מה שאולי הכי מרשים ב"היט מן" זה הצניעות שבה הוא מתנהל. מדובר, בעצם בדיון פילוסופי על זהות, בדיון מוסרי על ענישה, רצח ומה שביניהם ובדיון מטא קולנועי על דמותו של הרוצח השכיר – וכל זה בלי שהוא אי פעם מנסה להיות משהו אחר מקומדיה רומנטית, עם קצת מתח, על בחור שנקלע לעבודה מאוד ספציפית, מתאהב בבחורה, שמתאהבת בו – אבל מסתיר ממנה משהו שיאיים על מערכת היחסים שלהם.
גארי ג'ונסון (בחור שהיה באמת, אם כי משלב מסוים הסרט נוטש כל קשר לחייו) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה של ניו אורלינס. הוא לא בחור סוער או מעניין מדי, ולמרות שמגלם אותו גלן פאוול, אנחנו גם משתכנעים שהוא לא הבחור הכי כריזמטי או לוהט בסביבה אלא רווק בגילאי השלושים שחי עם שני חתולים ומבלה את זמנו בצפרות. אה, ובהתנדבות עבור המשטרה המקומית. לא משהו מסעיר מדי – נכון המכוניות הגדולות האלה שבהן יש את האנשים שעוזרים לגיבור ששם על עצמו מכשיר הקלטה? זה גארי.
עד שיום אחד, סט של נסיבות מוציא אותו מהמכונית ושם אותו מול אדם שאותו הוא מנסה להפליל. אתם מבינים, אותו אדם משוכנע שהוא הולך לדבר עם רוצח שכיר, וגארי צריך להעמיד פנים שהוא כזה כדי שהוא יעביר לו את הכסף, יודה שהוא מנסה להרוג מישהו – ואז המשטרה תוכל לתפוס אותו.
לא רק שגארי לא מפשל בזה – הוא ממש טוב בזה, מסתבר. ובעוד שקודמו בתפקיד נשען בעיקר על הביטחון העצמי שלו, גארי לוקח את התפקיד החדש שלו ברצינות וממציא רוצח שכיר ייחודי לכל אדם שמנסה לשכור אותו, במה שהוא במקביל רצף אודישנים מוצלח למדי של גלן פאוול לתוכנית מערכונים, וגם כמה מהסצנות היותר משעשעות של הסרט.
וכל זה טוב ויפה עד שיום אחד – יום אחר, כן? לא יכול להתרחש כל כך הרבה באותו יום – מגיעה אליו מדיסון, מתיישבת, ונוצר ביניהם קליק. היא במערכת יחסים נוראית ורוצה לצאת ממנה, וגארי לא יכול לתת לה להיכנס לכלא אז הוא מצליח לשכנע את מדיסון לנסות משהו אחר במקום לזרוק את החיים שלה לפח. מכיוון שכל זה קורה בחצי השעה הראשונה של הסרט, אפשר להניח שהקליק שהיה ביניהם יימס (מה שיקשה לאכול אותו, אבל זה לא משנה, בשלב הזה הם בעיקר שוכבים), ושהעלילה רק תסתבך מפה.
העלילה הקלילה הזאת, נשענת בעיקר על שני דברים: גלן פאוול ואדריה ארחונה. פאוול נמצא באמצע שנה שאמורה להיות "שנת הגלן פאוול" בין "היט מן", הנשורת של "רק לא אתה", ו"טוויסטרס". לכל הפחות, ב"היט מן" הוא מוכיח שהוא הרוויח שנה שכזאת ביושר. ההופעה שלו ב"היט מן" מצליחה להיות מצחיקה מאוד, כריזמטית ביותר, מושכת וגם, בתוך כל זה, פשוט טובה מאוד. זה החומר ממנו הופכים לכוכבי קולנוע. ואם זה לא מספיק, החצוף גם לקח חלק בכתיבת התסריט המוצלח למדי. אז זה לא רק שהוא יודע לשחק מצחיק – הוא גם יודע לכתוב כמו שצריך. טוב לדעת שיש לו קריירה שנייה בשרוול במידה וכל העסק של להיות כוכב קולנוע לא יעבוד לו. אם כי לא ברור לי איך מישהו יכול להגיד משהו כזה אחרי צפייה ב"היט מן".
