ביקורת: דורוהדורו

סדרת האנימה הכי טובה שעוסקת בבחור עם ראש לטאה.
שם רשמי
דורוהדורו
שם לועזי
Dorohedoro

 “זה כמו שיר עם מילים ממש אפלות, אבל מלודיה כזו שמחה שאתה רוצה לרקוד בכל זאת"

-היישיאדה קיו, מסבירה את היצירה של עצמה

"ניסיתי לרקוד ל"דורוהדורו", אבל מסתבר שזה ממש קשה. אז התיישבתי לצפות בעונה הראשונה במקום"

-תום שפירא, מסביר את תהליך הביקורת

"דורוהדורו" (Dorohedoro) היא הרבה דברים. היא סדרת מנגה וסדרת אנימה. היא מקפיצה וקצבית ומלאה בדמויות צבעוניות ומעניינות שעושות אחת לשנייה דברים נוראיים. היא אלימה ואכזרית ואיכשהו מוצאת תמיד מקום לבדיחה או שתיים עשרה. היא לא מתביישת במיוחד בחיבה שלה לגוף הנשי (במיוחד כמדובר בסוג הגופים שנראים כמו מקרר שלקח סטרואידים) אבל גם מציגה דמויות נשיות עם אישיות מרתקת וקשת עלילתית שלמה. היא סדרת פנטזיה / מדע בדיוני / אימה / מסתורין / קומדיה שחורה וכל דבר אחר שבא ליוצרים שהיא תהיה בכל רגע נתון. מעל לכל, היא יותר מדי מכל דבר.    

פרק הפתיחה מתחיל בקרב בין בלונדינית שרירית ובחור עם ראש של לטאה ובין שני חבר'ה עם מסכות מוזרות. הדבר השני שרואים זה את הבחור עם ראש הלטאה אוכל את הראש של אחד מבעלי המסכות. מיד לאחר מכן בעל המסכה מגלה שבתוך ראש הלטאה מסתתר ראש אחר, אנושי, שמודיע לו שהוא "לא האחד". ככה זה כאן, לא מבזבזים זמן על שטויות כמו הסברים או בניית עולם וקופצים מיד לעומק מחוזות הטירוף.

בעל ראש הלטאה, כך אנחנו מגלים, נקרא קיימן, ופעם לא היה לו ראש לטאה אלא ראש אנושי לגמרי שהוא רוצה בחזרה, ביחד עם הזיכרונות האבודים שלו אם אפשר. העולם שהוא חולק עם ניקיידו, הבלונדינית השרירית שהזכרתי קודם, נקרא "החור" וכשמו כן הוא – מין שילוב של כל הסיוטים הפוסט-אפוקליפטיים שאי פעם ראיתם בדפי קומיקס מצהיבים: קצת "מקס הזועם", טיפה "השופט דרד" וקמצוץ מ"בלייד ראנר". האוויר מלוכלך רק טיפה פחות מהמדרכות, מפלצות וזוועות אורבות בכל פינה, וקשה מאוד למצוא מקום שמגיש גיוזה איכותית. 

הסיבה העיקרית לכך ש"החור" הוא, ובכן, חור, היא הקוסמים – אותם בחורים במסכה שפתחו את הפרק הראשון. הקוסמים של "דורוהדורו" הם גזע שונה מבני אדם וחיים בחברה משלהם ביקום מקביל. מדי פעם קופצים לעולמם של בני התמותה כדי לערוך ניסויים בתושבים חסרי האונים ומותירים מאחוריהם הרבה גופות חרוכות ומדי פעם מישהו עם איבר (נגיד, ראש) שנראה קצת מפלצתי. 

אחרי שהבנו את הרעיון העיקרי של הסדרה, העונה הראשונה מתפצלת לשניים – מצד אחד קיימן וניקיידו בולשים ברחבי החור אחרי קוסמים בניסיון למצוא את מי שאחראי לראש הלטאה (והורגים על הדרך כל קוסם שלא עונה להם כמו שצריך), ומצד שני הקוסם הזוטר פוג'יטה נשבע לנקום בקיימן ומוצא עצמו מעורב במזימות של אן, הגנגסטר מספר אחת בעולם הקוסמים, איש שהחזות הנעימה שלו והכוחות המגוחכים לכאורה שלו מסתירים את רמת האיום האמיתית שלו – אם מדרגים נשק גרעיני בתור תשע מתוך עשר בסולם האיום, הרי שאן נמצע איפשהו בסביבות תשעת אלפים.

הדבר הראשון שאני אוהב ב"דורוהדורו" הוא שהסדרה לא עוצרת. בכל כך הרבה סדרות אנימה מסוגת האקשן אנשים מקשקשים את עצמם למוות בשעה שהם מסבירים טכניקות, טקטיקות, ואת חוקי הקסם או הצ'י או הנינג'טסו או מה-שזה-לא-יהיה. "דורוהדורו" מתחילה בהילוך שלישי ולא מאיטה. אני אוהב יצירות שנמצאות כל כך עמוק בתוך המומנטום של עצמן שאין להן מושג אפילו מה משמעות המילה "לעצור".

