יש סיכוי טוב שתצאו מהסרט השביעי של הארי פוטר מדוכאים.
לא משום שהעיבוד הקולנועי שחט את הספר האהוב, או ששוב נתנו את השורה של רון להרמיוני, או שלא היה מספיק סנייפ (רק סצינה אחת?! את הכסף!). הסיבה ש"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ראשון" די מדכא היא שהוא מבוסס על החצי הראשון של הספר "הארי פוטר ואוצרות המוות", שהוא חצי ספר די מדכא.
העובדה הזאת הופכת את "הארי פוטר 7א'" לסרט שונה מאוד מכל הקודמים בסדרה. אם אתם מתייחסים להאריפוטריאדה השנתית כשעתיים של בידור לא מחייב, עם הרבה אפקטים צבעוניים, ילדים עושים קטעים וסוף טוב בסוף, אתם לא הולכים ליהנות מהסרט הזה. פשוט לא. יש בו אקשן (טוב), יש בו פעלולים (מעולים) ויש בו קטעים מצחיקים (כולל דניאל רדקליף בחזיה), אבל המינון שלהם נמוך בהרבה מבכל סרט אחר בסדרה. הקצב איטי, והאווירה הכללית קודרת ומעיקה כמו בסרט מלחמה.
כל זה לא הופך את הסרט לרע. להיפך, זה לא רק אחד הסרטים הטובים בסדרה, אלא סרט מצוין בכל קנה מידה. אבל זה הארי פוטר למתקדמים – כאלה שלוקחים ברצינות את איומו של וולדמורט על עולם הוגוורטס, ראו את כל הסרטים (או, עדיף, קראו את הספרים) ושמו לב לפרטים. אם לרוב הסרטים הקודמים אפשר היה להיכנס גם בלי ידע מוקדם, וליהנות מהאקשן גם בלי להכיר מאה אחוז מהדמויות, הסרט הזה מחייב ידע מוקדם בתולדות הארי פוטר. הוא כולל הופעות או התייחסויות כמעט לכל דמות שהופיעה לאורך כל ששת סרטי הסדרה, והרבה פרטים – מחפץ שהופיע לאחרונה בסצינה הראשונה של הסרט הראשון, ועד להתייחסות להורקרוקסים, שטבעם הוסבר רק בסרט השישי. אם לא עשיתם את שיעורי הבית, פשוט לא תבינו כלום.
וכמובן, אין לו סוף. הנקודה שבה הסרט מסתיים ומכריז "המשך בעוד שמונה חודשים" היא לא בדיוק בקליפהאנגר, אבל היא נקודה שבה מצב הדברים מעולם לא נראה גרוע יותר. שום ניצחון, קתרזיס או חלוקת מדליות לילדים הגיבורים ששוב הצילו את המצב. סרט ילדים זה בטח לא, ואם אתם מחפשים בידור קליל ולא מחייב, לכו לסרט אחר.
כשהוכרז ש"הארי פוטר ואוצרות המוות", יחולק לשניים, נשמעה ברחבי העולם נחרת "טוב, לא חשבנו אחרת" גלובלית. המניעים לפיצול הזה שקופים יותר מגלימת היעלמות. לאולפני וורנר היתה ביד אווזה שמטילה ביצי פלטינה בשווי מיליארד דולר כל אחת – למה שישחטו אותה כשאפשר לסחוט ממנה עוד ביצה אחת? אבל לא משנה מאיזה מניעים חמדניים נבעה ההחלטה לחלק את "הארי פוטר 7" לשניים, זאת היתה ההחלטה הנכונה.
בעיה קבועה של כל הסרטים בסדרה עד היום היתה שאף פעם לא היה להם זמן לנשום. כל אחד מהם דחס שנה של התרחשויות, וספר של מאות עמודים, לתוך שעתיים וחצי, ולכן לא היה זמן לשום דבר שאינו סצינת שיא. הבחירה לפרוש את "אוצרות המוות" על פני חמש שעות נותנת לסרט, סוף סוף, זמן לנשום, וגורמת לי לרצות לראות את הגירסה הלא-קיימת באורך הכפול של כל אחד מהסרטים הקודמים (אוקיי, לפחות סרטים מס' 4 והלאה). נכון – הרבה מהסרט הוא "תקופת הקמפינג" הידועה לשמצה, שבה הארי, רון והרמיוני לא עושים הרבה חוץ מלשוטט ביער, לשבת באוהל, להיות מבואסים ולריב זה עם זה. תוכלו לומר שזה משעמם. בספר, זה בהחלט היה. אני שמחתי שהחלק הזה נכלל בסרט ולא קוצץ, כי שום דמות לא יכולה לחיות רק מסצינות אקשן. החלק הזה של הסרט, שלאורך רובו מופיעים שלושה שחקנים בלבד, היה אסון אילו השחקנים (והבמאי) לא היו עומדים בזה – אבל הם עוברים את המבחן. העובדה שאמה ווטסון היא שחקנית מצוינת (ויפהפיה) לא מפתיעה אף אחד בשלב זה, אבל גם דניאל רדקליף – אותו בול-עץ חסר כשרון מהסרטים הראשונים – גדל, למד והפך להיות שחקן יותר מבסדר.
הסרט אפילו מקדיש שתי דקות שלמות(!!) לסצינה שבה הארי והרמיוני רוקדים לצלילי ניק קייב. ספוילר לסצינה: שום דבר חשוב לא קורה. וולדמורט לא קופץ מתוך הרדיו. ניק קייב לא לוחש את מילות הקסם של לחש סודי ביותר שיהווה נקודת מפנה במלחמה. אבל זאת בכל זאת סצינה מצוינת, שמעמיקה בלי מילים שתי דמויות, וגרמה לי לאהוב אותם יותר. ואם אין לכם קצת סבלנות לשתי דקות כאלה בין דרקון לבין פיצוץ, תמשיכו לראות סרטים לילדים.
וחוץ מזה? הסרט מצולם נהדר. המוזיקה אינה כוללת את נעימת הארי פוטר אפילו פעם אחת. יש סצינת אנימציה אחת מדהימה. יש סצינות אימה מכובדות לכל דבר. יש אפילו סצינת סקס, סוג של (עכשיו זה רשמי: סדרת "הארי פוטר" כוללת יותר סקס מסדרת "דמדומים").
חוקי הטבע הקולנועיים גורסים שסדרות סרטים מתחילות טוב, ואז נחלשות. השאלה היחידה היא האם ההידרדרות תהיה איטית או מהירה. סדרה שבה הסרט הראשון הוא לא הסרט הטוב ביותר היא דבר נדיר, וסדרה שבה הסרטים השישי והשביעי מתעלים עשרות מונים על הראשון היא דבר שלא קורה. אבל אחרי שבעה מתוך שמונה סרטים אפשר לקבוע ש"הארי פוטר" הוא התופעה החד-פעמית הזאת: סדרה שהתחילה לא-משהו, ומאז רק הולכת ומשתפרת. קשה לשפוט סרט בלי לראות את הסוף, ול"הארי פוטר ואוצרות המוות" עדיין אין סוף. אבל אם החלק השני, שייצא ביולי הקרוב, ישמור על הרמה של החלק הראשון – אז יש לנו כאן אפוס פנטזיה שעומד בשורה אחת עם "שר הטבעות", ובמאי – דייויד ייטס – שמוזנק מיידית לשורה הראשונה של האנשים שאני רוצה כבר לראות את הסרט הבא שלהם, אפילו אם הוא לא כולל את סנייפ.
.To be concluded
מסכים עם (כמעט) הכל
בהחלט סרט טוב, עם ובלי קשר לסדרה. פחות אהבתי את קטעי האקשן, במיוחד בהתחלה, שהיו מבולבלים וחצי מהזמן לא ברור מה קורה ומי מכשף את מי. הסרט פחות מוצלח מהספר כשזה מגיע להבעת הזעזוע של הדמויות מהתרחשויות דרמתיות, אבל מנצח בתחום האווירה. קשה לעשות סרט פנטזיה שחצי ממנו מתרחש בקצב איטי, נטול אקשן ועדיין לשמור על אווירה קסומה ומצמררת. דיוויד ייטס מצליח יותר טוב מכל במאי שקדם לו בסדרה, להעביר תחושה של ביקור בעולם הקסמים (שמתקיים בעצם כחלק מהעולם שלנו). האימה שנמצאת בכל פינה מועברת היטב, כמו התחושה שהארי ושות' פועלים מתוך שליחות כפויה ולא כגיבורים שמחפשים תהילה. אולי התחושה שהכי הופתעתי לראות כמה טוב שרדה את העיבוד למסך, היא שהעולם משתנה. הקסמים המשעשעים והחביבים שהופיעו בתחילת הסדרה והופרעו רק מדי פעם בידי אויב חד פעמי, הם כעת נשק קטלני שהולך ומפורר את תחושת הבטחון של הדמויות.
בעניין השחקנים, רדקליף עדיין לא מרשים בעיני, אבל כנראה שהתרגלתי אליו ואני כבר לא יכול לראות מישהו אחר בתור הארי פוטר. רופרט גרינט השתפר ומוסיף הרבה לקטעים הדרמתיים (בסרטים הקודמים, הוא היה בעיקר הפוגה קומית). ההופעה האהובה עלי היא של רייס איפנס, כקסנופיליוס לאבגוד. הוא מופיע רק לסצנה וחצי, אבל מוכיח עד כמה הוא לא מוערך כראוי.
סצנת הריקוד היא מבחינתי המבחן האמיתי של הסרט. היה מאוד קל לגרום לה להתדרדר לקיטש, או סתם להראות מנותקת משאר הסרט. איכשהו, ייטס הצליח לשלב את הסצנה המפתיעה הזו (קוסמים שומעים ניק קייב?) ולתפור אותה באורך ובמיקום הנכונים, כך שתוסיף ולא תגרע.
מסכימה עם מרבית הביקורת
זו בדיוק הייתה ההרגשה שלי כשיצאתי מהסרט, לשם שינוי. עם הסרטים הקודמים היה לי מאוד קשה להתמודד עם השחיטה הנוראית שעברו הסרטים, ופה הרגשתי שהוא מבטא את הספר ה-7 בהרבה מובנים. זה הסרט הראשון מתוך 7 שבאמת נהניתי ממנו(אגב, באמת שאין לי מושג למה המשכתי לראות אותם אחרי שתמיד סבלתי, אז כנראה זה חלק מהדברים שבאים לאחר שקוראים כל ספר בממוצע 7 פעמים:)
בנוסף, עצם זה ש-3 עברו מבלי ששמתי לב, זה בטח סימן טוב. (:
הדבר הכי פחות מעניין בסדרת הספרים 'הארי פוטר'
הוא הארי פוטר (לטעמי לפחות). לכן אני לא מתלונן על איכויות המשחק של דניאל רדקליף (למרות שהייתי שמח אם היו מאמצים את מודל ג'יימס בונד, באטמן וכו'.. וכל במאי היה יכול לבחור 'הארי פוטר' חדש). הדבר היותר מעניין בספרים של רולינג הוא כל מה שמעבר, כל הנסיעות ברכבת להווגרטס, כל עולם הקסמים, כל דמויות המשנה (כמעט), הסוכריות בטעמים, אילן היוחסין של משפחת וויזלי וכו'. בקיצור הספרים שלה מלאים אווירה, וכל במאי שמנסה לעשות סרט אקשן בנוסח "וולדמורט נגד הארי – הקרב הסופי", פשוט מפספס בערך 80 אחוז מהמהות של הסדרה. בגלל זה הסרטים הראשונים היו מחורבנים (טוב אני מניח שגם העובדה שהבמאי שעשה אותם היה גרוע עזרה). העובדה שלקראת סוף הסדרה (ואני מניח שהייתה פה עקומת למידה, עם ניסוי ותעייה) מישהו בהפקה סוף סוף השכיל ולקח במאי שמבין את זה באמת גרמה לסרט הזה להיות מוצלח.
אבל אני חושב שהעובדה שהסרטים הצליחו לקראת הסוף היא לא מקרית. בניגוד לסדרות אחרות, הספר הראשון בסדרת 'הארי פוטר' נכתב על מפית, כשרולינג לא ידעה אם מישהו יקנה אותו (ובטח לא הייתה בטוחה שיהיו עוד שבעה המשכים וכזו הצלחה) והוא גם נראה ככה. כמות עמודים מעטה יחסית, ומלבד היסודות והרקע לסדרה, הוא ספר ילדים די בסיסי. עם ההצלחה רולינג שיכללה בהצלחה את העלילה והוסיפה גם רבדים דרמטים ורציניים לסדרה שלא מתאימים לילדים קטנים. לכן זה מתבקש שדווקא הבמאי המוכשר ביותר יביים את הסרטים שנעשו לפי הספרים האחרונים, שאמור מתאימים יותר לבמאי רציני ומוכשר, מאשר התחלת הסדרה.
