כששמענו לראשונה על "הפייבלמנים", הכותרות דיברו על סטיבן ספילברג ש"עושה רומא" ומצטרף לטרנד שסחף את במאי הוליווד, ביניהם קוארון, ריצ'רד לינקלייטר, וקנת בראנה. אך צפייה בסרט מגלה שיש הבדל ניכר בין אותם סרטים ו"הפייבלמנים" – הסרטים הללו היו סרטים שלא התמקדו בסיפור הבמאים, אלא בסביבה שלהם: מכתב אהבה לבלפסט, או לעוזרת שגידלה אותו, או לרגע מסוים בשנות השישים ביוסטון. הבמאים הללו, בחוכמה, לא שמו את עצמם במרכז. ספילברג לעומת זאת לא מאמין בצניעות הזאת, ולא מצדיע כאן לאריזונה או ניו ג'רזי או משהו כזה – הוא עושה סרט על ספילברג הצעיר, מעין פריקוול למעלליו. כלומר, כן, הוא קורא לדמויות בשם משפחה אחר, ומתמקד לא מעט בהוריו, אבל ביקום אחר לסרט הזה פשוט קוראים "ספילברג: ההתחלה".
ובכל זאת, ספילברג יודע ששיר הלל לעצמך זה קצת מוגזם, ולכן "הפייבלמנים" הוא שלושה סרטים במחיר של אחד: דרמה משפחתית מעניינת, סיפור התבגרות מתוק להחריד, וסיפור ביופיק גנרי שנראה כאילו הוא עוקב אחרי ספר הוראות סרטי הביופיק הגדול. אלו לא לחלוטין סרטים נפרדים, והרבה פעמים הדרמה המשפחתית באה עם סיפור ההתבגרות, או שסיפור ההתבגרות בא הביופיק וכן הלאה; אבל בסרטו הטוב ביותר של ספילברג מזה עשור לפחות, אין ספק שיש חוליה חלשה, והיא כל פעם שאנחנו צריכים להעמיד פנים שהסצנות שבהן אנחנו דנים על עתידו המקצועי של סם פייבלמן – בן דמותו של ספילברג – מלאות בסימני שאלה לגבי לאן הוא ילך, או במשפטים שלא יצאו מכל החורים בשלל סרטי ביופיק אחרים, כולל, למען השם, הפארודיה עליהם של ווירד אל.
כאמור, הביופיק מיותר – נחמד לראות את ספילברג מחווה לעצמו, ובעיקר לשלל הסרטים הביתיים שהפיק באותם גילאים ולרובנו לא תהיה הזדמנות לראות – אבל למי שלא ביוגרף חובב של ספילברג ולא מעוניין באותן ביצי פסחא, קריצות ורמיזות, מדובר בקו עלילה חלש למדי שמוצה כמעט בכל סרט על כל אמן אי פעם. מה שאני אומר זה שאל תיפלו מהכיסא כאשר מתייחסים לשאיפות הקולנועיות שלו כ"תחביב", אני לא רוצה שתיפצעו חלילה.
למזלנו, זה חלק יחסית קטן מהסרט, שמוקדש יותר למשהו שלא חשבתי שאי פעם נראה בסרט של ספילברג: דמות אב נוכחת, אוהבת וטובה. הסרט מתאר את משפחתו של ספילברג לאורך עשור, ומתמקד במערכת היחסים של אביו ואימו, שיודעת עליות וירידות בשל הקידומים בקריירה של אביו שגוררים את המשפחה לשלל מקומות. הסרט הוא מעין ניסיון של ספילברג למשהו בין טיפול פסיכולוגי מאוחר לעצמו למכתב התנצלות עבור דמויות האב בכל הסרטים שלו. כאמור, החלק הזה זוכה לתואר המאכזב משהו של "מעניין" – משהו שצריך לחשוב עליו ולהרהר בו, לראות איך ספילברג מפרק אותו, להתבאס קצת על מקומות מסוימים ולהריע במקומות אחרים; משהו שמדברים עליו בהשוואה לתפקידי המגדר בקולנוע וכו' וכו'. נו, דרמה אוסקרית שכזאת, עשויה בידי אשף קולנוע כמו ספילברג. גרוע זה בטח לא. את ההורים משחקים פול דיינו ומישל ויליאמס, צמד שחקנים שהיה לי מוזר לגלות שהם בערך באותו גיל (היא גדולה ממנו בארבע שנים). ויליאמס זוכה לתפקיד האם האמנותית שמתקשה להסתגל לשינויים ומנסה לתמוך בבנה בזמן שהיא מנסה לתמוך בעצמה – תפקיד יותר מוחצן מעצם היותו, ואני מודה שבניגוד לאחרים, אני לא חושב שמדובר בהופעה שמתקרבת בשיאי הרגישות שוויליאמס מסוגלת להגיע אליה. משהו בה כמעט כפוי. דאנו, לעומת זאת, מצליח לגלם באופן מושלם אדם שמנסה להיות טוב, ומצליח לרוב. דיינו לא פעם נדחק בשנים האחרונות לתפקידים קריפיים או קיצוניים, והיה משהו כל כך מחמם לב בלראות אותו מגלם אדם פשוט ונחמד.
