במקור: Eternal Sunshine of the Spotless Mind
במאי: מישל גונדרי
תסריט: צ'רלי קאופמן
שחקנים: ג'ים קארי, קייט ווינסלט, טום ווילקינסון, קירסטן דאנסט, אלייז'ה ווד, מארק רפאלו
הנה מה שקרה: שלחתי מייל לעורכי 'עין הדג' ובו אמרתי שאשמח, אם אפשר, לכתוב על 'שמש נצחית בראש צלול', סרטו החדש של צ'רלי קאופמן. העורכים לא החזירו לי תשובה. כתבתי מייל נוסף וגם הוא לא קיבל תשובה. לא הבנתי מה זה יכול להיות. בשלב ההוא לא יכולתי לנחש בכלל שרד ולונג – שלא אהבו, כנראה, את חוסר החיבה האקראי שלי לצ'רלי קאופמן – הלכו למכון מיוחד, וביקשו להסיר אותי לחלוטין מהזיכרון שלהם. כמובן, כשגיליתי…
פוי… נו, באמת. זה לא הולך.
כן, בתיאוריה זה היה רעיון מגניב, לכתוב ביקורת שמבוססת על הרעיון של הסרט. זה מתחכם בצורה חיננית ומתגרה שכזאת, נותן מסגרת נחמדה שאפשר להעביר דרכה רעיונות, וגם, בואו נודה על האמת, מבטיח תשואות כמעט אוטומטיות. רק מה, בפועל זה לא זה. במקום לשרת את הנושא, ההתחכמות אט אט משתלטת על הכתיבה והצורך המתמיד לשעשע ולהבריק חונק לחלוטין את ההגיון, המסר והתוכן עצמו. וזה גם יצא כבר מזמן מהאופנה. אני כנראה צריך להרפות ולכתוב בפורמט רגיל.
וזה, חברים, בדיוק מה שצ'רלי קאופמן לא יודע לעשות. הוא תסריטאי מבריק, וגם אני, כמו כולם, מגיע בכל פעם מחדש בציפיה אדירה לסרטים החדשים שלו, בתקווה שהפעם הפוטנציאל האדיר יתמצה. אלא שצ'רלי קאופמן לא מרפה לעולם, ולפיכך הפוטנציאל אף פעם לא מגיע למימוש של ממש. תמיד הוא יעדיף את האקסטרה טוויסט, את ההתחכמות, את הבדיחה הפרדוקסלית שתהמם את הצופה בחידוש הרעיוני שלה, אבל גם תשאיר אותו אדיש מכל בחינה אחרת. הסרטים שלו – ביניהם 'להיות ג'ון מלקוביץ", 'וידויים של מוח מסוכן' ו'אדפטיישן' – לא משעממים לרגע ומלאים עד להתפקע בהברקות עלילתיות שיכולות לפרנס חמישה תסריטאים נוספים לפחות. אבל היומרה שלהם לעסוק בצורה מעניינת בשאלות על מהות התודעה, הזיכרון והקולנוע נותרת שטוחה כנייר אפייה וקולנועית כדוקטורט באוניברסיטת חיפה.
כיוון שאני מעריך את הרעיונות המקוריים של קאופמן אבל סולד מהנטייה שלו ללופים מחשבתיים וגיחי-גיחי, באתי בציפיות היפר מוגברות ל'שמש נצחית בראש צלול'. נראה היה לי שהמסגרת של קומדיה רומנטית (זה מה שהבטיחו הפרסומות) – ז'אנר כל כך רגשי, בדרך כלל אפילו קיטשי – יכולה לאפשר לקאופמן, לפחות באופן חלקי, להשתחרר מאובססיית המקוריות שלו לטובת משהו קצת יותר צובט, משהו שלוקח את הרעיונות שלו ומגיש אותם בצורה אישית יותר. למען הסר ספק, ייאמר כבר עכשיו: לא לגמרי טעיתי. 'שמש נצחית' הוא סרט פחות מתאמץ מהסרטים הקודמים של קאופמן, ולא חסרים בו רגעים נוגעים ומרגשים. בהחלט צעד גדול קדימה.
ג'ואל באריש, גיבור הסרט (בגילומו של ג'ים קארי), מגלה שחברתו האימפולסיבית קלמנטיין (קייט וינסלט) פנתה ברגע של תסכול למכון מיוחד למחיקת זיכרון וביקשה שיסירו כל זכר לקיומו ממוחה. המום ומאוכזב, מחליט באריש לנקום בכך שיעשה את אותו הדבר, רק הפוך. רוב הסרט מתרחש בתוך מוחו של באריש בזמן תהליך מחיקת הזכרון, עת קלמנטיין נעלמת ממנו לאיטה. דרך התהליך הזה אנחנו מתוודעים ליחסים ההולכים ונשכחים בין ג'ואל וקלמנטיין, ונותרים לתהות, בסופו של דבר, מה יותר חזק: המוח שמפסיק לזכור, או הלב, שממשיך לאהוב?
את הסרט ביים מישל גונדרי, במאי קליפים מבריק ומי שביים כבר סרט אחד מבית מדרשו של קאופמן – הפלופ החינני 'המין האנושי'. אישית אני לא סובל את הסגנון הויזואלי של גונדרי. הוא תקוע בראש של קליפים ולא קולט שסרט באורך מלא צריך גם סגנון. מצלמות הפרקינסון שלו, עם הקאטים הצורמים המנדנדים והאפקטים המיוחדים שמופיעים כל פעם משומקום, ממש מקלקלות, בחלקים מסוימים, את ההנאה מההתרחשות, שהיא כבר מספיק מעניינת גם בלי כל ההו-הא. בחלקים אחרים הן סתם עושות כאב ראש קל. הדבר המפתיע הוא שדווקא במאי הקליפים הזה מצטיין בתחום אחר, שלא כל כך בא לידי ביטוי בהתמחות הקודמת שלו: בימוי שחקנים. עבודת המשחק ב'שמש נצחית' מקפיצה את הסרט בכמה רמות: ג'ים קארי הוכיח כבר מזמן שהוא יודע להפתיע, אבל בניית הדמות שלו סביב המניירות המדויקות כל כך של הבחור הביישן, בלי הניסיונות המביכים שלו לרגש (עיין ערך 'מג'סטיק') פשוט מוציאה ממנו את המיטב; קייט וינסלט נהדרת בתפקיד הבחורה שמן הסתם ניהלה בלוג בישראבלוג כשהיתה בת 16; קירסטן דאנסט נותנת את אחד מקטעי הג'וינטים הטובים ביותר שידע הקולנוע; לעזאזל, אפילו אלייז'ה ווד חמוד! עכשיו אני באמת מרגיש שמשחקים לי עם המוח.
אז איפה בכל זאת הבעיה? ובכן, כמו בכמה וכמה סרטים של קאופמן, מצאתי את עצמי מתעורר שלושה ימים אחרי הצפייה הנרגשת בסרט, ומרגיש כאילו מחקו לי את הזיכרון. פתאום לא הצלחתי להיזכר ממה כל כך נהניתי, מה בכלל ריגש אותי, מה מצא חן בעיני. לטווח הארוך, איכשהו שוב נותרתי עם כמה פרדוקסים שחוקים, והחיבור הרגשי לסרט התפוגג. כי נדמה לי שקאופמן עדיין, למרות המאמץ, לא מתעניין כל כך ברגשות של הגיבורים שלו. כשרון הכתיבה העילאי וחדות האבחנה שלו מצליחים לרמות אותנו להזדהות ברמה המיידית, אבל בסופו של דבר קשה להתחמק מהתחושה שהרגשות הם רק עוד כלי בשעשועים האינסופיים שלו.
'שמש נצחית' הוא עדיין סרט עם יותר נקודות כוח מחולשה, אבל אולי בגלל ההתלהבות הראשונית, קשה לי לא לראות בתחושת הריקנות שמלווה אותי ממנו אכזבה מסוימת. כי כשצ'רלי קאופמן מרפה, אתם יודעים, גם זה נראה קצת כמו חלק מהתרגיל. אולי הוא היה צריך לתת לדונלד לשכתב.
התנצלות.
לא היה שום סרט (פרט ל'מועדון קרב', אולי) שקיבלנו עליו יותר ביקורות מאשר הסרט הזה. לא על כל הביקורות הספקנו אפילו להעיר.
זה לא סרט שקל לכתוב עליו – בדיוק להיפך. ובמיוחד בגלל זה, אנחנו רוצים להודות לכל אלו שורחו וניסו, ומתנצלים בפני כל אלה ששלחו לנו ביקורות שלא התפרסמו.
אז למה שלא תפרסמו עוד אחת?
אחת של מישהו שדווקא אהב את הסרט, כמו שעשיתם עם "כנופיות ניו יורק"?
כי גונקל אהב את הסרט?
זה סרט שגונקל אהב?
מעניין מה הוא אומר על סרטים שהוא שונא…
זו הייתה ביקורת פושרת, במקרה הממש טוב. לא שביקורת אוהדת צריכה לזעוק "יצירת המופת של המאה!!!1" כמו שכל השניצקליינים למיניהם כבר אומרים עליו, אבל אני לא מחשיב ביקורת שאומרת "אני לא סובל את צ'רלי קאופמן ושונא את מישל גונדרי אבל אם היו מעקמים לי את שתי הידיים מאחורי הגב ומאיימים עלי במרתון 'תרגיל לשוטרים מתחילים' אז אולי הייתי מודה שאם אתם עוצמים את העיניים ופוזלים אז אולי הסרט הזה טיפה יותר טוב מסרטים אחרים ששנאתי" כביקורת אוהדת.
אבל, הי, זה רק אני.
צ'רלי קאופמן גאון
אבל הייתי רוצה, לפחות פעם אחת, לראות אותו כותב סרט בנלי וקלישאתי. כזה שלא מותיר נקודות מבלבלות למחשבה אחרי כמה ימים. סתם, לראות אם הוא יכול.
אני מסכימה בהחלט
אבל בקשר לניסוי שלך – בדיוק בשביל זה יש את התסריט של דונלד באדפטיישן, לא?
חוץ מזה, עד שסוף סוף יש תסריטאי מבריק ומקורי, לא חבל לקלקל אותו רק בשביל הסקרנות? ישומר צ'רלי קאופמן במתכונתו הנוכחית (או בערך)…
חס וחלילה במתכונתו הנוכחית.
מה שהפריע לי מאוד בסרט זה שצ'רלי קאופמן חזר על עצמו, ויצר סרט בדיוק באותה מתכונת כמו 'אדפטיישן' (בעיני לפחות). לא הייתי רוצה שכל הסרטים העתידיים שלו יתבררו כאותה הגברת, רק בשינוי Headerת ( משחק מילים מזעזע. עמכם הסליחה).
ובשלוש מלים
אפקט וודי אלן
לדעתי הסרטים מאוד שונים אחד מהשני
ולכן ה"או בערך" – מקום לתמרון.
מתכונתו הנוכחית, אגב, במובן אדם מבריק ומקורי, מתכונת התסריטאי, לא הסרטים.
אין לי מושג על מה אתם מדברים.
אתם, כל אנשי ה"צ'ארלי קאופמן והלופים שלו". בוא נבהיר משהו- יש לו לופים בדיוק בסרט אחד, זהו. שום פרדוקסים ,התהפכויות, או אינסופים קצוצי כנף באף סרט חוץ מאדפטיישן.
סרט מצוין
תגובה מלאה מחר, בשעות של עירנות, אבל רק למתלבטים (אם יש כאלו): מדובר, לדעתי, בסרט הטוב ביותר המבוסס על תסריט של קאופמן עד כה; ובעיקר, מדובר בסרט מצוין – משחק יוצא מהכלל, בימוי נהדר (אבל ממש נהדר), אפקטים שתורמים ולא בולעים את העלילה, סיפור מצוין, דמויות אמינות.
לראות, ובקרוב.
סרט נורא
אבל בגלל שגם אני עייף, ורוצה לתת תגובה מפורטת יותר מחר. אסתפק בינתיים בקונטרה לדבריו של אדם קלין – מדובר לא רק בסרטו המחורבן ביותר של קאופמן (אם כי, כמו רבים פה, לא ראיתי את המין האנושי). אלא גם בסרט מחורבן בכל קנה מידה אחר.
משחק טוב, בימוי נוראי. תסריט מחורר ובעיקר לא נכון. סיפור בעייתי ואפקטים מעצבנים.
לא לראות, אף פעם.
סרט מצוין. נקודה.
קל לאנשים קטנטנים ללכלך על יוצר גדול כצ'רלי שלנו.
סרט שלוכד אותך ומטלטל. יש בכך שילוב של פנטזיה (הזכיר לי את ביג פיש בממזריותו הדמיונית) עם הייחוד של קארל הגדול.
אני מסכים כי כל מה שעובר על קלמנטיין עד למסקנתה האחרונה הוא מועט מדי ולא מספיק קיצבי הלוך ושוב עם זהזכרונות הנמחקים, אבל למרות זאת המעבר בין עולם החלום לחציאות לחיים ולתודעה היו עונג צרוף. וקארי מוכיח שלדמותו הצ'ארלי קאופמנית יש יותר הומור מכל הדמויות המוטרפות שגילם.
''אנשים קטנטנים''? סליחה?
חוכמה גדולה לפגוע בכבודו של כל מי שלא מסכים עם דעתך.
אני מאוד אוהב את קאופמן אבל
הסרט הזה פשוט לא היה טוב. נקודה. זה היה סרט עם פוטנציאל להיות מעולה: במאי מצויין, תסריטאי מעניין, שחקנים טובים, רעיון מקורי. אבל איכשהו יצא גיבוב של שטויות עם כמה הברקות בעיקר בתחום הבימוי. הדמויות מעצבנות ומעיקות (במיוחד של ווינסלט), התסריט לא מתקדם לשום מקום ודיי צפוי כבר מהשנייה הראשונה. הדמויות המשניות היו יותר מדי משניות ולא התפתחו מספיק. רעיון של חצי שעה שנמרח סתם לשעתיים. ישבתי בקולנוע ודיי השתעממתי. ואלייז'ה ווד מוכיח סופית שהוא פשוט שחקן גרוע. הוא מסוג השחקנים כמו קיאנו ריבס שככל שעוברים השנים הם פשוט נהיים יותר גרועים.זה מוזר אבל קורה. קיאנו ריבס היה פעם שחקן לא רע בכלל, אולי בגלל שהוא פשוט שיחק את עצמו אבל נסו למצוא סרט ישן שלו בשם permanant record ותראו שהוא משחק שם מצויין. ווד היה מצויין כילד ב"אבאלון" של בארי לוינסון אבל מאז הוא פשוט נהיה יותר ויותר גרוע.
שימו לב לזה..
מישהו בהפקה של הסרט השקיע:
http://www.lacunainc.com/
ואגב, בתור חובב סרטים לא גדול שלא מרבה ללכת לקולנוע, ולא ראה מעולם סרט של קאופמן, בהחלט נהניתי מהסרט.
גדול.
איפה מצאת את זה? איך ידעת איפה לחפש?
בלינק ''לאקונה, מחיקת זכרון בע''מ''
מתחת לביקורת?
אנשים, אם אף אחד, אף פעם, באף ביקורת, לא מתייחס ללינקים שאנחנו שמים, אז אולי עדיף שפשוט נפסיק עם זה.
לא, אל תפסיקו
אני אישית דווקא מאוד נהנה מהלינקים האלה.
לא, אל תפסיקו
בפעם הבאה שאני אקרא ביקורת אני אקדיש תשומת לב מיוחדת ללינקים. ואם הם יפעימו אותי כמו זה אני אתייחס אליהם בתגובותיי.
סליחה, לא התכוונתי לנזוף
אבל אם אנחנו כבר בנושא: בניית אתרים פיקטיביים לחברות או אנשים מהסרט היא טריק די ישן. לפני כמה חודשים אפילו הגיע לחדשות סיפור על מחאה נגד אתר של חברה שמבטיחה ליצור שכפולים גנטיים של loved ones שמתו, למרות שלכל מי שגלש באתר הזה יותר מדקה היה צריך להיות ברור שהוא היה חלק מפרומושן של הסרט 'Godsend' (שנחשב לאיום ונורא, אגב).
מותר אני לנזוף?
ולמה אנשים לא יודעים שהוא איום ונורא? כי הוא טרם שוחרר בארה"ב. ועל מה שלא משוחרר בארה"ב, לא נכתב בדוחק"ו. לא הגיע הזמן לשנות את המנהג הנלוז הזה?
הוא כן שוחרר בארה''ב
וכן נכתב עליו בדו"חקו.
כתבה מספר 2129
או קיי, עכשיו שאני מתעמקת בלינקים המצורפים
גם הלינק התחתון "מה זה לקונה" קורע. הדר ורד, העשרתם את חיי המשמימים במימד חדש נוסף. מקומכם בגן עדן מובטח.
רגע. איפה הגימיק?
כאשר אני מביט לאחור על גימיקים, אני לא חושב שהיה גימיק שלא היה ניתן לתמצת אותו למשפט אחד. "קבל, קומדיה רומנטית, אבל עם ירקות טורפי אדם."
זאת בעצם מהותו של גימיק. קוריוז המאפשר להפוך את המכירה לקלה יותר. אבל איזה גימיק יש לך כאן? "הכל מתרחש בזכרון שלו"? מצטער, זה לא גימיק, זה סתם setting חביב.
(ומצטער שאני עייף מכדי למצוא מילה עברית לsetting.)
מי ילך לראות את הסרט בגלל שהוא מתרחש בחלום? מי יסכים להשקיע כסף בגלל שהסרט מתרחש בחלום?
מצטער. אם יש כאן גימיק, אז הגימיק הוא "זה סרט של צ'רלי קאופמן". אבל מה, על זה אתה לא יכול לבוא לקאופמן בטענות.
וכך גם
הכובע האדום ברשימות שינדלר הוא בעצם, קומדיה רומנטית במסווה של כובע אדום??
מי ילך לראות סרט שמתרחש כולו בחלום? אולי לא הבהרתי את עצמי. אבל השימוש במילה "חלום" נעשתה בעיקר בגלל הסקר העין דגי. הכוונה היתה לזיכרון, תת מודע. כל הדברים שמתחת לפני השטח. (כאשר גם "חלום" כלול ביניהם). ועובדה – אנשים באו וראו, הרבה אנשים. (אם כי, יתכן כמובן שאילו הקרדיט היה ניתן לג'ון דו במקום לצ'ארלי קאופמן, הרבה פחות אנשים היו רואים אותו).
מצטער, אני לא מוכן לתת לקאופמן, על אף הישגתי העבר. קרדיט שלא מגיע לו. ואני לא מוכן לתת לו את הקרדיט הזה גם הפעם. הוא השתמש בעבר שלו בשביל לבנות סרט, ובשביל לבנות קהל. הוא ויתר על רעיון מקורי באמת (כמו בסרטים הקודמים) בשביל תחפושת של רעיון מקורי.
ועובדה – זה עבד על אנשים.
אה?
איבדתי אותך לחלוטין.
כובע אדום? נראה לך אני זוכר כובע מסויים מסרט שראיתי לפני כמה שנים?