רציתי גם להוסיף
(ל"ת)
סליחה. רציתי גם להוסיף
שחזרתי וראיתי את הסרט פעם נוספת בVIP ביס פלאנט חיפה. המחיר היה 100 שקל, בגלל החג שכבר כמעט ונגמר, ולדעתי לא היה מוצדק. בכל מקרה, לכשנגמר הסרט אני וידידי יצאנו למסדרון שכן אף סדרן לא זכר לבוא ולהגיד לנו לצאת מהיציאה לקניון. לאחר הפסקת שירותים קצרה נוכחנו כי אין ממש סדרנים במסדרון אולמות הVIP, אז כמובן שמיהרנו ונכנסנו בדיוק להתחלת ההקרנה של 'גנב עירוני'. אני חייב להודות כי נהניתי מהסרט מאוד.
אמה ווטסון מדהימה.
זה לא אותו שלתון!!!1 מגניב שהיא הפגינה בשנים המוקדמות יותר, אלא הופעה הרבה יותר בוגרת ועמוקה.
וגם העובדה שהיא גדלה להיות בחורה יפהפייה לא מזיקה לרושם שהיא מעבירה.
אגב, אני לא יודע מה זו בדיוק "נעימת הארי פוטר", אבל חלקים מ-Hedwig's Theme (שהיא, פחות או יותר, הנעימה הכי מוכרת מהסרט) מופיעים בשלוש רצועות שונות בפסקול הסרט. ככה שאם יודעים איפה לחפש אותה, אפשר להבחין בה.
הנעימה
שיעור חשוב לחיים: אל תלכו להקרנות ביום שישי בצהריים בדיזנגוף סנטר. בעצם, אל תלכו לשום דבר ביום שישי בצהריים בדיזנגוף סנטר.
אני ולונג ידענו את זה כבר, ולכן יצאנו בערך שעה וחצי מראש להקרנה של הארי פוטר, שנערכה משום מה ביום שישי בצהריים בדיזנגוף סנטר. זה לא עזר. העיר היתה פקוקה, החניה היתה סתומה, נאלצנו לחנות במקום רחוק ולעשות את כל הדרך בריצה כשאנחנו כבר באיחור. נכנסנו לאולם ממש עם הסצינה הראשונה, אבל את הלוגו של![!WB!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/studio_wb.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/studio_wb.gif" alt="" width="" height="" />)
פספסנו. אחר כך סיפרו לי שהנעימה הנ"ל דווקא נשמעה בסרט, על הלוגו. אז בעניין הזה טעיתי.
(ולמה קוראים לה Hedwig's Theme? זאת בבירור הנעימה של הארי, ולא של הדוויג).
Hedwig's Theme
ג'ון וויליאמס סיפר בראיון שבמקור הוא הלחין את הנעימה הזאת עבור הדוויג, אבל לאחר הפידבקים שהוא קיבל עליה הוא החליט להפוך אותה לנעימת הנושא. המצער הוא שוויליאמס עצמו נטש את הסדרה אחרי הסרט השלישי, ומאז כל מלחין חדש שמגיע רק מצמצם יותר ויותר את נוכחותה של נעימה זו. אלכסנדר דספלה, המלחין של הסרט האחרון, השתמש בה בקושי פעמיים במהלך הסרט, וגם אז זה בקושי מורגש.
אני לא מצטער על זה בכלל
עם כל הכבוד, ויש המון המון כבוד לג'ון וויליאמס, הנאמנות שלו לשיטת ה-themes היתה מוגזמת בסרטים הראשונים. בדרך כלל אני לא שם לב, או מודע, לפסקולים, אבל הפסקול של "הארי פוטר" הראשון הצליח לעצבן אותי עוד בזמן הצפיה: הנעימה הזאת. חזרה. כל. שלוש. דקות. די!
לכן דווקא שמחתי שהיא הופיעה פחות ופחות בסרטים הבאים. זה בסדר אנחנו יודעים שאחנו צופים בהארי פוטר. זה היה כתוב על הפוסטר. לא צריך להסביר לנו את זה כל פעם מחדש.
Re: אני לא מצטער על זה בכלל
ה- Themes האלו הם מה שנותנים זהות מוזיקלית וחיבור רגשי לסרט. לבוא בטענות על כך שוויליאמס השתמש בהם יותר מדי זה כמו לבוא בטענות על כך שדניאל רדקליף מופיע ביותר מדי סצינות. ואגב, ב"שודדי התיבה האבודה" וויליאמס השתמש ב- Raiders March המפורסם לא פחות משהוא השתמש ב- Hedwig's Theme ב"אבן החכמים", אך אני בספק אם גם שם היית מתלונן על כך.
ראיתי לאחרונה (בפעם המי יודע כמה) את "גרמלינס", שיש לו את אחת ממנגינות הנושא האהובות עלי. אני לא יודע איך לא שמתי לב לזה קודם, אבל כמעט כל המוזיקה המקורית בסרט היא מנגינת הנושא במהירויות שונות. זה מתאים חלק מהזמן, אבל נראה כאילו ג'רי גולדסמית כל כך אהב את מה שחבר, שלא טרח באמת ליצור מנגינות נוספות. זה, או שבזמן הפוסט-פרודקשן, הוחלט שעדיף לעבוד עם מנגינה אחת קליטה שיכולה להתאים לסוגים שונים של אווירה, במקום להשתמש בלחן מקורי בכל פעם. אותו דבר גם לגבי מלחמת הכוכבים ו-The Empirial March, שהיא מנגינה מעולה, אבל חוזרת כל כך הרבה פעמים לאורך הסדרה, שהיא מאבדת את היחוד שלה.
זה הדין מבחינתי גם לגבי Hedwig's Theme. זה עובד בהתחלה ותזכורת פה ושם לא מזיקה. כשהשימוש באותה מנגינה נעשה אינטנסיבי, זה מתחיל להציק ולשעמם. בסדרה של שמונה סרטים, מדובר בהוצאת הנשמה גם למנגינה וגם למאזין, שכבר לא מייחס לה שום חשיבות. אפשר להשתמש בווריאציה של המנגינה בחלק השני של אוצרות המוות, כדי לתת תחושה של סגירת מעגל, אבל בסדרה שבה לכל סרט או שניים יש אופי שונה, אותו מלחין לא תמיד מתאים לסגנון של הבמאי.
ברור שאותה תמימות ילדותית שהתאימה לסרטים הראשונים בסדרה לא תתאים גם לסרטים האחרונים, שהם אפלים וקודרים בהרבה. אבל מוזיקה היא משהו אורגני, שניתן לעבד ולשנות לפי הצורך, ומלחין טוב אמור לגרום למוזיקה לגדול ולהתפתח בהתאם לאופי הסדרה. לזנוח את הרעיונות המלודיים כליל ולהחליפם באחרים זו איוולת לשמה. מעבר לכך, אילו וויליאמס עצמו היה עושה זאת, הייתי מוכן לקבל את זה כהחלטה אמנותית. אבל מכיוון שמדובר במלחין אחר, אני סבור שמדובר בענייני אגו.
אני לא מסכימה עם ההשוואה למלחמת הכוכבים
ה-Emperial March ליוותה, כשמה, רק את סצנות האימפריה וגם אז לא את כולן, אלא בעיקר את אלה שכללו את דארת' ויידר. היא גם הגיעה רק ב"אימפריה מכה שנית". בטרילוגיה החדשה השתמשו בה רק בסצנות שמרמזות על עליית האימפריה (כמובן שעצם ההשמעה הופך את זה מרמז להודעת נאון, אבל הטרילוגיה החדשה גם ככה לא משהו). חוץ מזה אני מסכימה עם מה שג'יימס ניוטון הווארד אומר, וזה מאוד מיושם בטרילוגיה המקורית.
בנוגע לסרטי הארי פוטר – המוסיקה הזו יותר מדי מזוהה לי עם קולומבוס (בהתחלה היא הזכירה לי מאוד את סרטי שכחו אותי בבית), כך שאני בהחלט מרוצה עם השמעתה רק בפתיח של הסרטים. כמובן שאם היו עושים לה ביצוע מחודש, שהיה נשמע פומפוזי פחות ומלנכולי יותר, הדבר יכול היה להוסיף המון לאוירה מצד אחד, ולשמור את החיבור בין הסרטים מצד שני.
דעתי הצנועה
עם כל הכבוד לאפלה ולבגרות שעברה הסדרה עם כל פרק חדש בה, THEME הוא הדבר שהכי מזוהה עם סרט והכי מייצג אותו, ואין דבר יותר מתאים מאשר לסגור את הסרט עם הTHEME. זה קרה בשודדי הקאריביים, זה קרה באינספשן, וכו' וכו', זה צריך לקרות גם כאן. המנגינה הזאת מצויינת וקליטה לטעמי. למרות שאני כן מסכים שאפשר לשים אותה בפחות פומפוזיות.
שמע, זה לא ממש נכון
גם ב"התחלה" למשל יש איזה 3 מנגינות נושא, והם מהוות את הבסיס לפסקול כולו.
הן מופיעות בצורות שונות וזה כל היופי במוזיקה.
גם בהארי פוטר זה כך.
לונג? לונג ג'ון?
היא עדיין קיימת?
דווקא העובדה שהיא יפהפיה מזיקה לדעתי
זה מעצבן שאין אף סרט שבו בחורה יכולה לשחק בתפקיד ראשי ולהיות מהטובים בלי להיראות טוב. הרמיוני בספר לא יפהפיה, אמנם יש בה איזשהו חן, אבל אמור להיות לה שיער מתולתל ונפוח ושיניים בולטות. אף אחד לא גרע מהאפיון של הארי או רון כדי להפוך אותם ליותר חתיכים ועוברי מסך – אני לא רואה סיבה לעשות את זה עם הרמיוני.
הסיבה היא
שהרמיוני היא בחורה.
נדמה שהביקורת יצאה מתוך ראשי
כל דבר שחשבתי על הסרט, אפילו כל דבר שחשבתי על הדברים שסובבים את הסרט כמו הבחירה לפרוש אותו לשני חלקים, נכלל בביקורת. פשוט מדהים, ואין אתר בעולם שביקורת כזאת הייתה יכולה להופיע בו. אני כל כך שמח שחזרתם!
אגב
אני מאלה שדווקא כן אהבו את תקופת הקמפינג בספר, וזכור לי שלא קראת את הספרים- אז המשפט על כך שבספר החלק הזה אכן היה משעמם הוא על פי הנחה או שקראת ?
קראתי, בטח שקראתי
אני חושב שהסיבה העיקרית לכך שהחלק הזה בספרים קיים הוא שרולינג הרגישה עדיין מחויבת לפורמט של ספר אחד לכל שנת לימודים. לכן המאורעות בספר היו צריכים להתפרש על פני שנה בערך, למרות שבפועל כל הדברים החשובים קורים תוך כמה ימים. בין לבין, הארי, רון והרמיוני נמצאים ב"מסע" לשום מקום.
עוד סיבה אפשרית
היא שבינתיים קורים דברים בהוגוורטס ובשאר העולם (שעליהם אנחנו שומעים בין לבין או לקראת הסוף) שגם יש להם קצת חשיבות משל עצמם, והם גם נותנים נפח נוסף לחלק מהדמויות/ההתרחשויות בעולם. וחוץ מזה, גם בכל הספרים עד כה היה שלב שבו הארי היה תקוע במה-שזה-לא-יהיה שהוא ניסה לעשות באותה שנה; למה שדווקא במשימה הכי קשה שלו זה יהיה אחרת?
בן היבון, האנימטור השווייצרי שעשה את קטע האנימציה בסרט
ביים לפני שנתיים סרט קצר בשם Codehunters, שאמנם מרגיש יותר כמו פיילוט לסדרת אנימציה שלא נעשתה מאשר משהו שעומד בפני עצמו, אבל נראה פשוט מגניב.
http://www.youtube.com/watch?v=hlsF1PCqrb4
מה איזה סצינת סקס הייתה?XD
(ל"ת)
אוח, יותר מידי שגיאות כתיב. זה לא קורה לי הרבה :(
עובדת, ולא עובד. יוצאות גירסאות, ולא יוצאים. מה קורה לי היום? מצטער.
