ביקורת: הכל בכל מקום בבת אחת

הצמד מאחורי "איש האולר" חוזרים והם מביאים איתם את המולטיוורס.
שם רשמי
הכל בכל מקום בבת אחת
שם לועזי
Everything Everywhere All at Once

אנשים עלולים להגיד לכם על "הכל בכל מקום בבת אחת" משהו כמו "זה סרט כזה מדהים ומטורף אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר אותו", אבל אני חושב שזה דווקא די ברור: אוולין וואנג (מישל יאו), היא בעלת מכבסה לא בדיוק מתפקדת עם מערכת יחסים לא בדיוק מתפקדת עם בתה ובעלה. היא צריכה לסדר את ענייני המיסים שלה בסניף רשות המיסים המקומית, אלא שאז היא מסתבכת במלחמה רב יקומית שהיא עשויה להיות המפתח לפתרונה. 

עכשיו, כן – המשפט הזה מתאר באופן קצת "יבש" את מה שקורה בסרט – סרט שכולל סצנות לחימה עם פאוץ', פארודיות על "רטטוי", "מטריקס", סרטי קונג פו, "מצב רוח לאהבה" ו-"2001: אודיסאה לחלל", דיאלוגים מרגשים בין זוג אבנים, אנשים עם אצבעות-נקניקיה ואנשים שבשביל להעביר את התודעה שלהם בין יקומים ולזכות ביכולות של גרסאות אחרות וטובות יותר של עצמם עושים דברים לא צפויים כמו ללקק שקעים, להשתין על עצמם, לדחוף דברים לתחת ועוד. 

אבל בעוד שקל להציג את "הכל בכל מקום בבת אחת" כרצף סצנות "מה ראיתי עכשיו" בלתי נגמר, הפסקה הראשונה והשקולה יחסית היא לב העניין והיא זאת שעוזרת לכל העסק לא להתפזר. כמו בסרטם הראשון של הבמאים, "איש האולר", גם כאן יש עוגת קצפת שמלאה בכל ה"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" – אבל בניגוד לסרטי "בואו תראו איזה מטורפים אנחנו" שנוטים לקרוס לתוך הגימיק של עצמם, הדניאלס תמיד מקפידים שהמילוי יהיה משהו מרגש, מעניין וכזה שהוא בסופו של דבר לב הסיפור. 

שלא כמו ב"איש האולר", כאן הדניאלס מכוונים קצת יותר גבוה, בגיבוי תקציב גדול יותר: הם לא תקועים רק באי קטן ושני שחקנים אלא מדלגים בין יקומים וצירי זמן ומצליחים להראות שלל שחקנים בשלל תרחישים עם שלל תלבושות שבשלב כלשהו רובם מתחילים ללכת מכות באופן מרהיב. זה באמת מרגיש שהדניאלס ישבו וחשבו "מה אפשר לעשות שיהיה מצחיק או מגניב על המסך" ואז פשוט קמו ועשו את זה. זה זמן טוב לחלק מהצוות מאחורי המצלמה שאיפשר את כל היופי הזה: הלמעצבת שירלי קוראטה – שלא עיצבה תלבושות לסרט קולנועי מאז "אלפא דוג" מ-2006, הכוריאוגרפירים אנדי ובריאן לה, שגורמים לכל סצנת קרב להרגיש שונה, ושזה איכשהו הסרט הראשון שהם עושים לו כוריאוגרפיה. בנוסף, מגיעה מילה טובה לצלם לארקין סייפה שגורם לכל הבלגן הנפלא הזה להיראות יפהפה. 

כל זה לא היה עובד, יש לציין, בלי צוות שחקנים מצוין. מישל יאו תופסת כאן את מרכז הבמה ומראה את כל הכשרונות שלה: מכוכבת האקשן, דרך כוכבת הקולנוע ועד השחקנית הזיקית שיכולה להיעלם לתפקיד. אין ספק שגם סטפני הסו כבתה של אוולין, ג'וי, עושה תפקיד נהדר, וג'יימי לי קרטיס בתפקיד פקידת המס גם עושה תפקיד מורכב וכן ג'יימס הונג (לו פאן מ"צרות גדולות בצ'יינה טאון") כאביה של אוולין. אבל מי שמבחינתי פרץ כאן כתגלית הוא בכלל קי הוי קוואן כבן זוגה – וזאת למרות שטכנית כבר הכרתי אותו טוב למדי כשורט ראונד ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ודאטה מ"הגוניס". קוואן פורץ בסרט הזה בשלל תפקידים וגרסאות של וויימונד: הוא לוזר, הוא שרמנטי, הוא כריזמטי, הוא הכל. ולא קל להיות הכל, ואיכשהו בכל זאת קוואן גורם לזה להיראות חסר מאמץ. 