אבל אם אנחנו מדברים על שיאי המשחק בסרטו של ספילברג, אנחנו בעצם מדברים על אחד משניים: ההופעה הנהדרת של השחקן שמגלם את ספילברג הנער, גבריאל לה-בל, או הופעות האורח והמשנה שכל אחת מהן כל כך טובה ונהדרת עד שקשה לדרג מי יותר מוצלחת ממי. נתחיל מלה-בל: בסרט שהיה יכול להיות שיר הלל ובו סמי פייבלמן הוא בחור מושלם ללא פגמים, ספילברג המבוגר מטיח בעצמו הצעיר לא מעט האשמות. וזה עובד, וזה נכון, וזה חשוב כי זה הופך את דמותו של פייבלמן לאנושית. למישהו שאנחנו יכולים לראות את ההתלבטויות שלו, לחוש אותן בגופנו, לכעוס כשהוא מקבל החלטה שאנחנו נגדה ולצהול כשהוא הולך בכיוון שאנחנו רוצים. אפילו שמדובר כאן מילולית ב"מרי סו" – ספילברג הרי כותב כאן, עם טוני קושנר, על עצמו – ספילברג מתרחק ומסתכל על עצמו כדמות מורכבת שטועה הרבה בדרך למצוא את עצמו, פוגעת באחרים, אבל אפשר לראות תמיד שהלב שלה במקום הנכון. ולה-בל מצליח לקלוע בדיוק למורכבות הזאת.
ובכל זאת, הרגעים הכי זכורים בסרט הם הופעות האורח והמשנה, בדיוק בחלקו האחרון של הסרט שבו ספילברג מתעסק בז'אנר שהוא אף פעם לא עשה: סרט תיכון. ומבאס לגלות שספילברג ממש טוב בז'אנר הזה, כי עכשיו נותר לנו רק להתבאס על ה"אמריקן גרפיטי" שלו שלעולם לא קרם עור וגידים, בזמן שספילברג עבר מסרטי מבוגרים לסרטי ילדים. בחלק של סרט התיכון, שמגיע לקראת סוף הסרט ומרים אותו – מדובר באחד מהסרטים הנדירים של ספילברג שמשתפרים ככל שהם מגיעים לסיומם – רבות הופעות הקצרות ומתבקש לדרג אותן, אבל אני לא בטוח איך: ג'אד הירש הוא פרץ אנרגיה שמגיע לחיי משפחת פייבלמן ערב אחד ונעלם בבוקר, לא לפני שהוא מספיק לתת לסמי הצעיר כמה תובנות חשובות בנוגע לאומנות ולמשפחה. לעומתו, קלואי איסט נכנסת באיחור לחייו של פייבלמן, אבל בצורה שמאזנת באופן מושלם את הרומנטי, הדרמטי והקומי. דיוויד לינץ' מגיע גם הוא לסצנה קצרה, חשובה, וקורעת מצחוק ואוקס פייגלי כאילו בא לאזן את החוויות החיוביות שלו מהתיכון כדמות ביריון שהיא בו זמנית חד ממדית ומלאת ניונאנסים.