וואו, בעייני היה סרט משמים...
נכון, היה כמה קטעים טובים, אבל בכלליות הסרט היה די מאכזב לטעמי.
הסרט היה איטי (מאד) ברובו וסצינות היער שאולי קוצץ אורכן מהספר היו משעממות עד מרדימות.
ההנאה שלי מסרטי הארי פוטר לא הייתה מקטעי האקשן, אלא פשוט מהעובדה שמדובר בסרטים שכיף לראות אותם ואתה יוצא עם הרגשה טובה. הסרט השביעי בהחלט לא עומד בקריטריון הזה ויצאתי בעיקר מבואס וקצת משועמם.
נראה שבעיקר הסרט הזה מהווה הקדמה לסרט הבא ולטעמי בהחלט לא שווה את ה-37.5 ש"ח שלי (לא כולל עמלת אינטרנט שערורייתית של 4 שקלים).
לטעמי היה ניתן בקלות לקצר את הסרט ל-45 דקות ולהאריך את הסרט האחרון לשלוש שעות.
בהקרנה בה הייתי, היו ילדות מאחורה שצחקו כמעט כל הזמן.
זה לא משנה מה הופיע על המסך – דרמה, אקשן, מוות – הן צחקו.
מזל שלפחות חלק מהזמן אנשים הצליחו להשתיק אותן.
גם בעיני
הסרט מצויין, אבל אני אהבתי גם את כל הקודמים, למרות החסרונות הידועים. דווקא את סצינת הריקוד לא כל כך אהבתי – לא זכרתי שהיתה כזו בספר, והיא נראתה לי מיותרת, ולא מוסיפה שום דבר לקידום העלילה.
העיצוב בסרט מוצלח ביותר, וממש הרגשתי שהמקומות והחפצים קמים לחיים בדיוק כמו שדימיינתי אותם.
הבחירה לסיים את הסרט בסצינה שבה הוא הסתיים נדמתה לי שרירותית, אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שהיא באמת נקודת שפל בעלילה שממנה הדברים יכולים רק להשתפר.
אני מחכה בכיליון עיניים לקיץ, שאז יגיע החלק השני.
הייתי אומרת אפילו
שהארי והרמיוני רואים אחד את השני יותר בבחינת אח ואחות מאשר ידידים. לטעמי זה מעין מראה לרון וג'יני.
מה העניין הזה עם "קידום העלילה"?
ברור שסצינת הריקוד לא קידמה את העלילה. אז מה? למה הכל צריך לקדם את העלילה? למה אי אפשר שיהיו דברים "מיותרים"? הספרים המאוחרים של הארי פוטר הגיעו למאות עמודים בגלל שהם היו עמוסים בדברים "מיותרים" שכאלו – והרי אלו בדיוק הדברים שמוסיפים את הצבע והחיים לספר. אז סוף סוף בסרט יש קצת זמן לדברים הללו (אחרי שישה סרטים שבהם לא היה זמן לנשום) – אני חושב שהם דווקא ניצלו את הזמן טוב, אפילו שלא התלהבתי יותר מדי מהסצינה.
ובכל הנוגע לנקודת הסיום – לי היא נראתה מושלמת. כשחשבתי "איפה אני הייתי מסיים", לפני שראיתי את הסרט, זו הנקודה שחשבתי עליה. פשוט בגלל הקליימקס הרגשי האדיר שמתרחש בה (בסצינה הלפני-אחרונה).
הממ, כמה חסר לי השלב של אישור תגובה מהדג הקודם.
אני לא חושבת שהסצנה טבעה רק להסביר ולהסדיר את המתח המיני.
אני חשבתי שזה קטע מתוק ונוגה שבא פשוט להזכיר לכולנו שהם בסך הכל בני נוער, שמתמודדים עם משהו חזק מהם, ועל אף שעל פני השטח הם נלחמים בעוז, הם בעצם מתים מפחד. ומתגעגעים למשפחה ולשגרה, ופשוט צריכים רגע אחד לשכוח את זה ולהעלות חיוך על הפנים.
אני לא מסכים לגמרי
אני מאוד נהניתי מהסרט למרות שלא קראתי את רוב הספרים. אתה צודק – אני באמת לא יודע את התשובות לשאלות שהעלית, אבל בזמן הצפייה בסרט השאלות האלה בכלל לא הטרידו אותי. זה סרט מצוין, וגם אם איזה פרט קטן חומק מעיניי הצופים שלא קראו את הספר, הוא עדיין מצליח להיות מובן וברור באופן כללי.
זה בהחלט הסרט הכי טוב בסדרה עד כה, וסרט מעולה באופן כללי.
ראיתי את כל הסרטים ועדיין אין לי מושג
אגב, איפה אפשר למצוא פירוט של מה שהושמט מהספרים(למשל עברושל דמבלדור) בפחות מ2000 עמודים?
כאן:
http://harrypotter.wikia.com/wiki/Harry_Potter_(film_series)
כלומר, לא ממש בלינק הזה, אבל שם יש לינקים לערכים של כל הסרטים, שבהם יש תחת "Differences from the book" פירוט מלא של כל הדברים שהוספו, הושמטו, והשורות-של-רון-שנתנו-להרמיוני (כולל ספוילרים, כמובן).
Harry Potter
I always thought that as of book 4, they should have split all films to 2 parts. It would have given chance to some side stories and characters to developed. The adaptation of book 4 for itself was, in my opinion, the worse of all adaptation
As for Harry Potter 7-It's good and takes it's time,however , as you mentioned, you need to know a bit more of Harry Potter than what was in the previous films.some of the things that are in the film were in the books but not in the previous films
1 questions though-why on earth we need to wait 8 months for part 2?a gap of 2-3 months would be much better.I almost fear they will start the 2nd part with:Previously on Harry Potter
ביקורת מעולה
ראיתי את הסרט ואני מאד ממליצה, למי שמעוניין בסרט בוגר.
ואני לא יודעת היכן הבמה, אז אני מביעה כאן את אושרי הרב על כך שחזרתם. מאז שנסגרתם בכל פעם שאני מחפש ביקורת על סרט אני מתחילה להקליד fisheye ונזכרת שאתם כבר לא. אז סוף סוף אתם שוב כן!!! עלו והצליחו עם הפלטפורמה החדשה!
האמת ציפיתי לגרוע מכל
אולי בגלל זה כל כך נהנתי.
בדרך כלל סרטים של הארי פוטר גורמים לי לרצות לצעוק על ג'יי.קיי שהיא נתנה להרס כזה לקרות, וכן אני יודעת שסרטים לא אמורים להיות אחד על אחד כמו הספר אבל ציפיתי שיהיה יותר דמיון, והפעם זה קרה (בשונה משאר הסרטים). אולי בגלל שהם לא היו לחוצים בזמן ונתנו ליותר חלקים מהספר להיכנס ואולי סתם נמאס לרולינג מהעיוות, ככה או ככה היה מעניין ואפילו מותח.
למרות הכל, נראה לי שהסרט מיועד למי שקרא בלבד, כי הרבה דמויות וסצנות לא הוסברו ודיי צריך לנחש מי זה ומה הוא קשור, כשמי שקרא ידע לעשות את ההתאמה במיידי, אבל זה כי קראתי כל ספר המון פעמים, אז אולי זה לא נכון.
אה ,וממש אהבתי איך שהציגו את הסיפור של שלושת האחים, הפסקה קטנה מכל השחור הזה הייתה נחמדה
סך הכל היה טוב, נאמן למקור ואפילו המשחק היה טוב (חוץ מרדקליף שהוא כרגיל עציץ)
וזה רק אני או שכל סרט הצלקת של הארי עוברת יותר ימינה?
אחלה ביקורת! איזה כיף שחזרתם :) תתחדשו.
קומדיה? Y tu mama tambien? לא ממש.
(ל"ת)
סליחה על הטעות, סרט מסע/נעורים/סקס
ובכל זאת הבחירה בקוארון לביים את הארי פוטר תמוהה. ואם פעם הייתי מתחלחל מהמיניות הבוטה של כולם על כולם בספרות המעריצים של הארי פוטר, היום אני פשוט מבין שזה נוצר מתוך חסך מאוד גדול שרולינג לא השכילה למלא.
מצחיק, חשבתי שהתכוונת לסרט הראשון שלו
שאכן היה סוג של קומדיית סקס:
http://www.imdb.com/title/tt0102958/
אה, כן, אז גם.
(ל"ת)
"עד השביעי"?
דווקא לא בהכרח קיבלתי את הרושם שהשביעי נחשב לסרט הכי טוב בסדרה כאן. או שסתם יש נטייה להיות מאופקים כשהסרט עדיין טרי במוח.
מה שמצחיק זה שהספרים השלישי והשביעי נחשבים לספרים הכי טובים בסדרה, נחמד שגם בסרטים זה ככה.
נו, ככה זה בריטים.
אלימות, גותיקה ודם? בכיף, וכמה שיותר. מיניות? חס וחלילה. ודווקא כשזה מגיע לאלימות, לרולינג אין שום בעיה להצדיק את עצמה – זכור המקרה המפורסם בו איזו אימא בריטית כתבה לה מכתב שבו היא מספרת לה עד כמה היא אהבה את הספר הראשון אבל שהשני כבר היה מפחיד מדי ושיש לה גם רעיונות איך לרכך את הכתיבה של רולינג בספרים הבאים. רולינג מיד כתבה לה בתשובה: "גברת, אל תטרחי לקרוא את שאר הספרים בסדרה. הם לא בשבילך."; וזה עצוב שהארי פוטר, שאמורה להיות האלטרנטיבה המיינסטרימית השפויה לשמרנות של דיסני, היא סדרה כל כך שמרנית בעצמה. כתבתי קודם שאולי אישה לא יכולה לתאר בהצלחה התבגרות מינית של גבר וזה כמובן לא נכון – ג'ודי בלום כתבה ספרי התבגרות הרבה יותר אמיצים, כולל תיאורים של אוננות ומציצנות. זה לא שכל הסדרה צריכה לעסוק רק בזה, אבל זה פשוט חבל שכל השאר כתוב כל כך טוב (נו, חוץ מבדיחות הנזלת) ואילו המיניות נשארת רק כ"רמיזה"; והרי קו הזמן של הארי פוטר הוא 1991-1998, שיא הפריחה של התרבות הבריטית הצעירה. איך זה שעולם הקוסמים בכלל לא מושפע מזה, ואפילו לא משפחת וויזלי הפרו-מוגלגית?
פנפיקים מיניים של הארי פוטר בדרך כלל נהיים תת-רמה באיזשהו שלב. מה שרולינג צריכה לעשות הוא להמשיך את הסדרה אבל בצורה קצת אחרת, אולי רק באינטרנט ולא בספרים כל כך עבים, עם התמקדות בדמויות נטו ובלי שהמאבק בוולדמורט יהיה הדבר היחיד שיניע אותן.
וכן, הישענות של בת על כתף של בן זה באמת נועז כמו סרט סקס מקסיקני![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
הבריטים נגד מיניות? ממתי?
זאת אומרת, ממתי יותר (או פחות) מהאמריקאים?
הרבה פחות.
(ל"ת)
היום גם בספרות ילדים יש רמיזות מיניות.
אני לא מדבר על ספרי נוער, כמו "קיץ אחד ביחד" וכאלה. למשל, לא מזמן יצא הספר החדש בסדרת "יומנו של חנון" הגאונית (באנגלית) והספר מלא התייחסויות לשיעורי חינוך מיני והתפחויות פיזיות. אולי הספר לא נועד לקהל יעד של בני 8-11, אבל מסתבר שהספר מאוד פופולרי אצל ילדים בגיל הזה, לפחות בישראל. מעניין מה המתרגמים יעשו.
(זה נקרא אוף טופיק? כי אם כן, הוא די גדול, ואני לא רוצה שתהרגו אותי!)
בעין הדג החדש אין אוף טופיקים!
רמיזות תמיד יש (ויומנו של חנון זה לא בריטי) אבל כוונתי כנראה לא הובנה. רולינג אמרה במפורש שהיא *לא* רוצה שהארי פוטר תהיה עוד סדרת ספרים לילדים, אלא שהדמויות יתפתחו ויתבגרו עם השנים, ובזה היא הצליחה מעל ומעבר – עד שזה מגיע למיניות. והרי ידוע שרולינג מעורבת לחלוטין בכל הבחירות שנעשות בסרטים, אז למה היא לקחה את קוארון? אם בספר/סרט השלישי הדמויות בנות שלוש עשרה והמיניות עדיין אמורה להיות מרומזת, הרי שבמאי כמו קוארון מיותר. אם רולינג התכוונה להוסיף את המיניות בשלב מאוחר יותר (הכי מתאים היה בספר החמישי נגיד), אז למה היא לא שמרה את קוארון לשלב מאוחר יותר? אני בכלל בעד שייטס היה מביים את כל הסדרה.