וחוצמקה, אמרת "גימיק". עדיין לא אמרת מה הוא אותו גימיק.
סיפור אהבה
שמתרחש בתוך תודעתו של האוהב במקום במציאות הוא גימיק (בעיקר, אם הוא לא שונה מהותית, לדעתי (ולמרות מה שדן ברזל כתב) מכל סיפור אהבה קולנועי אחר).
רשימת שינדלר (אולי ספוילר) – הסרט מצולם כולו בשחור לבן, מלבד בגדיה (כובע, מעיל, לא זוכר) של ילדה אחת שמקבלת אפקט פלזנטוויל, ונצבעת באדום. פעם אחת רואים אותה הולכת בחוץ. פעם שניה רואים את הבגד האדום בערימת הבגדים של המיועדים לשריפה. זה סוג של גימיק. מה שכן, קשה לי להאמין שזה סוג של קומדיה רומנטית.
נכון.
רק שבמקום לעשות את זה כמו כל במאי נורמלי. באמצעים קשים הרבה יותר ודרך עלילה פשוטה (שכן, בכל סיפור אהבה, דרמה או קומדיה. הכותב רוצה שנחוש הזדהות עם הגיבור/ים. בכל סיפור אהבה הכותב רוצה שנבין את הגיבור/ים).
רק שבכל סיפור אהבה, הכותב לא צריך להמציא לעצמו חיים קלים (גם אם מקוריים) בשביל לעשות את זה. הוא עושה את זה באמצעים קולנועיים בסיסיים הרבה יותר. ו(לדעתי) אפקטיביים הרבה יותר. בסרט הזה קאופמן ניסה לפשט, לפרק את העסק למרכיבים שלו. ובמקום הוא רק סיבך אותו.
רק בעיה אחת.
מרבית סיפורי האהבה הקולנועיים משעממים.
באמת, אני לא יודע מה דעתך בנושא. יכול להיות (ואף סביר להניח, אם להתייחס לתגובה שלך) שהיא שונה לגמרי משלי. אבל הבעיה העיקרית של 90% מסרטי הקומדיות הרומנטיות (או הדרמות, או מה לא) שמנסים להציג סיפור אהבה מקביל היא שהם יוצאים בנאלים בטירוף. מעניינים כמו חתיכת קלקר.
אז כן, קאופמן בה והכין סרט עם עלילה בנאלית. בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, ובחור ובחורה מתגברים על הקשיים… (אגב, למען הסר ספק, אני לא חושב שיש שום אמביוולנטיות בסוף של הסיפור, אבל זה כבר נושא לדיון מאוחר יותר). מה שקאופמן עושה הוא בסך הכל להעביר את העלילה הבנאלית הזו למסגרת בנאלית פחות. זה אולי גימיק, אבל זה גורם לי להתעניין יותר בסיפור, ופשוט מוציא אותו מהתבנית הפשטנית אליו הוא היה יכול להקרא. תקרא לזה גימיק מפה ועד הודעה חדשה, אבל בזכות הגימיק הזה, היה אכפת לי. בזכותו, זה הפך למעניין.
החלק שעלול לעצבן אותך, ועוד אנשים רבים אחרים, או שבניגוד ל"ממנטו", הגימיק אכן לא משרת את העלילה. הסרט אומר מעט מאוד, אם בכלל, על הזיכרון האנושי. אבל כדרך לספר סיפור בצורה לא שגרתית… היי, זה עובד לא רע.
יופי, הנה מישהו שמבין אותי
ניסחת באופן מדויק לחלוטין את הבעיות של הסרט (את חלקם לפחות).
אז המסקנה שונה, רק בשל ההיסטוריה הקולנועית השונה שלנו. אני יכול להתמודד עם זה. וכן, לסרטים רומנטיים יש חלק לא קטן ברשימת הסרטים האהובים עלי. אך מחשש לגלישה למחוזות אוף טופיקיים, אני מעדיף לא להזכיר את שמם.
אם כי, אני חייב לציין. שרוב הסרטים האלה (סרטים רומנטיים שאני אוהב) אינם מוגדרים כדרמות או קומדיות רומנטיות, ורק משלבים את הרומנטיקה כמוטיב דומיננטי מאד בסיפור (תמחק "סיפור". "נראטיב"). אם כי יש גם כמה שהם רומנטים במוצהר).
אז הסכמנו שלא להסכים?
וואו, זה היה זריז.
יש ברירה?
מילים כדורבנות
הערה אחת, בכל זאת: הוא נזכר בכל מערכת היחסים שלהם כולל החלקים שבהם הוא כבר לא אהב אותה.
סביב זה בנוי הסרט?
סביב הצבע של הבגדים של הילדה?
כמו שכבר נאמר כאן בדף, אתה משתמש במילים כאשר המשמעות שלהן שונה מזאת ששאר האוכלוסיה עושה בהן שימוש. בגדים אדומים של ילדה אחת בסרט שכולו שחור לבן זה לא גימיק שבא למכור את הסרט או לאפיין אותו. זה בסך הכל (אני מניח, לא זוכר מספיק את הסרט) עוד כלי שהבמאי משתמש בו כדי להעביר משהו. במקרה הזה, כנראה רגשות.
מעיל אדום ולא גימיק
אין לי ממש כוח לרשום כרגע הערה מפורטת, אבל לציין את המעיל (!) האדום משינדלר כגימיק זה חתיכת אנדרסטייטמנט מטורף. אתה מן הסתם לא צפית בסרט הזה יותר מפעם אחת ולא חשבת לעומק על משהו יותר מ"נראה איך ספילברג מרצה את הצופים שלו הפעם" אז לא כדאי שתתחיל שיחה על גימיקים דווקא מסרט כזה.
לעניין הצבע מול שחור לבן יש קשר לריאליזם והיפר-ריאליזם אם אתה מתעניין – למה כל הסרט מצולם בשחור לבו כמו ביומני חדשות מהתקופה שזו הדרך היחידה שלנו לראות את התקופה ("אני לא יכול לתאר את השואה בצבע חוץ משחור ולבן") אבל רק ילדה אחת (וזוג להבות) הם בצבע שחוזר אלינו בצורה טראגית בהמשך הסרט?? כל המטרה הייתה שתשאל שאלה זו…
בקיצור, בהחלט לא גימיק אלא החלטה בימויית עם מטרה, רגש ומחשבה.
זהו, ושמש נצחית סרט מעולה אם "התחברת" אליו, זה לא קטע אובייקטיבי וזה מה שיפה בסרט הזה לדעתי.
הכובע...או שאולי באמת זה היה מעיל או אפילו שניהם
אין שום קשר בין גימיקים לבין האמצעי האמנותי הנ"ל.
וכך גם
זה עבד על אנשים??
הסרט הצליח בגלל שהרעיון שלו טוב.
הסרט הצליח בגלל שהוא מרגש.
הסרט הצליח בגלל שיש בו ויזואליקה מדהימה.
הסרט הצליח בגלל פסקול כמעט מושלם.
אבל, הסרט לא הצליח בגלל שהוא מתוחכם (או מתחכם)
וכן, אותי הוא ריגש.
נ.ב. ציון 5++ יש כזה ציון?!
הסרט הזה טוב אבל לא ~כזה~ טוב.
מטא תגובה
ברבות מאד מהודעותך ניכר פער משמעותי בין המשלב הלשוני שאתה משתדל לאמץ לבין תוכנן: שימוש רב במושגים ומונחים בהקשר לא מדוייק ואף שגוי, ניסוחים מצועצעים ומוגזמים ונסיונות לא מוצלחים להתלות באילנות גבוהים – וכל זאת על מנת להביע רעיונות מאד פשוטים, שאינם מצדיקים את כל התותחים הכבדים הנ"ל (זאת אומרת, בהנחה שהשימוש בהם בכלל היה מדוייק מלכתחילה). זה מעט מגוחך, וחבל – כי לעיתים קרובות מתחת לכל ערימת הפלסטיק הזו מסתתרים רעיונות מעניינים או משעשעים. שקלת אולי לנסח את הודעותך באופן שקול יותר, רך יותר, פתטי (מלשון פתוס) פחות? לדעתי, זה יעשה להן רק טוב.
אין לי דבר נגדך. זו אמורה הייתה להיות סוג של ביקורת בונה, באמת.
הערה: הודעה זו נכתבה באנונימיות מסיבות הרבה יותר מוצדקות מאלה שבוודאי העליתם בדעתכם.
היי
תראה/י. הבעיה האמיתית שלי היא שאני לא אובייקטיבי, אתה כן (ככל הניתן, לפחות. כך אני מקווה).
נכון, עברתי על הכתוב פעמיים, בשביל לבדוק אם יש שם משהו לא ברור. אבל זה אני. ואני לא אפסול שיפוט מהצד.
ולכן, נעשה את זה אחרת. שלח לי הודעה מפורטת יותר (עדיף באי מייל). תודה.
אגב. מסתבר, שבכל זאת כן הבנת (ואחרים הבינו) את הרעיונות. מבחינתי זה אמור להספיק. בכל מקרה, אחכה לאימייל.
הבנאדם כותב לך הודעה אנונימית
מסיבות מוצדקות (לטענתו), ואתה רוצה שהוא יפנה אליך באימייל?
נורטון, האיש פשוט צודק. אתה באופן קבוע משתמש בשפה גבוהה שלא לצורך, והשימוש שלך בכל מיני מושגים הוא פשוט לא נכון. נראטיב הוא לא מה שאתה אומר שהוא. פוסט-מודרניזם הוא לא מה שאתה אומר שהוא (וכאנשים מנסים לתקן אותך, אתה מתחיל פתיל ויכוח ענק וחסר טעם. בבקשה *אל* תתחיל אחד כזה כאן). עדיף שפשוט תכתוב את מה שאתה רוצה להגיד במילים שכולנו, גם אתה, מבינים. תאמין לי, זה לא יגרום לך להיראות פחות חכם. בדיוק להיפך.
ההודעה שלך הזכירה לי
את "דג ושמו וונדה" הנפלא, ששודר אתמול שוב ב-Yes. להלן ציטוט:
וואו, מה זו ההתקפה הזו
אני קצת בשוק, לא רגילה לדברים כאלה באתר הזה.
אני חייבת להגיד שאני דווקא מאוד אוהבת את התגובות של נורטון ואף פעם לא חשבתי שהן מתוסבכות מידי. אבל גם אם לא הייתי חושבת ככה – בשביל מה יש אינטרנט אם לא בשביל שכל אחד יחנטרש בסגנון שבא לו?
תודה רבה.
והאמת היא שאני מחכה לתגובה כזאת, כבר כמה שבועות.
בכל מקרה, באמת, עשית לי את הבוקר.
תודה רבה.
:)
בכיף.
זאת לא היתה התקפה.
זאת היתה עצה ידידותית, במובן הכי לא מאפיונרי של הביטוי.
מטא תגובה
בקיצור: מאוד יעזור לו אם הוא ישתמש בכתיבתו בקצת פחות גימיקים.
מכיוון שהמצב הוא 3-1 לרעתי (לפחות). בסדר, אקח לתשומת לב.
ברזל קולע בול
אכן מדובר בסיפור אהבה מנקודת מבט אחת, וכך אנו מזדהים כ"כ עם הדמות הראשית ובאופן לא מפתיע גם בכל חולשותיה ומוזרויותיה של קלמנטיין, שלא זוכה לאותה תודעה. אך על סמך כל מה שמוצג לנו עליה מחוץ לתודעתו (הקשר עם אלייז'ה ווד וכו', אנו רואים את כל קווי הדמיון לזו שנראית לנו מבעד לתודעתו של ג'ואל ולכן הוא מייצג אותה באופן הוגן
צוין מפורשות
בשתי הפעמים הם נפגשים על החוף במונטוק.
בפעם הראשונה זה בקיץ, במסיבה, ובפעם השניה (שהיא הפעם הראשונה לצופה) זה בחורף.
הקונטקט הראשוני האמיתי ביניהם הוא בבית הקפה, אחרי שהם נפגשים על החוף, ורק בתחנת הרכבת/ברכבת עצמה הם מתחילים להתוודע זה לזו.
ועוד משהו קטן
שחשבתי עליו במהלך עיסוקיי, לגבי הטענה שלך על היכרות טוטאלית שלנו עם ג'ואל.
לא, ממש לא. אנחנו חווינו חוויות סובייקטיביות לחלוטין עם ג'ואל. אין לנו פרספקטיבה מהצד. ואנחנו (טוב, אני) לא יכול לקבוע כמעט כלום על אופיו של ג'ואל על סמך אפיזודות קצרות.
אני אולי יודע איך ג'ואל הרגיש במהלך מערכת היחסים. אבל מעבר לכך, אני לא יודע כלום על ג'ואל עצמו (אה, כן. אומרים לנו בתחילת הסרט שהוא קצת ביישן great.).
דוקא על קלמנטיין אני יודע יותר בגלל שחווינו אותה (לפחות דרך ג'ואל), וגם בגלל שהיא דמות מוחצנת יותר, ולכן קל יותר לקרוא אותה. ג'ואל מבחינתי הוא אולי לא דמות פלקטית, אבל העומק שלו לא מספק לבריכת מבוגרים.
כן.
אני מניח שאת צודקת.
אני לא חושבת שהיא היתה מוזמנת
אני חושבת שהיא פשוט היתה על החוף, כי היא אוהבת אותו.
הוא זה שישב בצד, וככה נוצרה אינטראקציה.
אבל אולי אני טועה.
הזדהות
אני נכנס לטריטוריה מסוכנת, אתה מוזמן לעצור אותי אם בא לך: מעבר לדיון התיאורטי-תסריטאי על ההזדהות עם הדמויות, ההזדהות שלי עם המתואר בסרט הייתה מיידית, ולו רק מעצם העובדה שחוויתי מערכת יחסים וחוויתי פרידה. שום דבר בסרט לא דיגדג בנקודות רגישות מהחיים שלך?
במהלך הצפייה חשבתי על "פחד ותיעוב בלאס וגאס", מבין כל הסרטים שבעולם. חשבתי שכפי שמי שלא התנסה בסמים מסוימים לעולם לא יבין את הסרט הזה במלואו, כך גם מי שלא חווה מערכת יחסים רצינית וטראומטית לא יכול אולי להבין את "שמש" במלואו ולהזדהות עימו.
כן, כן. ומי שלא קרא 'הארי פוטר' לא יבין את הספר.
חוויתי מערכות יחסים, חוויתי פרידות, ולא הזדהיתי.
מצד שני, תמיד אפשר להגיד שלא הייתי מוכנה להזדהות עם הסרט כי לא סבלתי את ג'ואל ואת קלמנטיין (בעיני קלמנטיין היא טיפוס מגעיל), וכי ממילא אני חושבת שאין טעם במחיקת זכרונות, גם אם הם רעים.
לונג, הבנת הנקרא
כתבתי שמי שלא חווה מערכת יחסים לא יבין את הסרט במלואו. לא כתבתי שמי שלא אהב את הסרט בהכרח לא חווה מערכת יחסים.
לונג, הבנת הנקרא
בלי להיכנס לרכילות המרתקת את מי זרקו בצורה יותר מכוערת – אתה לא חושב שזוהי דווקא נקודה חלשה של הסרט, שלא מסוגל להעביר את התחושות שלו גם למי שלא חווה אותן בעצמו עדיין, אלא להפך, מסתמך על קיום החוויות הללו אצל הצופה כדי שיזדהה? הרי זה אחד מהדברים הטובים שקולנוע אמור להיות מסוגל לעשות (לדעתי): לתת לך להזדהות עם דמויות ומצבים השונים ממך.
כן ולא....?
כי מצד אחד, כן, זו בעיה שמגבילה את הקומיוניקטיביות של הסרט. ומצד שני, ברגע שההיכרות עם המתואר בסרט כן קיימת אצל הצופה, יכולת ההבחנה בפרטים ובדקויות משתפרת, וכך החסרון של הסרט הופך ליתרון.
אני מניח שבשני הסרטים שהוזכרו כאן בהקשר הזה, הייתי מפספס הרבה יופי ומשמעות אלמלא ההיכרות האישית שלי עם חוויות דומות.
השאלה היא האם יש לסרטים רובד ראשוני שמתקשר עם קהל שבא ללא היכרות כזו. במקרה של "פחד ותיעוב", לדעתי אין רובד כזה והסרט *דורש* היכרות מסויימת עם המתואר בו, בעוד שב"שמש" נדמה לי שהסרט עובד בכל מקרה, פשוט בעוצמות פחותות.
מנקודת המבט הבורה
בתור מי שלא נזרקה, לא התאהבה, לא חוותה מערכת יחסים רצינית, אני דווקא מרגישה שהבנתי את הסרט, וגם אהבתי אותו. מאוד. זה אחד הדברים שאהבתי בסרט, יש בו הרבה מעבר לסיפור אהבה, וגם סיפור האהבה מדבר לאנשים שבדרך כלל לא יתעניינו בכאלה (נאמר מנקודת מבטה של חובבת מד"ב ואקשן).
לא. זה לא מספיק.
אם ניקח את מה שאתה אומר. הרי שכל סרט התבגרות אמור לעורר הזדהות אוטומטית. כל דרמה רומנטית אמורה לעורר הזדהות אוטומטית. מצטער, אבל זה לא עובד ככה. ההזדהות שלי היא עם המתרחש על המסך. והאופן שבו הבמאי מחליט להעביר לי את הסיפור. אני לא מכיר במושג "הזדהות אוטומטית".
ובכל זאת, קשה לי להתווכח איתך לחלוטין. עדיין לא חוויתי מערכת יחסים רצינית (ככה זה, אני סוג של פרפר, ואני לא ממש מסוגל, ובעיקר רוצה להתחייב). לכן, יתכן ואתה צודק. אלוהים יודע שאתה צודק בקשר ל"פחד ותיעוב" שלא סבלתי (אם כי לא ברור האם הייתי אוהב אותו לו הייתי מתנסה בסמים).
השאלה היא, האם לתת לך ליהנות מהספק. התשובה שלילית, משתי סיבות.הראשונה כי בניגוד לפחד ותיעוב שדן בנושא שאין לי כלל היכרות איתו (אני מכיר מעט מאד אנשים שמעשנים סמים, ואף לא אחד מהם נוטל משהו כבד יותר מגראס). הרי שבנושא היחסים, יש לי היכרות, גם אם יתכן ולא מספקת לסרט הזה.
השניה היא, בשל העובדה שסרטים אחרים, שדנו בנושאים האלה עצמם (בערך) כן הצליחו לנגוע בי. וזה מספיק בשביל לא להעריך את הסרט הזה.
אני מוכן לתת לך הנאה חלקית מהספק. זה מספיק?
אחלה
אז אני מניח שצפיה שנייה בוא תבוא ביום מן הימים…
אני מוכן להבטיח
צפיה שניה, רק בתנאי שהיא תהיה בחינם
(חברות הכבלים והלווין, אנא התייחסו לזה כרמז).