קל לשכוח בכל זה את אדריה ארחונה – אחרי הכל היא לא לבושה באמצע הסרט כמו טילדה סווינטון ומדברת במבטא בריטי מצחיק – אבל היא נהדרת פה לא פחות, אם לא יותר, כדמות הרבה יותר מעניינת מגארי. כי בעוד שגארי משקיף על רוב הנעשה בחייו מהצד, מה שנותן לו לגלם דמויות בהצלחה יתרה – מדיסון אשכרה חיה את החיים שלה, וצריכה להתמודד עם בחירות טובות כרעות שהיא עושה. מדמות שמתחילה כאינטרס אהבה שקל להבין איך גארי נופל בקסמה, היא הופכת לדמות מורכבת יותר שממש לא שם רק בשביל לתת לגארי להכות על חטאיו ולגשר על הפער בזהות שלו בין מי שהוא באמת ומי שהוא מציג את עצמו למאדי. אז כן, היא כנראה לא תזכה לכותרות "השנה של" למרות תפקידים בהמשך השנה ב"צאי מזה" ו"בורדרלנדס", אבל אני מקווה שההופעה שלה תשיג לה את התפקידים המצחיקים והמגניבים שמגיעים לה.
וכן, מי שיבוא ל"היט מן" עבור קומדיה רומנטית לוהטת יקבל בדיוק את זה – סרט מאוד מצחיק, מאוד רומנטי, מאוד סקסי, ומאוד חמוד. אבל מה שדוחף אותו ל"נהדר" זה דווקא כל הדברים הנוספים שהוא עושה בזמן שהוא פשוט קומדיה רומנטית טובה מאוד.
כי כאמור, בין לבין כל זה, הסרט משתעשע עם פרויד, ניטשה, ויונג על שאלת הזהות, עם התלבטויות בנוגע לשאלה מה הדרך הנכונה לטפל בפושעים ואנשים שמדרדרים את החברה, עם צביעות ועם העובדה שנו, אין באמת דבר כזה "רוצח שכיר מקצועי". כן, יש בהחלט אנשים שיקחו כסף כדי להרוג אדם אחר, ויש בהחלט אנשים שישלמו – אבל רוב המיתולוגיה שיש לרובנו בראש כשעולה המילה "רוצח שכיר" היא בדיוק זאת: מיתולוגיה מודרנית שמוזנת מסרטים, סדרות, ספרים, קומיקסים ובטח גם איזה שיר או שניים. הסרט, באופן הזה, בודק את מקומם של סרטים בתוך עולם הדימויים שלנו. זה לא הומור מטא כמו שהוליווד אוהבת, אלא בחינה יותר חשאית סביב הנושא ושאלות שמתקשרות שוב לזהות: כמה מהאינטראקציות שלנו נבנות סביב קלישאות הוליוודיות. זה נשמע כמו משהו כבד אבל כאמור – הסרט אף פעם לא באמת עוסק בזה, ואף פעם לא מטריח את הצופה שבא לראות אנשים מספרים בדיחות ומתנשקים ליותר מזה.
הצניעות הזאת נהיית ברורה יותר כשרואים מי ביים את הסרט – ריצ'רד לינקלייטר. שם שמפתיע לראות מאחורי סרט שכזה עד שנזכרים שדי מפתיע לראות את השם של לינקלייטר מאחורי כל סרט שהוא לא המשך לסדרת "לפני". אין שום שלב בפילמוגרפיה שלו שהוא עקבי, והחזרה של לינקלייטר לקולנוע יותר מתקשר ומיינסטרימי, וההוכחה שהוא טוב מאוד בז'אנר, לא אמורה להפתיע את מי שזוכר שלינקלייטר אחראי גם ל"רוק בבית הספר". שזאת קבוצת אנשים שברובה צריך להזכיר לה את העובדה הזאת כמה פעמים, כי באמת מה הקשר.
