ביקורת: שומרי הגלקסיה – חלק 3

אוגה צ'אקה בפעם האחרונה.
שם רשמי
שומרי הגלקסיה: חלק 3
שם לועזי
Guardians of the Galaxy Vol.3
סרט מס' 3 בסדרת שומרי הגלקסיה

כשמישהו כותב סיפור, לעיתים הוא עלול לגלות שלכתוב את הסוף זה הכי קשה. רבות הן היצירות שעשו את מה שעשו ממש טוב, אבל לא ידעו איך לצאת כמו שצריך והשאירו את הצופים/קוראים/שחקנים/מאזינים עם טעם חמוץ או מפוספס.

הדרך של ג'יימס גאן, הבורא והיוצר של חבורת שומרי הגלקסיה בגירסתה הפופולרית, לגשת למה שהוא כמעט מכל בחינה הסוף של החבורה כפי שאנו מכירים אותה – היא פשוט לא לכתוב אותו כסוף, אלא כעוד חלק בסיפור. התפתחות שלו, אם תרצו. ואם היה מצופה שגאן ילחץ על דוושת ה"אוי אוי אוי, פרידה, כמה מרגש", הנה הקטע: הוא לא. לפחות, לא ברוב הסרט. והתוצאה? כמעט מושלמת.

שומרי הגלקסיה בהרכבם הנוכחי, שזה אומר מינוס גאמורה ופלוס מנטיס, פועלים כעת מ"ראשומקום", כמו שיודע מי שצפה בספיישל חג המולד שיצא לפני כמה חודשים. פיטר קוויל מצוברח על שאינו מוצא את גאמורה שאחריה הוא מחפש מאז מאורעות "סוף המשחק", משתכר ומאבד את זה שוב ושוב, ושאר החבורה נאנחת בתוגה ועסוקה בלשמור על הגלקסיה (מה-שזה-לא-אומר). אלא שאז, ערב אחד, הקבוצה מותקפת בפתאומיות על ידי אדם וורלוק – יצור קוסמי עם כוחות דמויי קפטן מארוול – והארוע שולח את החבורה לחפש מדוע הבחור רודף אחריהם, וספציפית, אחרי רוקט.

הדרך הזו מובילה אל הנבל הראשי של הסרט, הוד התפתחותו (תרגום מבריק לעברית של "High Evolutionary"), שבעצם אחראי לכך שרוקט הוא, ובכן, רוקט, ולא עוד דביבון שכלוא באיזה גן חיות עם עשרות כמותו. הבחור הזה (בגילומו הנהדר של צ'וקודי איוג'י) הוא מין מדען אינטר-גלקטי שעסוק בלפתח מינים תבוניים ושאינם כאלה אל עבר אוטופיה כלשהי, ואחראי גם ליצירת ה"ריבוניים" מהסרט השני בסדרה – אלו שיצרו את אדם וורלוק בסצנת הקרדיטים של הסרט.

אז מה עושה את הסרט לכל כך טוב?

נתחיל מזה שזה לא בדיוק "סרט מארוול". זה סרט של ג'יימס גאן, ומעולה שכך. הסיפור, אם חששתם, לא מקדיש ולו דקה לקשרים כלשהם עם היקום הקולנועי שבחוץ ולרמזים עתידיים, למעט אולי כוח-על מפתיע שצץ בסצנה שולית. וכאילו, כן, ברור שההיסטוריה הלא פשוטה של פיטר וגאמורה בשני סרטי הנוקמים האחרונים משפיעה פה על העלילה – אבל הרבה פחות משניתן היה לחשוב: זאת פשוט נקודת המוצא ולא הרבה מעבר לזה. מישהו כבר הספיק לשאול אותי אם חייבים היכרות מוקדמת עם הדמויות; התשובה היא כמובן "כן", אבל לא עם עשרים ומשהו סרטי היקום כולו, אלא עם שני סרטי שומרי הגלקסיה בלבד. וזה לא מובן מאליו.