אין לי שום מושג על כל העניין הזה
של אלפונסו קוארון-הארי פוטר. לא ראיתי את Y tu mama tambien, ויש לי תחושה מוזרה שאני גם לא רוצה.
אגב, כל זה מזכיר את הפעם שבו צחקתי עם חברים שלי על "שיעורי חינוך מיני בהוגוורטס".
מש"ל
הפרודיות המיניות על הארי פוטר ממלאות את האינטרנט כמו רעה חולה ולרוב גם אינן מצחיקות (השרביט כסמל פאלי? פרוידיאניזם וולגרי במירעו) וזאת בדיוק בגלל שהכתיבה של רולינג חינוכית, נוצרית וסטרילית מדי; ולכן הבחירה בקוארון היתה כל כך מוזרה. אפילו אם רולינג נהנתה מהיצירה הקולנועית שלו, מה בדיוק עבר לה בראש? "אוקיי, האחים וורנר הכריחו אותי לקחת לשני הסרטים הראשונים את כריס קולומבוס שהוא במאי כזה לילדים כדי שהסרטים ימשכו קהל, אבל הדמויות אמורות להתבגר וקולומבוס באמת במאי ילדותי ומסחרי כזה. אפילו היתה לו את החוצפה להציע לי ללהק לתפקיד של הארי ילד אמריקני! מה עושים? להביא במאי בריטי נחשב זה כנראה מוקדם מדי, הרי בגלל קולומבוס הספרים שלי לא באמת נראים יותר מתוחכמים מסיינט טריניאן על המסך הגדול, אבל חייבים במאי אחר כדי לתת תחושה 'בוגרת' יותר. אני יודעת! ראיתי לא מזמן איזה סרט של במאי מקסיקני, והסרט גם זכה לביקורות טובות וגם ראו שהבמאי הזה יודע לעבוד עם שחקנים צעירים. אמנם המיניות הבוטה של הסרט המקסיקני לא תעבור מסך בהארי פוטר, אבל הוא בטח יוציא מהשחקנים הצעירים והמוכשרים עוד איזה רובד, אולי נגיעה קלה של הרמיוני ביד של רון, שתבהיר שהדמויות כבר לא ילדים, אבל עוד לא נערים, וככה כולם ייצאו בסדר". ועובדה שמהללים את הסרט השלישי בעין הדג בלי שום פרופורציה רק כי השם של קוארון מוצמד אליו.
הממ... צודק.
אבל 2 דברים.
1. כנראה שהמסר של סיפור האהבה בין רון להרמיוני הוא "האהבה מגיעה לפני המין", כי כשרואים את סצינת החזקת הידיים בסרט השלישי אתה לא חושב "שיואו, איזה מתח מיני", אלא "שיואו, הם מאוהבים". עוד חיזוק לטענה היא שבסרט החדש רון כמעט מתשגע כשהוא רואה את הארי והרמיוני מתמזמזים בעירום (זה בכלל היה בספר? לעזאזל, היה ילד ד'3… לא, ב'3 באולם!) כשהם בכלל לא אוהבים אחד את השני, וזה רק אומר שמין בלי אהבה = רע
2. מה יש לך נגד יומנו של חנון (שהסרט שלו לא הגיע לארץ משום מה)?
התגובה מחולקת שוב לסעיפים:
א. יומנו של חנון מומלץ בטירוף!
ב. כן, נכון, כנראה שרמיזות קטנות היה המייצג של "בוגר יותר" בסלוגן של כל אחד מהסרטים
ג. נקודה למחשבה: אולי שהקטע בעירום היה דרך למשוך מבוגרים לסרט (יש כאלה שילכו לחצי דקה, אני מכיר הרבה כאלה בעיירה שאני גר בה)
ד. מי אלה טרייסי ואיבי?
ה. (שאלה אישית) מה לעזאזל הפירוש של השם שלך? "האסתטיקה של החבובות"?
אם הסרט היה נראה כמו שהוא נראה
והיה מוצמד אליו השם 'מייקל ביי', גם אז הוא היה זוכה להילולים בעין הדג.
שרביט הוא באמת סמל פאלי
אני לא בקי מספיק בכל הסמלים של הטארוט, אבל מהחשובים שבהם הם השרביט, הגביע, המטבע והחרב. השרביט מזוהה עם גבריות (רצון, אש וכדומה) והגביע עם נשיות (הכלה, מים וכדומה). אתה לא רוצה לדעת מה עם עושים האחד עם השני.
בקיצור, שרביט, גם בהקשר לקוסמים, הוא שם בגלל שקוסמים הם גברים, והוא מבטא את היכולת שלהם לשלוט בטבע באמצעות הכוח שלהם, שהוא גם כוח מיני. ואני לא מדבר כאן על פירוש אלגורי – אני מדבר על התגלגלות היסטורית של סמל.
(אני יודע שזה היה חלק מינורי מהטענה, אבל היי, זה מעניין)
כן.
יש סיבה שקוראים לו האגם הגדול, אתה יודע![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
נראה לי שאתה קצת מגזים
לא כתוב בדיוק (ואפילו לא בערך) מה ואיך פגעו הנערים באריאנה. מוזכר שמשהו קרה, ושהמשהו הזה הפך אותה לשבר כלי.
נכון שקורא מבוגר יבין מיד את המעשה כרמיזה לאונס, אבל אז תהיה שבירה של החוקים הפנימיים של הסדרה: הפוריטניות היא אמנם לא חוק כתוב המופיע בספר, כמו ההפרדה בין הקוסמים למוגלגים, או אפילו חוק שקשור במבנה הסדרה ("כל ספר מתפרש על שנה", או אפילו "כל הרעים למדו בסלית'רין"), אבל היא בהחלט מאפיין חזק בה (ואפשר להבין את זה גם מהדיון המעניין שנוצר כאן). תיאור של אונס לאחר 6 ספרים בתוליים* פשוט לא מתאימה לספר, מה שגורם לי לחשוב שזו לא הייתה כוונת הרולינג.
*פרט ליוצא דופן אחד וחריג, ופה אתה גם צודק בקשר לחיבתה האפשרית של רולינג למיניות פרוורטית- המשיכה של פנריר גרייבק לילדים. נכון, ניתן סוג של הסבר די צולע לכך (הוא רוצה לגייס אותם מגיל צעיר לצבא אנשי הזאב, או שטות דומה), אבל התיאורים נוטפי הריר שלו, ותשוקתו לבשר ילדים רך (טקסט שמופיע בספר במפורש) מראים בדיוק מה הרעיון.
וזאת בדיוק הבעיה
שרומן התבגרות לא אמור להיות פוריטני במאה אחוז.
הוא לא. יש נשיקות.
אצל פוריטנים ממש גם זה אין.
עכשיו, בהנחה שלא לזה התכוונת: איפה החוק שאומר שרומן שהוא בין היתר רומן התבגרות חייב להיות לא פוריטני?
סליחה
על איזה אונס אתם מדברים לעזאזל?
אתה מתייחס לקוארון כאילו הוא במאי של סרטים כחולים
לפני "הארי פוטר" הוא עשה שלושה סרטים, שאחד מהם כולל מיניות מוחצנת, ואחד הוא סרט ילדים ("נסיכה קטנה"), ואחר כך הוא עשה סרט מד"ב. מה הקשר? מי אמר שיש קשר כלשהו בין הבחירה בו ובין היחס למיניות? אולי לקחו אותו פשוט כי הוא במאי מעולה, מה שהתברר כבחירה מאוד מוצלחת כשהוא יצר את אחד הסרטים הכי טובים בסדרה?
אני בקיא ברוב מושגי עין הדג, אבל מה זה בוחצלגיחצני?
(ל"ת)
בחרתי להגיב כאן מכמה סיבות
1. כי אני מעריכה את דעתך והדיונים איתך ואשמח להסב את תשומת ליבך לעובדה שאני מעוררת את הדיון הזה שוב.
2. בגלל שאני מאלה שמתים על הסרט השלישי בגלל קוארון, אז זה מקום טוב.
אז ככה:
לגבי מה כל כך טוב בקוארון/ הסרט השלישי, זו תשובה קצת מורכבת. נכון שמלכתחילה הוא עבד עם החומר הכתוב הכי מוצלח (דיסקליימר – אחרי החמישי התייאשתי סופית, אז לא קראתי את השישי והשביעי שאמורים להיות יותר טובים מהרביעי והחמישי או משהו), כי אם ספר 1 ו-2 היו ממש גרועים (טוב, שתיים 25 עמודים מהסוף התרומם ונהיה טוב, אבל זה מעט מדי מאוחר מדי) – שלוש היה פשוט ספר מצוין מתחילתו ועד סופו. ארבע היה לא רע, אבל התיאוריה שלי היא שרולינג היתה שיכורה מהמצוינות של הספר השלישי וחשבה לעצמה "שיט, אני אשכרה *יודעת* לכתוב טוב!" ואז נסחפה כליל. כי ארבע כבר היה הרבה יותר מדי ארוך ולכן נגרר והרבה פחות טוב ממה שיכול היה להיות, וחמש כבר היה עינוי בלתי נסבל. לקח לי יותר מחודש לסיים את הדבר הזה מרב שפשוט לא רציתי לקרוא את זה.
אז טוב, איפה היינו? אה, כן. הספר השלישי היה הספר שהיה כתוב הכי טוב, ולמעשה ספר מצוין שעומד בפני עצמו. ואם יש לך לעבד ספר מצוין לסרט, יש לך יותר סיכוי שייצא סרט מצוין.
בנוסף, הויזואליה של הסרט פשוט עוצרת נשימה. הכי תפס אותי השוט שהמצלמה זזה ורואים את הפוסטר עם התמונה החיה של סיריוס בלאק הצועק – וזו לחלוטין בחירה בימואית. לא כל במאי היה עושה את זה ככה. לשם השוואה, ראית את הוטל שבלייה? נו, הדבר הזה עם נטלי פורטמן לכבוד הסרט ההוא, נו, משהו אקספרס. לא פיינאפל. לא משנה. אז שמה היו לכאורה צילומים יפיפיים – אבל תנועות המצלמה היו חסרות סיבה. כל המטרה שלהם היתה לייצר צילום לכאורה מרשים. וזה לא מספיק. זה כמו שתנועות ותזוזות של שחקנים צריכות להיות מונעות ממשהו לגיטימי. ככה גם תנועות מצלמה. ובסרטים של קוארון, לכל תנועת מצלמה שמייצרת ויזואליה עוצרת נשימה יש סיבה ויש חשיבות. היא לא שם *רק* כדי ליצור ויזואליה יפה. דברים כאלה ממש קונים אותי, ובסרט הזה של קוארון – שהיה הראשון שראיתי והסיבה לכך שהתחלתי לעקוב אחרי העבודה שלו – זה ממש בולט.
דבר נוסף, היו הרגעים הקטנים האלה, הקצת רמזים מתרימים בין היתר, כמו הקטע בין הרמיוני ורון (והתגובה הנהדרת של רון. איזה שחקן מקסים וכמה סקס אפיל שיש עליו!). הבעיה שלך היא שאתה מצפה ממנו לתקן את הפוריטניות של רולינג ולהכניס סקס, אבל לא זה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה להפוך את הדמויות לאנושיות, לעגולות ומלאות. ואת זה הוא עשה נהדר. ובשביל הגיל שהם אמורים להיות בשלב ההוא – 12 עד 13 – זה בדיוק המקסימום שבו מתבטא גיל ההתבגרות וההיבטים המיניים שלו. בפומבי, כלומר. נכון שאיזו סצינה של הארי או רון או נוויל מאוננים לתוך גרב היתה יכולה להיות יותר אותנטית לסרט שעיקר המטרה שלו היא לתאר חוויית התבגרות. אבל אח שלו, לא זו המטרה של סרט הארי פוטר. הוא לא אמור להיות סרט התבגרות. בטח לא הסרט הראשון/שני/שלישי. בספר הרביעי כבר כן התחילו ניצנים של התבגרות – הארי מתחיל לשים לב לבנות בפעם הראשונה. והספרים מתוארים מנקודת המבט של הארי, אז גם הסרטים. לו קוארון ביים את הסרט הרביעי היה אולי יותר מקום לקצת יותר "מיניות", אבל בעיבוד לספר השלישי ממש לא היה מקום לזה. אז ממש לא ברור לי מה אתה רוצה מהחיים של קוארון.
