ביקורת: יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל

צמד הטמיאסים האהוב על כולם (?) חוזר, אבל זה לא בדיוק עוד ריבוט CGI.
שם רשמי
צ'יפ ודייל יחידת הצלה
שם לועזי
Chip 'n Dale: Rescue Rangers

כשהוכרז הסרט החדש של צ'יפ ודייל, התגובות נעו בין "מי?", "מה?", ו"למה?" זה לא שצ'יפ ודייל – או הסדרה בכיכובם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל" – הם תחתית חבית הזיכיונות שיש לדיסני, אבל בואו נגיד שהם אפילו לא הטמיאסים המונפשים הכי מוכרים – כשסיפרתי לחברים שלי שיש סרט חדש, הם אמרו "כן, היה בקולנוע לפני כמה שנים" ורק בדיעבד הבנתי שהם מתכוונים ל"אלווין והצ'יפמאנקס", ככל הנראה.

וכן, במקור (כלומר, 2014) הסרט היה אמור להיות עוד ניסיון ציני להשיג כסף ולרכוב על טרנד הרימייקים בלייב אקשן שבו אנחנו שומעים את סיפור המקור של יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל. אלא שבמזל, הסרט התגלגל לידיים של עקיבא שייפר (אחד מחברי "האי בודד" והבמאי של "פופסטאר" המוצלח מ-2016) והתסריטאים דן גרגור ודאג מנד שהבינו שאף אחד לא ממש רוצה סרט על ריבוט CGI על שני טמיאסים שעושים מה שזה לא היה שהם עשו ב"יחידת ההצלה", ולכן במקום זה הוא מציע משהו אחר: מעין "מי הפליל את רוג'ר ראביט" למאה ה-21. תעלומה בלשית שבה צ'יפ ודייל הם לא יחידת הצלה, אלא שני שחקנים שהסדרה שאנחנו ראינו כילדים (מי מאיתנו שראה אותה, כלומר) הייתה ההצלחה הגדולה שלהם, ומאז נפרדו דרכיהם: צ'יפ (ג'ון מולייני) הוא סוכן ביטוח אפרורי, ודייל (אנדי סמברג) מנסה עדיין לרכב על תהילת העבר בכנסי מעריצים, ללא הצלחה מרובה. השניים צריכים לשתף פעולה כדי להבין לאן נחטף חבר שלהם מהקאסט של הסדרה, בגלל שלמשטרה לא נראה שממש אכפת.

וכמו שאצל רוג'ר ראביט אנחנו גילינו עולם הוליוודי שלם שבו בני אדם ודמויות מצוירות צריכות לחיות זה לצד זה, גם כאן שייפר מכניס אותנו לעולם שבו בני אדם חיים לצד דמויות מצוירות – אלא שהעולם של שייפר הרבה יותר כאוטי. במקום שדמויות מצוירות יהיו קבוצה מוחלשת שיכולה למצוא פרנסה בעיקר על המסך, כאן טמיאסים מונפשים יכולים להיות, נו, עובדי ביטוח מצטיינים. יותר מזה: בעולם של הסרט, יש יותר מרק צורת אנימציה אחד – מעבר לעובדה ששלל סגנונות אנימציה שונים נפגשים, הסרט מפגיש בין אנימציית דו ממד, תלת ממד, סטופ מושן, חבובות ובני אדם בגודל מלא.

יש לעולם הזה יתרונות וחסרונות: מצד אחד, הוא מרגיש פחות מגובש וקשה יותר "להאמין" לו. זה הגיוני שמצוירים יהיו שחקנים, אבל מי האידיוט שנתן לגוש פלסטלינה להיות מפקח משטרה? התחושה היא שכל היגיון שיכול להיות בעולם הזה נזרק בשביל עוד בדיחה ועוד הופעת אורח ועוד רפרנס. היתרונות הם שאפשר לספר בעולם הזה מלא בדיחות, מאוד מצחיקות, עם הרבה דמויות שמופיעות בהקשרים מצחיקים מאוד וזה קורע מצחוק.

לא הכול בסרט הזה מצחיק: יש בסרט כל מיני בדיחות מטא דדפול-יות שכבר אבד עליהן הכלח כמו דמויות שצועקות ש"אף אחד לא רוצה ריבוט!" או בדיחה מוקדמת על כך ש"בימינו תמיד גורמים לכל החיות ברימייקים בלייב אקשן לעשות ראפ" שמובילה לבדיחה הצפויה והברורה מאליה. אבל הרבה בסרט הזה מצחיק: כשמגיעים, למשל, לסצנת הראפ שברור שתגיע – הסצנה לוקחת כיוון אחר וטיפשי במיוחד וגורמת לכך שהציפייה מעוררת האנחות וגלגולי העיניים משתלמת לחלוטין.

ובעיקר יש בסרט הזה הרבה: כמות הופעות האורח, הרפרנסים והבדיחות היא כזאת שהצופים קורסים תחתיה. כמעט ולא עוברת סצנה בלי אזכור למישהו או משהו: בין אם זה פפה פיג, הסיוט לפני חג המולד, החבובות, קאטס, סאות' פארק, הפוני הקטן שלי, או עשרות דמויות מסרטי דיסני. אני בטוח שפספסתי לפחות 80 בדיחות סמויות והופעות אורח בצפייה הראשונה שלי, וזאת תחושה מתישה. זה היה יכול להיות לרעת הסרט לולא העובדה שלמרות ההתשה, התחושה שבה סיימתי את הסרט היא "אוקיי, אז בואו נצפה בו עוד פעם".

יש משהו בלתי נמנע בהשוואה בסרט הזה ל"רוג'ר ראביט", אבל לא נראה לי שהיא באמת הוגנת. כמו שהסרט הקודם של עקיבא שייפר – "פופסטאר" – לא היה בדיוק "ספיינל טאפ" אבל גם הוא היה מוקומנטרי על כוכב מוזיקה גדול, כך גם המקרה ב"צ'יפ ודייל" – אי אפשר להכחיש כל קשר ל"רוג'ר ראביט", אבל הסרט בסופו של דבר הוא משהו שיותר מתאים לחלק מהרפטואר של "האי הבודד" (אבל לילדים, למרות בדיחת חשפנים אחת יותר מדי) מאשר לתואר "ההמשך הרוחני של רוג'ר ראביט".

ואומנם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל" הוא "רק" מצחיק, בניגוד ל"רוג'ר ראביט" שהצליח להיות הרבה יותר מזה, ואומנם הרבה מההומור שלו הוא הומור מטא ורפרנסים שכבר מתחיל לצאת מהאופנה – אבל תקשיבו, זה באמת סרט ממש מצחיק ועם אנרגיה חמודה שכיף לצפות בו. אפשר לבכות על כל מה שהסרט לא (וכל סרט שמנסה להיות "ההמשך הרוחני של רוג'ר ראביט" קצת מזמין השוואות למה הוא לא), אבל שווה להתמקד במה שהוא כן: קצר, חמוד, פרוע, ובעיקר – מצחיק. וגם רוג'ר ראביט, בסופו של דבר, רק רצה לגרום לאנשים לצחוק.