הסיבה לכך, אני מאמין, היא שג'יימס גאן החליט שאת שירת הברבור של שומרי הגלקסיה הוא ינצל כדי לטפל בבייביז שלו כמו שצריך ולתת להם את הכבוד הראוי להם. לשמחתי, הוא קיבל לכך צ'ק פתוח מקווין פייגי, ומהבחינה הזו התוצאה עומדת בפני עצמה בצורה ממש מרעננת.

הבשורות הטובות עוד יותר הן שהעצמאות של הסרט היא לא רק ביחס ליקום הקולנועי, אלא גם ביחס לסיפורים הקודמים של החבורה העליזה. כי למרות שמתיאור העלילה ניתן היה להבין שגאן מקפיד על חיבור לפרטי עלילה מהפרקים הקודמים, זה לא כדי להגדיל את ההימור, אלא כדי לנסות ולהדק את הסיפור המעט מפוזר של "הריבונות". זה עדיין קצת מאולץ, אבל הנקודה שלי פה היא שהנבל הפעם לא מתכנן להרוס את העולם. או אפילו כוכב לכת אחד. אין כאן אבני אינסוף או סלסטיאלים או ווטאבר. יש פה חבורה של גיבורים פגומים, כל אחד בדרך שלו, שמצאו חיים משותפים ביחד – והם נאבקים במי שרוצה לגזול מהם את זה.

וזה פשוט יופי של סיפור, כללי ופרטי. גאן מתמחה בלקחת חבורת דמויות הזויות ולתת לכל אחת את האופי שלה ואת המסע שלה. "שומרי הגלקסיה חלק 3" לא שונה בקטע הזה: כמעט כל אחד מהחבורה פה זוכה למסע שלו, להתפתחות שלו, ולמה שהכי מרגש בנוגע לחלק מהדמויות – לגאולה שלו.

טוב, לא כולן מטופלות באותה היעילות. גאמורה ונבולה נמצאות יותר ברקע ותומכות בסיפורים של השאר, וזה תכל'ס מרגיש הוגן כי מבין החבורה כולה הן עברו את הדרך הכי משמעותית בקפיצה של הקבוצה לסרטי הנוקמים. וגרוט, נו, הוא גרוט. והוא עדיין מצחיק. אבל הדברים שהסרט עושה עם דמויותיהם של פיטר קוויל, מנטיס, דראקס ובראש ובראשונה – רוקט, הם מבין הדברים הכי מרגשים שנעשו אי פעם בסרט מארוול, בטח בריכוז הזה של דמויות שדורשות תשומת לב בנפרד.

רוקט, הוי, רוקט. הסיפור שלו פה הוא ההוכחה שלפעמים יותר זה יותר. אם הכתיבה לא היתה עומדת במטלה, היינו נשארים עם התחושה שאותה התפרצות זכורה לטוב מהסרט הראשון היתה צריכה להישאר העוגן הרגשי שלנו כלפי הדביבון הציני והעוקצני, בלי להרחיב ולפרט – ואגב כך להרוס. אבל לא זה המקרה: גאן מרחיב, מפרט ומצליח לרסק את הלב לרסיסים כאילו כלום, ובסוף עוד להצליח להציע נחמה.

וכן, כתבתי גם דראקס. אני יודע ומזדהה עם הביקורת המוצדקת שהיתה על כתיבת הדמות שלו בסרט השני ובספיישל חג המולד; מתברר שכל זה אשכרה הוביל לאנשהו. הגאולה שהוא זוכה לה בסרט הזה היא חתיכת דבר מרשים.

וכל הכתיבה הזו לא רק מרגשת, היא גם חכמה. כי הדמויות של גאן דפוקות, תמיד היו, והביקורת עליהן תמיד הובעה כשזה הרגיש שהן דפוקות רק לשם הצחוקים והגאגים. הפעם, הדמויות מדברות על זה במפורש, בעצמן, בכמה סצנות נפרדות שמובילות לאט אבל בטוח לקתרזיס רגשי כל כך אפקטיבי שהיו לי דמעות בעיניים יותר מפעם אחת. בגלל פאקינג דראקס המשמיד ובחורה עם מחושים.