ואשר ל"וגם את אמאש'ך" – יחי ההבדל בין נערים בני 12-13, ונערים בני 17-18. לא שאין בני שלוש עשרה שמקיימים יחסי מין, אבל יש הרבה פחות כאלה לעומת בני 15 או בני 17.
ועכשיו נעבור לחלק שחשוב *לי* במטוטא.
ראיתי אתמול את הסרט, בבית, בלילה, בשקט יחסי/ עם אוזניות (לא להעיר את התינוק ואבא שלו). את הסרט הקודם ראיתי, בחיי שאני אפילו לא זוכרת מתי. אבל בקושי זכרתי מה קרה בו. וממש הלכתי לאיבוד כשהסרט התחיל. אחר כך נזכרתי קצת (בעיקר באדיבות עין השג והביקורת שריעננו את זכרוני), אבל מאחר וגם לא קראתי את הספרים בשלב הזה, היו המון פרטים שלא ממש הבנתי מה קורה בעצם. אז אני מאוד אשמח אם מישהו (אתה?) יסביר לי מה בעצם קרה. תיאור קצר של מה קורה בכל שלב בסרט יתקבל בברכה, במיוחד משלב אמצע הסרט ואילך[1].
הפריע לי קצת שהסרט היה רק על השלישיה, ובעיקר כי לא היה מספיק רון. וכן, הם כולם השתפרו מאוד, אפילו רדקליף, אבל אותי אישית הסרט די ייגע. ואני ממש לא חושבת שהוא סרט שעומד בפני עצמו. אתה חייב לקרוא/ לראות את הספרים/סרטים הקודמים. בלעדיהם, אין בסרט הזה שום דבר טוב. הוא סתם סרט על דמויות שלא טורחים להכיר לך וכך לגרום לך להזדהות איתן, אלא מסתמכים על זה שאתה כבר מכיר אותן ומזדהה.
[1] אני פשוט לא רוצה לכתוב ספוילרים בתגובה הזו כי רובה בלתי ספוילרית הרי.
מה, אתה לא מקבל נוטיפיקציות במייל?
אזהרה: זו הודעה ארוכה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
) אז הגעתי למסקנה שאם אני אקרא ספר קל וזורם כמו הארי פוטר, יהיה לי יותר קל. זה אכן עבד נהדר. תוסיף על זה את העובדה שרולינג היא בריטית, ככה שמלכתחילה האנגלית שלה משובחת יותר מהסופר האמריקאי הממוצע וקיבלת מתכון מנצח. מה אכפת לי אם כל הספר הוא העתקה גסה ונטולת דימיון או מקוריות? העיקר שלקח לי רק כמה ימים לקרוא אותו. ספרים אחרים (גם הם של בריטים, משום מה) שמאוד אהבתי, לקחו לי הרבה יותר זמן לקריאה. אז המשכתי לספר מספר 2. המקורי שיפר לי את יכולת הקריאה באנגלית, אבל עוד היה על מה לעבוד, ולפחות גיליתי שאכן הכתיבה היא לא טובה במיוחד, אבל קלילה ומלאה בבריטית איכותית. לקראת סוף הספר, חלה תפנית מפתיעה; העלילה נהייתה מעניינת! וחשוב מכך – מקורית. הספר השלישי, כאמור, כבר היה פשוט מצוין. אפילו אמרתי לאחותי האחת (מתוך ארבע) שתולעת ספרים כמוני, שבכיף אפשר לדלג על הראשון והשני, אבל ספר שלוש הוא פשוט ספר מצוין. והוא לגמרי עומד בפני עצמו, אגב. ופה נגמר הדיסקליימר ומתחילה התגובה בעצם – אני לא רואה את הספרים 1-7 כמקשה אחת בת שבעה פרקים. הספרים 1 עד 3 (ואולי אפילו 4, אני כבר לא ממש זוכרת) עומדים כל אחד בפני עצמו. אין בהם שום המשכיות חשובה במיוחד או משהו שאתה עלול לפספס בעלילה הכביכול גדולה של תולדות הארי פוטר. מהספר החמישי – או סוף הרביעי בעצם, עם המוות של סדריק דיגורי הערפד – באמת נוצרת מין המשכיות שמזכירה פרקים בסדרה. כמובן, את זה אני יכולה בעיקר לדלות מהסרטים, כי הספר החמישי היה האחרון שקראתי. הרביעי כבר די עייף אותי והחמישי בכלל גרם לי לסבל.
קודם כל, דיסקליימר: מההתחלה הייתי נגד הארי פוטר ולא קניתי את ההיסטריה סביבו. בסופו של דבר התחלתי לקרוא את הסדרה רק מפני שהיה לי קשה לקרוא באנגלית (לא כי האנגלית שלי לא טובה, כי אני עצלנית. בעברית לא צריך לקרוא, מספיק להסתכל על האותיות. באנגלית זה ממש לא היה ככה. זה עדיין לא ממש ככה, אבל הרבה יותר טוב, תודה ששאלת
דאמיט, למעלה זו רק ההתחלה של התגובה...
בקיצור, לדידי ספרים 1-3 של הארי פוטר לא שונים מספרים כמו "השביעיה הסודית" או "ננסי דרו ומסתרי הבלה בלה בלה". אלה אותן הדמויות העיקריות, ורק המסתורין שצריך לפתור משתנה. אפילו אי אפשר ממש לשים לב לשזה הדמויות מתפתחות ומתגברות. בספר הרביעי מתחילים ניצני ההמשכיות, והחמישי הוא כבר התחלה של פרק, שאחריו יבוא השישי והשביעי (ששוב, לא קראתי. אגב, נדמה לי שלא הבנת אותי נכון – זה הסרט 7 א' שלא היה לי לגמרי ברור. את שלוש אני זוכרת טוב גם כסרט וגם כספר).
בקשר למה שאמרת "השיפור ביחסי השלישיה" – לא אמרתי שזה מה שקואון עשה. אמרתי שהוא נתן להם נפח. פתאום הארי רון והרמיוני הם אנשים בשר ודם, לא דמויות חד מימדיות. והנקודה ההיא שבה הרמיוני נוגעת בזרוע של רון והוא נרתע היא בדיוק אחד הדברים שעושים את זה. זה הכל בפרטים הקטנים.
ואני שמחה שלפחות אתה רואנ את ומסכים על הויזואליה של קוארון.
הבהרות ותיקונים;
אני לא חושבת שרולינג סופרת גרועה ולא מקורית. אני חושבת שהארי פוטר הוא ספר משעמם ונטול מקוריות. כל פרט בו הוא חיקוי של משהו בספרות ילדים פופולרית שקדמה לו. הכי הרג אותי שהדוד והדודה שלו הם העתק של שתי הדודות הנוראות בג'יימס והאפרסק הענק. בכלל, הרבה מהספר סובל מג'ייס והאפרסק הענקיות הזו, בכל הקשור למשפחה של הארי.
אבל ברגע שהספר הצליח והוא הפך להיות "ה"פ 1" ולא סתם "הארי פוטר", קרו כמה דברים. הראשון והחשוב בהם – העלילות הפכו להיות מקוריות. זה קורה לקראת סוף הספר השני וממשיך רק לעלות משם. לצערי, גם הספרים המשיכו רק לעלות – לפחות במספר העמודים שלהם. וממש ממש חסר שם עורך טוב *עם ביצים* שהיה מקצץ לרולינג ומקרקע אותה קצת. כמובן, בשלב הזה היא כבר היתה מיליארדרית ותופעה תרבותית, אז לא נמצא עורך כזה. ואם נמצא, היא בטח דאגה לפיטוריו.
וחבל, כי מתוך חמשת הספרים שקראתי, אחד היה כתוב לעילא, ומשתווה לכל שאר קלאסיקות הילדות שלי מבחינתי. יכול להיות שאחזור לזה ואקרא את ספרים 6 ו-7, כי כן שמעתי שאחרי פיאסקו הספר החמישי רולינג כן קצת התאפסה על עצמה. בסך הכל היא לא סופרת גרועה, היא פשוט לא מספיק טובה וחסרה לה עריכה טובה מסביבה. אבל דווקא הדימיון שלה תפס יופי של תאוצה. בגלל זה המשכתי לקרוא עד שהספר החמישי כמעט גרם לי לחתוך ורידים מרב שעמום.
לגבי הסרטים – אני לא זוכרת כלום מאף אחד מהסרטים למעט השלישי, והעובדה שטונקס בחמישי אכזבה אותי בתרגום שלה למדיה מצולמת. אבל בגדול, כשדמויות מרגישות טבעיות – מישהו מגרבץ, מישהו מוריד לכלוך שנמצא על הכתף של זה שמולו בהיסח דעת, מישהו מגרד באוזן או באף או לוקח שלוק/שאכטה ממשהו בזמן שהוא מדבר או מקשיב למישהו אחר – זה אנושי. וזה בדרך כלל לא קורה. בדרך כלל דמויות הרבה יותר מדי מרוכזות במה שהן עושות או אומרות בשביל שיהיה לזה נופח אנושי.
בסרט של קוארון זה לא היה ככה. הרגע ההוא עם הרמיוני ורון הוא היחיד שאני זוכרת בחדות – אולי בעיקר כי זה *לא היה בספר*, זה מימד שקוארון לבבירור הביא והוסיף על דעת עצמו.
אחרון חביב – זה שהיא תפרה את כל החלקים בפרק האחרון לא אומר שהחלקים שלפני היו מתוכננים בצורה הזאת (בטח לא הראשון). זה מאוד יפה וזה נהדר שהיא עשתה את זה, אבל זו לא באמת חכמה גדולה, וזה לא הופך את הספרים שעומדים בפני עצמם לספרים שלא עומדים בפני עצמם. אם קראת רק את ספר 1 או ספר 2 או ספר 3 (ושוב, מצב שאפילו ספר 4) – אתה לא חייב להמשיך לקרוא את האחרים. ספר חמש נגמר בסוף זמני באופן מאוד ברור. "החורף מתקרב!". אם לא היו יוצאים הספרים 6 ואז 7, אז הרבה אנשים היו בבעיה הרבה יותר גדולה מאשר לו הספרים היו מסתיימים בפתאומיות במספר שלוש או ארבע.
אוי, בלגאן
קודם כל, אתה בחר לראות את המחוות שציינתי כבוטות וגרוטסקיות. תסתכל סביבך, אנשים מגרבצים. רובם עושים את זה בצורה אגבים ו/או דיסקרטית. אנשים מסתכלים לתוך מחשופים של נשים – לא כולם עושים את זה בצורה בוטה או מטרידה. מסירים לכלוך מהשיער או הכתף של מישהו שהם מדברים איתו, שותים או מעשנים בזמן שמישהו אחר מדבר והם מקשיבים, או כשהם מדברים. אנשים בסרטים כמעט לא עושים את זה. כשזה קורה, 99 אחוז מהזמן זה כי השחקן מצוין. במקרים מיוחדים, כמו עם קוארון והארי פוטר, זה הגיע מהבמאי כי לשחקנים עצמם לא היה מספיק מעוף או ניסיון/ השכלה. תעשה לעצמך טובה, תסתכל על איזה סרט שכבר ראית ותנסה להתייחס לדברים האלה. כמה אנשים מדברים כאילו הם בסרט, וכמה מדברים כמו שאנשים מדברים באמת – ואני לא מדברת על הדיאלוג. שחקן טוב הופך גם דיאלוג מופרך לאמין. שחקן רע יכול לשחוט גם את שייקספיר. האמת, הם עושים את זה המון![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
העובדה שכל הספרים בתוך הסדרה בנויים באותה צורה היא לא מה שפוגם לי בהנאה. התבנית הרבה פחות משמעותית מהפרטים שבתוכה. הסיפור בספר השלישי היה פשוט מצוין, בעיקר בזכות הטוויסט לגבי סיריוס בלאק. אבל עד הספר החמישי, כל ספר אחר בסדרה הוא "סטאנדאלון" או "פרוצידורלי". למקרה שאתה לא מכיר, מושג מעולם הטלוויזיה שמתייחס להבדל בין סדרות שבהן חשוב לראות כל פרק כי אחרת תפסיד פרטים חשובים, וסדרות שבהן זה לא באמת קריטי. תבין גם לא את הכל ראית. נגיד, "סיינפלד" לעומת "אבודים". בה"פ, הספרים האחרים לא מהותיים להבנת העלילה. ברובם גם ככה רולינג נותנת תקציר שהולך ומתארך מספר לספר, למרות שהוא מכיל בדיוק את אותם הפרטים. רק עם הרבה יותר מלים והרבה יותר פאתוס בדרך משום מה. שום אינפורמציה חדשה שתצדיק את זה. אם הסדרה היתה מסתיימת בספר הששני ו השלישי, אז מ קסימום אנשים היו מתבעסים כי הם נקשרו לדמות ורוצים לשמוע עוד סיפורים. אם זה היה קורה אחרי הספר החמישי, אז כבר היינו בבעיה. החמישי היה בבירור תחנה בדרך, ולא באמת עמד בפני עצמו. לגבי הרביעי אני לא משוכנעת; הסיום שלו הוא כזה שמאוד ברור שוולדמורט חוזר ושצפויות צרות, אבל רובו לא כזה. אולי זה גם קשור לעובדה שברביעי מת סדריק דיגורי, וזה שובר איזה שטאנץ. זה "גיים צ'יינג'ר". ואגב, אלמלא הוא היה ארוך מדי שלא לצורך וחוזר על עצמו כמו תקליט שבור, הוא היה יכול להיות טוב יותר מהשלישי. לדאבוני, בשלב הזה כבר אי אפשר היה לעצור את רולינג ולקרוא אותה לסדר. חבל. כמו שזה, רק הספר השלישי מבחינתי היה פשוט ספר ילדים טוב. לא "מומו" או משהו, אבל ספר טוב. מין אריה מכשפה וארון בגדים שכזה. הידד!
