ביקורת: המילטון

מה השם שלך, גבר?

הסרט "המילטון" הוא חלומם של המעריצים השרופים של המחזמר בערך מאז 2015 (או לאחר מכן, תלוי מתי הם נשבו בקסמו לראשונה): הזדמנות לראות את ההצגה, עם השחקנים המקוריים, בלי לטייל בזמן ולהוציא אלפי שקלים, אלא פשוט ללכת הביתה ולצפות בו על מסך גדול-ככל-שהמסך-הביתי-שלכם-מרשה. מתבקש להגיד משהו כמו "מעריצי המילטון סוף סוף נמצאים בחדר שבו זה קורה", אבל לעזאזל, אני חובב המילטון עם כבוד, אם מדברים על המחזמר אני לא יכול לתת לחרא שכזה בביקורת לעבור. אז השאלה היא, איך כל ההצגה הזאת?

וכן, השאלה היא עדיין איך ההצגה הזאת, כי "סרט" אין כאן. זה לא עלבון – ל"המילטון" הייתה מטרה אחת והיא להביא את השירים לחיים באופן ויזואלי: להשלים את המידע החסר שמי שחרש על הפסקול לא יכול היה לדעת. המחשבה מאחורי הסרט היא משהו כמו "לא צריך לדאוג באמת לדברים כמו מיזנסצנה, בחירות צילום או עריכה כדי להעצים את החוויה כשיש לך את "המילטון" לצידך". הם צודקים, אפילו אם עדיין היה נחמד אם הם היו משקיעים קצת בנושאים הקולנועיים הנ"ל. בכל זאת, ההיסטוריה נושאת עיניים אליכם כתיעוד ההצגה האולטימטיבי: היה הורג אתכם להשתמש בכלים שלרשותכם? זה בלתי ניתן לדמיון מבחינתכם? מה הקטע? 

אבל, שוב, זה לא משנה – יוצרי הסרט יודעים שכשיש לכם מחזמר כזה זה כל מה שאתם צריכים, זה לחלוטין מספיק. מחזמר שגורם לשעתיים וארבעים להיראות כמו שעה וחצי, כזה שלא מבזבז אף ירייה, שדוהר בקצב רצחני ללא הפסקה בלי לשאול אם אתה עומד במהירות שלו או לא ואז גורם לך לחזור אליו שוב ושוב, להריץ אחורה חלקים משירים כדי לראות מה פספסת. מחזמר שכמעט כל שורה שלו היא משחק מילים, רפרנס או שניהם, שהוא תוצר מוחלט של אהבה של כל העוסקים במלאכה לתוצר הייחודי. לא שמדובר ביצירת מופת, או במחזמר נטול בעיות אבל זה לא משנה: כשהמחזמר הזה זורח, הוא מסנוור יותר מהשמש ופשוט קשה להגיד לו "לא". 

המילטון, לכל האנשים שהצליחו להתחמק עד כה מהתופעה, מספר על אלכסנדר המילטון: עד לא מזמן עוד שם אחד מני רבים בשיעור היסטוריה שלאף אחד לא אכפת ממנו ואף אחד לא ידע מיהו עד שלין מנואל מירנדה החליט להחיות את סיפורו על במות "העיר הגדולה בעולם". מדובר באדם שבילה כל רגע פנוי שלו, כך נדמה, בלכתוב רק עוד משהו אחד. שר האוצר הראשון של ארה"ב ומי שאחראי במידה רבה לעיצוב הכלכלה שלה, דמות משמעותית  בשנים הראשונות של ארה"ב (אם כי פחות משהמחזמר רוצה שתחשבו), דוש שבגד באשתו (למזלנו לפחות לא עם אחותה, למרות שהוא היה בדרך לזה), טמבל שמת בדו קרב ילדותי ומטומטם שהיה אפשר למנוע בקלות, אדם שחילק עצות גרועות במיוחד שמנעו מאנשים שהיו יכולים לחיות שנים רבות להישאר בחיים לשנים האלה ובניגוד למה שנאמר במחזמר: לא בהשראה לבחירת השם של החתול של אשתו של וושינגטון. 

המחזמר מספר את סיפורו של המילטון בצורה מעט עקיפה – מי שמציג אותו הוא בכלל אותו אדם שירה בו: ארון בר, סגן נשיא ארה"ב לתקופה מסוימת עד שהאשימו אותו בקונספירציה בנסיון להקים מדינה עצמאית בטקסס (החלק הזה לא נכנס למחזמר אבל, כזה, מההההה). למען האמת, למרות שהמילטון מופיע ברוב המוחלט של השירים במחזמר, הוא יותר "מופיע" מאשר "מככב" בהם. יש לו מעט מאוד שירים שהם רק שלו (והם נוטים להיות הגרועים ביותר. אני מסתכל עלייך, "הוריקן") וזה הגיוני, כי המחזמר הוא בעצם יותר על השאלה של איך אנשים תופסים אותך ואת המורשת שלך ואת חוסר היכולת שלך באמת לעצב אותה מאשר רצון לספר את חייו של המילטון באופן כרונולוגי ונאמן למציאות. 