עם זאת, בכל זאת יש אחד שזוהר מעל כולם: סם רכנר בתפקיד לוגאן. הכוכב של בית הספר שהיה קל מאוד לספילברג למסגר כביריון או מאפשר-ביריונות, אבל הוא מציג אותו באופן מורכב הרבה יותר שמזכה את הסרט באחת מהסצנות הכי טובות, נו, אולי בסרט של ספילברג אי פעם. סצנה שמדברת על קולנוע לא רק בהערצה אלא גם ביראה, ובדיון עמוק בדימוי הקולנועי שנוצר ושנמצא בבסיס העשייה הקולנועית.
לא הכול עובד ב"פייבלמנים", והרחשושים סביבו כסוחף אוסקרים נראים לי מוגזמים. אבל אין ספק שמדובר בסרט הכי טוב של הבמאי מזה עשור, ואולי יותר, תלוי איך אתם מרגישים כלפי "לינקולן" ו"הרפתקאות טין-טין". לכן אולי עדיף לכם לראות את הסרט עוד עכשיו, לפני שהוא מתקבע כסרט שזכה באוסקר כסרט הטוב של השנה וכשהוא עדיין פשוט עוד סרט של אחד מאגדות הקולנוע שלנו, שהוא במקרה גם ממש טוב. רגע לפני שההייפ סביבו נהיה מוגזם, בואו לראות סרט התבגרות מקסים, בעסקת חבילה עם דרמת מערכות יחסים עשויה היטב וגם, נו, עוד איזו שטות של ביופיק. כשהכל בא במחיר של כרטיס אחד, למה סתם להתלונן?
לא אהבת את סוס מלחמה?
(ל"ת)
גם גשר המרגלים מעולה
לעומת זאת הרצף של bgf, the post, שחקן מספר 1 וסיפור הפרברים היה הרצף הכושל בקריירה שלו לטעמי.
אז כמה נתח בסרט תופסת היהדות?
האם מדובר באיזה סצינה אחת קצרה של חנוכה או שיש עיסוק קצת יותר בולט בנושא?
ואגב, אחרי שלפי הביקורת ספילברג התנסה בז׳אנר סרטי התיכון והצליח גם בו, נותר רק לתהות: נותר עוד ז׳אנר קולנועי שספילברג לא התנסה בו ונחל הצלחה? הבנאדם התנסה בכל כך הרבה ז׳אנרים ובכל אחד מהם הוא גם הצליח, זה פשוט מטורף.
לפי הביקורת בוואלה היהדות תופסת חלק מאוד מרכזי ומשמעותי בסרט, במיוחד בחלק השני שלו
אנטישמיות תופסת חלק מרכזי בסרט
או, אם תרצה – יהדות כתרבות. יהדות כדת תופסת חלק של סצנה.
יהדות כתרבות זה בערך הדבר כשאני חושב עליו שמדברים על יהדות. לא פחות רלוונטי ליהודים ברחבי העולם (ואצלי, פאן הרבה יותר רלוונטי).
לא מניח שאנשים ציפו להתפלפלויות דתיות או פילוסופיות יהודיות בסרט, הוא לא האחים כהן.
לא ניסיתי להגיד שאחד הוא יותר רלוונטי מהשני
אבל מהניסוח של אחד נשמע שהוא מתעניין יותר בענייני דת מאשר בסוגיות תרבותיות כאלה ואחרות.
התכוונתי להכל
להתייחסות למוצאו של ספילברג כיהודי, בכל אופן שהוא.
אני לא ממש יודע איך הולכת החלוקה בין יהדות כדת ליהדות כתרבות, ואני גם בספק אם אפשר לעשות חלוקה שכזאת (אם מראים הדלקת נרות חנוכה, למשל, זה יהדות כדת או כתרבות? התרבות והדת היהודית חופפים האחד לשני).
כך שכל החלוקה הזאת רק מבלבלת אותי, מה שאותי עניין זה כמה מתוך הסרט מתעסק, ולא משנה באיזה אופן, בכך שספילברג יהודי.
מהתשובות פה הבנתי שיש עיסוק נרחב באנטישמיות, כך שמבחינת השאלה שלי זה אומר שכן יש עיסוק בזהותו היהודית של ספילברג באופן נרחב.
מחזות זמר, כמובן
טכנית גם גנגסטרים ומערבונים.
סיקוונס הפתיחה של אינדיאנה גונס 2 הצליח לשלב באופן מוצלח גם מחזה זמר וגם סרטי גנגסטרים.
סיפור הפרברים הוא גם מחזמר אני מניח, אבל הוא גרסה דהויה (ליטרלי) של הדבר האמיתי.
