על "זמנים קשוחים באל רויאל" אפשר לדעת כמה דברים רק מהשם שלו:
"זמנים" – ברבים, כי יש הרבה מהם. לא מבחינת צירי זמן, אלא מבחינת האורך:
הסרט מספר את סיפורם של ארבעה זרים שמתאספים למלון שנמצא על הגבול שבין נבדה וקליפורניה, וברור לצופה שלא מדובר בחברה הגונים וטובים שמתכננים רק שנת לילה טובה, כי אז איזה מין סרט זה היה. והסרט, ברצון שלו לתת לכל דמות את המקום שלה ומרחב נשימה לתפקד, לוקח את הזמן. אם הוא מרגיש שצריך פלאשבקים, אז יהיו פלאשבקים. אם הוא מרגיש שצריך שיהיו קטעי שירה, יהיו קטעי שירה. ואם הוא מרגיש שצריך סצנת ריקוד של כריס המסוורת' ללא חולצה, תהיה סצנת ריקוד של כריס המסוורת' ללא חולצה.
בסך הכל, כל הצרכים האלה מצטברים ל140 דקות. שעתיים ועשרים שלי אישית עברו יותר מהר משאפשר להגיד "רגע, זה היה ניק אופרמן?", אבל בשנייה שהסרט שלך אורך יותר משעה וארבעים, אתה חשוף לתלונות על הגזמה – תלונות להן אני לא שותף, אבל תוכלו למצוא ברוב הביקורות על הסרט.
אני מצאתי שכמעט כל סצנה מביאה משהו עם ערך – בין אם היא משרתת את האווירה, בין אם היא סרט קצר ומצוין (לרוב קשור לקטעי השירה), בין אם היא מקדמת את העלילה, ובין אם היא מסבירה קצת על הדמויות. בהחלט צריך לבוא בראש של הסרט, אבל אם עושים זאת, קשה למצוא סצנה שאפשר לוותר עליה.
"קשוחים" – כי מדובר בסרט קשוח – לאף דמות אין מגן עלילה כאן, והמאורעות שמתוארים בסרט הם, ובכן, קשוחים. וחוץ מזה שכל דמות יכולה לחטוף כדור בכל זמן, מדובר בסרט שמציג תפיסת עולם קשוחה.
זה לא שאין דמויות טובות, אבל כמו מסרט פילם נואר ישן, הלב שלהן קשוח והן לא מתרגשות בקלות מכל דבר. בכלל, הפילם-נואר מאוד בולט ב"אל רויאל", כמו גם לא מעט סרטים ומקורות השראה אחרים שעלולים לצוץ לכם לראש – לא מעט אנשים טוענים שהסרט הוא גרסה משודרגת, או לחלופין משונמכת, של "שמונת השנואים", למשל.
באנגלית, אגב, המילה היא לא "קשוח" אלא "Bad", מה שדווקא לא נכון בנוגע לסרט, כמו שהחלק האחרון שלו רומז –
"אל רויאל" – או, בתרגום יד שנייה: "המלכותי". ו"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא בהחלט מלכותי, אם אתם זורמים אותי ומבינים ש"מלכותי" אומר "אולי סרט השנה". כי הכל עובד בסרט הזה: הפסקול, קטעי השירה (הסרט מבין את כוח קולה של כוכבת הברודווי סינתיה אריבו ומנצל אותו לטובתו), העריכה, הצילום, המבנה, הסצנות (יש כאן מספר רב של סצנות שבכיף יכולות לזכות בתואר "סצנת השנה") והמשחק. במיוחד המשחק – ג'ף ברידג'ס וסינתיה אריבו הם הכוכבים הבולטים של הסרט, ובצדק רב כי שניהם מעולים, ומצליחים להעלות אחד את השני ולהעמיק אחד את דמותו של השני. בתפקיד המשני שמסמן את עצמו כשחקן שיש לעקוב אחריו יש את לואיס פולמן, הפקיד שמפעיל את המלון. ואחרי שפקפקתי בכשרונו, ג'ון האם מתחיל להבין כיצד לתרגם את הכשרון שלו להופעות קולנועיות ונותן תפקיד קולע, מצחיק ומגניב. אפילו מה שנראה כמו נקודת החולשה של הסרט מבחינת משחק, כריס המסוורת', שעדיין חסרות לו כמה שנים עד שייתן הופעה קולנועית מעולה, מתגלה כליהוק נכון כאשר מבינים לאן הסרט חותר עם הדמות שלו.