כמו שאתה עצמך אמרת על ''פחד ותיעוב'',
זה נכון חלקית. אני אסתכן ביוהרה של לטעון שכן חוויתי מערכות יחסים רציניות, ובמיקרו הסרט דיגדג שם ללא הפסק. כלומר, הרבה סיטואציות היו בנויות בצורה מבריקה – (ספוילרים?)
סצינת קרב הכריות (פשוט נפלאה), הסצינות על הקרח, המריבה על הזיונים של קלמנטיין. כנ"ל לגבי סצינות הג'וינט בין מוחקי הזכרון שהעבירו בצורה ממש נוגעת את הכמיהה וחוסר תשומת הלב והפער בין נקודות המבט. זה היה צובט כי זה היה מדויק.
ברמת המקרו, במסר של הסרט, בפואנטה שלו, במה שהוא מנסה להגיד על מערכת יחסים, עלי אישית זה לא כל כך השפיע. לא יודע למה, לא שינה לי כל כך. לא הרגשתי שהמסר מכוון אלי. זה יכול לומר אחד משני דברים, אני לא בטוח על מה בא לי להתעכב: או שזאת בעיה מסוימת של קאופמן עם המקרו, שהוא מנסה בכוח להכניס את המסרים (לא מתחייב על זה, לא מתחייב על זה, אל תצלבו אותי!), או שזה מקרי לחלוטין והתיאוריה שבשביל להבין סרטים צריך הכרות מוקדמת עם דברים ספציפיים לא רצינית ומתפקדת בצורה אקראית לחלוטין.
כמו שאתה עצמך אמרת על ''פחד ותיעוב'',
כאמור, זה חד כיווני.
כלומר, חייבים להיות משיכלים בטירוף כדי להבין את טי-אס אליוט, נניח, אבל יש המון אנשים משכילים בטירוף שנורא לא אוהבים אותו.
אחלה תירוץ
ועדיין אהבתי והבנתי את "זיגי סטארדסט" עוד לפני שהכרתי את "האנקי דורי", אהבתי והבנתי את "אודיסאה בחלל" בלי עזרת הספר ואהבתי והבנתי את "קריוקי" לפני לזרוס הקר. כמה *באמת* הבנתי? שאלה קצת עקרה. הטיעון הזה תמיד נשמע לי כמו נסיון של חובבים לנכס לעצמם את היצירות האהובות עליהם, או סתם לגונן עליהן (כן, ברור שאי אפשר להבין את "פייט קלאב" בלי להיות אני. בכל זאת עוד כמה אנשים נהנו ממנו).
אחלה תירוץ
ניטפוק מרושע: לזארוס הקר בא אחרי קריוקי, ואין שום קשר של ממש בין הסדרות – אני חיכיתי עד שאוכל לראות את קריוקי לפני שראיתי את לזארוס הקר, ואחר כך הצטערתי שחיכיתי כל כך הרבה כשכבר יכלתי לראות את לזארוס הקר ממילא.
שום ניטפוק
הקלישאה השגורה בין עיתונאים בתקופת היציאה היתה שאי אפשר להבין את "קריוקי" עד שלא רואים גם את "לזרוס הקר". אני חיכיתי בסבלנות ובסוף בעיקר לא הבנתי מה הם רוצים.
שום ניטפוק
באמת אמרו כזו שטות? אז אני מתנצל. המחשבה שיהפכו ככה את היוצרות לא עלתה על דעתי.
אני קצת חולקת עליך
כלומר, בקטעים שמתרחשים בראש של ג'ואל אנחנו באמת מתוודעים לבבואה של קלמנטיין, לתפישה שלו אותה, ולא אליה עצמה, אולם כל החלק הראשון של הסרט מתרחש ב"מציאות" וכך גם חלקו האחרון, וברגעים האלה, אנחנו זוכים לראות את שניהם, ג'ואל וקלמנטיין, במבט אובייקטיבי.
בנוסף, גם תוך כדי הזכרונות אנחנו עדים לקלמנטיין האמיתית ולמה שעובר עליה עם הדמות של אלייז'ה ששכחתי את שמה.
מכאן שלא פייר להסיק שאין לנו קשר ישיר עם קלמנטיין.
נכון שהקשר עם ג'ואל עמוק יותר, כי אנחנו רואים את הפרשנות שלו לדברים, אבל אנחנו בהחלט זוכים להצצה נרחבת למדי על קלמנטיין האמיתית, האימפולסיבית ומלאת התשוקה.
תהיה. שאני לא בטוח אם היא רלבנטית.
עד כמה ג'ואל המוצג לפנינו בזכרונות הוא ג'ואל האמיתי, וכמה ממנו היא התפישה העצמית שלו?
תהיה;
מה זה בכלל האני האמיתי שלנו?
איפה הוא מתחיל ונגמרת התפישה שלנו אותנו, או ההשתקפות שלנו בעיני אחרים?
זו נראית לי שאלה פילוסופית שלא ניתן לענות עליה עד הסוף. בטח לא בכנות.
בדקתי חשד שהיה לי, ונראה לי שיש בזה משהו.
ג'ואל של הזכרונות מגולח. לפחות בתמונות שבדקתי.
ג'ואל של העולם האמיתי? רחוק מכך –
http://outnow.ch/Media/Img/2004/EternalSunshineOfTheSpotlessMind/?i=movie%2E1%2F11%2Ejpg&w=1400&h=912
כמובן, אימות יצריך צפייה מחודשת. אני תוהה אם כשמחפשים, ניתן יהיה אולי לשים לב להבדלים אחרים בין השניים.
או שלא.
נראה כאילו אורך הזיפים שלו די משתנה, גם בזכרונות.
והיתה תגובה של אדם קלין אורון
על הנושא הזה בדיוק, עם שלוש תפיסות שונות. לצערי, אני לא זוכר בדיוק איפה הוא כתב את זה (שרק,או הארי פוטר האחרונים נדמה לי אבל אני לא בטוח).
אולי הוא יכול לתת לינק.
באופן מפתיע, כן
(מזל שהחיפוש פה עובד):
כתבה מספר 2222
לתגובה (וגרורותיה) קוראים "הסוציולוג שבי משתולל".
אני אענה לך
במילותיו של דן – "ב"שמש נצחית" ההיכרות שלנו עם ג'ואל היא טוטאלית, וההיכרות שלנו עם קלמנטיין היא שטחית במוצהר ובמכוון".
אז לא, האמביוולנטיות לא קיימת ברוב הסרט. בגלל שאנחנו לא יודעים מספיק ברוב הסרט. רק בסוף הסרט, מורידים את הזרקור מג'ואל ומפנים אותו גם אל קלמנטיין.
בנוגע לחיבור הרגשי. אכן עניין של טעם.
אאל''ט
שומעים אותם מקליטים את הקלטת של צ'רלי בהתחלה, ורואים את ערימות התיקים של המטופלים.
אתה ויהודה סתיו באותו סיר.
אני לא נתקל הרבה ביהודה סתיו, אבל כשכן, הוא מעצבן אותי. על הסרט הזה הוא כתב משהו בסגנון "למה מבלבלים לנו את המח עם כל העסק הזה עם הזכרון במקום פשוט לספר את סיפור האהבה מההתחלה ועד הסוף?" וזה, בגדול ועם פחות נראטיבים, גם מה שאתה אמרת.
לא נכון. לא על זה הסרט. הסרט הוא לא סיפור אהבה עם התחכמויות מסביב. הסרט הוא לא סיפור פשוט פלוס גימיק לא מוצדק. ה"גימיק" הוא העיקר בסרט. הסוף הוא לא "נזרוק להם", הוא מה שקאופמן התכוון להגיד בסרט. הסרט שאתה וסתיו שנאתם והסרט שאני אהבתי הם פשוט לא אותו סרט.
אוח, יהודה סתיו...
רוג'ר אברט הישראלי. הבורגנות בהתגלמותה.
אגב, עד כמה שאני זוכר הוא דווקא התלהב בצורה יוצאת דופן מ"אדפטיישן", ואמר שאם זה תסריט שזוכה למועמדות לאוסקר, אז סוף סוף יושב מישהו חכם באקדמיה.
רוג'ר איברט הוא מבקר מופלא
שכתב את ביקורת הקולנוע מלאת התובנה ביותר שיצא לי לקרוא (על איש תחת השפעה). אני נעלבת בשמו מההשוואה ליהודה סתיו.
רוג'ר איברט, אהבה-שנאה
אני קורא אותו באופן קבוע ובדרך כלל גם נהנה, אבל לעתים קרובות לא מסכים איתו, ולאחרונה היו לו כמה אבחנות מכעיסות לטעמי. אני מקבל את הרושם שכמו מבקרים אחרים רבים מדי, הוא הפסיק לשים לב לסרטים שהוא רואה: יותר מדי פעמים תפסתי אותו בציטוט לא נכון או בהבנה לא נכונה של אלמנט כלשהו בסרט (ברמה הפשוטה ביותר, לא ברמת הפרשנות או הדעה).
קלמנטיין לא מוצגת באור חיובי?
הבחור שראיתי איתו את הסרט אמר שהיא הבחורה האולטימטיבית שהוא היה מתאהב בה.
אולי זה רק הוא.
אולטימטיבית לא, אבל בהחלט מגניבה.
קלמנטיין לא מוצגת באור חיובי?
אה… נניח. בכל מקרה, זה רק מחזק את הטיעון שלי נגד שניצר – הגברים בסרט מוצגים באור רע יותר מהנשים בו.
סתם משחקים
הנקודה של הסרט אינה שאינטואיציה ומאורעות טראומתיים (באיזה מובן אתה משתמש במושג "טראומתיים", אגב? אם במובן הפסיכולוגי, אין ולו מאורע טראומתי אחד בסרט) עדיפים על נסיון. הנקודה של הסרט היא שמערכות יחסים בין אנשים מבוססות על אמונה, הונאה עצמית ותפיסה סובייקטיבית את המציאות.
כל השאר – מחר/תיים.
נ.ב. – נורטון, אני אוהב את ההודעות שלך. באמת. אבל למה לעזאזל הן כל-כך ארוכות?
זאת לא טראומה
טראומה פאתולוגית היא כזו שמשתקת לחלוטין את הבנאדם, למשל הלם קרב או אונס או משהו בקנה מידה כזה. לגלות שאתה אדיוט זה עניין די יומיומי לרובנו.
כן, מילונים רפואיים ברשת טורחים להסכים איתי.
http://www.medterms.com/script/main/art.asp?articlekey=8171
http://cancerweb.ncl.ac.uk/cgi-bin/omd?trauma
ורק עכשיו שמתי לב שהתייחסת ל"טראומה פתולוגית". נו, לא כל דבר צריך להיות פתולוגי בחיים. גם כאבי הגב שלי לא היו פתולוגיים, לפי מה שטענה ברופאה בקופת חולים, אבל תאמין לי שהם לא היו מוי כיף.
לא, הם לא
בהגדרה השניה יש פשוט תרגום של המונח, כפי שנהוג – אולי – להשתמש בו ברפואה ביולוגית (דהינו, טראומה לגוף כשנכרתת יד, למשל). בהגדרה הראשונה דווקא יש פירוט לגבי טראומה פסיכולוגית – נפרדת מטראומה ביולוגית – והיא
טראומה פסיכולוגית היא בכלל לא עניין יומיומי. רוב האנשים לא חווים אותה כלל במהלך חייהם (למזלם).
ראשית כל.
אבל בכלל לא התייחסת לנקודה המרכזית שלי, לגבי הבנתנו השונה את הנקודה המרכזית של הסרט.
אני לא מבין.
אתה טוען שמערכות יחסים מצליחות (בחיים) מבוססות על בסיס רציונלי ולא על אינטואיציה?
כשכתבתי את זה
התייחסתי (בהודעתי הראשונה) ברמתו המטאפורית של הרעיון, כהשלכה על נושאים רבים, לא רק מערכות יחסים.
אבל, כן, גם מערכות יחסים, למרות הנחיצות באינטואיציה, דורשים מידה מסוימת של רציונאל. במיוחד במקרה שלנו, בו הרציונאל הוא הפוך לחלוטין, והוא מבוסס כולו על אינטואיציה ותו לא.
אני ממשיך לא להבין
האם אתה חושב שהתנהגות נכונה במערכות יחסים ניתנת ללמידה באופן רציונלי? רציונלי בלבד? רציונלי בעיקרו? רציונלי בחלקו?
כי אני ודאי לא חושב ככה, וברור לי שבחירת בן-זוג וניהול מערכת יחסים מתבצעות באופן המוצלח ביותר באמצעות האינטואיציה.
אם כך.
אז א. אנחנו חולקים. מבחינתי לרציונאל יש משמעות חלקית, מבחינתך לא.
ב. גם אינטואיציה מתבססת על הגיון נרכש. (שהרי מהי אינטואיציה אם לא יישום של דברים נלמדים בחיים אסוציאטיבית. בניגוד לניתוח הגיוני מיידי).
אינטואיציה לא קשורה בשום צורה להיגיון נרכש.
גם לא ממש לאסוציאציות.
אינטואיציה, בהגדרה הכי פשוטה שלה, זה פשוט לדעת דברים. למשל, לדעת איפה הטלפורטר של רד. עכשיו, כיוון שקבוצת התולעים שלו מורכבת משבעה 'נד' ומסטנלי אחד, ובתחילת המשחק המחשב ממקם אקראית את כל התולעים, שום אסוציאציה/חשיבה הגיונית שבעולם לא תעזור לי לדעת מי מבין הנדים הוא טלפורטר, או מה מיקומו.
אחרי ויכוח, הסתכלתי במילון
והוא אמר שאינטואיציה זה –
שזה, כמובן, לא עונה על השאלה, אז לפי ההגדרה הזאת שניכם צודקים: בכל פעם שאתה "יודע" משהו בלי לדעת למה אתה "יודע" אותו, בין אם זה נובע למעשה מניסיון שהצטבר בתת-מודע או סתם קופץ משום-מקום, זאת אינטואיציה.
אני ממשיך לא להבין
"אינטואציה" (במקרה זה) = "אהבה"?
אני רוצה להבין ביתר יסודיות מה הטיעון שלך לגבי זוגיות. שזוגיות טובה מקורה באהבה? או שזוגיות טובה מקורה בתחושה לא-מוסברת של שני הצדדים שזה יצליח?
(גילוי נאות: כמובן שכסוציולוג-חובב יש לי כל כוונה לקרוע את התזה שלך לגזרים, אבל אני רוצה לדעת איפה להתחיל לגזור קודם)
לא, לא לא.
אחדד את העניין: השאלה היא לא על בחירת בן-זוג, אלא על ניהול מערכת יחסים. על הבנה אמיתית של מצב שבו אתה חייב, למרות הרציונל, לסגת בנקודות מסוימות, וללחוץ בנקודות מסוימות אחרות, וכו', וכו'. אין לזה שום קשר הכרחי להתאהבות או אהבה.
נורטון טען (אם הבנתי אותו נכון) שאת ההבנה הזו ניתן לפתח באופן רציונלי (חלקית או לגמרי – לא הבנתי). אני טוען שההבנה הזו נלמדת בעיקר באינטואיציה – כלומר לא מתוך חשיבה רציונלית מסודרת (זו תמיד תביא אותך למצב של "להיפרד", ולראיית כל החולשות של בן הזוג ושל הקשר) אלא מתוך "קפיצת הבנה" פתאומית ואינטואיטיבית, רגע מסוים שבו אתה מסוגל לראות את עצמך מבחוץ, להבין את הבחירה שיש לך, ולבחור בדרך הפחות רציונלית – להישאר ביחד.
לא, לא לא.
המממ. להוציא הטענה (הקצת מוזרה) שהדבר הרציונלי בקשר הוא להיפרד (שהרי קשר, בחברה שלנו, הוא הרבה יותר רציונלי מלהיות לבד), דווקא קשה לי להתווכח עם זה.
אוף, הסוציולוג שבי יאלץ לבדוק מבחנים.
לא, לא לא.
לא בטוח בקשר לזה שקשר הוא יותר רציונלי מלהישאר פנוי (למה בהכרח "פנוי" זה "לבד"?) . קשר זו אולי הצורה הכי מקובלת חברתית, אבל עבור אדם צעיר (ובפרט גבר צעיר) היא לא בהכרח הדרך הכי הגיונית להגיע למקסימום אושר, במיוחד אם מדובר במערכת יחסים שיש בה בעיות אמיתיות וידועות.
תירוץ טוב
שים לב שיש משהו מיוחד ביום הזה – זה ולאנטיינ'ז דיי, יום האהבה, ויש היגיון שקלמנטיין תגיע ביום הזה למקום שבו היא מרגישה רומנטית, במיוחד לאחר האכזבה ממערכת היחסים הקצרצרה והלא-מספקת עם פטריק.
מה שאני חשבתי
שוא שגם קלמנטיין התחרטה על מחיקת הזיכרון במהלך התהליך (הרי אנו יודעים שהיא ביצעה את המחיקה באימפולסיביות המאפיינת אותה). ייתכן שגם היא ניסתה בכוח לזכור קצה חוט כלשהו שיקשר אותה לג'ואל וזכרה גם כן את חוף מוניק.
לגבי מקום הפגישה שלהם
בתחילת הסרט, קשה לי להתווכח. זה אמנם לא זכור לי כך, אבל בשביל לקבוע מי מאיתנו צודק, כל מה שאנחנו צריכים זו צפיה שניה. נניח שאת צודקת.
בכל מקרה. אני יכול להסכים איתך, לגבי הקשר בין קלמנטיין לחופים בתת מודע, והרצון לחזור אליהם. אבל באותו יום? באותה שעה? בדיוק באותה רכבת? זה לא סיספונד?
כמו שאת מציגה את זה.
ובהנחה שאת אכן צודקת לגבי תחילת הסרט. אני יכול להסכים.
נפלא, פתרת את הבעיה הכי קלה שהיתה לי עם הסרט. הוא לא מסוספנד, הוא סתם מחורבן.
המסקנה שלך מהסרט
היתה די דומה למסקנה שלי, ובגדול הזכירה לי קצת את המסקנה מ'דלתות מסתובבות' (רק שהאחרון היה סרט שמאד אהבתי, אני טיפוס של קומדיות רומנטיות, בפרט בריטיות, ועוד יותר טוב אם יש בהן ג'ון האנה).
את הסרט הנוכחי ראיתי הערב, ולא נכבשתי.
הדיון פה מאד ארוך, ואני משתדלת לא להגיב באמצע… אבל בכל זאת קשה להתאפק. בנתיים הגעתי עד להודעה שלך, והחלטתי לעשות מין סיכוים ביניים.