לא זכור לי מותחן פסיכולוגי (אירוטי) של ספילברג, נגיד סבגנון נעלמת, שהיו נפוצים בטירוף בהוליווד של שנות ה80-90. האלה שעוסקים באיום על התא המשפחתי הבורגני. אפילו לסקורסזה היה את פסגת הפחד
(ל"ת)
סיפור הפרברים אמנם בהחלט נכשל מבחינה קופתית
אבל מבחינה ביקורתית, עם 91% חיובי וציון של 8.2 בעגבניות, בהחלט אפשר להגיד שהסרט הצליח בגדול.
הסרט גם הצליח באוסקר, כשבין היתר נתן לספילברג את המועמדות הראשונה לבימוי מזה 9 שנים (שבהם הוא הספיק להוציא 4 סרטים שלא היו מועמדים לבימוי, כששניים מהם כן היו מועמדים לסרט הטוב ביותר אך לא הצליחו להשתחל לקטגוריית הבימוי), כך שגם פה מדובר על הצלחה.
הקופות זה לא המדד היחיד לחשב הצלחה, גם הצלחה ביקורתית נחשבת להצלחה.
מי מדבר על הקופות?
אני מדבר על המדד החשוב היחיד – דעתי האישית.
טוב, עם זה אני לא מתווכח ;-)
(ל"ת)
בהמשך למה שנאמר מעלי
שפילברג לא עושה סרטים על אנשים "רעים" , כמו שאמרו פה מאפיות, רוצחים סדרתיים וכאלו.
גם אם בסרטים שלו יהיו אנשים רעים או תקופה רעה ההתמקדות שלו תהיה על האנשים הטובים ולא הרעים , שזה דבר שאני מאוד אוהב, באופן כללי הוליווד אוהבת להראות כמו אנשים הם חארות(בטח בשנים האחרונות ) אז נחמד שיש במאי שאוהב בני אדם .
*כמובן שישר יסבירו לי למה הסרט הזה והזה הוא על אנשים רעים- ואני בטוח שאתם צודקים (בטח שהיוצא דופן הוא רשימת שינדלר למרות שגם בו הוא הראה והתמקד בטובים) ,אבל הוייב שאני מרגיש ממנו שהוא אוהב בני אדם ועושה סרטים על אנשים טובים.
דוגמא טובה היא "תפוס אותי אם תוכל" – סרט על גנב שהתחזה לרופא , עו"ד וכו.
ועדיין פרנק אבייגל הוא אדם שאנחנו רוצים בטובתו והוא לא עשה את מה שהוא עשה מרוע( והיחסים שלו עם הנקס וכו) .
לוגאן היה בתיכון של ספילברג? גם לי היתה טראומה עם הבריון של התיכון שבו למדתי היה אחד שיכול לשלוף להבים מכף היד
(למה כבר אין אומוטיקון של קרש?)
זה נכון, אגב, שספילברג אף פעם לא ביים סרט תיכון, אבל הוא כן הפיק את "בחזרה לעתיד", שלפחות בחלקו שייך לז'אנר – בתקופה הרלבנטית אפילו, ויכול להיות שזו אחת הסיבות שגרמו לו לקחת על עצמו את הפקת הסרט הנ"ל.
סרט ממש ממש ממש טוב
אחד הסרטים הטובים שלו בשנות ה2000.
ואו איזה יופי .
מסכים כמעט על הכל, מה שלא אהבתי דווקא את מישל ויליאמס .
שאר השחקנים מצוינים וכן מי שמשחק אותו הכי טוב.
גם מי שמשחקת את מוניקה ממש מתוקה ודי התאהבתי בה.
מה שכן הסרט הזה לא עושה חשק לעזוב את הארץ , אז הוא גם סרט ציוני
סרט חמוד שיקח את האוסקר הראשי.
אני לא יודע אם יהיה פה סחף אוסקרים אדיר (כנראה שלא) אבל פרס הסרט הטוב די מובטח כאן.
אני חושב שהאג׳נדה של השנה בהוליווד היא לנסות להחזיר את הקהל לאולמות, ואיזה סרט יותר מתאים מסרט סמי-אוטוביוגרפי על הבמאי האול אמריקן הכי ידוע שיש?