לינקלייטר הוא במאי שאני אוהב, אם כי מדי פעם מרגיש קצת בודד במערכה – אף אחד לא ראה את "חברים לחיים", מעטים ראו את "אפולו 10 וחצי", ואפילו אני לא ראיתי את "איפה את, ברנדט". באמת שאין קשר תימטי אחיד בין כל הסרטים שלו, אבל את כולם מאפיינים לרוב אהבה וקבלה של הגיבורים שלו לצד צניעות בשאיפות הקולנועיות שלו. הסרטים של לינקלייטר תמיד מרגישים כמו סרטים של מישהו עם אגו קטן לעומת האפוסים הגדולים של ענקי הקולנוע, והם מרוויחים לא מעט בתוכן שלהם – לצד ההפסד של אנשים שיבואו להתלהב מהסרט, כי מה לעשות: רוב האנשים עדיין מעדיפים להיסחף באפוס אפי באפיות שלו.
את השבחים על "היט מן" אנחנו שומעים כבר קצת יותר מחצי שנה, וכיף לבוא לאשש אותם על המסך הגדול (טוב, בסדר, אני ראיתי בסקרינר. אבל אתם יכולים להרוויח חוויה יותר טובה משלי!). כן כדאי להגיד שבניגוד לרושם שנוצר, זה לא סרט משנה חיים וברורה לי ההחלטה להוציא אותו לקיץ שכן הוא באמת הרבה יותר בלוק באסטר מאשר סרט שנועד לפרסים – וזה למרות שכל הגורמים בו לחלוטין ראויים לכל פרס שיתנו להם. אבל ההבנה שמה שאנחנו רואים זה לא הסרט הכי טוב אלא פשוט סרט שאמורים ליהנות מולו תיטיב איתו, כי כמו שכתבתי מה שמרגיש כמו מאה פעמים – זה פשוט קומדיה רומנטית ממש טובה, וכדאי להתמקד בזה. זה שהיא גם חכמה, מעניינת, ומלאת רבדים – זה רק בונוס.
סרט פשוט פנטסטי
כפי שנאמר בביקורת – מצחיק מאוד, מותח, סקסי, רומנטי, ומצליח לגעת בכל מיני רעיונות פילוסופיים ונושאים חברתיים מבלי לוותר על הקלילות לרגע. הופעות נהדרות של פאוול וארחונה, וראוי לציין גם את אוסטין אמליו שנותן תפקיד נפלא. לינקלייטר ממשיך להוכיח שהוא אחד הבמאים הגדולים של דורו (או בכלל, אם אתם שואלים אותי).
אני יודע שעוד מוקדם מדי בשביל זה, אבל מה הסיכוי של הסרט להגיע לאוסקר? הגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק מההתעלמות הכמעט מוחלטת שלה מאחד הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים.
אחלה סרט
מקסים, מצחיק וחכם, וגלן פאוול מעולה.
סרט סופר כייפי.
כיף לראות את לינקלייטר מגשר בין סרטי זהות פילוסופיים כמו סורק אפלה לכיף שהוא בית ספר לרוק. גלן פאוול פשוט אדיר והסרט באמת מאד מצחיק, ומאד מותח.
חבל רק שאדריה ארחונה היתה קצת יותר מדי בכיוון של מאניק פיקסי דרים גירל.
סרט מצוין, נהניתי מאוד
שומט את השטיח מתחת לרגליים מספר פעמים, ותמיד באופן שהגיוני לדמויות ולעלילה – ובלי מלודרמות או קלישאות (וגם כשיש, זה בכוונה ובעיקר מצחיק). ממליץ לבוא בלי לצפות בטריילר או לקרוא תקצירים כלשהם.