ואחרון – את הסצינה אני זוכרת כי היא היתה עשויה טוב. באותה מידה אני זוכרת סצינות דומות מסרטים אחרים. נגיד, בסרט הנפלא "חדרי שינה" (אזהרה, אם אתה הומופוב ובמיוחד אם אתה מצופיה הנלהבים של "רומא", חסוך לעצמך את הסרט הזה. בכל מקרה אחר – ממש שווה לקחת), בסצינה בין ליאו הגיבור לבין הבלונדה ששכחתי את שמה. האינטימיות פשוט עוברת דרך המסך. ואני לא רואה איפה הקשר או הקריצה ל"ואמא שלך גמכן" – בכלל ראית את הסרט? ראבאק, מישהי שם גוססת מסרטן או מחלה ממארת אחרת, שני הבחורים ככל הנראה הומו סקסואלים שלא מאופסים על עצמם. זה סרט כבד. הוא מועבר בכיף ובהרבה בוטות בהתחלה, אבל זה חלק מהקטע, מה שמדגיש את כל הכובד שבא אחר כך.
שוב
אני שם לב לדברים האלה בסרטים ויש הרבה סרטים שבהם הדמויות מתנהגות בטבעיות – סרטים מסוימים של וודי אלן, סרטים בהם מככב פול ג'יאמאטי או קפה וסיגריות של ג'ים ג'ארמוש שכולו שלוקים ושאכטות ועדיין נחשב לשנוי במחלוקת ולדומה מדי לחיים האמיתיים. אפילו בסרטים של צ'ארלי קאופמן הדמויות מתנהגות כמו אנשים אמיתיים למרות שהעלילות לא יכולות להתרחש במציאות. זאת פשוט לא נראית לי ביקורת רצינית להגיד "הדמויות בסרטי הארי פוטר לא רציניות כי היו חסרות לי סצנות גירבוץ, הסרת לכלוך ובהייה במחשופים". אני מבין שלא זה מה שהתכוונת אבל זה הארי פוטר, זה אמור להיות מלא פאתוס ואין מקום לטבעיות יתרה כי צריך לרוץ מהר על כל העלילה וגם אז רק על חלקי העלילה מהספר שלא ירדו בעריכה. זה רחוק מלהיות אידיאלי אבל ככה זה. הקריצה לאימא שלך גם כן היא בסצנה המסוימת הזאת בלבד, בהעמדה של הדמויות ובתנוחה שהם עמדו בה, ודאי שלא בכל הסרט. מעבר לזה עדיין לא ראיתי בסרט יותר טבעיות ביחס לסרטי הארי אחרים, בטח לא כמו שהצגת אותה.
אני מסכים שהטוויסט עם סיריוס היה טוב במיוחד, אבל הוא מקבל תנופה ועומק רגשי בעיקר בספר החמישי שכולם פה אוהבים להשמיץ. זאת ה-סיבה למה הטוויסט הזה טוב, כי כל ספר נגמר בטוויסט אבל רק לטוויסט הזה יש עומק רגשי. תיקנתי אותך כבר לגבי סיינפלד, שם כן חשוב לצפות בפרקים לפי הסדר כי כל הזמן יש איזכורים לפרקים הקודמים, במיוחד בעונה הרביעית שמרגישה יותר כמו סרט ארוך מאשר כמו סדרת טלוויזיה. אני מסכים שהראשון והשני אולי עומדים יותר בפני עצמם מאחרים, אבל זה כי הם הראשונים ובכל מקרה רולינג כיוונה לסאגה ארוכה, כך שעדיין נשארות שאלות גדולות אם קוראים רק את הראשון. גם את בחזרה לעתיד הראשון אפשר לראות בלי השאר ובכל זאת צפייה בכל הסדרה נותנת תמונה מלאה יותר והעמקה של הדמויות והמניעים שלהן, ועל אחת כמה וכמה שזה כך בהארי פוטר, שם כבר מהספר השלישי אי אפשר לעצור את העלילה באמצע.
בקצרה (יחסית. בכל זאת זו אני שכותבת...)
אין קשר בין להספיק עלילה לבין התנהגות טבעית ומשחק טוב. בסרט של קוארון היתה הפעם היחידה בה הרגשתי שדמויות הילדים הן עגולות, ושוב – אני לא זוכרת לתת לך דוגמאות נוספות. אולי אם פעם יהיה לי זמן ואפשרות אני אצפה בסרט שוב ואדאג לזכור דוגמאות בשביל לתת לך, טוב?
לגבי הספר – שוב אחזור ואגיד לך – הספר השלישי היה מצוין, *בפני עצמו*. הוא לא הפך לטוב רק כשיצא הספר החמישי. הטוויסט היה נהדר מההתחלה. אפרופו – גם הטוויסט בספר השני היה נהדר – נהדר! – אבל הוא לא היה מספיק בכדי לגאול את שאר הספר מבינוניות ושעמום. בספר השלישי לא היתה שום בינוניות או שעמום, ועניין פרדוקס החזרה בזמן הוא לא ייחודי לרולינג. תן לי דוגמה אחת של סיפור מסע בזמן שלא מכיל חורים בעלילה. אי אפשר. כל עניין החזרה בזמן הוא עניין מחורר מלכתחילה. אבל זה לא הופך סיפורי מסע בזמן ללא טובים. אם הסיפור מספיק טוב – זה עובד. בה"פ 3 הסיפור הזה של הרמיוני לא היה משהו, אבל הוא תרם לעלילה הגדולה ובזה הוא עשה שירות מצוין לספר כולו.
למה זה לא הוסיף לי את הגראוואטאר?
לא משנה. אם מי מהעורכים רוצה לתקן שיתקן, אם לא לא קריטי.
אלוהים
אני לא יודעת מה בהודעות שלי גורם לך להתבלבל ככה או לא להבין אותי, אבל נדמה היה לי שהייתי מאוד ברורה שקראתי את כל הספרים עד החמישי, כולל, וראיתי את כל הסרטים עד החלק הלפני אחרון.
אמרתי שהספרים לא כתובים טוב, לא שהם כתובים רע. אמרתי שהם בכל זאת היו טובים יותר בעיני מהסרטים, כי עובדה שאני זוכרת את העלילות מהספרים, אבל לא דברים מהסרטים (חוץ מדברים בודדים, ואת הסרט האחד שקוארון ביים). ואיכשהו הגעת מזה לכך שלא קראתי את הספרים אז לא פלא שהסרטים לא קוהרנטיים בעיני ולא מובנים לי?
ובקשר ל"ואמא שלך גמכן" – מדובר על סצינה לגמרי אחרת מזו שאני דיברתי עליה, ואתה כל הזמן אומר שכל הסרט הוא מחווה ל"ואמא שלך", אז איפה הסקס? בקישור שנתת מדובר על סצינה אחת ויחידה, ושהבמאי אמר שזו היתה מחווה לסרט שלו (שגם בו יש שלישיה של שני בנים ובת אחת שמתחבקים בהקשר למוות) – אבל מאיפה הסקת שכל הסרט – ובמיוחד הסצינה ההיא בין רון להרמיוני לפני כל הכיתה (אם כי, לא לעיני כולם) אמורות להוות מחווה ו/או מדד לסרט הארי פוטר והכנסת סקס למשוואה?
נראה לי שכל הדיון הזה סובל מהפרעות בהבנת הנקרא
הדגשתי כל הזמן שמדובר רק בסצנה אחת בודדת, הסצנה הזאת, אז איך אפשר להבין מזה שאמרתי שכל הסרט מבוסס על ואת אימא שלך? לא מבין איך אפשר בכלל לטעון כזה דבר. ואיזה סצנה מול כל הכיתה? לא הזכרתי סצנה כזאת ואני גם לא זוכר סצנה כזאת וגם לא אזכור עד שאצפה שוב בסרט.
לא זכרתי איזה ספרים/סרטים קראת/ראית ואיזה לא, אמרתי רק שאי אפשר להבין את הסרטים בלי לקרוא את כל הספרים במלואם. הדיון המקורי הוא על למה האסיר מאזקבן הוא סרט טוב יותר מהשאר, ואם את אומרת שאת רוב הפרטים מהסרטים את לא זוכרת, או שאת זוכרת רק את האסיר, ושאת הספרים האחרונים בכלל לא קראת וגם אני לא זוכר את הסרטים בעל פה, הרי שאי אפשר לנהל דיון (ואני לא רואה הבדל מכריע בין גרוע ללא טוב, במיוחד לאור הביקורת שלך על כל היבט בכתיבה של רולינג חוץ מהספר השלישי הקדוש.)
פירוט והבהרה:
אני זוכרת את העלילות של כל הספרים שקראתי. הסרטים מבוססים עליהם אז הם כוללים את אותה העלילה בדיוק (פלוס מינוס פרטים). יכולת לטעון שאם כך, אז אני זוכרת את הסרטים. אבל אני לא זוכרת אותם בגלל הסרטים. אני זוכרת אותם בגלל הספרים. היוצא מן הכלל הזה הוא השלישי, שבו אני זוכרת גם את הספר אבל יותר את הסרט.
הסצינה היא אותה הסצינה שאני כל הזמן מזכירה, ושנדמה היה שגם אתה הזכרת (אבל אין לי כוח לחזור אחורה ולבדוק איפה ואיך). הסצינה היא בין הרמיוני לרון. הרגע שלהם אינטימי ואף אחד אחר לא שם אליו לב, אבל זה מול כל הכיתה בשיעור כשהאגריד מציג להם את באקביק וכל הילדים מפחדים. הרמיוני תופסת ביד של רון בפחד, רון נרתע מהמגע שלה ובודק שאף אחד אחר לא שם לב ש"הבת הזו נוגעת בו, איכסה". (פרשנות שלי לאור ההיכרות עם בנים בגיל הזה וצורת המחשבה שלהם. זה הפרצוף שהוא עושה וזו משמעות המבטים הסמי מבוהלים שלו מסביב). וזו סצינה שלא היתה בספר, והיא בעצם סצינה מתרימה, כי אחר כך באמת מתפתחים אצל הרמיוני רגשות כלפי רון. ושוב, זה אחד הדברים הנפלאים בעיני בעיבוד של קוארון, כי בנות מתחילות עם כל הרומנטיקה הזו הרבה לפני הבנים. אז הספרים הם מנקודת המבט של הארי והארי לא ישים לב לזה שהרמיוני מפתחת רגשות כלפי רון, אבל בסרט אין שום סיבה שלא נראה את זה. הרגשות צריכים היו להיות שם כבר. הם לא צצים משומקום בספר הרביעי.
ולעניין הכתיבה – הכתיבה של רולינג לא טובה במיוחד, אבל העלילות של החל מהטוויסט בספר השני והלאה הן מאוד מעניינות. ו"לא טוב", זה לא "רע". כמו ש"לא רע" הוא לא "טוב". כמו שלמשל איבנה מה שמה שמשחקת את לונה, היא לא יפה. אבל היא ממש לא מכוערת. או אמה תומפסון – לא יפה אבל לא מכוערת. לעומת זאת, זאת שמשחקת את פטוניה היא ממש מכוערת.