הדבר האחר שאני אוהב ב"דורוהדורו" הוא שזאת בבירור יצירה מבוססת איד – כל דבר שמופיע על המסך נמצא שם כי קיו איאשידה רוצה לצייר אותו. העיקרון המנחה שלה הוא "מה יהיה לי מגניב לראות" והתוצאה היא בליל עיצובי ששואב ממגוון רחב של השפעות ומזקק אותן למשהו שעומד בזכות עצמו. אתם כנראה תדעו אם אתם מתחברים לסדרה או לא עוד לפני שהפרק הראשון יגמר, ואם אתם לא מתחברים אז שום דבר לא יעזור. באופן אישי, התחברתי כבר מהשנייה הראשונה וכל שנייה שאחריה שכנעה אותי עוד יותר. 

וכמו כמה מהסרטים האהובים עליי (למשל "מלחמת הכוכבים" ו"מקס הזועם"), גם כאן בניית העולם נותנת תחושה של מיתולוגיה עמוקה שהיוצר חשב עליה מראש ואנחנו זוכים לראות ממנה רק את קצה הקרחון. אנחנו לומדים בסופו של דבר על העולם והדמויות, אבל דרך פעולות והתקדמות עלילתית, לא דרך הסברים לשם ההסברים. אם בתחילת הפרק הראשון התגובה לכל דבר שמופיע על המסך היא "רגע, מה זה???" הרי שבסוף העונה הראשונה דמויות מדברות על "חנות עשן" ו"צלובי העיניים" וברור לנו לחלוטין למה הכוונה. יש היגיון פנימי בכל דבר שמתרחש על המסך, ואם הוא לא ניכר בהתחלה הוא יתגלה לקראת הסוף.

כאמור, אני לא מתכוון לנסות להגן על החיבה הברורה של היוצרים למפתחות שרירים בתירוץ שזה הפמיניזם במיטבו או שמדובר בדמויות נשיות חזקות (כאילו, מעבר לעובדה שפיזית הן באמת מאוד חזקות). אבל, באותה מידה, הסדרה גם לא מעמידה פנים שהיא עושה משהו אחר. זה לא "סאקר פאנץ'" שמעמיד פנים שהוא פמיניסטי בשעה שהוא מתענג על בלונדוניות בלבוש פֵטיש; זה שם כי זה מה שהיוצרים אוהבים לראות. באותה צורה, ולהבדיל אלפי הבדלות, לסצנות בישול יש מקום חשוב בעולם של הסדרה (שיר הפתיחה, המגניב לחלוטין, מלווה סצנות של ניקיידו מלהטטת בסכיניה במטבח), והן מוצגות באותה רמה של אינטנסיביות. גיוזה טובה, כך מסתבר, היא הדבר החשוב ביותר בעולם (אולי אפילו יותר מפתרון התעלומה של הראש הלטאה). יש אפילו עלילת משנה לקראת הקליימקס של העונה הראשונה שמבוססת על תחרות הכנת פאי, כאילו אנחנו לא עוסקים במסע שקשור לגורלם של שני עולמות.

והמסע הזה עובד כי הדמויות עובדות. חלק מזה מגיע מהעיצובים המקוריים, אבל זה בעיקר בזכות היוצרים שעושים מאמץ להפוך כל דמות למרכז הסיפור של עצמה. לא משנה אם מדובר בטובים או ברעים, כל דמות מקבלת מקום להתפתח ולגדול, ויש משהו לאהוב בכל אחת מהן. הן נראות מעניינות, הן זזות באופן ייחודי, והמדבבים נותנים לכל אחת מהן אופי משלה. 

צריכים לתת קרדיט גם לעבודת האנימציה של אולפני Mappa שבאמת לא חסכו בהוצאות: האקשן קצבי ומדמם (הרחיקו את הילדים), התנועה של הדמויות חלקה וטבעית, ורואים שאמנים באמת עבדו קשה על הרקעים ועל שאר הדברים הקטנים שהופכים את העולם של הסדרה למעניין בפני עצמו. גל סדרות האנימה ששטף את נטפליקס התאפיין באיכויות CGI מעצבנות שאולי עוזרות לאולפנים להימנע ממחזור האנימציה שהיה האופנה בעבר, אבל מצד שני שודדות מהיצירות כל מידה של אישיות וחספוס (אני מסתכל עלייך, Ghost in the Shell: SAC_2045).  זה לא המצב כאן – ל"דורוהדורו" חסרים הרבה דברים (כמו מעצורים, טעם טוב ושפיות) אבל אופי יש לה בשפע.

אם דברים כמו אלימות קיצונית, אימה גופנית ופטריות מכל הסוגים לא מטרידים אתכם אני ממליץ לכם בחום לחפש את סדרת האנימה הכי טובה שעוסקת בבחור עם ראש לטאה.