אני לא מחמירה ביחס כמו נורטון, אבל מסכימה איתו קצת לגבי הריחוק הרגשי – לא הרגשתי קרובה לדמויות, לא הזדהיתי, ואני לא יכולה להגיד שממש זכיתי להכיר אותן. ה"גימיק" (או לא גימיק) של צפיה ברומן דרך הזכרונות הנמחקים היה מעניין ועשוי יפה ויזואלית, אבל די מעיק בשלב כלשהו. הסרט קצת נמתח וייגע אותי, מתישהו הגעתי לשלב של "נו, אולי נגמור כבר עם הזכרונות שלו ונחזור לעולם האמיתי?" ועדיין נותרו דקות ארוכות של זכרונות לצלוח עד לשם…
אני לא מכירה מספיק טוב את קאופמן (ראיתי רק את 'להיות ג'ון מלקוביץ" וחשבתי עליו היום בסרט, בלי להיות מודעת לכך שמדובר באותו תסריטאי). לא ידעתי כלום על הסרט לפני הצפיה (למעט השתתפותו של ג'ים קארי). אפשר לומר שזה היה חביב, אבל לא מלהיב. לא נכבשתי, וקשה לי להבין מאין צץ לו כזה הייפ מטורף וכזו כמות המלצות מכל עבר. זוג החברים איתם הלכתי לסרט דווקא אהבו מאד.
בנתיים אני נהנית לקרוא את הדעות והפרשנויות השונות שלאנשים לסרט, זה בהחלט נותן לי נקודות השקפה מעניינות וחומר למחשבה (אבל עד כה לא ממש הצליח לשפר בעיני את הסרט, ואני חוששת שאת חווית הצפיה כבר לא ניתן להפוך למהנה יותר).
אהבתי בעיקר את מי שאמר (סליחה שאני לא זוכרת מי) שמחיקת הזכרון מונעת ממך גם את הלמידה והנסיון שבאים איתו, ולכן לא תוכל להשתמש בו בעתיד כדי להשתפר ולא לחזור שוב על אותן טעויות (אם כי רובינו חוזרים על אותן טעויות למרות הזכרון…).
אני יודעת שהזכרונות שלי הם אחד הנכסים הכי חשובים שיש לי, לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם… מפחיד אותי לחשוב אפילו על לאבד אותם. לא הייתי מוכנה למחוק אף חוויה, גם לא את הרעות. אם יש פאדיחות או זכרונות מביכים, הייתי מוכנה (אם כבר) שהם יימחקו מהזכרונות של השותפים לחוויה, כדי שהם לא יזכרו עלי כאלה דברים, ובפרט שלא יטרחו להזכיר לי אותם…
אגב
משעשע שאתה מזכיר את "תשוקה חותכת" בתור הסרט הגרוע של השנה, או לפחות אחד מהם. הסרט הוא המצטרף האחרון לרשימת ה"סרטים שאף אחד לא אוהב או מבין חוץ ממני". בקיצור: הוא לא מותחן אירוטי, הוא לא מותחן, הוא אפילו לא דרמה במובן המקובל של המילה.
ראיתי אותו באיחור מסוים, בסינמטק לפני כמה חודשים. הלכתי עם שתי ידידות. שתיהן שנאו את הסרט, או לפחות חלקים משמעותיים ממנו. אני אהבתי. המלצתי לידידה שלישית, כי חשבתי שתהיה לה, כמוני, זיקה אינטואיטיבית לסרט. צדקתי. היא אהבה את הסרט והמשיכה להמליץ עליו הלאה. למה ואיך? בשביל זה אצטרך לנתח את האישיות שלי ושלה, למצוא בינינו קווים מקבילים בכל מה שקשור לסקס, מערכות יחסים והאיזון ביניהם, וזה ידרוש מחשבה. ואין לי כוח.
אז מה שרציתי להגיד בעצם, זה ש"תשוקה חותכת" הוא סרט איום ונורא. ומצוין. כמו הרבה מהסרטים עליהם ועל ערכם התווכחתי בפתילים אחרים באתר. כמו "גברים בחלל". כמו "מעודדות צמודות". כמו "היעלמות מחשידה". כמו "לגעת במוות". כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס".
אם לא אכפת לך
אני אגיב על הסרט בדוחק"ו, מחשש למחיקה עוף טופיקית כאן.
כשרק יצאתי מ''שמש נצחית'', לא מאוד התלהבתי.
כן, סרט טוב, ומהנה. אבל הרגשתי שחסר משהו. שמגיע לי יותר. אך ככל שחשבתי יותר על הסרט, הגעתי למסקנה שאני פשוט חושב יותר מדי. אז נכון, לקאופמן היו תסריטים מבריקים יותר בעבר וכו', אך לא זאת תמצית הדברים.
כי הענין הוא שיש לנו כאן סיפור רומנטי, שמצליח לגעת. תעזבו אתכם לרגע מרבדים וסאב-טקסטים, מפיתולים בעלילה או מיני מסקנות על התת-מודע – זה פשוט סרט מתוק. סיפור על אהבה. ואפילו די נטול שמאלציות. לא עושים מספיק כאלו בימינו.
וזה שהסרט גם נהנה מתסריט אינטליגנטי למדי של קאופמן? זה בונוס. אבל זה לא הכל בחיים.
על הביקורת
אולי אני מגיב באופן קצת אישי, לאור העובדה שהביקורת שאני התחלתי (ולא סיימתי) לכתוב נפתחה במילים הכה-צפויות-בדיעבד "דן ברזל מחק את צ'ארלי קאופמן מהזכרון שלו. בבקשה אל תזכירו יותר את מערכת היחסים שלהם באוזניו. תודה" , אך לא יכולתי שלא להרגיש שהביקורת טובלת בהתנשאות ויוהרה.
במקום מסוים זה אף היה מעט מביך – גונקל, אתה בכנות משווה את שליטתו של צ'ארלי קאופמן באומנות כתיבת התסריטים ל… אררר… שליטתך באומנות כתיבת הביקורות לעין הדג? זה לא נשמע לך קצת… בלי להעליב, יהיר עד פאתטיות? (הממ. אני מניח שזה כן מעליב. התנצלותי הכנה)
דווקא בתור כותב כאן בעצמי, אני חושב שקצת פרספקטיבה לא תזיק. העובדה שכיוון מסוים לא עבד לך בכתיבה לא בהכרח אומרת שהכיוון עצמו פסול. בסך הכל כתבת ביקורת לאתר אינטרנט. זה לא יצירה גדולה ומעמיקה (גם אם כבודה של הביקורת כיצירת אומנות במקומה מונח).
וכן, זה רעיון מגניב ו"קל" לכתוב ביקורת בסגנון של הסרט. וזה אכן רעיון קצת מביך וילדותי, אם הביצוע שלו לא משהו. אך ברגעים הנדירים והלא הגיוניים בהם הביצוע של רעיון כזה מדגדג את השלמות, זה מכפר על הקונספט הילדותי והאוטומטי (ולראייה, הביקורת על "ממנטו").
ומאותה סיבה אני מתנגד לטענה העיקרית שלך נגד קאופמן: אחד הדברים שמדהימים אותי בכתיבה של קאופמן זה שהוא נוגע ב"חומרים האסורים" בתסריטאות ויוצא מזה חי. "אדפטיישן" הוא הדוגמא הקיצונית ביותר – כמעט כל סטודנט לקולנוע מנסה בשלב מסוים לכתוב על עצמו כותב, ומנסה להכיל את הסרט של עצמו בתוך הסרט. זה תמיד רעיון מתבקש, וזה תמיד יוצא מביך ורע, ותמיד מבינים בלית ברירה שאין שום דרך לכתוב את זה מבלי לצאת אידיוט מתלהב. אלא שקאופמן, לדעתי, עשה את הבלתי אפשרי, והצליח. הוא יצר ב"אדפטיישן" סרט מהסוג הזה שיש לו זכות קיום מעבר לעיסוק בנוירוזה הפרטית של יוצריו. באופן דומה, העיסוק הנברני שלו בעולם הפנימי של ג'ואל באריש, שבימים כתיקונם הוא המחלה מספר אחד בסרטי סטודנטים, עובר טוב ובצורה מעמיקה ב"שמש נצחית".
אני אחזור לדבר על "שמש" דרך "אדפטיישן" – לו הייתי שומע שמישהו כותב סרט על עצמו כותב את הסרט שבו הוא כותב – הייתי ממליץ לוותר הן על הכתיבה, הן על הצילומים והן על הצפייה בסרט. זה לא יכול לצאת טוב, זה מתחכם לעייפה, ובכלל, בשביל מה זה טוב. אבל קאופמן הוא, מה לעשות, גאון, עם כל הבנאליה של המילה השחוקה הזו. גאון אמיתי. הוא זה שיודע לשלוף את האקסקליבר מהסלע, במקום בו כל אחד אחר היה נכשל.
ועל כן, כשקאופמן ממשיך להעדיף את "האקסטרה טוויסט, את ההתחכמות, את הבדיחה הפרדוקסלית שתהמם את הצופה בחידוש הרעיוני שלה" וכו' – אני מקבל אותו בזרועות פתוחות.
קודם כל, נירגע, לא?
לא, אני לא משווה את איכויות כתיבת הביקורת שלי לאיכויות כתיבת התסריט של צ'רלי קאופמן, למרות שלאור ההסתיגויות הגלויות שיש לי מקאופמן אני לא מבין למה זה פסול. אני יודע שזה קצת לא מתחייב לומר, אבל נראה לי שלקחת את הפתיחה של הביקורת ברצינות מוגזמת. בסך הכל רציתי להגיד להגיע לנקודה לגבי קאופמן, לא היתה לי כל כוונה להציב את עצמי הנפלא מעליו בשרשרת המזון.
לגבי המשך הנקודה שלך: נכון. אם עושים את זה טוב, התחכמות יכולה להיות מרשימה. ונכון, קאופמן מתחכם בצורה מרשימה. הבעיה שלי איתו: הוא מתחכם בצורה שהיא *רק* מרשימה. אחרי שסיימתי *להתרשם* מאדפטיישן, לא נשאר לי כל כך לאן ללכת. קאופמן הצליח לעורר בי כבוד על כך שהוא צלח את המשימה הקשה של לקחת את ההתחכמות שכל סטודנט חולם עליה ולעשות ממנה סרט מעניין ולא מביך. עדיין, הסרט לא ריגש אותי וגירד גבהים לא מי יודע מה גבוהים בעומק הרעיוני שלו (בסך הכל הוא נשאר נאמן לאותו לופ משעשע מתחילתו ועד סופו ולא אמר משהו מי יודע מה מרגש בעיני). אם תציב מולו את "בארטון פינק" – ובעיני הם ברי השוואה – תראה איך האחים כהן, עוד צמד שמואשם לעיתים קרובות בהתחכמות מוגזמת, לוקח את עלילת ה"תסריטאי ברייטרס בלוק" והופך אותה לפיוט, נוסק איתה לגבהים, עושה ממנה הרבה יותר משעשוע מרשים אך עקר.
כאמור, אני לא מפקפק ביכולות הכתיבה של קאופמן. לטעמי הוא מנצל אותן בצורה מאוד שגויה.
נצח שמשי בצלילות ראשית
"שמש נצחית" הפיל אותי לקרשים. קצת הופתעתי לגלות עד כמה סרט אופטימי יכול להיות מדכא, עד כמה סרט רומנטי יכול להיות אכזרי, עד כמה סרט סנטימנטלי יכול להיות מפוכח, ועד כמה סרט מתחכם יכול להיות מרגש. להגיד שהסרט "דיבר אלי" יהיה אנדרסטייטמנט מטורף. הוא אחז בי, טילטל אותי, והפך לחלק ממני. בין הצפיה הראשונה לשניה, סלחו לי על המליצה, לא ידעתי את נפשי. יש שם למה שהסרט הזה עשה לי – "אפקט רקוויאם". ואם "רקוויאם לחלום" היה לא מומלץ לנשים בהריון, הרי ש"שמש נצחית" לא מומלץ לאנשים פרודים. למעשה, הוא ממש מסוכן ומכאיב.
אני מוצא שקשה לי לכתוב על הסרט הזה. קשה לי להפריד אותו מעצמי. הוא מדויק, אינטימי וכן, מלא פיוט ורוך, ומבלי לנופף בכך בגאוותנות. למעשה, בשביל יצירת מופת מדהימה ומטלטלת, זה סרט דיי קטן ואירופאי באופיו.
קאופמן התעלה על עצמו, וגונדרי גאל את עצמו.
נצח שמשי בצלילות ראשית
אני חותם כמעט על כל מילה שלך (חוץ מהעניין עם רקוויאם – אני מתעב את הסרט הזה) – סרט מעולה, שאכן מזכיר לפרקים את PUNCH DRUNK LOVE באופן החתרני שבו הוא מטפל בסיפור האהבה ההוליוודי הקלאסי (אולי המיתוס הכי טעון והכי ראוי לפיצוץ בחברה בה אנו חיים) .
עוד משהו שמאד נגע לליבי בסרט היה המאבק חסר הסיכוי של ג'ואל נגד תהליך המחיקה – יש משהו כמעט קיומי בנסיון לשמור כמה פרורי זכרונות מפני החשכה שנופלת על התודעה וממוטטת אותה, תהליך שכולנו מתמודדים או נתמודד איתו בבוא יום (ופה מגיע גם קרדיט מסויים לפיליפ ק. דיק, שתאר הליך דומה ב"יוביק").
בעיני הסרט היה מושפע מפק''ד
כמעט עד כדי גניבה, אבל היי, זה בסדר, כולם ככה עכשיו. אין סיבה מיוחדת לתקוף.
אבל דווקא פחות מ"יוביק" ויותר מהסיפורים הקצרים שלו שעוסקים בנושא מחיקת הזכרון (מתוכם עובדו שניים לסרטים, אבל הסרט הזה יותר נאמן לרוחם מהסרטים שנוצרו על פיהם).
אתה מתכוון ל- Paycheck ול- Total Recall?
אכן
הסרט הזה מתאים במיוחד לפרודים טריים.
ילדות קלישאית
תשמע, גם אני הייתי ילד, גם אני עשיתי בתור ילד דברים שאני מתחרט עליהם, גם אני רציתי עוגיה, גם אני כעסתי על ההורים שלי נורא והייתי בטוח שאני הכי מסכן בעולם כשהם לא נתנו לי לעשות מה שרציתי. חיי הם קלישאה.
אני לא מסכים עם הטענה שזכרונות הילדות היו "קלישאיים". זה מה יש. ילדות היא קלישאה. למה, אצלך בילדות היו טוויסטים?
אולי ילדות היא באמת קלישאה
באותו מובן שכל החיים, כמו שאמרת, הם קלישאה.
אבל סרט הוא *לא* החיים ולא קלישאה, אלא יצירה שמנסה לומר משהו על החיים, בזמן קצוב. ואם הוא משתמש בקלישאות – אפילו אם הוא עושה את זה בצורה מבריקה, כמו במקרה הזה – הוא מבזבז חלק מהזמן הקצוב שלו.
נגיד שהיו עושים סרט שכל מה שהיו רואים בו זה את הגיבור ישן שעתיים רצופות, ומישהו היה אומר שזו קלישאה להגיד בכזו צורה ברורה מאליה שאנחנו מעבירים הרבה זמן בשינה – פיזית או מטאפורית. לא היית אומר שזה ככה גם בחיים, נכון?
נ.ב. התגובה הזו הייתה שלי
זה מה שקורה עם אצבע קלה מדי על הדק ה"שלח"
זה נכון,
אבל אנחנו אפילו לא מדברים פה על סרט שלם אלא על שתיים וחצי סצינות, שמראות זכרונות ילדות של אדם נורמלי וממוצע. וזה אחרי שכולם צועקים פה על קאופמן שיפסיק כבר לנסות להתחכם. אם הוא היה מנסה לדחוף גם לזכרונות האלה משהו חריג או מטורף זה היה מוגזם לגמרי, ופוגם באמינות (איך עם ילדות כזאת חריגה באריש הפך לאדם כזה נורמלי?). הזכרון של באריש עם הציפור עשוי בהחלט להיות דבר שהטריד אותו לאורך חייו והשפיע עליהם, והוא לא קלישאה במובן ש"אל תמות לי!" או "אני יכול להסביר!" הם קלישאות. הוא לא נורא מקורי, נכון. וזה בהחלט מוצדק להפסיק באיזשהו מקום להיות מקורי בכל מחיר.
מה ש-bigmouth אמר - גם אני
אצלי בילדות היו טוויסטים
אפילו מפתיעים ומצמררים, ובכל זאת, אם אני אכתוב את הזכרונות שלי, תמיד יהיה מי שיבוא ויראה בהם קלישאה.
או טלנובלה.
תלוי בעין המתבונן.
אגב, זה "קלישאתית".
אני מרגיש צורך לתת דוגמא
לסיפורי התבגרות שבעיני הם לא "קלישאות" במובן המוכר, ולצורך הזה כמעט כל ספר של ג'ון אירווינג יספיק – בעיקר "מלון ניו המפשייר" ו"תפילה לאואן מיני", אבל גם "העולם על פי גארפ" ו"תקנות בית השיכר".
מה שכן, בכל אחד מהמקרים הללו סוד הקסם הוא בפירוט ובעושר הפרטים. בסרט שצריך לצמצם את הילדות לשניים שלושה פלאשבקים חטופים – זה פשוט בלתי אפשרי, ולכן אולי היה עדיף לוותר מראש.
עכשיו אני מבולבלת
אתה חושב שזה טוב או רע שהילדות של ג'ואל כפי שהיא מוצגת בזכרונותיו היא קלישאתית כביכול, או לא?
כי כמו שרד אמר, ברור שהיתה לו ילדות רגילה, "כמו של כולם", אחרת הוא לא היה יוצא כזה אדם רגיל.
יתרה מזאת, הזכרונות אליהם אנחנו נחשפים בבריחה שלו, כשהוא מנסה להחביא את קלמנטיין, הם בהכרח זכרונות קלישאתיים. הם פשוט הזכרונות שלא קשורים לקלמנטיין, לא זכרונות שיש בהם ייחוד.
וגם אין סיבה שיהיו.
הסרט הוא לא על הילדות או ההתבגרות של ג'ואל.
איזה אבסורד, אותו מקרר וגישה כל כך שונה :-)
כל דקה מהסרט הזה אהבתי.
הרגשתי חלק ממנו, מהזוג, מההתרחשות. הזדהות והתרגשות מהולות זו בזו.
ודווקא אין לי, לכאורה, מה להזדהות אתם.
דווקא הקטע עם חבורת הילדים מקסים בעיני. העובדה שאפילו שהכל זה ראי שלו, גם כשהוא גדול ו"מייפה" כאילו את הזכרונות שלו, הוא לא יכול לבריון בן החמש ההוא, קסמה לי מאוד. זה הקטע הכי אהוב עלי בסרט בערך.
השימוש בקטעים הללו אולי נמתח לך כמו מסטיק, כי מבחינת "שירות העלילה" הם מיצו את עצמם די בהתחלה. אולי אתה צודק.
לי זה לא היה אכפת כי הביצוע היה מקסים.
כמו שסרט כמו "אבודים בטוקיו" יכול לדבר אלי אפילו שבעצם לא קורה בו כלום, רק משום שכן יש שם דמויות, וכן עובר עליהן משהו, וזה הכל כל כך יפה ונוגה.
אני חושבת שזכרונות הילדות היו נחוצים כדי להראות באיזו נואשות הוא מנסה להחביא אותה, איך הוא הולך ונכנס עמוק יותר לזכרונות אתם הוא מפחד להתמודד ביום יום, כי הם לא נעימים, אבל עכשיו אין לו ברירה.
אתה לא.
קורה.
