פיינל פנטסי

במקור: Final Fantasy
במאי: הירונובו סקגוצ'י
תסריט: אל ריינט וג'ף וניטאר
אנימציה: Squaresoft
קולות: אלק בולדווין, מינג-נא
וון, דונלד סתרלנד, ג'יימס

וודס, וינג ריימס, סטיב בושמי

מה אני אגיד לכם, אין צדק בעולם. הייתה תקופה שבה במאי היה צריך לעבוד קשה, להפעיל קשרים ולטפס אט-אט בסולם החברתי בהוליווד לפני שהיו נותנים לו תקציב אסטרונומי כדי לביים סרט. זה היה נכון גם לגבי במאים מיובאים: ג'ון וו ביים בהונג-קונג סרטים בתקציבים של פרסומות לשניצל לפני שקיבל את המיליונים בהם הוא עושה את סרטיו הנוכחיים. הירנובו סקגוצ'י מיפאן, לעומתו, קיבל כמעט 140 מיליון דולר לביים את 'פיינל פנטסי', לאחר ניסיון עשיר של בימוי… אה… שום סרט? כלום? גורנישט? מה גרם להם לחשוב שהוא יעשה עבודה טובה על הפעם הראשונה? או שסתם התחשק להם לזרוק כסף שם בהוליווד, כדי להוכיח שהם יכולים (ואכן, לאור כשלונו הקופתי הצורב של הסרט, לא נראה שהם יראו בחזרה את הכסף הזה)?

הירנובו סקגוצ'י אמנם לא ביים אף סרט קודם לכן, אבל הוא היה המוח שמאחורי סדרת משחקי הוידאו שעליה הסרט לא מבוסס – ולמעשה לא קשור אליה כמעט בכלל – חוץ מהשם המשותף. ובכל זאת, קטעי האקשן המשובחים בסרט מראים שהנסיון של סקגוצ'י ביצירת משחקי וידאו הוא העניין העיקרי פה – החל מקרבות הירי ועד לסצינות המנוסה ההיסטריות בחללית, שגרמו לי לחפש אם יש איזה ג'ויסטיק בסביבה. הרי לכם הוכחה ש-"מבוסס על משחק מחשב" לא חייב להיות כינוי גנאי. ובכל זאת, למרות שסקגוצ'י מוכיח פה יכולת מרשימה לביים סצינות אקשן, אי אפשר שלא להגיע, בסופו של דבר, למסקנה העצובה לפיה הוא עדיין לא מסוגל לעשות גם סרט שיחזיק אותן ביחד.

עלילתו של 'פיינל פנטסי' מתרחשת בכדור הארץ, לאחר שהוא נחרב כליל מפלישה של פאנטומים מהחלל החיצון. לא, לא המטוסים, אלא מן יצורים שקופים כאלו בשלל צורות, שתופסים בני אדם ומוציאים להם את הנשמה, פשוטו כמשמעו (נראה מה-זה מגניב). האוכלוסיה האנושית שנותרה בחיים מתרכזת בערים ממוגנות, ומחפשת מחסה מהפאנטומים. אפשר היה לקרוא לסרט הזה 'אימת הפאנטום' אם השם הזה לא היה תפוס.

בכל אופן, בין אותם בני אדם שנשארו בחיים נמצאת דוקטור אקי רוס (מינג נא-וון, הלא היא מולאן מהסרט של דיסני, בדיבוב זוועתי), מדענית, שביחד עם הבוס שלה, דוקטור סיד (דונאלד סאתרלנד, בדיבוב זוועתי), מוצאת דרך להציל את העולם: היא צריכה למצוא את שמונה ה-"רוחות" ששרדו את מתקפת הפאנטומים. בתחילת הסרט היא כבר מצאה שש, ויש עוד שניים למנאייק. אפשר היה לקרוא לסרט הזה 'הנוסע השמיני', אבל גם השם הזה, למרבה הצער, כבר היה תפוס.

ישנו גם איזה מיליטנט, גנרל היין (ג'יימס וודס, בדיבוב זוועתי) שמשוכנע שגם דוקטור רוס וגם דוקטור סיד מבלבלים את המוח, ושהדרך הכי טובה לטפל בפאנטומים האלה היא לפוצץ להם את הצורה. כדי להגן על הצמד רוס-את-סיד בע"מ, מגויסת יחידה של חיילים, בפיקודו של קפטן גריי אדוארדס, האקס של דוקטור רוס, שנראה דומה באופן חשוד לבן אפלק (למרות שהוא מדבר בקול של אלק בולדווין, בדיבוב זוועתי), המורכבת מהטיפוסים שתצפו לראות ביחידה כזו: הכושי, החכמולוג, והבחורה הקשוחה (וינג ראהמס, סטיב בושמי ופרי גילפין, כל אחד בדיבוב… נו, אתם יודעים). החבר'ה האלה, תותחים אחד אחד, יוצאים לכסח לפאנטומים את הצורה (לכן רצו לקרוא לסרט 'גברים בחלל', אך גם השם הזה, מעשה שטן, כבר תפוס), כדי לפנות את הדרך לסיד ורוס, על מנת שהם ימנעו מהיין לכסח לפאנטומים את הצורה. אתם מוזמנים לקרוא שוב את המשפט הקודם במקרה שלא הבנתם אותו.

