על העיוורון

Blindness

במאי: פרננדו מיירלס
תסריטאי: דון מק'קלר
מבוסס על ספר מאת: ז'וז'ה סאראמאגו
שחקנים: ג'וליאן מור, מארק ראפלו, גאל גרסייה ברנל, דני גלובר

בארץ לא ידועה, ברחוב עמוס במיוחד, אחד הרמזורים מתחלף לירוק. שיירת המכוניות שהמתינה לחילופי הרמזור מזנקת קדימה, אבל רכב אחד נשאר תקוע במקום. הנהג מנופף בידיו בפאניקה, וברגע שניתן לו סיוע, הוא מסביר למה הוא לא נסע קדימה: הוא התעוור. זהו לא עיוורון רגיל. הבחור המבוהל מסביר שהוא רואה רק לבן, כאילו הוא "נפל לים של חלב". אנשים מנסים להסביר לו שזה יעבור. שאולי זה פסיכולוגי. אבל המקרה המוזר הזה הוא יריית הפתיחה של מגפת עיוורון שתשתולל בעולם כולו.

כדי לבודד את המגפה, עיוורי העיר מתחילים להשלח למוסד בידוד מיוחד שהוקם לצורך העניין. הסרט עוקב בעיקר אחר מעלליה של קבוצת האנשים הראשונים שנדבקה במחלת העיוורון ונשלחה למוסד, ביניהם רופא העיניים הראשון שנתקל במחלה (מארק רפאלו, 'שמש נצחית בראש צלול') ואשתו (ג'וליאן מור, 'הילדים של מחר'), שמשום מה לא נדבקת במחלה – אך מתעקשת להתלוות לבעלה בכל זאת.

במוסד אליו הם מגיעים הם סובלים מתנאים ירודים, הרשויות מתעלמות מהמתרחש, לשוהים במקום מוגש טיפול אפסי ("קו החירום" מוביל רק לתא קולי) והם לא מסוגלים ליצור קשר עם העולם החיצון אפילו לצורך קבלת ערכת עזרה ראשונה. במקום הנורא הזה הולכים העיוורים לגלות שעם אובדן הראייה, גם המוסר האנושי נזרק בהדרגה לפח האשפה הקרוב. בשלב כלשהו, הם אף נאלצים להתמודד עם חבורה אלימה שמשתלטת על המתקן, ובאמצעות שליטה באספקת האוכל לוקחת מהעיוורים שכלואים בו את הזכויות הבסיסיות האחרונות שנותרו להם.

כבר כשקראתי את 'על העיוורון' של הסופר הפורטוגזי ז'וז'ה סאראמאגו בפעם הראשונה חשבתי שהרעיון שלו יהיה ממש מעניין לסרט, אבל חשדתי שהטיפול הקולנועי ברעיון הזה יהפוך אותו מספר נהדר לסרט מחורבן – מעין סרט אסונות סוג ז'. אבל לשמחתי, התוצאה הסופית יצאה מאוד רחוקה מהזוועתון שהיא היתה יכולה להיות.

במאי הסרט, פרננדו מיירלס ('עיר האלוהים', 'הגנן המסור') לא לקח סיכונים. הוא נצמד כמעט לחלוטין לעלילת הספר עליו הוא מתבסס. למעשה, מאוד הופתעתי מהצורה שבה מיירלס עשה ל'על העיוורון' את מה שמיליוני פאנבויז היו מתים שיעשה עבור 'הארי פוטר' או 'שר הטבעות'. כל המקומות בהם מתרחש הספר, כמו המוסד בו תנאי התברואה מחמירים בהדרגה, נראים בדיוק כפי שדמיינתי אותם. הסרט הצליח לשחזר במדויק את התחושה שקיננה בי במהלך קריאת הספר.

מצד שני, לא מדובר בתחושה נעימה במיוחד. 'על העיוורון' מציג, בין השאר, סצינות רצח ואונס קשות במיוחד. כמו הספר, גם הסרט מנסה לזעזע את הצופה במטרה להעביר את המסרים שלו. וכמו הספר, הוא מצליח – במחיר של חוויה מטרידה למדי. ההשוואה המיידית שלי, אחרי הצפייה, היתה ל'רקוויאם לחלום' – הסרט הלך ונהיה יותר מזעזע, אבל לא באמת יכולתי להסיר את המבט שלי ממנו.

אבל איך מצלמים, בעצם, סרט על עיוורון? על השאלה הזאת הסרט לא עונה בצורה כל כך מצלחת. בסרט נעשה נסיון להשתמש במגוון אמצעים, כמו צילומים מזוויות לא-שגרתיות או צילום שבו לא מופיע פרט מהתמונה (שנחשף רק כשדמות כלשהי מתנגשת בו). אבל העובדה שבסרט לא משתמשים באלמנטים האלה בצורה עקבית מספיק יוצרת יותר רושם של סרט סטודנטים עם כמות מכובדת של שוטים נסיוניים, ואם מישהו ניסה להגיד לנו משהו באמצעותם, קשה להגיד מהו.

התחושה הזאת של העיוורון גם קצת מתפספסת על-ידי השחקנים. יותר מדי פעמים הם יצרו אצלי את הרושם שבתור עוורים שלא היה להם הרבה זמן להתרגל למצב, קצת קל להם מדי להתמצא בסביבתם. אבל בכל מובן אחר, הם נהדרים. ג'וליאן מור משחקת באופן מצוין את הדמות הראשית, שעולמה קורס סביבה, ומארק ראפלו משכנע במיוחד בתור בעלה, שלוקח על עצמו תפקיד הנהגתי מפוקפק. תשומת לב מיוחדת מגיעה גם לגאל גארסייה ברנל, שמשחק את התפקיד הנאלח שלו בצורה כל כך משכנעת, עד שהוא שלח את החברה שלי לראות שוב את 'מדעי החלום' רק כדי להזכיר לעצמה שפעם הוא היה אצלה בראש רשימת ה"גברים שהייתי עוזבת את BS בשבילם".

עד כאן לא הצלחתי, אני מניח, ליצור את הרושם שמדובר בסרט טוב. אני קורא את מה שכתבתי, והרושם שעולה לי בראש הוא שהצגתי את הסרט כסרט מעיק, שמטפל בצורה קצת מגושמת בנושא העיוורון בו הוא מתיימר לעסוק – וכל זה על מנת לגרום לצופה קצת לחשוב על העולם שבו אנחנו חיים. האמביוולנטיות הזאת מתארת במדויק את התחושה שלי במהלך הצפייה: זה יכול להיות סרט מטריד ונוראי, אבל לכל הפחות, הוא גורם לצופה קצת לחשוב. הוא יוצר עולם מספיק אמין בשביל לגרום לי לקבל את ההתנהגות של כל הגורמים האנושיים בעולם הזה כמדויקת, ומעלה כמה שאלות לגבי תפקיד המוסר בעולם חסר חוקים כזה. שאלות שאני לא ממש רוצה לחשוב על התשובה שלהן, ובטח שלא לתהות אם יש להן משמעות בעולם שלנו.

במילים אחרות, אני חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שאני לעולם לא ארצה לראות פעם נוספת.