ביקורת: המתים אינם מתים

סרטי זומבים מסרבים למות, ואם ג'ים ג'רמוש מביים אותם, אולי טוב שכך.

תגידו, מה קרה לג'ים ג'רמוש בעצם? 

היוצר העצמאי שהיה חובה בכל ניימדרופינג בשנות התשעים ותחילת האלפיים התאדה לו לאט לאט בעשור השני של האלף החדש וזאת למרות שהיצירה שלו חזקה יותר מאי פעם – ביום מן הימים כאשר אנשים יסתכלו על הפילמוגרפיה שלו, אף אחד לא הולך לשים את "פטרסון" או "רק האוהבים שורדים" בתחתית. אז מה קרה? איך מאחד היוצרים עם הכי הרבה באזז הוא הפך לבלתי נראה? ולמה היינו צריכים סרט זומבים בשביל להקים לתחייה דיבור סביב היוצר הנהדר הזה? 

זה מפתיע בעיקר כי "המתים אינם מתים" הוא, למרבה האכזבה, בהחלט לא פסגת היצירה של ג'רמוש. יש לסרט מעלות רבות והגישה שלו לסרטי זומבים מרעננת בסך הכל – אבל הסיום שלו מוריד מאוד מערך היצירה כולה. 

בגדול,  "המתים אינם מתים" הוא מה שאתם מצפים שהוא יהיה – קומדיית זומבים מצחיקה ומשעשעת, עם דמויות שהגישה שלהן לזומבים שתוקפים את העיירה היא מעט שונה ממה שהורגלנו אליו. מצד אחד, הן עולות על פתרון התעלומה די מהר ומצד שני, נראה שיש להן איזו אדישות כללית לגבי האסון המתקרב. אדם דרייבר (בעוד הופעה מעולה ברצף הופעות מעולות) שב ומפציר ש"זה הולך להסתיים רע" כאילו זה בכלל לא משפיע עליו ובאופן כללי נראה שאפילו הדמויות שלא אמורות להיות היפסטריות מביטות על החיים שלהן מנקודת מבט אירונית ומרוחקת. 

כל זה לא אומר שהסרט מהורהר ואדיש. להיפך, הסרט הוא די מצחיק כאשר ברקע יש רפרנס אפשרי לבערך כל סרט, בייחוד סרטי אימה, מאז ומעולם. הטון של הסרט הוא מעין שילוב של טרנטינו (ברפרנסים), אדגר רייט (במודעות) ו-ווס אנדרסון (באופן הדיבור). זה נפלא בדיוק כמו שזה נשמע עד שבסוף הסרט, לפתע, צץ לו בלי שום סיבה גם טרנס מאליק. וזה כבר מכביד יותר מדי על כל העסק, ואם זה לא יותר מדי אז לפתע מגיע גם טיפה דדפול. 

כי "המתים אינם מתים" הוא גם לא מה שאתם מצפים שהוא יהיה – באמצע קומדיית הזומבים יש הרבה מונולוגים ארוכים על טיב האנושות, אנשים שמתייחסים לשיר הנושא של הסרט כ"שיר הנושא של הסרט" באופן שהוא כמעט מטא והסיום שלו… הוא, איך אומרים, מאתגר. לקראת סופו, הסרט לוקח פנייה חדה מאוד לכיוון אין כניסה ואז נכנס בכל הכוח במשאית ומתפוצץ על רקע תרנגולות מקרקרות. זה היה ראוי לציון אם זה היה… נו… טוב. אבל הפיצוץ הזה שהסרט הולך אליו, למרות שהוא בלתי נמנע במובנים מסוימים, הוא פשוט לא עשוי כל כך טוב. 

בגזרת הקאסט, אם נחזור להתמקד בחיובי, אין שום תלונות. לאורך כל הסרט השחקנים עושים עבודה מעולה – ביל מוריי שזה התפקיד הראשי הראשון שלו מזה 5 שנים, הוא מוצלח ביותר. חוץ ממנו ומדרייבר ובכן, תראו את הרשימה הזאת: סטיב בושמי, טילדה סווינטון, דני גלובר, איגי פופ, סלינה גומז, טום ווייטס. כולם מדוייקים להפליא בתפקידים שלהם, בין אם הם דורשים מהם משפט, סצנה, או סרט שלם.

"המתים אינם מתים" הוא, בעצם, סרט נפלא לשעה ועשרים ואז יש את הסיום שלו. על כן, מידת ההנאה שלכם מהסרט היא עניין של חשבון פשוט: כמה נהניתם מההתחלה פחות כמה סבלתם מהסיום שלו. יש הרבה ממה ליהנות בהתחלה, והרבה מה לא לאהוב בסיום אבל בשבילי המשוואה דווקא עבדה היטב: נורא נהניתי מההתחלה והסיום לא כל כך הפריע לי. יש הגנה תימטית מאוד טובה לסיום הזה, אפילו אם רגשית הוא פשוט מעפן. אז כן, אין להתכחש לכך שהסרט לא ממש ממצה את הפוטנציאל הגלום בו – לא רק מהטריילר, אלא גם מההתחלה שלו – ובכל זאת, תמיד נחמד לראות את ג'ים ג'רמוש בקולנוע והוא אף פעם לא הוציא מתחת ידיו סרט שאינו, לכל הפחות, שווה צפייה. "המתים אינם מתים" הוא הרבה יותר מ"שווה צפייה": הוא מצחיק, מעניין, חכם ואפילו מרגש – רק מה עם הסוף הזה, מה?