ומשהו בשמו הפיקנטי, רומז גם לכך שיש בסרט יותר מסתם מותחן מגניב. ואכן, הסרט מדבר במטאפורות ודימויים, שזה תמיד הימור בשביל סרט. הסרט דן באמריקה של שנות השישים, אבל בניגוד לסרטים שמדברים על העבר אבל בעצם על ההווה ("שחור על לבן", "העיתון"),נראה ש"אל רויאל" בהחלט מדבר על העבר בלי קשר להווה. ניקסון, יחסי שחורים-לבנים, הFBI ווייטנאם כולם צפים בצורה כזאת או אחרת ברקע המלון שחצוי בין נבאדה וקליפורניה, ואולי בין גן עדן וגיהנום. למרות שאם הסרט כן רומז על משהו בין גן עדן לגיהנום, לא ברור מה בעצם. ובכלל, קצת קשה להגיד מה באמת הסרט רוצה להגיד עם כל המטען הזה בצפייה אחת. זה לא אומר שאין לו משהו להגיד, פשוט שמדובר בסרט שזקוק לצפייה שנייה.
כי אם בצפייה ראשונה אפשר ליהנות מהקולנוע והכיף שלו, נראה לי שצפייה שנייה היא המקום שבו הסרט באמת יפרח. ולא רק לאנשים שאוהבים את הסרט: אנשים שבאו מוכנים לסרט אחד וגילו שהם קיבלו סרט קצת שונה שעושה את הדבר שלו, בצפייה שנייה יצליחו לבוא עם ציפיות מותאמות ולראות איך מה שהסרט עושה הוא עושה נפלא. וכמובן, מעריצי הסרט יוכלו להתענג שוב על רצף הסצנות הנפלאות של הסרט או להתעמק בסוגיות שהוא מעלה ולנסות לפרש את כל המשמעויות שהוא נוצר בתוכו.
אז למי שמתלבט או מתחבט או לא בטוח: תלכו ל"אל רויאל". גם באורכו הגדול, הוא לחלוטין שווה את הזמן שלכם.
חותם על כל מילה. הדאיג אותי קצת חתך הצופים בהקרנה שבה הייתי -
3 חבורות (נפרדות) של גברים בגיל העמידה המתקדם (שלא לומר: מקשישים), ללא בדל נוער (חמישים ומטה) לרפואה. בעצם, זה אולי ההסבר לכיף שהיה… העניין הוא שנראה לי שהרבה אנשים יפספסו את זה, וחבל – בעיקר כי זה סרט ששווה לראות על מסך גדול, בלי האור במטבח (והפיתוי של הפריג'ידר). ארוך מאד, אבל חוץ מפעם אחת לא חשבתי על הזמן. הסרט מעולה. אריבו לא-פחות ממדהימה, וברידג'ס – הו, ברידג'ס… ממליץ בחום על https://www.youtube.com/watch?v=pfRrpBYvDQY – רבע שעה איתו, מספר על התפקידים הגדולים שעשה (סדרה של GQ).
חרטות מרכזיות בחיים (שלי): לא התחתנתי עם X, לא ראיתי את Yes בהופעה, ולא שתיתי בירה עם ג'ף ברידג'ס. האחרון כמובן עדיין יכול לקרות – אבל נראה לי שהאוקיינוס יציף את מאליבו הרבה לפני.
מסכים בהחלט עם הביקורת, ממש לא הרגיש ארוך, נהנתי מאוד!
(ל"ת)
אוף,לא מסכים.
אני אוהב את הז'אנר הזה,והסרט הזה נפתח טוב מאוד. הסיקוונס הראשון שבו הדמויות נפגשות בלובי המלון הוא אפקטיבי ובהחלט מעורר סקרנות להמשך.גם הצילום,התפאורה וכל העניין הויזואלי עשיר ומרשים מאוד. הבעיה היא שככל שהסרט מתקדם הקצוות שלו הולכים ונפרמים.למשל-הדמות שמגלמת דקוטה ג'ונסון היא בעיניי זו שיש לה את הסיפור החשוב והמרכזי בסרט,אבל הסיפור הזה לא מקבל טיפול מספיק טוב ובסופו של דבר היא נשארת הדמות העמומה מכולן.דוגמה נוספת-המהלך שמיילס עובר לקראת הסוף,לא משכנע ונורא קלישאתי.
קיצוץ בהחלט היה יכול להועיל לסרט.לא כי האורך הופך את הסרט למתיש ומשעמם או משהו כזה(הוא לא,הוא מעניין לכל אורכו),אלא כי הסרט מנסה לעשות המון דברים וזה הופך אותו ללא ממוקד.כן,כמו שכתוב בביקורת לא ממש ברור מה האמירה של הסרט,ולדעתי זה לא בגלל שהיא מורכבת יותר מדי,אלא כי היא לא מגובשת מספיק.
