פרידה מאניו מוריקונה

אחד המוזיקאים הגדולים של המאה ה-20 נפטר היום.

אחד המוזיקאים הגדולים של המאה ה-20 נפטר היום.

אני לא בקיא במוזיקה במיוחד – יכול לומר שדיוויד בואי, ביונסה ומתי כספי עושים מוזיקה שהיא אושר בעיני, אבל מונחים כמו "מודולציה" ו"שלוש שמיניות" הם משהו שאני שומר לאחי הקטן והמחצרץ. אני כן יודע לומר שאין הרבה מוזיקאים שהצליחו להלחין גאולה כמו אניו מוריקונה.

והעניין הוא שגם לא ראיתי הרבה סרטים בהלחנתו, לפחות לא ביחס לגוף היצירה העשיר בקטע די הזוי שלו. ויקיפדיה מציינת כ-400 פרויקטים לקולנוע ולטלוויזיה להם הלחין פסי-קול ואני מכיר בעיקר את העבודות המוכרות שלו: "סינמה פרדיסו", "הבלתי משוחדים", ובעיקר – מערבוני הספגטי שהלחין, ובכללם גוף היצירה של סרג'יו ליאונה.

מוריקונה הלחין מלודרמות, מותחנים, סרטי אמנות, סרטי אימה, ובכל זאת הנעימות המוכרות שלו משויכות לז'אנר מערבוני הספגטי. אולי יהיה נכון בכלל לומר את ההפך – מערבוני הספגטי באותה מידה יכולים להיות משוייכים לאניו מוריקונה. הסרטים האלה נעשו בתקציבים מזעריים, אבל הדלות של ההפקה שלהם קוזזה עם העובדה שהם נעשו בידי אנשים מוכשרים בטירוף – ולעיתים, נשארו בזיכרון בעיקר בזכות הפס-קול המוזיקלי שלהם. סביר להניח שאם תגידו לאדם האקראי "תזמזם לי מערבון ספגטי" הוא יזמזם מנגינה אחת, שהיא אולי המוטיב המוזיקלי המפורסם בתולדות הקולנוע. שירו איתי:

אאאאאאאאאאאא. ווה ווה ווה.

עם הזמן נעימת הנושא של "הטוב, הרע והמכוער" נהייתה לפארודיה, ואני לא חושב שזה בטעות. "הטוב, הרע והמכוער" הוא מערבון שלא לוקח את עצמו כל-כך ברצינות וזה מה שהופך אותו לסרט הגדול שהוא: הוא ציני, משעשע ומצחיק בטירוף, וכל זה לא מונע ממנו להיות אפוס רחב יריעה ועוצר נשימה. כל המימדים האלה משתקפים בפסקול של מוריקונה שמורכב מאפקטים קוליים לא קשורים בהאזנה ראשונה אבל קורעים מצחוק ויפהפיים בו זמנית: הצלפות שוט, יריות, שריקות. מוריקונה לא לקח את עצמו ברצינות על פני השטח, ודווקא בגלל זה נפש המאזין התרחבה כל-כך כשהמקהלה הגיעה.

כי נעימת הנושא המפורסמת של "הטוב, הרע והמכוער" נהדרת כשלעצמה, אבל הטראק המוזיקלי היפה בסרט – אולי הנעימה המוזיקלית האהובה עלי, מתוך ומחוץ לקולנוע – היא "אקסטזת הזהב" (The Ecstasy of Gold), שמתנגנת כשהמכוער (טוקו בגילום אלי וולך, השחקן ההוליוודי הכי טוב שאי פעם ענה לשם שנשמע כמו של חבר מועצה מקריית מוצקין) מתקרב צעד אחד קדימה לעבר האוצר אחריו דלק סרט שלם. זאת סצנה טובה עם צילום יפה, עריכה אפקטיבית והופעה נהדרת מצד וולך, אבל אין עולם שהיא הייתה סוחבת ככה אלמלא המנגינה הזאת. מוזיקה היא משהו שכמעט בהגדרתו אי אפשר לתאר במילים – היא הרי זו שמשתמשים בה כשאי אפשר להשתמש במילים. אני יכול לפאר במילים גדולות את היופי, אפילו את האלוהות שאפשר לשמוע מהמוטיב העצוב ומעורר ההשראה של "אקסטזת הזהב", על הדרך שבה כשהזמרת מצטרפת ועושה קול שני לכינורות האפקט עשוי להיות מגוחך בהתחלה אבל נהיה משלהב בגדול שלוש שניות לאחר מכן – אבל מספיק להאזין לה כדי להבין לבד.

"הטוב, הרע והמכוער" שייך לטרילוגיית "האיש ללא שם" של ליאונה, אבל המערבון השני הגדול ביותר שלו, "היו זמנים במערב", הוא זה שלו כתב מוריקונה את הפסקול השני-האהוב עלי בהלחנתו. גם שם נעימת הנושא מתחילה בצליל צורם, מהסוג שכמעט בא בכוונה להציק לאוזן, ומתפתחת משם לאחת המנגינות הגדולות של הקולנוע – עם פריטות גיטרה כואבות, מפוחית מצמררת ומשם צומחים הכינורות והופכים את הכל לכעין סימפוניה כואבת, צינית, חומלת ויפהפייה.

בשעותיו היפות, מוריקונה היה הסיבה שסרט ייזכר. הוא אחראי למאות פסי-קול – סביר שלא כולם היו דגולים מרבבה כמו השיאים שהגיע אליהם עם ליאונה (האוסקר היחיד בו זכה, על "שמונת השנואים", תפקד בעיקר כמו פרס מפעל חיים שני מטעם האקדמיה. אני אישית לא התלוננתי). ובכל זאת, בפנתיאון הגדולים מכולם מוריקונה לא עומד רק ליד המלחינים הגדולים של המדיום, לצד נינו רוטה וברנרד הרמן, אלא גם לצד היצ'קוק, קובריק ובילי וויילדר. מוריקונה היה אחד האנשים המוכשרים שאי פעם עסקו בקולנוע. ובמקום רגע דומייה לזכרו, אני מציע שעוד פעם אחת מיני רבות, נזמזם כולנו יחד:

אאאאאאאאאאאא. ווה ווה ווה.