בעיקר כשזה סרט על ילד שגדל במשפחה שיצרה עבורו תנאים אידיאליים להפוך לבמאי.
הסרט עצמו חמוד אבל לא מעיף בשום סטנדרט ורחוק מלהיות אחד הטובים של ספילברג.
בימי התום של ג׳יימס גריי יש כמה סצינות חזקות יותר אבל גם כמה חלשות יותר, מה שגורם לפייבלמנים להיות אחיד יותר ברמה וכנראה מעט טוב יותר. אבל בזמן שצפיתי בו לא יכולתי שלא לחשוב על זה שג׳יימס גריי במאי מעניין יותר מספילברג של שני העשורים האחרונים.
בא לי לעשות את זה פשוט:
הסרט גרם לי לרצות למחוא כפים פעם אחר פעם.
הביקורת והתגובות, אולי לראשונה, רחוקות מהחוויה שלי.
אוהבים להגיד שאת מה ששפילברג שכח הבמאים הצעירים לא למדו. עבורי זו היתה תזכורת מאוד בהירה לדבר הזה.
מעולם לא אהבתי את הסרטים של שפילברג. הם תמיד הרגישו לי אינפנטיליים. אבל משהו בעשיה שלהם גרם לי ליראת כבוד. לא הטעם שלי, אבל אני מכיר שמדובר בגאון.
היום יש לי יותר תובנות וניסוחים וניתוחים למה הופך אותו למה שהוא. אבל זה הסרט הראשון שלו שלא רק גרם לי יראת כבוד – הוא גרם לי להרגיש.
הלוואי ויקח את האוסקר או כל דבר שיגרום לו להיזכר.
כל מה שידעתי על הסרט לפני שהלכתי אליו הוא שיש לו הרבה לב
וזה היה כל כך נכון. הכל שם פשוט נוטף לב.
סצנה סכירה במיוחד היא סצנת הריקוד של האם.
והאם עוד מישהו הרגיש וייבים קלים של הומו בארון מלוגאן? אני וידידתי לצפיה הרגשנו את זה וחשבנו שזה יהיה איזשהו טוויסט ואיכשהו התקשר לתגובה שלו לסרטון…
הסצינה הכי מצחיקה של השנה. בסרט הזה. והיא בכיכוב של חצוצרה.
סרט חלש למדי לטעמי.
אמנם נכון, ש/ספילברג עדיין יודע לביים ביום רע יותר מאשר רוב הבמאים בעולם ביום טוב (אם *הוא* היה מביים את אינדיאנה ג'ונס 5 הייתי הולך לראות, חבל שלא), אבל הבעיה היא שכשרון הבימוי הזה יושב על סיפור שכנראה מאוד מעניין את הבמאי, אבל… אוקיי, אז הייתה לך משפחה מוזרה (כולל אחיות שהסרט לא מעמיק בדמותן כהוא זה), והייתה לך התבגרות קשה, נתקלת באנטישמיות בבית הספר ואהבת קולנוע. סבבה. עוד משהו? אני לא מצאתי עוד משהו, וזה היה נראה לי סיפור התבגרות סטנדרטי למדי, של מישהו שבמקרה יגדול להיות אחד מגדולי במאי הקולנוע, אבל זה לא מספיק.
פה ושם יש סצנות מבריקות, בכל זאת ספילברג; הסצנה האחרונה הייתה מעולה אבל הסרט מסביבה – בינוני למדי. אני זוכר שב-AI ריבוי הסופים פגם בעלילה; פה העלילה פוגמת בסוף.
זה בערך גם מה שאני הרגשתי
התחושה היא שספילברג נורא רצה לספר על נעוריו, בלי לבדוק לפני כן האם סיפור ילדותו ונעוריו באמת כזה מעניין בשביל סרט.
זה שבנאדם גדל להיות אחד הבמאים הגדולים ביותר בכל הזמנים, לא אומר בהכרח שכל דבר בסיפור חייו הוא מיוחד.
זה מרגיש כמו סיפור שאם היה מבוסס על ילדות של מישהו אחר, אין סיכוי בעולם שספילברג היה מביים את הסרט, פשוט כי זה לא מספיק מעניין בשביל הרף הגבוה של סרטי ספילברג.
הסצנה האחרונה הייתה גרועה
רק הבדיחה בסוף הייתה מוצלחת.