אבל לפי דעתך
יוצא שזכרונות הילדות לא משמשים כלום חוץ מאשר את עצמם. לא את הרעיון המרכזי של הסרט (כפי שאגב את בעצמך ניסחת אותו בהודעה קודמת – דברים קורים בגלל שהם קורים ולא בגלל זכרונות. וגם על הקשיים של חיי האהבה).
כיצד אם כן, זכרונות הילדות היו נחוצים?
אבל זו בדיוק הפואנטה שעליה אנחנו חלוקות
הסרט, כפי שהבנתי אותו, טוען שבעצם ביצוע פעולת המחיקה, את מונעת מעצמך הזדמנות שניה. מכיוון שאת לא דף חלק. מחיקת זכרונות מסוימים לא משאירה אותך כמו תינוק בן יומו – ואפילו לתינוק בן יומו יש תכונות שמובנות בו מעצם הקוד הגנטי שלו.
לכן חשוב לשמור על כל הזכרונות – טובים ורעים כאחד. רק ככה את באמת יכולה לקבל הזדמנות שניה.
הבעיה עם הזדמנויות שניות, לונג ג'ון יקירה, היא שאת חייבת לזכור ולהפנים את הלקח שגרם לכך שתצטרכי את אותה הזדמנות נוספת מלכתחילה.
ופה גדול – אני אתך.
נסכים שזה עניין של טעם ושלשנינו יש טעם שונה.
בדיוק.
למעשה, אני אומרת שהן לא בהכרח יחזרו על אותה הטעות במדויק, אבל זו תהיה אותה הגברת בשינוי אדרת, כי הן לא יידעו שזו טעות.
מרי – להתאהב בגבר נשוי אחר.
קלמנטיין – באיזה ג'ואל שבכלל קוראים לו אלברט או משהו.
הרעיון הוא שאתה לא יכול למחוק, כי זה חלק ממי שאתה ומה שאתה, ואם תמחוק, סופך לחזור על אותן הטעויות.
הסרט מוקצן כך שהטעויות הן אחד לאחד אותה טעות, אבל הרעיון הוא שתחזור על הטעויות.
במקרה של קלמי וג'ואל, אגב, יש מסר נוסף בעיני. שלא צריך להיות מדי אימפולסיביים במערכות יחסים או בכלל.
הטעות שלה לא היתה להיות עם ג'ואל. הטעות שלה היתה למחוק אותו.
הטעות של ג'ואל אגב, היתה לא להיות פתוח וכן עם קלמי. זה מה שגורם לה להתעצבן עליו כל כך.
טוב, בשלב הזה אני חייבת לשאול משהו:
את רוצה להגיד לי שכל הגברים שהתאהבת בהם היו טיפוסים שונים לגמרי, חיצונית ופנימית?
ושאלה דומה מופנית ל-Bigmouth.
רוב האנשים נוטים להאשים את האדם הספציפי שהתאהבו בו, ולא את סוג הטיפוס. הרוב אפילו לא שמים לב שיש דפוס מסוים ליחסים שלהם, או סוג מסוים של אנשים שהם מתאהבים בהם.
את ממש מפספסת את הכוונה שלי
קודם כל, ברמת העיקרון זה מה שאני אומרת בדיוק. שלרב האנשים יש תבנית והם לא מודעים אליה. מרבית האנשים מתאהבים כל הזמן באותו האדם, פחות או יותר. מי בצורה בולטת יותר, ומי פחות.
בדיוק בגלל זה למחוק את הזכרונות משאיר אותך נטולת הלקח. את לא יודעת ממה ללמוד.
וזה שרובנו לא יודעים ללמוד מטעויות שלנו בין כה וכה (ככה מאייתים את זה?) זה כבר משהו אחר.
בקשר אלי, אז כמו שהיתה לי ילדות מלאת טוויסטים – ככה גם בתחום הרומנטי אני שונה.
אין שום קשר, חיצוני או פנימי, בין האנשים שאהבתי. הגורם המקשר היחיד הוא שהיה לכולם ביטחון עצמי במידה מסוימת, וגם זה לא ממש מחיל על כולם.
טוב, בשלב הזה אני חייבת לשאול משהו:
אם מערבים ניסיון אישי, בואי נגיד שאם היו מוחקים לי את הזיכרון אחרי כל משהו לא מוצלח, לא היה לי עכשיו משהו מוצלח, נקודה. זה אפילו לא קשור רק ל"סוג הטיפוס", אלא יותר לצורה שבה אתה מתנהג והטעויות שכבר עשית (או הדברים שנמנעת מלעשות ואחר כך התחרטת), ולא תחזור עליהן שוב.
אבל אולי זה סתם אני.
טוב, בשלב הזה אני חייבת לשאול משהו:
אגב, הדיון הזה התמקד משום מה רק במערכות יחסים (אולי כי זה מה שהסרט עוסק בו?) ועוד יותר, רק בבחירת "טיפוס" מסוים, אבל הרי זה הרבה יותר רחב מזה – יש לנו הרבה מאוד זכרונות שאולי היינו מעדיפים למחוק, ואנחנו לא מעריכים את הלקחים שלמדנו מהם, ועד כמה הם עוזרים לנו. (כמובן, יש גם זכרונות רעים שלא עוזרים בשום דבר, ובאמת היה עדיף אם היו מוחקים אותם).
זהירות - זה יהיה פילוספי מאץ'
מה שאני טוענת הוא שגם כשאין זכרון – הטביעות אצבעות של התחושה נשארות בך. וכמו תמיד אצלי – גם יש לי דוגמא מהחיים שתבוא ותתמוך (ופור דה רקורד, יצא לי לדבר עם המון אנשים אחרים, כך שזו לא תופעה יוצאת דופן).
לבני אדם קיים מנגנון טבעי של מחיקת זכרונות לא נעימים. הזיכרון נמחק לגמרי, ולא נותר ממנו שמץ. לרב, זה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן, אבל לא תמיד.
כשהייתי בכתה ז' קרה לי מקרה כזה שהעדפתי לשכוח. בימים הראשונים הייתי אובססיבית לנושא, הוא מאוד העסיק אותי, והיו לזה כל מיני השלכות. אחרי כמה זמן, מחקתי את הזיכרון.
כל מה שנשאר היתה התנהגות שלא יכולתי להסביר, שידעתי שהיא בלתי אופיינית לי (ולפני שנה קיבלתי דרך חבר'ה צילום של מה שכתבתי לחבר כתה בספר מחזור של כתה ו' וזה הוכיח סופית שאני לא סתם זוכרת שלפני התקרית הייתי שונה, באמת הייתי שונה).
עברו שלוש שנים בהן לא יכולתי להסביר למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת, וגם לא ניסיתי. פשוט הייתי ככה ודי.
ואז, יום אחד, זה חזר אלי בבומרנג.
סתם, משהו טריגר לי את הזיכרון, והוא חזר.
ואני נשבעת בכל היקר לי ששלוש שנים הוא פשוט לא היה בתודעה שלי.
אבל זה נשאר.
יש לזה משהו שנשאר. חומר לא ברור. אולי כמו מה ששבלול משאיר אחריו, או טיל גרעיני.
ולכן הנאנסת שלך לא תחזור לחיות חיים מאושרים וחופשיים כי מחקו לה את התקרית.
משהו מזה יישאר.
זהירות - זה יהיה פילוספי מאץ'
יש הבדל – גדול, עצום, בלתי ניתן לגישור – בין משהו שלא נמצא בהכרה לבין משהו שנמחק מהמוח. לפי פרויד, אחרי הכל, כמעט הכל לא נמצא בהכרה, ודווקא הכוחות התת-הכרתיים הם אלו שדוחפים את האדם.
אבל, בכל מקרה, לא צריך להיות פרוידיאני לטעון שברמה מסוימת, כן זכרת את האירוע שהתרחש לך.
באריש לא זוכר את מה שקרה לו בשום רמה. מחקו לו את זה לחלוטין.
אגב, זה לא שאני חושב שאת טועה לגבי טביעות האצבע – ונראה לי שגם קאופמן מסכים איתך, אחרת איך שניהם הגיעו לאותו חוף הים דווקא באותו הזמן? אבל חשוב לא לבלבל רמות של שכחה.
זהירות - זה יהיה פילוספי מאץ'
תראי, אני לא פסיכולוג, אבל מה שאת מדברת עליו הוא לא פילוסופי. הוא פסיכולוגי וניורולוגי – מדובר בשאלות אמפיריות שניתן (אולי לא כיום, במקרים מסוימים) לבדוק ולראות במה מדובר.
אני לא סתם מתפלפל: את מדברת על זכרונות כאילו מדובר בשדה אחיד, בעוד שבפועל, מדובר בעניין מורכב בהרבה. מהמעט מאוד שאני יודע על טראומה, למשל, פעם חשבו שהדחקת הזכרון היא חלק מהותי במחלה, כיום יש כאלו הטוענים שאין דבר כזה הדחקת זכרון באמת. וההבדל בין טראומה פאתולוגית (למשל מזכרון שהודחק של אונס) לסתם אירוע לא נעים שלא רוצים לזכור, למצב של זכרון שלא נגיש ביומיום (למשל שם המורה שלך בכיתה ב) וכדומה – הוא עצום.
סתם כדוגמא לכך שמדובר בעניין אמפירי, למשל, את מדברת על פיצול אישיות. בימינו הפסיכיאטרים טוענים שזו מחלה שכמעט ולא קיימת באמת – הם מתקשים להצביע על אפילו מקרה אחד מתועד בצורה אמינה.
אין לי ויכוח ממשי עם שום טענה שהעלית בהודעה האחרונה שלך, אגב, אבל חשוב מאוד להבדיל בין כל זה לבין מחיקת זכרון. מחיקת זכרון היא פרוצדורה שלא קיימת כיום, אבל כפי שהיא מוצגת בסרט היא שונה מאוד מהדחקה. מאוד מאוד. לגמרי שונה. זאת כל הנקודה שלי.
ואגב, לגבי הנאנסת: היא תתנהג מוזר, כן, אבל _בגלל_ שהזכרון מודחק, וזכרון מודחק טראומטי (לפי פרויד, ואני לא סתם מפשט, אני גם בטח לא מדייק) הוא אבן-שואבת האוכלת את כל האנרגיה של המדחיק. לעומת זאת, באריש יתנהג מוזר (אם התיאוריה שלך לגבי טביעות אצבעות נכונה) _למרות_ הזכרון המודחק – אין אבן שואבת ואין נעלים, במקרה הדרסטי יש חור שגורם למוזרות ואולי לעיוות התנהגותי מסוים.
זהירות - זה יהיה פילוספי מאץ'
בפילוסופי אני מתכוונת לזה שאין תשובה חד משמעית לכאן או לכאן, למרות שלמעשה זה משהו שהוא באמת פסיכולוגי יותר.
ברור שיש הבדלים בין הדחקה למחיקה, בין זכרון לא נעים, לזכרון ישן, לזכרון ממש מטריד. אבל מה שאני טוענת שכולם הם למעשה אותו הדבר עצמו, רק בעוצמות שונות ומסיבות שונות.
בנוסף, לדעתי גם בסרט לא מתבצעת מחיקה אמיתית, אלא סימולציה להדחקה, ונתתי דוגמא. בסרט מצוין מפורשות שגו'אל מצליח לחזור לזכרונות שנמחקו. איך יכול להיות, אם הם למעשה נמחקו כליל ולא הודחקו?
ובקשר לנאנסת אני טוענת שזה אותו הדבר. כלומר, במקרה שהיא מדחיקה את הזיכרון. המוזרות היא תוצר ישיר של העובדה שהיא לא יודעת למה. בחורה שנאנסת זה לא מוזר שתהיה חשדנית כלפי גברים, או תתרחק מהם. זה מובן.
בחורה רגילה שלא קרה לה כלום והיא לא לסבית מוצהרת, זה כבר מוזר.
לזאת התכוונתי ב"התנהגות מוזרה".
הוא לא חזר לזכרונות שנמחקו.
הוא נזכר ברגעים שלו איתה שניות לפני המחיקה שלהם. שימי לב שבכל התהליך הזה, הוא בכל פעם דג זכרון כלשהו, ואז הזכרון נמחק. ממש כמו שאנשים שעמדו למות אומרים שכל חייהם עברו לפניהם – ככה זה קורה אצלו גם בזכרונות. כל זכרון שהוא עומד לאבד הוא כמו תקופת חיים מסוימת, והוא עובר לפניו לפני ה"מוות".
ואז, כשמגיעה המחיקה, היא מתבטאת באיבוד התפאורה, הרקע. את דמותה של קלמנטיין הוא עוד לא איבד לגמרי כי יש לו ממנה זכרונות אחרים, ולכן הוא מסוגל להמשיך לרוץ איתה מזכרון לזכרון.
הוא לא חזר לזכרונות שנמחקו.
לא, למען האמת, היא צודקת (למרות שאם כל הגישה שלה לזכרון אני לגמרי לא מסכים) – יש קטע ספציפי אחד שבו הטכנאי אומר לדוקטור "מצאתי אותו, אבל הוא בזכרון שכבר מחקנו" (נראה לי). זה קטע יחיד, אבל הוא קיים.
אה, במשרד של הדוקטור. נכון. שכחתי ממנו.
טוב, אבל אני לא רואה את זה כטביעות אצבעות שנשארו או כהדחקה. אני רואה את זה כנסיון של הסרט להיות מגניב/ביזארי בכוח, ותו לא.
זו כבר הבחירה שלך
אבל זה סוג של סספונד מהופך :-)
למעשה, נאמר מפורשות שזה זיכרון שנמחק כבר, ואם אני לא טועה, הוא חוזר אליו פעמיים, כאשר בכל פעם שהוא מבקר בו, העיוות של הפרטים הקטנים הוא גדול יותר.
ובעניין הגישה לזיכרון – כנראה שניאלץ להסכים שלא להסכים.
:-)
אבל בסופו של דבר
אנחנו עושים פחות או יותר את אותן טעויות כל הזמן, לא?
אתמול בדיוק דיברתי עם מישהי שאמרה לי "כל הגברים אותו דבר, הם נפרדים ממך כאילו לפרידת ניסיון, רק כי הם רוצים לשכב עם מישהי אחרת".
אמממ, לא. לא כל הגברים הם אותו דבר. את נופלת כל הזמן על חארות מסוג אחד. אני נופלת על חארות מסוג אחר… כל אחת מאיתנו חוזרת כל הזמן על אותן הטעויות, גם בסיטואציות שונות ויותר מכך – עם בני זוג שונים, שגם הם חוזרים איתנו על אותן הטעויות שלהם, ובטוחים שלנו אין שום תפקיד אקטיבי בכך.
לא.
כי מספיק שיש בך מודעות לכך שאת חוזרת על טעויות, ויש בך רצון לשינוי, ולא תחזרי עליהן שוב (או לפחות, תשתדלי לא לחזור). אחרת מצבנו היה רע ומר.
ומצבנו לא רע ומר?
טוב, אבל נראה לי שמיצינו
"זה בסדר, הייתה לו ילדות עם טוויסטים"
(בהבדל היחיד שאני לא אהבתי את הסרט. השתעממתי נורא).
אני חושבת שגדולתו של הסרט
בד"כ אני לא מגיב אלא מסתפק בקריאה אילמת. אז גם הפעם לא אכביר מילים, אבל… הייתי חייב לקפוץ ממרבצי הבטוח, האנונימי והחם כדי לציין שהזדהיתי עם כל מילה בתגובה של תמי.
ההתעסקות במבנה ובסגנון היא מבורכת, אבל מבלי להבין את מהות האמירה שביסוד הסרט היא נשארת קצת עקרה. ההודעה של תמי היא מהיחידות בדיון הארוך והמעניין הזה שנוגעות במהות הזו.
עכשיו צריכה להישאל השאלה שלא נעים לי לשאול בתור אחד שאהב את הסרט עד מאוד. האם העובדה שמרבית האנשים לא הגיעו בתגובותיהם על הסרט לעיסוק בגרעין המהותי הזה שתמי ניסחה, שהוא (לדעתי כמובן) לב ליבו של הסרט, האם אין בעובדה זו כדי להעיד על בעייתיות מסויימת באספקט הקומוניקטיביות של "שמש נצחית בראש צלול"?
תשובות אין לנו במלאי. תבוא מחר.
אל תשנאו אותי..
אני רק אתחיל אם זה שכל מי שכבר שונא אותי לאחר מספר ימים בודד שהתחלתי לכתוב כאן- אני מצטער. אני אנסה להשמע כמה שפחות מתנשא וגס רוח שאפשר, ואם אני בכל זאת מעיר ההערה שלא במקום, אמרו לי בבקשה (אך בצורה לא אגרסיבית מידי). מאוד ציפיתי לסרט, וכשראיתי אותו מאוד נהנתי ממנו. אני חושב שיש פה איחוד כוחות מעולה- מהבימוי ועוד המשחק. את ג'ים קארי מאז ומעולם מאוד מאוד אהבתי, אבל סרטיו היותר דרמטיים ורציניים אף פעם לא משכו אותי ממש. את המופע של טרומן למשל אהבתי, אבל חשבתי שקצת הגזימו עם כל הביקורות המשובחות. קייט וינסלט שיחקה לדעתי מעולה (!!) בסרט, ומאוד מאוד אהבתי אותה. לא ראיתי אותה ביותר מידי דברים, אך כמובן שבשבילי לפחות היא הכי זכורה מטיטניק, כששם היא קצת הציקה עם כל הנטיות התאבדות שלה. בכל מקרה, המשחק שלה בסרט הזה היה מאוד משכנע ואמיתי. את קירסטין דאנסט ומארק רפאלו אני מאוד מאוד אוהב, ושניהם שיחקו לדעתי מצויין גם (קטע הג'וינט של דאנסט בהחלט העלה חיוך על הפנים). אני חושב שהתסריט היה חביב, אך קאופמן היה יכול אולי לשפר אותו. אבל, אני לא מכיר אותו טוב מידי כדי לקבוע (ראיתי בעיקרון רק "וידויים של..", מה שחיבבתי, אבל זה עדיין לא נותן לי את הזכות להעביר ביקרות), ולכן אני רוצה לעבור לגונדרי. אני חושב שהוא גאון בתור במאי פרסומות, והוא הצליך להביר חלק מהגאונות שלו לסרט. נכון, יש הרבה קטעים שקצת נראים מידי כמו חלק מתוך קליפ או פרסומת, אבל אני אסלח לו (לא- אני לא מתנשא!!!). מאוד אהבתי את הבימוי שלו, גם בתחום הויזואלי וגם בתחום בימוי השחקנים. הסרט הזה הצחיק אותי, ריגש אותי וגרם לי לרצות למצוא אהבה.
לא קראתי את התסריט, אבל -
ברוב המקרים הסרט הסופי שונה מאד מהסרט הסופי.
מקובל להגיד שסרט "נעשה" שלוש פעמים – פעם אחת בכתיבה, פעם אחת בצילום, ופעם נוספת בעריכה.
בצילום מעבירים את הכתוב על הדף למימד המציאות, ועושים אינטרפרטציה של התסריט.