אמנם לא בדיון הזה ספציפית
אבל הסברתי למה כן קראתי את ה"פ (עד הספר החמישי). זה היה אך ורק כדי לעזור לעצמי לקרוא באנגלית באופן שוטף, דבר שלמרות האנגלית המאוד מאוד טובה שלי (עד כדי כך שבדיבור ובכתיבה אנשים לא מעלים על דעתם שזו לא השפה הראשונה שלי) – קריאה באנגלית היתה קשה לי. פשוט כי לא היה לי כיף, הייתי צריכה להתאמץ מדי, לחבר אות לאות – מה שבעברית לא נדרש ממני מאז כיתה א' או ב'. אז כל עוד הספר הוא לא מזעזע (ואפילו ה"פ 1 לא מזעזע, הוא פשוט חיקוי עלוב של מיש מש של מבחר ספרות ילדים טובה) ועל אחת כמה וכמה כשהעלילות הופכות מעניינות ויש טוויסטים מקוריים וכיפיים, אז לא מפריע לי שהכתיבה עצמה לא מדהימה. לא תמיד אני קוראת בשביל הכתיבה. מעטים הם האנשים ששולטים בשפה בצורה כזאת שמרגש לקרוא אותם. אבל לא מעט אנשים מצליחים לפתח יופי של סיפורים ועלילות עם כתיבה בסדר עד טובה. אני אפילו הצלחתי לקרוא קצת את שארלין האריס, שהכתיבה שלה מזעזעת באמת, רק בשביל העלילות הדי מעניינות שהיא טווה.
אשר לגילאים…
בנים בני 13 כבר שמים לב לבנות, אבל הם לא היו בני 13 עד סוף השנה.
ספר 1 הם בני 10, 2 הם בני 11, 3 הם בני 12. בגיל 12 בנים עדיין לא חושבים על בנות – אבל בנות כבר חושבות על בנים. ספציפית המתי והאיפה שאני גדלתי הם בכלל בעייתיים לך, כי גדלתי בכל הארץ – בעיקר בשנות השמונים. כשאני הייי בכיתות ג' ו-ד' זה היה בתל אביב, ואז כבר בכיתות ההן רקדנו סלואו במסיבות כיתה ושיחקנו שבע דקות בגן עדן. כשהגעתי בזמן כיתה ו' לחיפה, הסלואים רק התחילו, ורק לקראת סוף השנה, וגם אז יכולת להעביר טרקטור בין המעטים שרקדו יחד. בכל מקרה, לא רלוונטי מתי אתה או אני גדלנו, רלוונטי מה קרה בספר/סרט. ובסרט, רון מגיב בצורה מוכרת לי כ"התנהגות טיפוסית של ילד בן 12 שבת מנסה לגעת בו בפומבי". נראה שזו גם המציאות שמוכרת לרולינג. ולקוארון, לצורך העניין.
וואלה?
זכרתי שהם מתחילים בגיל 10. שוין. בכל מקרה, רון מגיב במבוכה למגע של הרמיוני. ועקרונית, גם אם הגיל הוקדם עם הזמן, בנות מתחילות לגלות עניין בבנים לפני שבנים מגלים עניין בבנות. באופן כללי, כן? זה לא אומר ש"כל הבנים" ו"כל הבנות".
ואני לא מבינה למה חסרות לך סצינות של רון או הרמיוני מתייעצים עם הארי לגבי להתחיל זה עם זה. ברב המקרים שיצא לי להיתקל בהם, זוגות בין קבוצת חברים מתחילים בדרך כלל תוך כדי הסתרת הקשר מהחבר/ים המשותפ/ים.
אחרון חביב – בסרט זה היה עשוי בצורה נהדרת, וזה-זה היה הסימן. אני לא מבינה איך אתה מצפה שהסימן הזה יבוא עם סימנים מקדימים? צריך להיות סימן ראשון – קוארון היה הראשון לתת אותו.
התכוונתי סימנים מקדימים בספרים
בסרטים ממילא לא מבינים כלום בלי הספרים, אבל גם בספרים היה אפשר להראות את רון נגיד שואל או מעיר להארי משהו על הרמיוני באופן שירמוז שהוא מעוניין בה, ואז הארי היה שואל "Why? Do you fancy her?" ורון היה מסמיק, מושך בכתפיים ואומר "Well, you know… Yeah." הנה, אני לא במאי, בכלל לא למדתי קולנוע וכבר כתבתי משהו יותר טוב. אני אומר את זה כקונטרה לכל מיני תגובות של אחרים שהופיעו כאן על כך שהסרט השלישי היה נועז יחסית בזכות קוארון, אבל זה לא חוכמה להיות נועז יחסית לכלום. אני מסכים גם שרון מגיב במבוכה, אבל לא בגועל כמו שהצגת את זה. באמת תהיתי למה זוגות שמתחילים בקבוצות חברים מסתירים את הקשר מהחברים המשותפים האחרים, זה רלוונטי גם למסך המפוצל (מוניקה וצ'נדלר).
תיקון: אבל גם *בסרטים* היה אפשר להראות...
(ל"ת)
כי זה לא הסיפור
וכי, אח שלו, רון לא פיתח רגשות להרמיוני. לא עד שהיא פיתחה כלפיו רגשות. לא עד שהוא התאהב בפלור והרמיוני בתגובה התחילה לצאת עם ויקטור קרום.
והתכוונתי לזוגות בעולם האמיתי. הסדרות/סרטים מחקים את המציאות בקטע הזה, כי בדרך כלל במציאות זה גם קורה ככה. למה? לא סגורה על זה בדיוק. אבל עובדה. נתקלתי בהרבה יותר מדי מקרים כאלה.
אני יודע שהתכוונת בעולם האמיתי, אבל זאת שאלה מעניינת
ומה שתיארת על רון והרמיוני עכשיו נשמע הגיוני אבל קשה מאוד להבנה מהספרים. זה לא הסיפור? אם התלונות על הספר החמישי היו שיש פרקים מיותרים שלא קשורים לסיפור אז רולינג ודאי הייתה יכולה להוסיף פרקים על רון והרמיוני שקשורים לסיפור הרבה יותר.
התלונות - שלי לפחות -
הן שהספר החמישי חוזר על עצמו וחוזר על עצמו זה מייגע. אפשר למות עד שקורה משהו שלא נטחן עד עפר בשלוש מאות עמודי ההתחלה (הגזמה, בהחלט יכול להיות).
זה שרולינג היתה יכולה להוסיף קטעים זה נכון תאורטית. מעשית, כמו שכבר הסברתי לך, ספרי ה"פ מסופרים על ידי מספר יודע כל שיודע רק מה שהארי יודע. ואת הארי לא מעניין מה קורה עם רון והרמיוני שלא קשור אליו ישירות, והוא לא שם לב לדברים עד שהם ממש ברורים. זה אפילו חלק מהקטע, אאל"ט, שהרומן הזה והרגשות של רון להרמיוני ושלה אליו נופלים עליו בהפתעה בדיוק כמו על הקורא. היה לזה מקום רק בסרטים, כי בסרט מראים לך דברים, לא מספרים לך אותם.
היה צריך להראות את זה איכשהו, זה כל מה שאני אומר
הארי הוא החבר הכי טוב של רון, רון היה צריך להרגיש בנוח להתייעץ איתו על זה, לרמוז איכשהו, אחרת עם מי הוא יתייעץ? עם נוויל? עם שיימוס פיניגן או איזה גריפינדור אחר שרולינג לא מספרת לנו שום דבר על האופי שלו?
אני ממש לא זוכר מה חזר על עצמו בספר החמישי, הרי ידוע שבהארי פוטר כל פרק מוקדש לנושא אחר, אז מה חזר על עצמו?
וואי, אתה כזה עקשן.
זה לא הסיפור! קודם כל, רון לא פיתח רגשות להרמיוני עד שהוא ראה אותה עם קרום. רק אז זה נפל עליו. ובמשך כל השנה של הספר הרביעי הוא היה מרוחק מהארי והיה ביניהם חיץ בגלל הגביע וכל הבלאגן. אז איך אתה מצפה שהוא יבוא להארי לדבר איתו? בכלל, ילדים לא מתייעצים עם חברים שלהם כל כך בגילאים האלה, לא בענייני אהבה. הקטע הזה מגיע בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף חט"ב והתחלת התיכון. אבל שוב – לא עם חברים שהם ברוגז איתם באותו הזמן.
הוא לא. נמשך אליה. עד. הנשף!
ואז, אאל"ט הארי בשוק כשהוא מגלה שרון רואה את הרמיוני כ"בת", ולא כהרמיוני החנונית. גם אל תשכח שהרמיוני היא לא מה שמה ווטסון. היא ילדה לא מאוד אטרקטיבית, עם שיער ליפה חום ותווית של חננה.
ואתה חי בעולם הדימיוני שלך ומנסה להתאים אליו את הספר ואת רולינג. וזה סבבה. זו הגדולה של ספרים. אבל אל תתרגז כשהמציאות לא עולה בקנה אחד עם הדימיון שלך. דווקא ההתאהבויות עד הספר החמישי הן מאוד הגיוניות בעיני, ומאוד תואמות את מה שמוכר לי. אולי זה עניין של פערי דורות, אני לא סותרת את זה, אבל אני ממש לא הרגשתי שיש פה דברים יש מאין. יחד עם זאת – התפירה של רומן הארי גיני נראתה לי קצת גסה. נראה לי שרולינג היתה צריכה לקרוא קצת את "בשבילה גיבורים עפים" בשביל להבין איך לבנות רומן שכזה בקצת יותר אמינות. ואולי פשוט היא היתה צריכה להימנע מזה, ולתת להארי להיות עם הרמיוני או עם דמות של קשורה/לונה לאבגוד.
נראה שהבעיה היא
שאני לא מצליח לחשוב על מקרה שבו אני מכיר מישהי ארבע שנים, ורק אחרי שאני רואה אותה בשמלת נשף אני מתחיל להתאהב בה. זה נשמע לי הוליוודי וקלישאתי מדי. זה לא אומר שאני חי בעולם דמיוני, זה אולי כן אומר שאני שופט את רון כמו שאני שופט את עצמי, אבל אני זה לא רון, אז בכיף, אני מקבל שבמקרה של רון זה יכול היה לעבוד ככה. אבל זה עדיין לא בנוי טוב. לא נרמז על משיכה של הרמיוני כלפי רון בספר השלישי, מה שאומר שהסצנה המהוללת של קוארון לא הייתה אמורה להיות שם או לפחות לא הייתה אמורה להתפרש ככה, ובסרט הרביעי כל הסצנה שתיארת בכלל יצאה מחופף. אם רולינג יצרה את הזיווג הזה אז הוא בפירוש חלק מהסיפור והיא הייתה צריכה למצוא דרך להעביר את ההתפתחות שלו בצורה יותר מובנת במסגרת המגבלה שהיא קבעה לעצמה (שהיא נצמדת לנקודת המבט של הארי). זה הכול.
את הארי וג'יני הסברתי בביקורת של הנסיך חצוי הדם.
תאמין לי שזו הבעיה שלך
ודי רק שלך. זה קורה ככה כל הזמן, אפילו בגילאים מאוחרים יותר. אהבה, התאהבות ואפילו משיכה מינית הן בדרך כלל לא עניין של בום – פרפרים!
בגילאי ההתבגרות על אחת כמה וכמה, בגלל כל השינויים ההורמונליים שמשפיעים על הבפנים ועל הבחוץ. ובמקרה של ילדה שהיא "אחת מהבנים" (אאז"ן הרמיוני לא מסתובבת עם אף אחד חוץ מהארי ורון, מה שאומר שהיא לא מסתובבת עם הבנות בכיתה שלה) וגם חנונית שבתור ילדה היא ממש לא אטרקטיבית – שינויי גיל ההתבגרות הופכים אותה לאדם לגמרי אחר, ולא פלא שזה נופל על רון כרעם ביום בהיר. דווקא במקרה הזה רולינג עשתה עבודה מצוינת – בעיקר במסגרת המגבלה שלה של סופר שיודע רק מה שהארי יודע.
הסצינה שהיתה בסרט לא היתה יכולה להיות בספר. תחזור אחורה ותקרא את הקטע על העובדה שהסרט לא יכול להיות מנקודת מבט של דמות, הוא מציג דברים ומראה אותם, ואתה לוקח מה שאתה לוקח. הספר – לא ככה.