יומית חביבה
בחיי שלא יותר, הבטן של הסרט הזה גדולה מדי ומשעממת מדי, (גם אם ההתחלה והסוף הרבה יותר זורמים)
אם כי למען האמת לא אהבתי את מה שקרה שם בסוף בכלל, הזכיר לי סרטים רעים, כמו סרט הלסביות שיצא לפני חודשיים – love lies bleeding – שגם לו היה סוף קצת דומה, אם כי כזה שנעשה בפחות אלגנטיות', ושם הסוף ממש הביא לי סבל מוסרי. כאן, אותו רעיון אבל אולי בגלל ההומור, זה היה קצת יותר נסבל.
ובסופו של דבר, האמת היא שהדבר הכי טוב בסרט הזה היה כתובית הסיום, ובעיקר המשפט שם למטה מצד ימין (ומי שראה יודע). וזה אומר דברים לא כל כך טובים על שאר הסרט.
Love Lies Bleeding אחלה של סרט.
(ל"ת)
אני דווקא שמחתי מהכתוביות האלו בסוף, הן הפכו את הסרט למקסים יותר
אני לא חושבת שאפשר לקחת את הסרט הזה ברצינות מבחינת רעיונות מוסריים וכו', הכל בו לא בסדר מההתחלה.
המשטרה מציבה רוצח שכיר סמוי שמפליל אנשים, שנענשים על פשע שמעולם לא בוצע. יש איזה רגע בהתחלה יחסית, שרואים תוצאות של משפטים שונים, ואז גם רואים את האיפה ואיפה בין ההפללות, שאין מאחוריהן שום לוגיקה מוסרית.
ואז בכלל מגיעים ליחידה ש-got away, ודווקא היא בסוף מבצעת את הפשע. מצד שני אפשר לתהות האם הפשע היה מבוצע בכל מקרה, או רק בגלל שאומנה בירי והוזהרה. לעולם לא נדע.
הסרט לכאורה מנסה לתת לכל הדבר הזה איזושהי מסגרת מחשבתית עם רעיונות מוסריים מאחוריה, אבל אני חושבת שהיא פגומה מהיסוד, והדרך להנות ממנו היא פשוט לותר על הנסיון. ברגע שויתרתי על הלוגיקה, זה היה סרט חמוד, סיפור מעניין, כתוב היטב, משוחק לא רע ופשוט אפקטיבי.
ככה מפלילים אנשים שמנסים לשכור רוצחים במציאות.
סתם קצת פיקנטריה ביזארית מהחיים עצמם.
זו צריכה להיות חתיכת סוגיה אתית
וחוץ מזה, בכתבה הזו בדיוק כמו בסרט, יש את הקטע ההזוי הזה שהמחירים נשמעים לי מה זה נמוכים. ב2,500 דולר (של הסרט) או 1,000 בכתבה אי אפשר לקנות שום דבר משמעותי בארה"ב, לא נראה לי הגיוני שזה כל מה שצריך בשביל שמישהו ימות
הם לא נענשים על פשע שלא בוצע (רצח), הם נענשים על הפשע שכן בוצע (קשירת קשר וניסיון רצח).
ומבחינת התאוריה המשפטית, זה כנראה המצב שהכי קל להוכיח שבו באמת הייתה כוונה לרצוח מישהו.
אני חובב true crime, ואני זוכר שראיתי סיפורים על כמה אנשים שהיו מוכנים לרצוח בשביל מעט מאוד.
גלן פאוול לגמרי כוכב קולנוע
ציפיתי לפריצה שלו מאז שראיתי אותו ב-Everybody Wants Some!! של אותו לינקלייטר (אגב, גם אוסטין אמליו היה בסרט החביב להפליא הזה, ממשיכו הרוחני של dazed and confused הנהדר), ולמען האמת אני קצת מופתע שזה לקח כל כך הרבה זמן.
