ביקורת: בשורות טובות

'בשורות טובות' הוא קצת כמו בדיחת 'מכירים את זה?' ארוכה שאמורה לעורר פרצי צחוק ורגש של הזדהות מהקהל . הבעיה היא שהוא לא.
שם רשמי
בשורות טובות (סרט)
שם לועזי
The Art of Waiting

"בשורות טובות", לפני שאני בכלל מתחיל לנתח אותו בצורה כלשהי, הוא ככל הנראה לא סרט בשבילי.

למרות שהסרט מציג את עצמו כמעין "סיפור כל ישראלי", הכל הישראלי הזה הוא לא אני – אלה שני חבר'ה בני 30+ שגרים בגוש דן, עוסקים במקצועות ה"נכונים", התחביבים שלהם הם שתייה, הסתובבות בפאבים והתעלמות מהכלב שלהם, והם מתקשים להביא ילדים לעולם. לא רק שאני לא בדיוק (או בכלל) כזה, אף אחד מהמעגל הקרוב אליי הוא לא כזה. אני מודע לקיומם של ה"כל הישראלים" האלה, כמובן, אבל כשהסרט מצפה שאני אסלח לגיבור שלו על התנהגותו השמוקית כי, נו, האם לא כולנו קצת שמוקים דבילים שצריכים סטירה בסופו של יום?? אז לא, ממש לא, תודה ששאלת, הצלחתי להתגבר על המכשול הזה על ידי ניתוק עמוק מהעולם הזה. אני מניח שבשלב הזה אפשר לטעון לבועתיות או מצידי או מצד הסרט, אבל לפני שנכנס לקטטות מיותרות, השורה התחתונה תהיה דומה: הסרט מספר סיפור שהוא מצפה שאזדהה איתו ועם הגיבורים שלו מיידית, והמצב הוא שזה פשוט לא כך.

לירן (רועי אסף) וטלי (נלי תגר) הם אותו זוג כל ישראלי ויש להם רק חלום אחד: לעשות ילדים. אבל מה לעשות שלא מדובר בהליך פשוט ו"בשורות טובות" בא, בערך, לחשוף כמה בדיוק העניין הזה לא פשוט: את המין התדיר שהופך מכיף משותף למקור תסכול, את הזריקות והטיפולים שהם מנת חלקה הבלעדית של האישה ומשפיעים על הלך הרוח שלה, ובעיקר את התסכול והקשיים שזה מערים על מערכת היחסים של הזוג הזה.

לכאורה, מתכון מושלם לדרמה אנושית קומית-טרגית-דרמטית, בתיבול נושא שעד כה לא נגענו בו באמת בצורה כנה בקולנוע הישראלי. בפרקטיקה – סרט על בחור מעצבן, החברה שלו שגם היא אנוכית מעט ומערכת היחסים מעוררת האדישות שלהם. ברקע: ההורים הדי שמוקים של שני הצדדים.

עכשיו, בואו נשים את זה על השולחן: "מעצבן" ו"מעורר אדישות" זאת תחושה סובייקטיבית לחלוטין שנובעת, אולי, מכך שאני פשוט לא האנשים האלה ושאני עושה מאמצים גדולים לא להיות האנשים האלה. האנשים מהסוג שמקלל את הילדים של עצמו ומתייחס אליהם כמטרד לא רצוי (אבא של הבחורה), מפלה בין הילדים שלו (אבא של הבחור) או לא יכול להתנתק מהפלאפון לרגע ארור אחד (הבחור עצמו). אין לי מושג אם אני מצליח ואולי אני ממש לא, אבל בשאלת "האם זה לא מעורר הזדהות?? האם זה לא כולנו??" התשובה המוחצת שלי היא "לא".

מהנקודה הזאת, לסרט אין שום דבר להציע לי: ההומור שלו לא מצחיק אבל זה כאמור, סובייקטיבי – אולי יש אנשים שמצליחים להסתדר עם הקו ה"הכל ריאליסטי לחלוטין אבל יש גם קבוצה של נשים שאוכלות קליפות חחח נשים מה לא ככה?", הדרמה שלו לא גורמת לי להתכווץ וקשה להגיד שיש איזו עבודת אומן באיזשהו שלב בסרט שעליה אפשר להגיד ש"הכל ככה, אבל העריכה/משחק/בימוי/תסריט/עיצוב תפאורות/תלבושות/צילום/פסקול/תאורה!!!".

אם יש בכל זאת נקודת אור (שהיא לא ברמת הופעת אורח או , לחלופין, תיאוריית קונספירציה לגבי סוף הסרט. אל תשאלו) בסרט היא נלי תגר: היא מצליחה לנווט דמות שלחלוטין מקבלת "פחות" לעשות אבל מכיוון שקו העלילה של הדמות שלה היא "לסבול, ובאיזשהו שלב להחליט לעמוד על שלך", קשה שלא להזדהות עם ההתפרצויות שלה, בייחוד בכמויות החרא שהסרט מאכיל אותה, למרות שהסרט מציג את חלק מההתפרצויות פחות כ"היא צודקת לחלוטין, איזה פוץ, השם ישמור" ויותר כאיזה טרפת הורמונים.

אבל אולי, לא יודע, אולי כל זה פחות תקף אם אתה באמת בשר מבשרו של הסרט. אם אתה חלק מהאנשים האלה שהוא מתאר, אולי החולשות של הסרט בעיניי היו נהפכות לחוזקות, ורגעי הקיטש היו נראים נסבלים והמערכת הזוגית הזאת הייתה משהו שהייתי מושקע בו רגשית. אבל זה לא. אז אני לא. שיהיה.