חוץ מזה,הסרט שהתחיל בטון מאוד כיפי ומרתק,הופך לכבד ורציני ככל שהוא מתקדם וכך הוא לא פועל מספיק טוב בעניין הבידורי(הסצנה האלימה לקראת הסוף גם די סתמית),ומצד שני,כאמור,הסרט לא חד מספיק כדי באמת להותיר רושם עמוק.
זה בכלל לא סרט גרוע.יש בו לא מעט דברים שעובדים.הצילומים במלון מוצלחים מאוד ויוצרים היטב את המתחים ומשחקי התפקידים בין הדמויות,הדמות של רוז היתה בעיניי משונה ומשעשעת כאחד,ויש גם לא מעט סצנות ורגעים מוצלחים.אז המון אלמנטים עשויים טוב בסרט הזה,אבל בסך הכל הוא פשוט עמוס מדי,וכמכלול הוא פשוט די מאכזב.
הממ.לאחרונה שמתי לב שאני כותב בהיר ומנומק הרבה יותר על סרטים שלא אהבתי מאשר על סרטים שכן.מעניין.לפני שבועיים אהבתי מאוד את "אני,טוניה" ועדיין לא מצאתי מה לכתוב עליו.
לשים את סינת'יה אריבו ברשימת השחקנים, בבקשה
מגיע לה
תשכנעו אותי שמדובר בסרט מצוין
אני מאוד רוצה להשתכנע, כי הכל בסרט הזה עובד – המשחק, הפסקול, ובעיקר הבימוי (יש כמה סצנות עוצרות נשימה).
אבל אני ממש מתקשה להבין איך סיפור ההתחלה, זה של איש המכירות ומבנה המלון, מתיישב עם סיפורי ההמשך. זה כאילו שהסרט רוצה למשול לי משל, אבל לו עצמו לא ברור מה הנמשל.
אשמח לגלות שרק אני פיספסתי, כי באמת שהייתי רוצה לחשוב שזה סרט מצוין, ולא רק טוב.
כן, בדיוק המחשבות שלי
החצי הראשון מעולה ואפילו מרתק. כל המשחקי זמנים ונקודות המבט עובדים ויוצרים תחושה כאילו יש פה באמת משהו מיוחד. בהמשך הוא הוא הופך לדי סתמי, אפילו מאוס. הדמויות הכי פחות מעניינות מקבלות את ההכי הרבה במה. האנלוגיה ברורה: דת, מחילה, אמנות, שחיתות, אמריקה, מזרח מערב, אבל הסרט מאבד את הגבול בין האנלוגיה לסיפור, והסוף כבר מאוד קלישאתי ומאולץ. הדמות של עובד המלון הפכה לבלתי נסבלת ככל שהיא קיבלה יותר מיקוד. קטעי השירה היו כיפים בהתחלה, ומאוד מאוסים לקראת הסוף.
שאלה: איפה זה על הסקאלה בין FEEL GOOD MOVIE לבין FEEL BAD MOVIE?
לא במובן של סוף טוב או רע (אין לי עניין בספויילרים), אבל למשל הסרטים של טרנטינו או פינצ'ר או דל טורו נוטים להיות קרובים יותר ל FEEL BAD MOVIE במובן הטוב של המילה.
פשוט רוצה להבין איזה סוג זה, לפני שאקח את אשתי אליו.
יותר שמונת השנואים או יותר Lucky Number Slevin?
יותר "הרגשה רעה" מ"טובה", נדמה לי. למרות שההגדרות הפכפכות
(ל"ת)
מפוספס
ולא במובן של צבוע מפוספס אלא במובן של סרט מפוספס.
הפתיחה הייתה מאוד מעניינת, וכן, הזכירה גם מאוד את שמונת השנואים של טרנטינו (וכנראה גם שאב השראה ממנו).
הבעיות מתחילות בערך מאמצע הסרט, כשההרגשה הכללית היא שהתסריטאי/במאי לא בדיוק ידע איך לסיים את הסרט. לא מעט קווי עלילה שהוצגו בחצי הראשון נעלמים כלא היו בחצי השני, או לא מפותחים מספיק.
ראינו כבר סרטים שכמה דמויות "אקראיות" נפגשות ובמהלך הסרט מתגלה הקשר ביניהן. כאן זה לא קרה וחבל, כי זה הופך את סוף הסרט לסתמי למדי.