מה שמעלה את הכתיבה מ"חכמה" ל"וואו זה מבריק" היא ההקבלה שעלתה לי רק אחרי הצפייה, בין הנבל הממש-מוצלח של הסרט לבין הגיבורים שלו. "הוא לא רצה שהכל יהיה מושלם", אומר עליו רוקט במשפט שהופיע גם בטריילר, "הוא פשוט שנא את הדברים איך שהם". הוד התפתחותו לא סובל את הפגמים, את הנזקים, את החולשות האנושיות. הוא הקצנה של חולשת האנוש הנפוצה לשפוט אחרים אך ורק על פי סטיגמות ותנאים חיצוניים. כנגדו, הגיבורים שלנו מעמיקים פנימה אל נפשות מיוסרות ומוצאים שם את היופי ואת האהבה, מתחת לכל הפאקים והבעיות. וכן, זאת תימה חוזרת אצל גאן – זה היה הדבר הכי טוב ב'פיסמייקר' – אבל הפעם זה תפור כל כך טוב משני צידי המתרס, שקשה להתכחש לאפקטיביות של המסר הזה, קלישאתי ככל שיהיה.

וזאת הגדולה העיקרית של הסרט הזה: הדמויות שלו, שאנחנו מכירים ואוהבים. גאן יכול היה לקחת את העובדה שזה סרט פרידה למקומות צפויים הרבה יותר, ואולי יעילים יותר מבחינת מניפולציות רגשיות. אבל הוא בחר בדרך הקשה, לקח כל דמות ודמות ונתן לה לא את הסוף שלה – אלא את ההשלמה שלה. אולי זה סוף. אולי לא. זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא איך כל אחד רואה את עצמו.

"שומרי הגלקסיה 3" אינו סרט מושלם. לצד מעלות רבות נוספות שלא נגעתי בהן (הפסקול, כמובן מאליו; אקשן אדיר – כולל וואן שוט מהמרהיבים בתולדות מארוול מבחינה יצירתית; רעיונות ויזואליים מגניבים; הומור משובח; הופעות נהדרות של מרבית השחקנים שסליחה שלא ציינתי בשמם) – יש גם חסרונות: אדם וורלוק בגילומו של וויל פולטר והכאילו-תהליך שהוא עובר בסרט מפוספס לגמרי, הפלאשבקים שמלמדים על עברו של רוקט – מדהימים ככל שיהיו מבחינה סיפורית – יכלו להיות תפורים יותר טוב מבחינת נקודות המעבר אליהם תוך כדי העלילה, והאתגר של המערכה השלישית – ובכן, בואו נאמר שהיו לגאן בפרט ולמארוול בכלל קרבות בוס מוצלחים יותר. יש גם כמה מהלכים עלילתיים שלא ברור מה מטרתם. אבל הלב של הסיפור הזה כל כך חזק, כל כך אפקטיבי, שהוא גרם לי להרגיש שהחסרונות הללו כמעט הכרחיים כדי לספר את הסיפור היפה הזה.

"שומרי הגלקסיה 3" הוא ארוך, מצחיק, סוחף, עמוס, כיפי ומרגש, והוא פרידה ראויה ומסעירה מהחבורה האהובה הזו. אני מניח שמתבקשת כאן בשביל הכותרת השאלה האם מארוול חוזרים לעצמם אחרי שלל הכשלונות מהתקופה האחרונה, אבל התשובה שלי לזה היא: לא אכפת לי. הסרט החדש מתמקד בעצמו, בדמויות שלו, ונותן להן את הסיפור הכי טוב שאפשר. ככה מסיימים טרילוגיה.


שאלות נפוצות:
יש שתי סצנות קרדיטים. הן נחמדות, למה לא. כמו כן שווה לראות באיימקס, התלת ממד הרגיש מוצדק ושווה את התוספת.