בעריכה לוקחים את החומרים שצולמו ומנסים לבנות מהם את הסרט האפקטיבי ביותר, והנכון ביותר לרעיון שבתסריט המקורי.
יש דבריםש משתנים בצילומים, ויש דברים שמשתנים בעריכה.
לפעמים על הסט הבמאי מרגיש שמשהו לא עובד, ואז הוא משנה טקסטים וסצינות, וזה גורר אחריו עוד שינויים ושכתובים.
צילומים של סרט הם תמיד משא ומתן בין התסריט למציאות, ובד"כ התוצאה היא פשרה.
אבל רוב השינויים קורים בעריכה – זה נובע מאופי יצירתו של סרט, שנותר בתהליך מקוטע – קטעים מצולמים לא לפי הסדר, מזוויות שונות, בזמנים שונים ובצורות שונות. אף אחד לא באמת יכול לחזות מראש מה בדיוק תהיה התוצאה שיערכו את הכל ביחד – ובמיוחד לא מה יהיה האפקט של התוצאה על הצופה. בעריכה הבמאי מרגיש לפעמים שדברים "לא עובדים" או ששוטים לא מתחברים אחד עם השני או שיש בעות בקצב של הסרט, בהגיון של העלילה או שהוא חושש שנקודות מסויימות לא יובנו כראוי. סיבה שחוזרת על עצמה שבגללה סצינות רבות יורדות בעריכה היא בגלל שהסרט כבר ארוך מדי (לטעם האולפנים) ואז הבמאי בדרך כלל בוחר חהוריד סצינות "שלא מקדמות את העלילה".
זו גם הסיבה שתסריטים של סרטים באורך מלא ארוכים בדרך-כלל בעשרים עד שלושים אחוז מהסרטים הסופיים – זה מה שנשאר על רצפת חדר העריכה.
בשנים האחרונות רווח המנהג להוציא "גרסת במאי" ולכלול את החומרים שצולמו ולא נכללו בגרסה של הסרט שיצאה לאקרנים. לטעמי האישי, ברוב המקרים הגרסאות הארוכות יותר הן טרחניות וארכניות, והגרסא המקורית פועלת טוב יותר.
כשרואים בדיוידים מסויימים סצינות שלא נכללו בסרט מבינים הרבה פעמים למה הן נשארו על רצפת חדר העריכה.
מה הייתה השאלה?
אה, ועוד דבר -
אם אתה קורא תסריט, תשים לב טוב על איזה טיוטה מדובר. תסריטים עוברים לפעמים (בדרך כלל) שכתובים *מסיביים* בין הטיוטות הראושונות.
אם קראת טיוטה ישנה סביר מאד שהיא שונה מהתסריט הסופי, בטח ובטח אם מדובר בטיוטה ראשונה או שנייה.
קירסטן. לא קריסטין.
זה באמת משנה?
די לקטנוניות.
בטח שזה משנה. זה השם שלה.
לא היית רוצה שלך יעוותו את השם, לא?
התכוונתי יותר לעובדה
שזה היה הדבר היחיד בפוסט שהיא ראתה לנכון להגיב עליו. דיוק זה חשוב לפעמים, וכן, אני הייתי מתעצבנת אם היו טועים בשם שלי, אבל לא נראה לי שזה היה הדבר הכי קריטי בעולם להגיב דווקא עליו.
לפחות הוא למד איך לבטא אותו נכון.
זה היה הדבר היחיד בהודעה שלו שהיא מצאה לנכון להגיב עליו.
תשמעי, אם אנשים היו מקפידים להגיב רק על מה שיש להם משהו לומר עליו, החיים של המחק היו הרבה יותר משעשעים.
כן. זה באמת משנה
אם היו קוראים לך עינת ומישהו היה מתיחס אליך כענת, או תמי ותמר או גלית וגילת או אלף דוגמאות אחרות, אני בטוחה שזה היה מאד משנה לך.
במקרה של דנסט הטעות נעשית כי כריסטין הוא שם נפוץ יותר והרבה אנשים לא מכירים את השם קירסטן. וממתי בורות של אנשים והיכרות מוגבלת שלהם עם שמות אמריקאיים צריכה לקבוע למישהו שקצת יותר בקי את זכות התגובה?זה שבד"כ איש לא טורח לתקן את הטעות כדי לא להיות חלילה קטנוני רק מנציח אותה.
רואים שאני מורה, לא?
כן. זה באמת משנה
שמות גרמניים, למעשה.
אז בעצם, מה שאתה אומר
זה שלסרט הזה היה תסריט משובח. ורק גונדרי בא וקילקל הכל.
אתה יודע מה, אני מוכן לקבל את זה. (כי התסריט כפי שהוא נשמע על ידך, בהחלט משובח הרבה יותר מהתוצאה בפועל).
צ'ארלי קאופמן שולת!!1
אז בעצם, מה שאתה אומר
לא, אני לא אומר את זה.
אני יודע שלא.
בעצם אני לא יודע, כי לא ממש הבעת דעה.
אני אומר את זה. אבל ככה זה נשמע על פי התסריט שאתה הבאת לנו, ועל כך תודה.
טוב, נימוק קטן בכל זאת. סרט מדכא, עם סוף חותך ומבריק. שכולו מועבר לנו בצורה של אגדה (כמו התסריט האלטרנטיבי או המקורי). מתאים לי הרבה יותר מאשר התוצאה.
נסה לקרוא את התסריט של ג'ון מלקוביץ'
לא חוייה נעימה במיוחד.
מה שאומר שיש מישהו שמתחבא וצריך לקבל קרדיט שווה ערך לבימוי ותסריט בסרטים של קאופמן – העורך.
בניגוד לטרנטינו למשל, או חניף קוריישי, קאופמן כתסריטאי לא מבוצע לא ממש הצליח לתפוס אותי.
תסריטאי טוב אמור להיות לא מובן להדיוטות
לעומת תסריטאי שקל וכיף לקרוא את התסריטים שלו, ואז הם כבר לא תסריטים, הם תספירים.
וזה נחשב לגרוע וחובבני.
סתם שתדע.
נו באמת.
(לפרט? לא לפרט? הממ. לא לפרט)
ואינדי היא בחורה, אגב.
תודה :)
לא יודעת, מה שתקף למחזאי לא תקף לתסריטאי? יש הרבה מחזות שפשוט כיף לקרוא סתם ככה. שייקספיר, אם לתת דוגמא ראשונה שעולה בראש.
אולי בגלל שקקולנוע הוא מדיום יותר מורכב, התסריט יכול להעביר פחות. אבל נראה לי שזה לא חוק.
סליחה.
וכן, בגלל שהקולנוע הוא מדיום יותר נרחב ומורכב, מה שתקף למחזאי לא תקף לתסריטאי.
דבר נוסף הוא שאמנות המשחק ואמנות הבימוי הלכו והשתפרו והתחדדו מאז ימיו של שייקספיר, ואם אז כל המחזה היה תלוי בעיקר על כתפיו של המחזאי (המספר, למעשה) ולא ממש ידעו מה זה משחק או בימוי, היום אלו מקצועות של ממש.
אבל בגדול זו המורכבות של המדיום שמונעת מתסריט טוב להיות מובן וקריא להדיוטות. תסריטאי טוב אמור לעשות את העבודה שלו – כלומר, לספר סיפור טוב, לטוות עלילה ולכתוב דמויות מוצלחות/דיאלוגים טובים. על השחקנים, הבמאי, הצלם, העורך ושאר בעלי התפקידים, לעשות את העבודה שלהם. כלומר, להפיח חיים בסרט. להפוך אותו לבר עיכול.
אוקיי,
אז היום דברים מורכבים יותר. אבל לא הבנתי איך מכאן הגעת למסקנה שאם יונח על שולחנך תסריט לקריאה, את לא אמורה להבין אותו.
ובכן...
כשאת נותנת בתסריט הערות כמו מאיזה כיוון המצלמה באה, או איזה סוג צילום יש, את מתערבת לצלם ולבמאי בעבודה.
כשאת כותבת שהשחקן מביט במבט נוגה, ואז מעביר יד בשערה של השחקנית, והיא בתמורה אומרת את השורה שלה בקול סדוק ושבור, את מתערבת לשחקנים ולבמאי בעבודה.
ואת לא סתם מתערבת, את מחבלת בה. את עושה אותה בשבילם.
זה טוב לספרים, ועד גבול מסוים זה גם בסדר למחזות (כלומר, זוויות צילום ממילא אין, והנחיות במה נהוג לכתוב במידה מסוימת) אבל בסרטים זה פשוט נחשב לחובבני ולא מקצועי. כל אחד עם העבודה שלו. זה באמת די פשוט, לונג ג'ון. לא תורה מסיני.
אם העבודה שלי היא לבנות עלילה ודמויות, אני לא חורגת מעבר לזה.
מי המציא את הכללים האלו ?
אני לא חושב שתסריטאי שמנסה להיות מדויק ולהעביר את החזון שלו ע"י פרוט אלמנטים חזותיים ואחרים הוא "חובבן".
יתכן שבעולם האיגודים המקצועיים ההוליוודי, שבו כל איגוד שומר בקנאות על גבולותיו ולא מרשה חריגות, זה נחשב ללא "מקצועי".
מעניין איך נראה התסריט המקורי של "האזרח קיין". האם גם הוא הסתפק בתאור עלילה ודיאלוגים ?
לא, לא, אתה לא מבין -
'האזרח קיין' הוא סרט ישן, ומאז התקדמנו שנות דור. כך שהיום התסריט שלו בטוח היה נחשב לחובבני במיוחד. מה, לא?
יקירה
האזרח קיין היה פורץ גבולות. הוא שינה את פני הקולנוע מהמון בחינות. אבל הנקודה העיקרית היא שהתסריטאי היה גם הבמאי כאמור, ומכאן ההבדל.
זה כמו שהיצ'קוק עבד בשיטה מאוד שונה, ואם תרצי, אז גם האדריכל ההוא ששכחתי את שמו, שעיצב בין היתר את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. מחונן.
אנשים מחוננים הם יוצאים דופן, וככאלה, מגיע להם להיות היוצא מן הכלל שמגדיר ומחזק את הכלל.
והאנשים מהסוג הספציפי הזה הם אנשים שלא מסוגלים להעביר את החזון שלהם לדף בצורה פשטנית, יהיה זה תסריט או תכנית של מבנה. ובגלל זה הם נוגעים בכל אספקט של ההפקה, ולמעשה עושים את הכל.
הדוגמאות שלכם קצת מעוררות אצלי הקבלה לילד בן 12 או 16 שתמיד צץ כשמישהו אומר "זה סרט לילדים בני…" ואומר "היי, אבל אני לא כזה!"
זה שיש הכללה, ג'ון יקירה, לא אומר שאין יוצאים מן הכלל.
היי, היי,
את לא יכולה לתת לי את דוגמת הילדים, הכלל והיוצאים מן הכלל. בדרך כלל אני זו שנותנת אותה, ועד כמה שזכור לי, את היית זו שיצאה נגד הכללות כאלה.
בכל מקרה, כיוון שלאחרונה יש לי תקופה לחוצה במיוחד בעבודה, ומעט מדי שעות שינה, התגובה ההיא היתה הדרך שלי לשחרר קצת לחץ, לפני שאני מתפנה לעשות עוד איזה משהו דחוף שהפילו עלי.
אני לא יצאתי נגדה
את אף פעם לא באמת קוראת אותי, אלא איזו מן דעה שיש לך בראש, של מה שאת *חושבת* שאני רוצה להגיד. למעשה באותו השרשור, רד פיש חזר בדיוק על המלים שלי, שאין מה להיפגע מהכללות, שכן הן מראש מניחות שיש יוצאים מן הכלל.
אני יצאתי נגד העובדה שמישהו טען שזה *ילדותי* להיעלב מהכללות, וטען שבכך אותו אחד הוכיח שהוא כן ילדותי, או משהו כזה.
וזה BS אחד גדול.
אנשים נעלבים מהכללות לא בגלל הגיל שלהם, ולא לפי האינטיליגנציה.
הם נעלבים כי זה האינסטינקט.
יקירה
ענין של אופנות, לא יותר. היום כך, בעוד שבועיים וחצי אחרת.
העניין הוא
שצ'רלי קאופמן אמור להיותא חד מאותם "יוצאים מן הכלל". הוא התסריטאי המדובר ביותר היום ונחשב לגאון בפני עצמו.
כעת, בלי לקרוא אף אחד מהתסריטים שלו בפני עצמם, אני מוכן להתערב שחלק משמעותי מהמורכבות בסרטים שנוצרו עפ"י התסריטאים של קאופמן הוא באחריות קאופמן עצמו. למה? בגלל קווי הדמיון בין *חמישה* סרטים, שביימו *שלושה* במאים שונים, ובכולם אני מרגיש בנימה ה"קאופמנית".
2 נו 2 באמת
התסריטאי והבמאי של "האזרח קיין" היה אותו אדם? אלא אם לאורסון וולס היה פיצול אישיות בשם הרמן מנקביץ', אני לא ממש מבין איך זה יתכן. התסריט של "קיין" מתבסס ברובו על התסריט של מנקביץ', עם שינויים ותוספות של וולס. יש לציין גם שקיים פולמוס ידוע בקרב מנתחי הסרט, העוסק בכך שהתסריט המקורי והתוספות של וולס בתסריט ובבימוי, סותרים זה את זה מבחינת כוונותיהם (מנקביץ' כתב סרט שמכסח לאופנה הפסיכואנליטית את הצורה, בעוד שוולס דווקא ניסה לטעון בעד פרויד).
מתבסס ברובו על
אומר שהוא כתב משהו. אפילו אם הוא רק שכתב.
האזרח קיין הוא סרט פורץ גבולות בזכות אורסון וולס, כבמאי וכתסריטאי.
מסכים
אני מסכים שוולס היה במאי ותסריטאי מבריק, אבל הטענה המקורית שלך התחילה ב"הנקודה העיקרית היא שהתסריטאי היה גם הבמאי, ומכאן כל ההבדל", והסתיימה בקול ענות חלושה ב"זה אומר שהוא כתב משהו".
גם "טרויה" מתבסס ברובו על תסריט של דייוויד בניאוף, כשלמעשה וולפגנג פיטרסן שיכתב את התסריט. הוא כתב משהו. יופי. כמעט כל במאי משכתב קלות את התסריט שמגיע אליו. אז מה הפואנטה שלך בעצם?
שמה שייחד את התסריט של האזרח קיין
היה ה"משהו" שאורסון וולס תרם לו, אי לכך, הטענה שהתסריט הזה הוא הוכחה לתסריט פורץ גבולות של תסריטאי טוב, היא מיותרת במקרה הטוב, ומגוחכת במקרה הרע.
מי שהפך את האזרח קיין למה שהוא הוא אורסון וולס, והוא עשה זאת על ידי כתיבה מחדש. על ידי הכנסת כל אותן זוויות הצילום והחלטות הבימוי. וזה משהו אחר לגמרי מהכוונה המקורית.
אגב, יש אינספור תסריטאים שכל העבודה שלהם היא לקחת משהו שמישהו אחר עמל עליו, ולשנות בו מספר דברים שנראים קטנים, אבל הופכים את כל התמונה מבינונית גרועה, למצוינת ונהדרת.
שינוי שנראה מינורי יכול לחולל פלאים.
וויכוח עתיק
בביוגרפיה של אורסון וולס מתייחסת המחברת לשאלת האבהות של "האזרח קיין". מסתבר שמנקוביץ' נעלב שוולס קיבל את כל הקרדיט על "הסרט הטוב ביותר אי פעם" ואף נוהלו קמפיינים להוכיח שתרומת התסריט הייתה לא פחותה מזו של הבמאי הצעיר. הביוגרפית של וולס לא מנסה לזייף אובייקטיביות. היא בפירוש נמצאת בפינתו של וולס ודואגת משם לספק הוכחות לכך שוולס תרם לתסריט הרבה יותר מסתם שיפוצים קטנים, אלא גם את המבנה שלו, הרעיון הכללי ואת נקודות המפתח. בין השאר היא מתבססת על מחזה שוולס כתב בצעירותו (גיל בית ספר, ככל הנראה) שמשתמש באותו רעיון, במבנה דומה ועוסק באותן תימות.
אז כרגיל אנחנו מדברות על שני דברים שונים.
את מתייחסת לצורה, אני – לתוכן.
כשאני קוראת תסריט, אני מצפה לתוכן. לעלילה. ומבחינתי, את סיפור העלילה אפשר להבין גם בלי לדעת מי מעביר למי יד בשיער, או על איזה סוג צילום חשב התסריטאי.
כשאינדי כתבה שהיא לא אוהבת את קאופמן כתסריטאי לא מבוצע, לרגע לא חשבתי שזה בגלל שהוא משמיט הוראות בימוי, אלא הנחתי שהיא מלינה על כך שתוכן העלילה שלו מבולגן (או השד יודע מה. לא בחנתי את התסריט שלו) ואי אפשר לתפור אותו לכדי משהו לכיד, שניתן להבין ממנו על מה הסרט.
דווקא קראתי את התסריט
וכמו כל תסריט אחר, לוקח זמן להתאפס על מה קורה שם, אבל ברגע שאת מתאפסת, הוא נורא נהיר. ובניגוד לספר או (אפילו) מחזה, לא מאוד בקלות ולכל בנאדם יכולה להתממש תמונה לנגד העיניים, של איך הסרט ייראה.
וזה בדיוק מה שהופך תסריט לטוב, בעיניים המקצועיות של אנשי התעשיה ההוליוודית. אה, כן. זה גם "מי שהמציא את החוקים האלה".
העלילה של הסרט בכלל לא "מבולגנת", היא רק מפוזרת בצורה של תסריט, ולא כתובה כמו סיפור. כי היא לא אמורה להיות כתובה כסיפור, כי זה *לא סיפור*.
זה לא עניין של הנחיות בימוי או מיקום מצלמה דווקא. זה עניין כזה: אם את, כתסריטאית, מגישה לסוכן/מפיק/במאי תסריט שהוא קריא ונוח להבנה מיידית, ברב המקרים יפטרו אותך בנפנוף ולא יקדישו לך אפילו את עשרת העמודים המסורתיים לקריאה.
זה פשוט נחשב ללא מקצועי.
ומעבר למה נחשב ולא נחשב, ניסיתי (בעור שיני, אבל כמה שאת חיננית, את נורא נעולה בדעותייך הבלתי מבוססות, שזה פשוט מתסכל) להסביר לך שזה גם לא אמור להיות חומר קריאה קליל ו/או מהנה ו/או נהיר.
זו לא המטרה של תסריטים.
בשביל זה המציאו את התסריטים של אחרי שיצא הסרט/הפרק. למשל, התסריטים שנמצאים ברב האתרים לסדרה ההיא שאסור להזכיר את שמה – רובם הם תסריטים של אחרי שהפרק צולם ונערך, ומטרתם לשפוך אור על המוצר המוגמר.
את המוצר ההתחלתי, היינו התסריט, הדיוטות לא אמורים להבין. נקודה. הבמאי הוא היחליד שאמור לקחת את זה ולהצמיד לזה את החזון שהוא מוצד לנכון להצמיד.