צוות השחקנים המוכשר עוזר בהעברת הלב העיקרי של הסרט: מערכות היחסים המעורערות של משפחת וואנג, ובאופן ספציפי התסכול והמרמור שאוולין חשה בנוגע לחייה. בניגוד לסיפורים אחרים בהם "הנבחר" הוא כזה בגלל יכולת סודית ואמורפית, כאן הסרט מבהיר שמה שמייחד את אוולין הוא הכישלונות שלה. שזה גם מונולוג מאוד מצחיק באמצע הסרט אבל גם מסר יפה על כך שאנחנו לא מוגדרים רק על ידי מה שאנחנו טובים בו, אלא גם על ידי הכישלונות שלנו. 

רעיון היקומים המקבילים, שבימינו קיבל משום מה את השם "מולטיוורס", הוא פופולארי מאוד לאחרונה. שבועיים מרגע שהסרט הזה ייצא גם דוקטור סטריינג' שעתיד להשתעשע, כמו ספיידרמן לפניו, עם גרסאות שונות ומשונות של עצמו ושל אנשים אחרים ולפניו הוא היה תימה חוזרת ב"ריק ומורטי". כל אחד מהעיסוקים ברעיון היקומים האינסופיים מושך קצת לכיוון אחר – "ריק ומורטי" לכיוון יותר ניהילסיטי וציני, "ממד העכביש" לשאלות של זהות ומה מגדיר אותנו,  "דוקטור סטריינג'", כנראה, לכיוון יותר הופעות אורח-י – ומה שנחמד ב"הכל בכל מקום" זה שבליבו הוא מושך את הרעיון לכיוון יותר אופטימי. כזה שלא רואה את אינספור האפשרויות כמשהו שאמור לשחוק את הרגש של האדם אלא אולי דווקא להעצים אותו. משהו שרואה באינספור האפשרויות לא רק אפשרויות לרווח עצמי, הרפתקאות ותועלת אלא גם לעשיית טוב. וכן, במקום מסוים זה אולי קצת קיטשי אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבסרטי הקיטש שלי היתה סצנת קרב שבמהלכה אנשים השתמשו בחיות מחמד כסוג של נונצ'קות, אז אולי בכל זאת יש קצת הבדל. וחוץ מזה, מה רע ברעיון שכדאי לעשות טוב? זה רעיון טוב. תעשו טוב, אנשים. 

עוד סרט שגורם ל"הכל בכל מקום בבת אחת" להיראות כחלק מטרנד הוא "אדומה אש" – שגם הוא עוסק בטראומות בין דוריות במשפחות מהגרים אסייאתיות בצפון אמריקה. אך אם "אדומה אש" הציג בעיקר את נקודת המבט של הבת, הרי ש"הכל בכל מקום בבת אחת" מגיע מנקודת המבט של האם. כמו כן, הטירוף ב"הכל בכל מקום" גורם למאורעות של "אדומה אש" להיראות כמו יום חדשות שגרתי. 

אז כן, בניגוד לשם, אין באמת "הכל בכל מקום בבת אחת" בסרט החדש של הדניאלס – אבל גם "הרבה בהרבה מקומות בבת אחת" זה הרבה יותר ממרשים. אם היה חשש מסוים שהצמד לא יצליח להתגבר על "מחסום הסרט השני" (כן, אני יודע, טכנית אחד מהם הוציא בין לבין סרט בעצמו. בואו לא נחשיב אותו) אז הסרט הזה מעיף את החשש הזה לאלף אלפי עזאזלים באינספור יקומים מקבילים. "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט גאוני, מטומטם, מרהיב, מצחיק, מרגש ופשוט נפלא. עכשיו רק שלא ייקח להם שש שנים עד הסרט הבא.