לגבי הארי וג'יני הבעיה שלי היא לא איך זה קרה – לאיך יש לנו רמזים, במיוחד לאיך ג'יני התאהבה בהארי. אבל משהו בזיווג הזה לא עובד לי טוב. אולי אם הייתי קוראת את ספרים 6 ו-7 זה היה אחרת.
רמזים להארי וג'יני יש גם בחמישי
ובשישי זה גם נופל על הארי בפתאומיות כמו שהצגת את זה שזה נופל על רון, פתאום הוא קולט שג'יני יפה ומתחיל לשים אליה יותר לב.
אני חושב שהרמיוני כן מדברת עם ג'יני ועם הבנות האחרות בגריפינדור, אבל לרוב היא מסתובבת עם הארי ורון, זה נכון. איך שהסברת את זה עכשיו כבר נשמע יותר עולה על הדעת, ועדיין גם הארי/הרמיוני יכול לעבוד באותה המידה ובצורה יותר אמינה מ"היא כמו אחות בשבילי".
רמזים להארי וג'יני יש מהספר השני
אבל הלהפוך אותה ליפהפיה ושהארי יתאהב בה בחזרה לא יושב לי טוב. אולי כי זה יותר מדי בשבילי, שרון והרמיוני יהיו יחד ואז הארי יהיה עם אחות של רון. אולי זה משהו אחר. זה פשוט לא מסתדר לי טוב. כמו סדרת טלויזיה שהדמויות יוצאות רק אחת עם השניה ואף פעם אין אנשים מבחוץ.
בשני זה לא הדדי
ומכיוון שהרגע בעצמך אמרת שממילא בהארי פוטר הדמויות הראשיות כמעט לא מסתובבות עם דמויות אחרות מבחוץ, ואלה שכן בסוף כבר הופכות לדמויות מבפנים (נוויל, ג'יני, לונה) אז מה הבעיה?
זה לא צריך להיות הדדי, אמרנו "סימן".
ואמרתי שהרמיוני לא מסתובבות עם אנשים אחרים. הארי ורון כן מסתובבים עם הבנים של גריפינדור, כמו נוויל ועוד כל מיני שאני לא זוכרת. הרמיוני מתבודדת כזאת. היא משקיעה בלימודים ואלמלא החיבור שלה עם הארי ורון בגלל הטרול בספר הראשון, היא לא היתה מסתובבת גם איתם. אז מבחינתי ליצור מצב שכולם יוצאים אח עם השני זה בעייתי.
אמרנו סימן להארי/ג'יני
ואם זה לא הדדי אז זה עדיין לא הארי/ג'יני. ממתי הארי ורון מסתובבים עם נוויל? איזו הרפתקה גדולה בספרים התרחשה עם הארי, רון ונוויל במקום הרמיוני? הרי בספר הראשון הם אפילו משתקים אותו כדי שלא יבוא איתם. הפעמים היחידות שהארי ורון מסתובבים עם אחרים זה בקווידיץ' ובצבא דמבלדור, אז כן, הגיוני שהם ישימו לב גם לבנות בקווידיץ' ולא רק להרמיוני וג'יני.
יגעתי ומצאתי - אני מאמינה!
לא, באמת. התעייפתי. אני חושבת שכל הנקודות שלי שטוחות בדיון הזה בצורה מאוד נוחה להבנה. אם אתה לא מבין, שוין. נצטרך להסכים שלא להסכים.
חשבתי שבנקודה הזאת דווקא כן הסכמנו...?
(ל"ת)
כן, אהם, סדרת "בחזרה לעתיד" מלאה בפרדוקסי זמן.
דווקא אלה של ה"פ, למרות שהם בהחלט קיימים, הם פחות בולטים.
איזה פרדוקסי זמן? פרט ונמק.
(ל"ת)
כאן:
http://www.fisheye.co.il/bttf/#comment-433166
הדיון שהיה כאן הועבר
אחרי שעידן גילה אחריות ועשה מאמץ להעביר את הדיון למקום המתאים, להגיב כאן זו, לכל הפחות, סוג של אטימות.
בבקשה להמשיך את הדיון כאן:
http://www.fisheye.co.il/?p=11668&comNum=433166#li-comment-433166
האמת היא שיצא לי לקרוא את יומנו של חנון הבריטי
הידוע כ"יומנו הסודי של אדריאן מול בגיל 13 ושלושה רבעים", שהוא ספר הרבה יותר טוב ממה שיומנו של חנון יכול לחלום. בספר הזה שמיועד בעיקר לילדים גם יש הרבה התייחסות למיניות (הגיבור אפילו מתאר את החלום הרטוב הראשון שהיה לו אי פעם..).
בספרות ילדים כמעט ואין התייחסות למיניות,
ובוודאי בספרות ילדים משנות הששים (או מוקדם מכך). זה כי היא ספרות ילדים, אתה יודע.
בקיצור, נדמה לי שההכללה שלך לגבי הבריטים – גם בהקשר של ספרות ילדים – לא ממש תקפה.
ספר שמיני?
עד עכשיו חשבתי ש- J K Roling אמרה חד משמעית שהיא סיימה, ואולי רק תכתוב ספרי פריפריה לעלילה הראשית. אבל לפני חודשיים, אצל אופרה ווינפרי:
Rowling told US chat show host Oprah Winfrey that the characters were still in her head and she "could definitely" write several new books about them.
http://www.bbc.co.uk/news/uk-11506354
אני באמת צריך להכניס למילון האתר את "או דון פיאנו".
(ל"ת)
גם דיבורים באוויר זה משהו במקרה הזה.
היא הרי שנים כבר טוענת שבשביעי היא מסיימת.
אולי זה ישעשע מישהו
דיון עמוק על הארי פוטר :
http://www.cracked.com/video_18244_why-harry-potter-universe-secretly-terrifying.html
הממ, סוג של אזהרה
חוץ מספוילרים חמורים לכל "הארי פוטר" (כמובן) הסרטון כולל גם ספוילרים ל"ארץ קשוחה".
עוד אזהרה: הוא לא מצחיק בכלל
(ל"ת)
הרבה פעמים ה"תוכנית" הספציפית הזו לא הכי מצחיקה,
אבל אין ספק שהם אומרים דברים נכונים ברוב הפעמים.
זכור כמובן [ובעיני הקלאסי שלהם] הוא הסרטון על בחזרה לעתיד.
משהו מצחיק שחשבתי עליו ומדגים את יכולות המשחק המוגבלות
של רדקליף עד כה – אם תשימו לב, בכל אחד מהסרטים הקודמים הוא אומר "Hang on" באיזושהי נקודה וזה אמור כביכול להעביר לצופים שיש כאן איזה גילוי מרעיש, מהסוג שגורם לנו לצמרמורת כשאנחנו באמת קוראים את הספרים, אבל בסרטים פשוט אין את האפקט הזה. יש רק את רדקליף שאומר "Hang on", חושב שהוא ממשיך איזו מסורת של אותם שחקנים בריטים מבוגרים ומכובדים שמקפידים להשתתף בסרטי הארי פוטר, אבל הצופים לא מרגישים כלום (אלא אם כן הן מעריצות של רדקליף). אז באמת יפה שבסרט הזה רדקליף אמר לעצמו "Hang on" וגם שיפר את המשחק שלו.
אגב בריטים זקנים:
עשיתי חישובון והבנתי שהשחקן האנגלי הוותיק היחיד שעוד שיחק בארי פוטר הוא איאן מק'קלן (גנדלף).
לא. כולם ותיקים.
מגי סמית' (מקגונגל) והלנה בונהם-קארטר (בלטריקס לסטריינג') עשו איזו דרמה ביחד בשנות השמונים וכמובן שהתחילו הרבה קודם לכן. מגי סמית' גם שיחקה בתפקיד דומה מאוד למקגונגל (סבתא בריטית קשוחה) בסרט המשעמם להחריד על חייה של ג'יין אוסטן מ-2007. ריצ'ארד האריס ומייקל גמבון (שני הדמבלדורים) גם הם שחקנים ותיקים. רובי קולטריין (האגריד) מוכר מהסדרה המפצח, אלן ריקמן (סנייפ) שחקן מעולה ששיחק בהמון סרטים נחשבים ולא סתם כולם פה משתפכים עליו. לא נמשיך, כולם פה כבר יודעים את כל זה. בקיצור, רדקליף רוצה ללכת בעקבותיהם של אותם שחקנים בריטים דגולים שבאו מהמסורת של התיאטרון השייקספירי, ולכן הוא לקח על עצמו גם תפקידים יותר רציניים בתיאטרון.
התווכנתי השחקנים הוותיק שלא שיחק בהארי פוטר.
למה העלימו את התצוגה הפאקינג מקדימה?
דווקא מעניין שהצגת את איאן מק'קלן בתור דוגמא.
הציעו למק'קלן להיות דמבלדור אחרי שריצ'רד האריס, שגילם את דמבלדור בשני הסרטים הראשונים, נפטר. מק'קלן סרב, בגלל שהאריס ציין שהוא לא אוהב את הופעתו בתור גנדלף, והוא לא רוצה לפגוע בזכרו של האריס או שקר כלשהו.
דווקא היה יכול להיות מגניב.
(תאמינו או לא, אני לא אומר דברים רעים על שחקן הומו!)
בדיוק באתי להגיד
שמעניינת הפרשנות שהוא יכל לתת לדמבלדור אחרי הגילוי של רולינג על המיניות של דמבלדור, אבל לא רציתי לפתוח קופסת שרצים![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא אומרים, זו סתם תיאוריה שמסתובבת ברשת.
פשוט כל הסצינה מתוארת בכל כך מעט פירוט, שזה גרם לאנשים לנחש שג'ייקיי השמיטה את זה באופן מופגן כרמז.
סורי שאני נדפחת לדיון
ואולי אני קצת סוטה לאוף טופיק,
אבל למה הקטע עם אריאה צרם לך? רק בגלל שהוא קרה?
לא בגלל שהוא קרה. בגלל שרולינג לא כתבה על מין בצורה יפה
ורומנטית בשום מקום אחר, ובעיקר לא בין הארי/ג'יני ורון/הרמיוני. שום רמיזה, שום תיאור, כלום.
אבל היא לא כתבה על מין גם כאן.
אם החלטת ש"הם קצת נסחפו" הוא התייחסות מפורשת לאונס ולא לשום דבר אחר, אתה צריך להפעיל רמה כזאת של פרשנות גם על כל שאר הספרים. ובצורה כזאת אני בטוח שיהיה קל למצוא עשרות דוגמאות לרמזים "מפורשים" למין.
גם בספר הם לא נראים כמו עצמם,
למיטב זכרוני מתוארים שם עיניים אדומות ומראה קצת שדי.
זו עוד סיבה ללמה זה היה ממוחשב ולא לגמרי נראה "אמיתי".
כי אם היו סתם מראים את השחקנים ערומים ומתמזמזים, זה היה בעייתי יותר בשבילם.
אז זהו
שהדמויות הן באמת השחקנים.
הסרט קצת עייף אותי
הסרט קצת זרם לי בעייפות. קצב הזרימה שלו מאוד איטי והרגשתי שמדי פעם עושים לי איזו שהיא צלצול השקמה כדי שלא ארדם בתוך הזרם העדין והאיטי של הסרט. הם פשוט פרסו בכוח סרט שהיה אפשר לסגור אותו בשעתיים לשני חלקים. זאת ההרגשה. בחצי שעה האחרונה לפתע התעוררתי ונהנתי מהסרט, עד לאותו חצי שעה מדי פעם מצאתי את עצמי יוצא מעלילת הסרט למחשבות מתוך החיים האמיתיים.
בקיצור יחסית לשאר סרטי הארי פוטר שבהם נהנתי והתמלאתי בקסם אמיתי, פה לא הרגשתי את זה במיוחד.
יש משהו בזה,
שהסרט הזה פחות מהנה עבור אלה שנהנו מהקודמים, ולא נמנים על קהל המעריצים של הסדרה/קראו את הספרים/מתעמקים בנושא במיוחד. הוא סוג של "הארי פוטר למתקדמים", נכנס קצת יותר פנימה ואיטי יותר, מה שיוצר מצב שבו הוא אהוב מאוד על ידי המעריצים ואלה שלא חושבים שהוא משעמם. כנראה היה צריך לחשוב על פתרון באמצע.
בכל אופן, אני ממליץ להמשיך לסרט האחרון.