מקרים כמו "האזרח קיין" הם יוצאי דופן, שכן הוא היה גם הבמאי – קודם כל הבמאי – והוא חידש המון בעיקר בתחומי הצילום והעריכה. למשל, בסרט הזה זו הפעם הראשונה בה היה פייד לתוך הסצינה הבאה, באמצעות המקטורן השחור, ואחר כך הרקע השחור היה חלק מהסצינה הבאה.
גם טרנטינו הוא לא רק התסריטאי. לפחות ברב המקרים. וגם בסרט כמו "רוצחים מלידה" הוא בעיקר עשה ניסיון קולנועי. יצר משהו חדש.
אבל לא כולם טרנטינו, ולכן הכלל הוא שתסריט טוב יהיה בלתי קריא, אלא לאנשי המקצוע, או אנשים בעלי חזון ודימיון מפותחים יתר על המידה.
תשמעי...
את חייבת להביא קצת יותר סימוכין ממשיים לכללים האלה שאת שולפת. עד אז… זה נשמע קצת מקושקש.
דווקא כל התסריטאים שאני מכיר אומרים בדיוק את ההיפך, בצדק לטעמי – חשוב מאוד מאוד שהתסריט יהיה מפורט, במיוחד אם התסריטאי הוא לא גם הבמאי. אם אתה גם הבמאי וגם התסריטאי, החזון נמצא לך בראש וזה לא משנה כמה תפרט אותו על הדף, בסוף תגשים אותו על המסך. אם אתה נותן את התסריט למישהו אחר, הוא עלול לא להבין אותו, ואם התוצאה תהיה משונה ומבלבלת, זה יהיה בין היתר על גבך, כי *לא הבהרת מספיק טוב* מה אתה רוצה.
מעניין שהדיון הגיע ל"רוצחים מלידה", שלא קראתי את התסריט שלו, אבל אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי אם מי שאחראי לכישלון של הסרט ההוא זה אוליבר סטון או טרנטינו. מצד אחד, ברור שהיה שם חומר מעניין לעבודה ואוליבר סטון, בעיני, חירב אותו לגמרי עם עבודת בימוי מחרידה, לא מוקפדת, מלאת גימיקים קשים לצפייה במובן הרע וגם סתם נטולת עמוד שדרה. השאלה היא אם טרנטינו כתב תסריט מאוד פתוח מבחינה סגנונית – ואז, מה לעשות, חלק מהאחריות גם על כתפיו – או שהוא היה מפורט לגבי החזון שלו ואז אפשר להאשים את אוליבר סטון בבלאגן.
תסריטאים, לדעתי, צריכים להיות כמה שיותר מפורטים. זו לא התערבות בעבודת הבמאי; לבמאי תמיד נשאר הרבה מה לעשות. אין לו תפקיד ספציפי, הוא יותר כמו מנצח שצריך להדביק את הכל ביחד. פירוט בתסריט יכול רק לעזור לבמאי, שקודם כל מוכרח לקבל כמה שיותר נתונים שיעזרו לו להבין את הרוח שהיצירה מבקשת לקבל על עצמה. אם הוא רוצה לשנות, מן הסתם מותר לו, זה חלק מתהליך ההתפתחות של הסרט. אבל תסריטאי שמשאיר הכל פתוח מכשיל את עצמו, את הבמאי ואת הסרט.
תראה, גונקל,
את הכללים שמיקה מצטטת גם אני שמעתי. הם מועברים ב"מבוא לתסריטאות", שנה א' בחוג לקולנוע הקרוב למקום מגורייך. ויש בהם חשיבות אדירה לתסריטאים מתחילים, ולו רק כדי להבהיר להם שיש דסרים שזכותו המלאה של הבמאי לשנות, גם אם כתבת לו בתסריט שצריך לצלם במדיום לונג שוט. בגלל שידוע שזכותו של הבמאי לשנות את זה, רצוי לא לכתוב דברים כאלה אלא כשזה ממש חשוב עבורך, וגם אז להבין שזו רק הצעה, והבמאי יעשה ככל העולה על רוחו [1].
לגבי זה שתסריט צריך להיות מפורט: זה נכון יותר בהקשר של הפרטים העובדתיים (לדוגמא "רוברט הוא גבר כבן 40, מקריח בצדעין, חובש משקפי שמש של ורסאצ'ה מהשנה שעברה ולבוש חלוק מגבת מרופט") ולא בתחום זוויות הצילום ("יש לצלם את רוברט רק בקלוז-אפ") או הרגשות המועברים בסצנה ("רוברט מביט באמבר במבט נוגה והיא מלטפת אותו בחושניות חשדנית"). פרטים כאלו רצוי להשאיר בחוץ, ואם חייבים אז לכלול אותם בדף רקע על הדמויות, מחוץ לתסריט.
אבל שוב (למיקה – ) כל זה אינו חוק בל יעבור, ולפעמים אפשר להגיע רחוק ע"י שבירת החוקים בנקודות מסוימות.
והערה אחרונה: נראה לי שהדיון הזה על הכללים הטכניים לכתיבת תסריטים כלל אינו רלבנטי להערה המקורית של אינדי. בניגוד למיקה, אני מאמין שאחרי 10 דקות התרגלות, כל אדם יכול לקרוא תסריט ולהתגבר על ההבדלים בין תסריט לסיפור. ולכן לא סביר שהבעיות שהיו לה עם התסריט הראשוני של "שמש נצחית" היו קשורות בכלל לדיון על הכללים המחייבים של כתיבה תסריטאית.
[1] וגם זה לא מדויק, כי לעתים קרובות הבמאי יבוא לתסריטאי והם ידונו יחד בשאלה איך לצלם את זה.ואז הצלם יחליט.
ברור שזה לא חוק בל יעבור :-)
אבל ניסיתי להסביר פה שזה שהתסריט לא נעים לקריאה לאדם מהשורה לא הופך אותו ללא טוב, אלא אם כבר – להיפך. למקצועי יותר.
בקשר לכל השמות שעולים, לא הגיע הזמן שלונג ג'ון העייפה והרצוצה תחזור להם על המנטרה של ההכללות?
יש יוצאים מן הכלל. אנחנו מודעים להם.
הם לא רק שלא מפרים את הכלל – הם עוד מחזקים אותו.
ואני את הכללים האלה מצטטת ממקום אחר. ממקום של חו"ל. אמנם אני אפילו עוד לא מתחילה, והתחום העיקרי שלי הוא משחק, אבל אני הולכת לכתות מקצועיות, אני מכירה שחקנים שעובדים בפועל כשחקנים מן המניין, ומדברת עם הרבה מורים שגם הם שחקנים מוכחים, ואני גם תסריטאית שואפת, כך שאני משיגה גם חומר כתוב בנושא הזה. ומכל הדברים האלו ביחד (במיוחד ממה שיש לשחקקנים להגיד על במאים ותסריטאים) די קל לעלות על הדברים האלו ולעשות חיבורים. גם בלי ללמוד תסריטאות שנה א'.
מה שחסר באופן קבוע בהודעות שלך
הוא "לדעתו של…" או "מורי ורבי יוספוס פלביוס היה אומר ש…".
אז אותך לימדו שלתסריט אסור להיות מובן להדיוטות, ולימדו אותך גם שכל שחקן חי את הדמות שלו, וכו'. יופי. זה לא אומר שאין שיטות אחרות, השקפות אחרות, ומורים או ספרים או חברים שהיו מלמדים אותך אחרת. בקיצור, זה לא אומר שכל מי שחושב אחרת ממך טועה. מה שאת אומרת הן השקפות מקובלות (על אנשים מסוימים), לא אמיתות אבסולוטיות כמו שאת מציגה אותן. אפילו אם שמעת אותן בחו"ל.
כשאני מדברת על עובדות, אני מדברת על עובדות
אי לכך, דעתי איננה רלבנטית. כשאני מציינת דעה אני לרב אומרת "לדעתי" אם כי כבר היו דעות שלי פה שקבעתי כעובדה (המשחק הגרוע של ניקול קידמן בנשות סטפפורד למשל), אלא שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה (שגויה אולי) שאנשים יכולים לעשות את ההבדל בין דעה, שהיא סובייקטיבית, לבין קביעה אובייקטיבית (למשל "אני לא רואה מה מוצאים בקמרון דיאז, היא ממש לא יפה" או "אנג'לינה ז'ולי היא האשה המושלמת!" לבין "NYU היא אוניברסיטה מאוד נחשבת ויוקרתית, והדבר האחרון שהיא צריכה זה את הכסף של האולסניות").
כשאני אומרת שאתה טועה, וזה לא הסוכן של אורלנדו-כפרהעליךלגולס-בלום, אלא המנהל האישי שלו, אני אומרת את זה מתוך מקום של היכרות אישית עם התעשיה ההוליוודית והמבנה שלה, כמו גם חלוקת התפקידים המאוד ברורה (אמריקאים, בכל זאת) בתחום. מתוך היכרות עם החוק, עם הנוהג והכלל בתעשיה הזאת.
אתה יכול לחלוק עלי, אבל זה כמו שתחלוק על הקביעה שלי שאת המלה "שפעת" מאייתים עם ע' ות', לא א' ו-ט', ושהפ' דגושה.
אתה יכול, אתה פשוט טועה.
באותה המידה, זה נכון שיש אסכולות שונות למשחק, וסמוך עלי שאת כולן, או את היסודות של כולן למדתי. המחלוקת היא על האופן בו מגיעים לתוצאה, לא על מהי עבודת המשחק וכיצד ניתן למדוד את הערך שלה. ולכן אם אני אומרת לך דברים על התחום זה לא כי "שמעתי בחו"ל", זה כי אני חלק מזה. חלק פעיל. אתה אולי עוד לא רואה אותי (ואולי לעולם גם לא תראה) אבל זה לא אומר שאני לא שם, חווה את זה על בשרי יום יום.
לצורך העניין, אני יכולה לספר לך באותה מידה על עבודת המלצרות בארץ לפרטי פרטים, או על עבודה בחברות סלולריות עד לפני שלוש שנים (זה תחום נורא דינמי והכללים בו משתנים כהרף עין).
בקשר לתסריטאות, אז אותו כנ"ל. והעובדה (שקצת הפתיעה אותי, כי באוניברסיטה לא למדתי, בטח לא בארץ) שגם תסריטאים שלמדו בארץ מסכימים שאלו הכללים הרווחים.
ככה זה.
ונכון, כאמור, שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל בגדול ככה זה. ויש גם היגיון מאוד ברור מאחורי הכללים הללו, ואתה אפילו רואה אותו יופי, מסתבר.
אנשים נוטים להתפרע. הם צריכים גבולות. ואחרי ככלות הכל, סרט הוא לא ספר, ומעורבים בו הרבה יותר אנשים מאשר הסופר אל מול קהל הקוראים.
תראה, אני שמה לב שאני מקוממת אותך (אני? מפיתום?!) וזה גם ברור מאוד מאיפה זה נובע.
ראשית, שנינו (שלושתינו האמת, כי גם לונג ג'ון בקלחת) אנשים מאוד נחרצים.
במקרה שלי לפחות (עוד לא היו לי מספיק הזדמנויות לשפוט את המקרה שלך) אני נחרצת רק כאשר אני יודעת במאה אחוז שאני צודקת. כשיש לי ספק – ולו הקטן ביותר – מיד מגיע אאל"ט רשמי, או "נדמה לי ש…" או "אני כמעט בטוחה". ואפילו כשאני מאה אחוז בטוחה, אני יודעת שקיים סיכוי (קטן ושברירי, אבל קיים) שאני טועה, ולכן ת-מ-י-ד מקשיבה וקוראת בקפידה מה שנאמר לי, ובמקרים הנדירים שמסתבר שאני טועה, אני קודם כל בודקת, ואז מודה בטעותי.
הבעיה הכי גדולה היא פועל יוצא של העובדה שיש לי זיכרון כפייתי ותחום התעניינות נרחב נורא, ויוצא שיש הרבה יותר מדי דברים שאני יודעת בצורה נחרצת (או בטוחה שאני יודעת, אם כי בכל היקר לי, אלו עובדות) ואני גם מדברת (וכותבת) המון, בלי עין הרע, טפו טפו טפו.
אז אנחנו לא ממש רואים עין בעין.
אבל באמת רד, ואנחנו שנינו מכירים מספיק אנשים משותפים בכדי שתוכל לאמת את הנושא – כשאין לי מה להגיד אני לא אומרת כלום, ואני לא מדברת סתם, אלא אם כן אני מראש מדברת סתם (רוח שטות).
ולכן בכל ההודעות האלה חסר ה"לדעתי".
אגב, הרבה פעמים זו לאו דווקא הדעה שלי. זה פשוט נכון, לא משנה עד כמה זה מציק לי.
כל ההודעה הארוכה הזאת
רק כדי להגיד משהו שיכולת למצות אותו ב"כן נכון וכן נכון"?
תשמעי, לא נכון ולא נכון. על תפקידו של סוכן/מנהל מעולם לא התווכחתי איתך, וגם לא הזכרתי פה. אבל לא, לא כל שחקן חי את הדמות שלו, ולא, תסריט שמכיל תאורי פעולות לא נחשב אוטומטית לתסריט גרוע. אלה *לא* עובדות אבסולוטיות. והיי, אל תשאלי אותי, תשאלי את גונקל או נונין או אנשים אחרים כאן שיש להם יותר ניסיון, מעשי, בתחומים האלה (לא, רגע, עשינו את זה כבר).
לא באמת חייבים להוסיף על כל הודעה "לדעתי" (כאילו, ברור שאני כותב את דעתי. אני לא נוהג לכתוב דעות של מישהו אחר) אבל מצד שני, להוסיף "סתם שתדע" הופך את ההודעה שלך למקור הרשמי של הידע והחוכמה, אז אל תתפלאי שאנשים מתעצבנים כשאת כותבת בהודעות כאלה דברים מטעים.
לא נכון ולא נכון
אתה, יקירי, לא יודע להקשיב/לקורא/להבין את הנקרא/מחק את המיותר.
אני מעולם לא אמרתי שכל שחקן חי את הדמות שלו. אני כן יכולה לראות מאיפה הבאת את הפירוש המוטעה הזה לדברים שלי, אבל לא אמרתי את זה. לגבי סרטי הפעולה עם הפיצוצים – זה אפילו לא משהו שבו אתה יכול להוציא את דברי מהקשרם, לסובב אותם ולטעון ככה, כי א. לא הבעתי פה דיעה מעולם על סרטי פיצוצים, ב. אני לא אוהבת אותם ככלל, אבל יכולה לספור לא מעט כאלה שנהניתי מהם חרף הפיצוציישן. וג. אני – בניגוד לכל מיני אנשים אחרים שמסתובבים בעולמנו – יודעת לעשות את ההבדלה בין טוב ורע, לבין מה שאהבתי או לא.
הרבה פעמים זה לא חופף בכלל.
בקשר ללחיות את הדמות, אז אני אתן לך ליהנות מהספק ואניח שאני נתתי הסבר לא מדויק, ולכן אדייק –
יש משחק טוב, אפילו מצוין, ויש לתת חיים לסצינה.
בדרך כלל, כששחקן טוב נותן חיים לסצינה (ואנשים מתייחסים לזה כאל "משחק טוב") לא רק שהוא לא חי את הדמות, אלא שהוא חי את עצמו, תחת נסיבות דמיוניות. חלק מהנסיבות הדמיוניות האלה הן מאפיינים פסיכולוגיים שהשפיעו על הדמות ישירות – מגבלה גופנית או חוזק יוצא דופן, טראומת ילדות יוצאת דופן, וכן הלאה. אבל בבסיס מה ששחקן טוב אמור לעשות על פי כל האסכולות, הוא למצוא את החלק בו שהכי מקביל לדמות, ואז לפעול על פי מה שהוא *יודע* ולא על פי מה שהוא *חושב*.
ההבדל הוא בין פעולה שרירותית, כמו "זכיתי בלוטו, אני אצעק ואפגין שמחה. אכלתי משהו טעים – אני אשפשף את הבטן שלי בסיפוק ואומר "מממ…". אהוב לבי מת, אני אכנס להיסטריה ואשתולל" לבין התנהגות אמיתית. הכנסה מודעת של השחקן את עצמו, לתוך מצב שמקביל לזה בו שרויה הדמות, ופעולה על פיה.
ומפה הגיע המשפט "acting is great as long as you don't get caught doing it"
עכשיו זה שיש כאלה שמנתחים תסריט ויש כאלה שלא, יש כאלה שנסגרים בבתי משוגעים או שוברים לעצמם שן, ויש כאלה שלא צריכים עזרים כאלה, הוא ההבדל בטכניקה.
כמו בסקס.
על כל אחד משפיע משהו אחר, אבל בסופו של דבר – כשיש אורגזמה זו תמיד אותה אורגזמה.
ואת לא יודעת להבדיל בין עיקר וטפל.
כשאמרתי "לחיות את הדמות" (או משהו) לא התכוונתי לבקש את ההרצאה הקבועה שלך על אמנות המשחק (יש לי כמה מקומות אחרים שבהם אני יכול לקרוא אותה). זאת היתה דרך קצרה מאוד ולא מדויקת להזכיר את המריבה הקודמת איתך. זה ממש לא נושא הדיון.
ואין לי שמץ של מושג על איזה סרטי פיצוצים את מדברת, או מה הקשר שלהם לכאן.
*אני* לא יודעת להבדיל בין עיקר לטפל. משעשע אתה, רד.
אם אני הייתי מעוותת לך את המלים או משנה אותן, אני בטוחה שגם אתה היית קופץ כאילו נחש הכיש אותך. נאמר, הייתי מצטטת אותך אומר שסטארוורס אימת הפאנטום הרוויח יותר מסטארוורס המקורי. בלי אינפלציה.
וואי וואי איך היית יודע אז להבדיל בין עיקר לטפל. נכון?
למה אתה לא מפנים שמה שחשוב לך לא בהכרח חשוב לשאר העולם, ושגם ההיפך הוא לגמרי נכון, ומה שזניח בעיניך חשוב לאחרים?
ואת הפיצוצים אתה הכנסת, אז אל תשאל אותי.
סליחה.
אתה כתבת "סרטים שמכילים פעולות" ומשום מה קראתי את זה "סרטי פעולה".
לא יודעת למה.
מתנצלת.
לא קשור.
בקשר לסרטים שמכילים פעולות באופן עקבי, בארצות הברית, ומוגשים על ידי תסריטאי שאין לו שם וניסיון – הם נחשבים ללא מקצועיים ומוחזרים אליו עם תשובה שלילית.
ואת עדיין לא עונה לי:
מה יש בתסריט חוץ מפעולות?
האם את טוענת שתסריט טוב צריך להיות מורכב *רק מדיאלוגים*?
סליחה
איכשהו השאלה שלך חמקה מעיני מעצם השמת הדגש הניתנת פה על הדברים הבאמת חשובים בחיים.
בגדול, זה לא שתסריט (טוב) אמור להיות חף לחלוטין מכל מה שאינו דיאלוגים, אלא שהוא אמור לתת כיוון כללי ולא להיות מפורט וספציפי, אלא בנקודות המאוד קריטיות.