הבעיה העיקרית של התסריט היא שהוא גורם לתחושה המוכרת של "בסרט הזה כבר הייתי". לא מדובר במקרה פתולוגי כמו זה של 'תא קטלני', ובכל זאת – את 'שובו של הנוסע השמיני' כבר ראיתי, את 'גברים בחלל' כבר ראיתי, את 'הבריחה מניו-יורק' כבר ראיתי, וכן הלאה. הסרט גם לא יותר מדי מעניין מבחינה עלילתית, וקשה למצוא בו דמות סימפטית כלשהי. למעשה, רוב הדמויות בו הן קרציות אחת אחת. ואני מדבר אתכם על הישג בסדר גודל מדהים: דוקטור רוס, שמאז אותו צילום פרובוקטיבי בשער המגזין 'Maxim' כיכבה בכל פנטסיה (סופית?) אפשרית אצלי, הצליחה לשכנע אותי, אחרי הצפייה בסרט, שהיא לא הטיפוס שבמחיצתו אני ארצה לבלות סוף שבוע, או אפילו שעתיים. חתיכת הישג. כל הקטעים שבהם הסרט מנסה לתת לדמויות שלו אופי טראגי הן מעוררות רחמים במובן הרע של המלה, והניסיון של הסרט ליצור עומק על ידי זיבולי-מוח יעני-ניו-איג'יים הם בכלל אסון (אבל למרבה המזל, אין יותר מדי מהם בסרט).

דווקא הדיאלוגים, בניגוד למה שאולי שמעתם במקומות אחרים, לא כל כך נוראיים. זאת אומרת, הם אכן נשמעים כאילו הם נכתבו על ידי מישהו שראה יותר מדי פרקים של 'מסע בין כוכבים' (הדור הקודם) ולמד מהם את כל הדברים הלא נכונים, אבל קנה המידה שלנו הוא לא 'המלט' אלא הסטנדרטים הלא גבוהים שקבעו 'אקס-מן' ותהומות הביבים של 'טומב ריידר'. ובקנה המידה הזה – הסרט עומד בכבוד.

אבל מי שילך לסרט הזה לא ילך אליו, כמובן, בגלל קיומן של איזו עלילה או סצינות אקשן. ל'פיינל פנטסי' הולכים בגלל האנימציה, ובגלל התקווה לראות את דוקטור רוס עוד פעם בבגד ים. ובכן, בכל הנוגע לדוקטור רוס – אין. למרות אותו צילום במגזין, ולמרות שבסרט ישנם אינספור התייחסויות לחזה של דוקטור רוס, אין בסרט אף פריים שבו היא לא מסתובבת בלבוש מלא. אולי יש משהו שהשמיטו בעריכה ויגיע לגרסת ה-DVD, אבל מי שמתכוון להוציא 29 ש"ח על כרטיס רק בשביל זה – שישמור את הכסף.

אבל אנימציה – יש. הטריילרים ומערכת היחצ"נות הבטיחו לנו אנימציה מדהימה עם דמויות שנראות כמו אנשים חיים. הבטיחו לנו קטעי אקשן מדהימים באותה אנימציה. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית. הבטיחו – וקיימו (חוץ מהקטע עם עלה הזית. יונה דווקא יש). האנימציה אכן מדהימה. אבל בע"מ. הדמויות אכן נראות אנושיות באופן מבהיל, הניואנסים של הבעות הפנים (שלא לדבר על השיער המנופף ברוח של רוס – אפקט מדהים, שמן הסתם עלה הרבה כסף, ולכן כנראה רוס היא הדמות היחידה בסרט עם שיער שמגיע עד הכתפיים) אכן יגרמו לצופים להזיל ריר, והתנועה שלהן היא אכן ריאליסטית, אבל רק כל עוד הן צריכות ללכת, לרוץ או לירות על מ(י)שהו. כשהן צריכות לבצע פעולה קצת יותר מסובכת – לפתוח ארגז בעזרת מוט ברזל, למשל – המלאכותיות קופצת לעיניים, והאמת, זה די מפריע. אבל למה להיות קטנוני: רוב הזמן האנימציה של הדמויות, שמשתלבת יפה עם הרקעים המדהימים, היא אכן הישג מפואר ומרשים… שמוביל אותנו לבעיה ב': הפאנטומים. לא נראים טוב בכלל. הם נראים כמו יצורים בסרט אנימציה שלא אמור להיראות ריאליסטי, והתגלגלו לסרט אנימציה שכן אמור להיראות כזה. הם נראים פחות מרשימים מהדמויות האנושיות. תמצאו יצורים כאלה בכל סרט אקשן מליגה ז' שעושה שימוש באנימציה ממוחשבת. אפשר היה להשקיע יותר.

הדבר הכי טוב בסרט, בלי שום הסתייגות, הוא הפסקול של אליוט גולדנטל. גולדנטל, מהפסקולנים הכי מוכשרים בהוליווד, מוצא את עצמו תמיד בסרטים שהם מתחת לליגה שלו בכמה מספרים טובים. הסרט הזה הוא לא יוצא דופן, אבל הוא קצת יותר קרוב לאותה ליגה.

אז כדאי לראות את הסרט? כדאי. תתעלמו מהעלילה, תנסו לא להקשיב לדיאלוגים, תתרכזו באקשן, תתפעלו מהאנימציה (אין לכם ברירה), תתרשמו מהפסקול. הבשורה הטובה של 'פיינל פנטסי' היא שהוא הסרט המבוסס על משחק מחשב הכי טוב שנעשה עד היום. הבשורה הרעה היא, שגם זה עדיין לא טוב מספיק.