אגב, זה לא איזה סאבטקסט שצריך לחכות לסוף המחזמר ולשבת על זה בבית כדי להבין. לין מנואל מירנדה לא מאמין בדבר הזה, סאבטקסט – אחד השירים נקרא "מי יספר את הסיפור שלך" ובו נאמר "אין לך שליטה מי יספר את הסיפור שלך" ובאמצע אחד השירים המילטון שואל בצורה מאוד בוטה  "מורשת. מהי מורשת???". עדינות זה לא שם המשחק פה. אם מירנדה רוצה שנדע משהו, עד סוף המחזמר תהיו בטוחים שזה משהו שאנחנו יודעים. 

עוד גימיק שתפס את רוב תשומת הלב הוא ההחלטה לתת למיעוטים לתפוס את תפקידיהם של אבות האומה המאוד מאוד לבנים, חלקם בעלי עבדים, רובם כנראה מאוד גזענים. אפשר לדבר על ההשלכות הפוליטיות של זה (האם זה מנקה את אבות האומה מחטאיהם? האם זה פרץ דרך לליהוקים "עיוורי צבעים"?) אבל זה שיח לא מאוד מעניין – העובדה היא שתומאס ג'פרסון במחזמר אינו נסיון ליצור תומאס ג'פרסון שנאמן כמה שיותר למציאות, אלא עיבוד של תומאס ג'פרסון כמשהו בין סרסור ססגוני לארנב של אנרג'ייזר. בשביל זה מירנדה הרגיש שהדמות הזאת צריכה להיות מורחקת יותר מהדמות ההיסטורית האמיתית, ואם אפשר לתת לשחקנים מוכשרים בטירוף למלא את התפקידים הללו – מה טוב. מדי פעם זה פשוט איך שדברים כאלה הולכים. 

הגימיק היותר מעניין הוא לא עניין הצבע, שמשחק תפקיד בעיקר מחוץ לטקסט המחזה, ויותר עניין התפקידים הכפולים: מתוך עשרה שחקנים מרכזיים, ארבעה מגלמים שני תפקידים – אחד במערכה הראשונה ושני במערכה השנייה. גם פה, לין מנואל מירנדה לא עדין בשאלה מה הקשר ביניהם וצועק את זה כבר בשיר הראשון, אבל זה עדיין גימיק מגניב ומעניין שיש, לטעמי, יותר מה לחפור בו. 

המערכות מתחלקות ככה: החלק הראשון מתמקד במלחמת העצמאות שבה "העולם התהפך" ובעלייתו של המילטון מ"ממזר יתום" ל"אדוני, שר האוצר". החלק השני מתמקד בשנים הראשונות של הממשל ובכל הפאשלות האפשריות שהמילטון מבצע בהן. ביניהן יש פסק זמן שייתן לכם אפשרות לקחת הפסקה של דקה אחת מלאה. לא ברור למה זה היה נחוץ. 

הגרסה הקולנועית של המילטון נותנת לנו אפשרות לבחון כמה דברים שלא הייתה לנו דרך להעריך קודם כמו עיצוב התפאורה, הכוריאוגרפיה, התלבושות ועוד. עיצוב התפאורה הוא מבריק – הבמה לכאורה ריקה אבל בעזרת כמה אביזרים (רובם כיסאות) היא הופכת לתיאטרון, שדה קרב, מסבאה ועוד. היא בו זמנית ריקה לחלוטין והומה בהתרחשויות וזה מבריק. התאורה במחזמר (שאינה מתבססת על איות השם של אלכסנדר המילטון, לאחר שהתגלה שזאת לא דרך אפקטיבית להאיר חדר) גם היא מגניבה, ובייחוד רגע אחד קומי ונפלא בשיר של המלך ג'ורג'. 

הכוריאוגרפיה היא אחת הנקודות שמוסיפות ערך לסיפור עצמו: יש הרבה רגעים חשובים לדמויות שמתרחשים באופן "אילם" (למשל, תגובת בנו של המילטון ב-"מסמך ריינולדס", או דמויות שחשבת שכבר הלכו וחוזרות להופיע ברקע פעם אחת אחרונה), שנותנות להן עומק או מבט שמפוספס אם רק מקשיבים לפסקול. הדרך שבה במאי המחזה משלב את הדמויות הראשיות ואת שאר הרקדנים על הבמה בשירים בהם הם לא מרכזיים היא מגניבה ומחדדת מוטיבציות ומוטיבים (למשל, שחקנית צדדית שתפקידה הוא תמיד לבשר את המוות עבור דמויות). אבל אם השאלה היא "האם יש בהמילטון ריקודים יפים ומרשימים?" התשובה היא לא. נראה לי שנחיה עם זה. ולגבי התלבושות – טוב, המכנסיים שלהם נראים אש. 

