתי רק מעצם נוכחותו על המסך, אבל כשהגיע הרגע שדרש מהשחקן לעשות משהו הפוך לחלוטין, הוא גם הצליח לעורר בי שנאה כלפי הדמות שלו באותה העוצמה בה הערצתי אותה קודם.

ואני לא יכול לדבר על המשחק מבלי להתייחס למי שהוא לדעתי אחד מגדולי השחקנים היום – איאן דה-קסקייר, שגילם בסדרה את הסוכן פיץ. הבנאדם ענק, ענק, ענק. במהלך הסדרה הדמות שלו עוברת שינויים קיצוניים לחלוטין, והיא נעה בין מצבי ייאוש מוחלט לתקווה, ובין רוע צרוף אל סמל האנושיות. דה-קסקייר מפצח כל שניה ושניה מקו העלילה שלו ברמה מעוררת השתאות, ונע בין כל מצבי הקיצון הללו תוך שהוא משאיר ווייב ברור לדמות המקורית עצמה – זה עדיין הסוכן שהכרנו בפרק הראשון בעונה הראשונה. בעולם מתוקן, הוא היה מקבל אמי על הביצועים שלו, ובעיקר על פרק אחד ספציפי בעונה שש, שהעז לסחוט את הלימון של מערכת היחסים שלו עם הסוכנת סימונס עד לקצה האחרון, והביא תוצאה כה מרהיבה שהצטערתי שמי שחתום על הפרק הוא לא אהרן סורקין. אולי ככה היה להם סיכוי לזכות בהערכה שמגיעה להם.

עוד הופעות ראויות לציון הן של קייל מקלכלן בתפקיד פנטסטי בעונה השנייה ושל גבריאל לונה כגוסט ריידר בעונה הרביעית. כמובן, היו גם כמה שחקנים מבריקים פחות (בגדול, כל מי שהצטרף לתפקיד קבוע אחרי העונה הראשונה), אבל כאן טמונה נקודת חוזק נוספת של הסדרה: היא לא שוכחת לרגע שהיא סדרה על קבוצה של אנשים. הדינמיקה הקבוצתית נוכחת באופן תמידי, בולט וברור, והדמויות מפרות זו את זו, עלילתית ורגשית, כך שגם דמות פחות מוצלחת עדיין תורמת את חלקה להווי הכללי והופכת לחשובה ומשמעותית.

חוזקה של הסדרה לא היה רק הסיפור הקוהרנטי והמרתק, אלא גם כמויות הנושאים שהיא נגעה בהם תוך כדי, מעל ומתחת לפני השטח. העוגן היציב שהיוו הדמויות העגולות והמעניינות איפשר ליוצרים להוסיף גם שאלות תמטיות הרות גורל ולהתפרע על רחבות הריקודים של כל החתונות מבלי לאבד לרגע את ההיגיון הפנימי. אין לי מושג איך זה עבד, אבל הסדרה הזו חצתה ז'אנרים מכל סוג ומין; לא היה אתגר שהיא לא לקחה על עצמה ובכולם היא עמדה בכבוד: יש כאן כוחות על כמובן, מסע בזמן, אינטליגנציה מלאכותית, חיזוי עתידות, שאלות קשות על מקומה של נקמה במרדף אחרי הצדק, יחסי הורים-ילדים, דרמה רומנטית, טובת הכלל מול הפרט, מיעוטים מדוכאים, בעלי כוח מניפולטיביים ועוד כמה נושאים ששכחתי. כולם מטופלים בחוכמה וברגש, ואף מביאים פעם אחר פעם לקתרזיס מספק.

אפרופו קתרזיס מספק, צריך לדבר על שתי העונות האחרונות. כמה פעמים לאורך חייה עמדה הסדרה בסכנת ביטול, אבל למישהו בדיסני היה חשוב לשמור עליה בחיים, ולשמחתי הרבה היא נשארה על המרקע. העונה החמישית הייתה אמורה להיות האחרונה, וגם תפקדה ככזו: היא סגרה היטב את כל קווי העלילה המרכזיים, נתנה סיום הולם לדמויות והרגישה שלמה והגיונית.

ואז הודיעו שיש עוד שתי עונות, קצרות יותר. שתי העונות האחרונות הללו היו מבחינתי האתגר היחיד שהיוצרים לא צלחו ללא פגע: הן היו מעין ספין-אוף נחמד שהיו בו הרבה (מאוד) רגעים טובים, אבל בהשוואה לפאזל המושלם של חמש העונות הראשונות, משהו בהן היה פחות מסודר והגיוני. הכתיבה עדיין מעולה ומלאה ברעיונות מבריקים, בין אם זה הפרק בעונה השישית שהזכרתי קודם או העלילה של העונה השביעית, שנוצלה על ידי היוצרים להתפנגרלות חסרת בושה על ההיסטוריה של עצמם, דבר שהיה פשוט כיף בצורה שקשה לתאר. עם זאת, סיפור המסגרת נותר מאולץ, עירב כמה דמויות חדשות שבלטו בנחיתותן לעומת הקאסט הותיק, והכי גרוע – הסתיים לא-משהו. כשכל סיום עונה עד אז גרם לי אושר כמעט עילאי, היה קצת מאכזב להיפרד סופית עם תחושה חמוצה מעט. אפשר ללמד זכות ולתלות את תחושת חוסר המיצוי בקיצור העונה שלא איפשר לפתח את העלילה כמו שצריך – אבל בשורה התחתונה התחושה, כאמור, מפוספסת.

אבל אלו באמת נקודות קטנות, כי תמיד תוכלו לעצור אחרי חמש עונות. למרות שככל הנראה, אם כבר תצפו בחמש עונות, אתם תמשיכו גם לשתיים הבאות, כי לא תרצו לוותר על אף רגע אפשרי בלוויית החבורה המדהימה הזו.

היי שלום, "סוכני ש.י.ל.ד". היית עבורי הרבה זמן החבר המגניב והמוצלח שתמיד כיף איתו, ומילאת היטב את משבצת המעקב הטלויזיוני האהוב עליי. אני אתגעגע.