כמובן שבתור כותב, כל אחד בטוח שכל פרט הוא מאוד קריטי, אבל החכמה, כמה אירוני, היא לשים דגש על העיקר ולא הטפל.
כאשר מתארים דמויות, חשוב יותר לתאר את האופי שלהן, מאשר להגביל אותן במאפיינים פיזיים מוחלטים. אם הגיבורה שלי היא מאוד יפה, מספיק שאציין שהיא יפה, אין צורך להגביל את צבע השיער/עיניים שלה, הגובה וכן הלאה. אם אני עושה however סרט שהוא אנטי-תזה לגיבורה הבלונדינית שתמיד נרצחת בסרטי אימה, ועכשיו אני רוצה בלונדה קיק אס, חשוב, מן הסתם, לציין שהיא בלונדינית.
בנוגע לפעולות, רצוי להכניס לדיאלוג את מה שניתן ולתת לבמאי ולחקנים לעבוד עם זה. הלוא דיאלוג הוא עניין מאוד כובל. אני לא יכולה, כשחקנית, להגיד למישהו "אל תצעק, אתה תעיר את הילדים!" מבלי שהוא יצעק עלי קודם. זה מגוחך. אז במקום לכפות על השחקן את הרגע המדויק בו הקול שלו מתחיל לעלות, ולהפוך את המשחק שלו למוגבל מאוד וצפוי, אני משאירה את זה לשיקולו. ברור שיש נקודה שבה הוא כבר חייב לצעוק, אבל למה שהוא לא יהיה השופט של זה?
אז ברור שכן מכניסים פעולות לתוך התסריט, אבל משתדלים למעט בהן ולהשאיר את הדברים פתוחים עד כמה שניתן, אך ברורים.
אם זה עדיין לא ברור אשמח לתת דוגמאות נוספות.
*מה שכן, יש חלקים שבהם אין דיאלוג ולא צריך שיהיה, ואז הדרך היחידה להעביר את הרעיון שלך היא באמצעות תיאור פעולות. במקרה כזה, רצוי לעשות את זה כמו תיאור הדמויות- בלתי מגביל אבל מעביר את הנקודה.
אני חושבת שעם זה קשה להתווכח
אני רק מאמינה בזה שתסריט שבנוי כמו שאת אומרת, יכול בהחלט להיות מובן לכל קורא, ואף להיות לא פחות מרגש מסרט, כי הוא מאפשר לכל קורא תסריט להיות הבמאי של הסרט שבתוך הדימיון שלו.
אכן קשה להתווכח.
ראשית, אני שמח שעברת לדבר על הנחיות כלליות ולא על חוקים בל-יעברו. לכל כלל יש יוצא מן הכלל, בטח בתסריטאות.
לגבי הקווים הכלליים שהצגת, אני מסכים בעניין תיאור הדמויות – ואגב, שימי לב שזה מוביל ליותר תיאורים סובייקטיביים כמו "הילדה היא בחורה מהסוג שאתה עלול לראות ברחוב ולא לתת בה מבט שני". בעיני זה טוב, כי זה מעביר את התחושה שהתסריטאי יוצק לסרט.
לגבי פעולות, אני פחות מסכים. בעיני יש כמה סיבות *לא* להכניס את הפעולה לדיאלוג בצורה שהצעת.
ראשית, את נותנת המון קרדיט לבמאי ולשחקנים. אם כתוב בדיאלוג "למה אתה צועק עלי" ולא כתוב קודם שהדמות השניה צועקת או אפילו מרימה את הקול, יש מספיק במאים שיגידו "אבל זה לא הגיוני" וימחקו את השורה הזו מהדיאלוג, והנה הולכת לעזאזל כוונת התסריטאי.
שנית, זה שכתוב בתסריט פעולה מסוימת בזמן מסוים לא אומר שהשחקן חייב לעשות אותה בדיוק באותו זמן. בין הזאר בגלל שאם אני רוצה שהשחקן יתחיל להסתובב בחדר תוך כדי דיבור, אני לא יכול לכתוב את הפעולה והדיאלוג באותה שורה, ולכן בכל מקרה ההוראה לשחקן לא תקבע את "הרגע המדויק שבו הוא מתחיל להרים את הקול" אלא משהו כמו "בסביבות השורה הזו, הקול שלך כבר צריך להיות צעקה." אני מסכים שניסיון להיות מדויק ומתמטי בתסריט הוא מגביל (ואף מעצבן) [1], אבל זה לא שולל את האפשרות לכתוב פעולות מדי פעם.
שלישית, אני מתנגד להעברת הפעולות לתוך הדיאלוג, כי זו האכלה של הצופה בכפית, ואני מעדיף לחשוב עליו מאשר על נוחותם של הבמאי והשחקנים.
[1] דוגמא קיצונית:
משה מתיישב על הכורסא בתנועה חדה ומהירה, ותוך כדי כך מרים את הכוס לגובה עשרים סנטימטר מהספה. חמש וחצי שניות עוברות.
אילנה (בקול רועד וצווחני, העולה באמצע המשפט ויורד בסופו): אבל משה! (מזיזה קווצת שיער מפניה בתנועה אורגנטית) אתה יודע (לוקחת נשימה) שזה בלתי אפשרי!
היא צועדת צעד אחד, בן עשרים סנטימטר, לאחור, ונעצרת על שפת שטיח האנגורה הסגלגל.
החוק היחיד שציינתי
(וגם הוא לא היה חוק בל יעבור, אלא יותר כלל נהוג) היה שזה שתסריט לא נקרא בהנאה כמו סרט, לא מעיד על היותו לא טוב, ושבדרך כלל נהפוך הוא.
הוספתי גם שבהוליווד תסריטים מאוד מפורטים נחשבים חובבניים.
אתה מוזמן לפנות ביוזמתך למפיקים/סוכנים/במאים עם תסריט שכזה, ולראות מה התשובה שתקבל.
זה בערך כמו לכתוב את התסריט שלך על דפים ריחניים או בפונט שאינו curier.
ומה, אי אפשר לכתוב תסריטים בפונט שוקו? בטח אפשר. זה רק לא ייחשב למקצועי.
בקשר לקרדיט, אז כן. אני באמת נותנת המון קרדיט לבמאי ולשחקנים. אני מפונקת. אני הורגלתי לעבוד עם אנשים מאוד מאוד מוכשרים, ודרך אגב – מאוד סקפטיים.
זה מצחיק עד כמה יכול להיראות לצופה מן הצד שעבודת התסריטאות ועבודת המשחק הולכות יד ביד, בעוד למי שנמצא מבפנים, יש הבנה עד כמה הגישות שונות זו מזו.
שחקנים כמעט תמיד יניחו שהתסריטאי מעפן, ייקחו ממנו את הקרדיט, וינסו לשנות אותו. בהכשרתם, הם מקבלים בין היתר כלים להתגבר על מגבלותיו של התסריט/מחזה מבלי לגעת במלים.
כתסריטאית שואפת שלומדת משחק, זה מאוד מקומם אותי.
אבל מן הצד השני, הצד שאוהב לספר סיפורים ולתסרט אותם, חורה לי שתסריטאים נוטים לקחת את הקרדיט משחקנים ובמאים. אגב, במאים או בימאים? או שגם וגם, כי יש גם במה וגם בימה?
בקיצור, ללא ספק הרקע שלי במשחק מחבל בראייתי הבהירה את יחסם של אנשים למקצוע זה. אני לא רואה את השחקנים הגרועים. אני משתדלת לראות את הטובים.
אשר לסוגיית "הנחיות הבמה" או תיאור הפעולות – יש כל כך הרבה כוח בלתת לשחקן לנסוק לגבהים מדהימים מבלי להגביל אותו שלא לצורך (ושוב, יש מצבים בהם חייבים לתאר משהו, או לציין שהוא קורה) וזו כבר בעיקר שאלה של טעם/ניסיון וכיו"ב.
אבל אני ממש לא מסכימה שזה להאכיל את הצופה בכפית.
ככה אנשים מתנהגים.
כשצובטים אותם הם מצטבתים – ואז הם אומרים "איה, זה כאב לי!"
אני לא מדברת על דיאלוג שנשמע כמו שידורים של משחק כדורסל "אני מתיישבת על הספה עכשיו, מרימה את הרגליים, מניחה אותן על השולחן וקוראת את העיתון שלי. העולם, מצדי, יכול להז@#ין".
הכל צריך להיעשות בהקפדה ובטעם.
כאילו, דא?!
אבל לטעמי
היה משהו מטעה ומניפולטיבי בדוגמה הקיצונית שלך, כי מה שהיה בה זה לא רק פירוט יתר, אלא גם פירוט מחורבן. כלומר, כושל בכוונה. מיקמת הוראות בימוי במקומות בהם לא רק אם הן יופיעו בתסריט הן יעצבנו, אלא גם אם הן יופיעו בסרט הן יעצבנו. תסריטאי שמורה לשחקנית להגיד "אבל משה!" בקול שעולה בתחילת המשפט ויורד בסופו הוא לא רק תסריטאי נודניק, הוא גם תסריטאי גרוע, בדיוק כמו הבמאי שיגיד לשחקנית שלו לנהוג ובדיוק כמו השחקנית שתנהג כך. לכן האינטואיציה היא לנחור בבוז מול הדוגמה שלך, אבל קודם כל כי היא עושה עוול לקונספט כי היא מציגה יישום רע שלו.
נכון, הדוגמה שלך גם היתה קיצונית, ומעט מאוד יוצרים מצליחים לשמור על שפיות הקוראים שלהם ברמה כזאת של פירוט. אבל יש כאלה. אולי מעט, אבל יש. פירוט מאוד מדויק, פדנטי ממש, כולל פאוזות, הוראות לאינטונציה וכו' הוא לא בהכרח דבר חיובי – גם בעיני לא הכי כדאי להיכנס להכללות – אבל בחלק מסוים מהמקרים, כשרואים רב אמן עושה את זה (למשל, דיוויד מאמט; למשל, סמואל בקט) זה יכול לתרום הן לתסריט/מחזה/תסכית/וואטאבר כיצירה כתובה, והן לחומר היצירתי ששאר היוצרים מקבלים לעבוד איתו.
ובכן, כן.
אבל שוב, גאונים הם גאונים.
וגם, מאמט לא מביים גם?
כלומר, אם במאי שהוא גם תסריטאי לוקח את התפקיד של הבמאי, זה בכל זאת קצת אחרת, לא?
האמת היא שהתייחסתי בעיקר
לסקצ'ים הקצרצרים שלו כמחזאי. לקרוא בספר "גולדברג סטריט". תענוג.
מחזאי זה לא סותר את זה שהוא במאי
ולפי המורה שלי, שהוא במאי מחונן בעצמו, הוא במאי מחונן לגמרי.
ותודה על ההמלצה.
מאמט
מאמט אכן מביים חלק מהתסריטים שלו, אבל הוא גם כותב רבים שאינו מביים.
כבמאי, לדעתי, הוא סטנדרטי למדי, בכלל לא מבריק. כתסריטאי, לפעמים הוא מדהים ברמות שלא יאמנו (למי שלא ראה, ואני בטוח שמדובר ברובכם כי לא מדובר בסרט מפורסם, תראו את Oleanna שלו, סרט שהוא מכה בבטן), ולפעמים ממש מיותר (למשל Heist).
לדעתי, מאמט התקלקל מאוד עם השנים. פעם הוא נחשב מחזאי מצוין, ובמעבר לתסריטאי – ובעיקר לבמאי – נעלם הקסם והוא הפך להיות סטנדרטי למדי ובעיקר להתרכז בטוויסטים במקום בדמויות. Spartan, למשל, יצא בארץ חודשים אחרי שכבר היה ניתן להשיג אותו ב-DVD, כנראה כי מדובר בסרט בינוני ביותר (לא ראיתי ואין לי כוונה, אחרי Heist הדבילי).
אני באמת לא יודע מה עובר על מאמט
איך האיש שכתב דברים מושלמים כמו "אוליאנה" ו"גלנגרי-גלן-רוס" מסוגל לכתוב ביד השניה את "חניבעל" – את ספרטן לא ראיתי, אבל שמעתי שהוא לא רחוק – אבל אני לא מוכן לקחת ממנו את התואר גאון א-פריורי. בעיני מה שמעניין במאמט זה שגם כשהוא כותב סרט בינוני ומנומנם כמו "השוד", תמיד תמצא שם לפחות כמה משפטים בודדים שהם אינדיקציה ברורה לגאונות שלו. כי גם אם לא כל יצירה שלו היא שלמה ומדויקת כמו "אוליאנה", יש לו נטייה להצליח בקטנות. בגלל זה אני נורא ממליץ על "גולדברג סטריט" – פשוט אפשר לחוות אותו שם כשהוא נהנה מאומנות כתיבת הדיאלוג, ובזה הוא עדיין אשף, לא משנה כמה זבלונים איומים הוא כתב.
טוב, אז עכשיו הכל ברור.
במשך כל הפתיל הזה, שבו דיברנו על תסריטים ועל הנטיה שלך להציג דעות כעובדות, נושא השיחה *העיקרי* היה בעצם אמנות המשחק?
אהא. כן. טוב, אחד מבין שנינו בוודאי לא יודע להבדיל בין עיקר וטפל, אבל השאלה מי זה כנראה תישאר מסתורין.
על פי סיד פילד, ''יסודות כתיבת התסריט'',
(פרק 14, צורת התסריט)
תסריטאי לא אמור להתעסק בזוויות מצלמה מפורטות. או במינוח שוטים מפורש. הוא כן אמור לתאר את השוטים, ולפעמים גם להבהיר מה בדיוק מרגישות הדמויות. רוצה ציטוטים מדוייקים?
ועל פי ג' מייקל סטרזינסקי (כן, שוב אני מעלה אותו כאן באוב)
ב-Complete Book of Script Writing, כאשר הוא נדרש לענות על השאלה כמה הוראות בימוי, צילום, וכיו"ב התסריטאי צריך להכניס לתסריט, התשובה שלו היא "כמה שהוא מרגיש נוח". אני מניח שהכוונה שלו היא שהדבר תלוי במידת התמצאותו של התסריטאי בנושא. אם הוא מכיר מספיק את נושא הצילום, המשחק וכו' – שיכניס הוראות כאלה. אם לא – עדיף שיתרחק מהתחום. אבל שתי צורות הכתיבה לגיטימיות.
הפניה מדויקת אין לי כרגע, אני יכול לחפש אחר כך.
אחרי ההודעה הזו לא ברור לי על מה מתווכחים.
אולי רק על נקודה אחת, והיא זו: ברור שתסריט הכתוב בהתאם לכללים המקובלים, דהיינו ללא הוראות בימוי ותיאור רגשות, עלול להיראות "יבש", או חסר בשר, למי שלא מכיר את התעשייה. אבל אני לא חושב שהכללים האלו יכולים להפוך תסריט טוב לבלתי-מובן ברמה עלילתית עבור אדם מן היישוב. בעיני, אם אדם שקורא את התסריט אינו *מבין את העלילה*, יש בעיה בתסריט. בימוי טוב אולי יכול להציל אז את התסריט, אבל זה לא אומר שאין בו בעיה.
אם יורשה לי לצטט מסרט של קאופמן
בכל זאת, הדיון עוסק בתסריט שלו – או לפחות התחיל ככה:
כללים לכתיבת תסריטים זה רע, כי הם מונעים ממך לכתוב משהו מקורי, וזו צריכה להיות המטרה של כל כתיבה שהיא.
ציטוט לא לחלוטין ישיר, אולי (תמיד היתה לי נטיה לסניליות), אבל אחד הדברים הכי חכמים שהוא אמר באדפטיישן, לדעתי.
אם יורשה לי לא להסכים
כללים שומרים אותך בתוך המסגרת, ומונעים ממך לטבוע בים של החלטות שלא תמיד אתה מסוגל להתמודד איתן, ולהתמקד בעיקר. תשאלי, למשל, משוררים.
נ.ב. – האמת, אני אפילו לא באמת "לא מסכים". אני רק חושב שזאת אמירה מעט ריקה ושבלונית, ובוודאי לא כלל בל יעבור.
אם כבר הולכים על 'הפוך על הפוך'
האם ההחלטה "לא לכתוב לפי הכללים" היא לא כלל מגביל בפני עצמו?
אני, כידוע, לא הכי מת על אדפטיישן
אבל אפילו בלי להיכנס לויכוח על תוכן הדברים שאמרת עכשיו, לטעמי שווה לתת לקאופמן את הכבוד שזה לא מה שהוא ניסה להגיד ב"אדפטיישן". זה שהוא שם מחשבה שכזאת בראשה של אחת מהדמויות עוד לא הופך את זה למסר של הסרט, והדיון שם היה קצת יותר מורכב ודו משמעי מזה.
אבל לא אמרתי שזה המסר.
בסך הכל אמרתי שזה ציטוט מהסרט, ואחד החכמים שבהם לטעמי.
אני רואה את המסר ככזה שאומר
שהליכה עיוורת אחרי כללים היא מטופשת. אין דבר כזה "עשרת הדברות של התסריט" שצריך לעבוד אחד לאחד על פיהם, אבל חשוב להיות מודעים לכללים ולתת להם ביטוי בעבודה שלך.
כמו כן, אם אני לא טועה, דונלד התעסק בעיקר בחוקים של בניית סיפור. מתי מגיע המרדף ואיך צריכה להיות האקספוזיציה, בעוד כללי ה"תשאיר את התסריט כמה שיותר פתוח לפרשנויות" הם לא כללים שמגבילים אותך בכתיבה ,אלא עוזרים לך להבדיל בין כתיבת סיפור לכתיבת תסריט.
עשרת הדברות של מקי
הם בעיקרם כללים מהסוג השני שהזכרת, לא מהסוג הראשון. הם לא כאלה שאומרים "המפנה הראשון בעלילה צריך לבוא בדקה ה-14", אלא כללים הרבה יותר בסיסיים, שאני חושב שכמעט כל אחד יסכים איתם.
אלו במפורש כללי בניית סיפור
ולא כללים של תסריט.
הם תקפים באותה מידה לספר, סיפור קצר, או סיפור שבעל פה.
הנס, מדובר על כללים מהסוג הראשון ולא השני.
ובאמת שההתמצאות שלי במושגים אקדמאים אינה גדולה מספיק בכדי לרדת לסוף דעתם של הכללים הללו ולחוות דעה עליהם.
כל המושגים האלו תמיד נראו לי קשקשת לא מרשימה במיוחד. שפה גבוהה זה נשגב, שפה אקדמאית זה פלצני.
לא אוהבת פלצנות.
אלו במפורש כללי בניית סיפור
איזו שפה אקדמאית? הכתיבה היא פארודית על סגנון הכתיבה של התנ"ך. המילה הלא תנכ"ית הכי מסובכת היא "אקספוזיציה" (או אולי "דאוס אקס מאכינה"), ואין צורך ברמה אקדמאית גבוהה יותר משל חטיבת הביניים כדי להבין את כל מה שהם כותבים שם, מקסימום אולי לפתוח מילון.