מבחינת המשחק, מדובר בצוות שחקנים קטלני שזכה בכל פרס בצדק. ובכל זאת, יש את האנשים שעושים תפקיד טוב מאוד ויש אנשים שמוחצים וגורסים את התפקיד דק דק דק עד שקשה לדמיין מישהו אחר מצליח בו באותה הרמה. בשלושת השירים שניתנו לו, ג'ונתן גרוף כמלך ג'ורג' (ועוד הופעת אורח ללא מילים בשיר אחר) מצליח לעשות תפקיד כמעט בלתי אפשרי: הפוגה קומית שהיא בו זמנית פסיכופט מפחיד ורצחני. נבל מוחלט בלי שום מאפיין גואל שפשוט אי אפשר לעמוד בקסם הקומי המוזר שלו וניתן לסכם אותו בשתי מילים: "מדהים. וואו". 

לסלי אודום ג'וניור כארון "הגרוע מכל" בר, מקבל גם הוא תפקיד מורכב של אדם חלקלק שמסרב להתחייב לעקרונות בתקופה בה עקרונות הם עקרוניים לעתיד האומה ומצליח לפגוע (כמעט) בכל רגע רגשי, בכל עלבון שבר סופג בעודו מנסה להחליק את זה "ולחייך יותר", בכל נסיון שלו ליצור קשר עד ההתפוצצות הבלתי נמנעת. 

ומעל כולם – דויד דיגס שבמערכה הראשונה מעביר את לאפייט, "הצרפתי הלוחם האהוב ביותר באמריקה", בכיף גדול ואז הופך להיות פלוס-מינוס כוכב המחזמר כתומאס ג'פרסון (אותו שילוב סרסור/ארנב שהזכרתי קודם). רוב הדמויות במחזמר הזה מרגישות כמו דמויות ממחזה רגיל שנקלעו בעל כורחן לסביבה מזמרת, אז הן זרמו עם העסק. ג'פרסון, לעומת זאת, מפזז בכל צעד ושעל כאילו נולד בשביל החרא הזה. הדרך בה הוא מבטא אפילו משפטים בלי בסיס קומי כמו "האם אפשר לחזור לפוליטיקה?" היא מושלמת. מכל השחקנים שבמחזמר, הוא זה שמביא את הברק בכל פעם. 

ומה לגבי הדמות הראשית שלכבודה התכנסנו? לטעמי, לין מנואל מירנדה לא לחלוטין מפצח את המילטון שהוא עצמו כתב. הוא מסרב לראות את הנכלוליות והאגוצנטריות שלו כפגמים משמעותיים ומבחינתו הוא באמת איזה איקרוס שעף קרוב מדי לשמש. בהתלהבות שלו מהמילטון, הוא מצליח לגרום לנו לאהוב אדם שגם במחזמר שנועד להזכיר אותו לכולם יוצא די נורא כאדם, וחבל שמירנדה לא מצליח לגעת ברגעים האפלים יותר שלו בצורה מלאה. זה מעין היתרון והחסרון של מירנדה במקשה אחת: הוא מתעקש להיות חמודי מדי. זה יוצר התלהבות כנה ואהבה וסימפטיה שנדיר למצוא, אבל גם מפספס משהו מהעומק שלהן. 

שאר השחקנים והשחקניות עושים את תפקידם היטב, אבל אם יורשה לי להיות אמיתי לרגע, קשה לי לרשום התלהבות או חוסר התלהבות ניכר. אני עדיין חושב שהטיפול בדמות של אלייזה "חסרת הישע" לוקה בחסר, שמירנדה קצת התעלם מכמה אדיר היה מדיסון (וגם ג'ון אדאמס, אגב, שסופג פה אש לא ממש מוצדקת), ועוד כל מיני זוטות. אבל, נו, בהתחשב בכך שהמחזמר הזה הוא שעתיים וארבעים, אין פלא שאי אפשר להספיק בו הכל. 

"המילטון" הוא אמנם לא העיבוד האולטימטיבי לקולנוע (לפחות, יש לקוות) אבל היה שווה לחכות עבורו. לכל מי שרוצה להבין במה מדובר ולכל מי שכבר שמע את הפסקול בלופים מאז שגילה אותו לראשונה, הוא בגדר צפיית חובה שתוציא אותם מרוצים ביותר. מפה והלאה, כשילדים יספרו על "המילטון", הם יספרו על הלילה שבו צפו בגרסה הקולנועית שלו. ואם לא ידעתם את זה עד עכשיו, אז עכשיו אתם יודעים.