מסכים עם הנאמר על לינקלייטר, במאי נהדר שהיעדר היומרה שלו איכשהו תמיד בעוכריו.
זאת לא "צניעות וחוסר יומרה"
זאת חארטה פילוסופית בשקל עם קצת פסיכולוגיה בגרוש. הסרט לא באמת מספק שום תובנה חדשה על הנושאים שהוא מעלה אלא פשוט מציג אותם, ואפילו לא בצורה סוחפת רגשית אלא כמין תרגיל אינטלקטואלי מהנה.
והוא באמת מהנה! גלן פאוול פשוט פנומנלי וחייכתי הרבה יותר מפעם אחת במהלך הצפיה. אבל אין עוגן רגשי אמיתי (גם לא למדיסון למרות ההופעה המצויינת של אדריה ארחונה), וכל הבולשיט היעני-עמוק שהסרט חתך אליו הרגיש כמו זיגוג מלמעלה שאין מתחתיו כלום.
ממש אחלה של סרט, אבל לדעתי התוספות האלה גורעות מהקומדיה הרומנטית המוצלחת שהוא ולא מוסיפות לה.
לצערי באמת אין מאחורי ההתפלספות כלום.
המרחק מהסרט גרם לי אפילו לחשוב שהוא טעון בשטויות של ממש.
שאלות המוסר של הסרט הן, ביודעין, קשקוש
אבל הנקודה הפילוסופית שלו בנוגע לזהות, ייצוג במדיה ועוד, הן הפסיכולוגיה. אז כלומר אפשר להגיד שהכל קצת "בגרוש" אבל הנקודה היא לא חארטה פילוסופית על השאלה האם זה טוב להרוג אנשים (זה לא, והסרט עומד בכך) וגם לא לחלוטין על מנגנוני הצדק בחברה (אם כי סצנות בית המשפט לדעתי עושות עבודה טובה במה שהן לא אומרות כמו במה שהן אומרות) אלא בעיקר על שאלת הזהות של גיבורינו. לכן, במובן מסוים, אני לא יכול להבדיל בין ההופעה של גלן פאוול והאלמנט הפילוסופי – הם די אותו הדבר.
ההופעה של גלן פאוול היתה מהנה, אבל לא עמוקה בשיט
זאת לא דמות עמוקה מבחינה רגשית ולא עניין אותי מאד מה יקרה לה. שזה גם נכון לגבי האלמנט הפילוסופי.
ולמרות החידוד הלשוני בפיסקה הקודמת, אני בכלל חולק על ההשוואה שלך: בוודאי שאפשר להבדיל בין הופעה טובה של שחקן שעושה טוב מה שנדרש ממנו, לבין, נו, מה שנדרש ממנו. הוא ביצע מעולה תסריט שמבחינות מסויימות הוא ככה-ככה.
שוב, העניין הפילוסופי הוא לא "מה יקרה לה"
אלא שאלות סביב זהות, ייצוג, מי מצפים שתהיה מול מי שאתה וכו'.
ברור
אבל אם אין את האכפתיות, וכשהדיון עצמו בעומק של בריכת פעוטות ומאולץ להדהים, אז העניין הפילוסופי לא מצליח לעניין.
תראה, בגדול
אני פשוט חושב שלהגיד "הפילוסופיה היא מאוד רדודה" זה משהו שהוא בגדול אפשרי על כל סרט – ואני אכן פעמים לא מעטות משתמש בו בעצמי.
יש קושי בקביעה מה היא פילוסופיה "עמוקה" ומה לא, כי פילוסופיה מעצם קיומה והרהורה תלויה בשאלה כמה הקורא והצופה מכניס את עצמו לתוך זה. הרבה פעמים אפשר לפתור הרהורים בלתי פוסקים כ"זה לא באמת כזה מורכב", והשאלה האם זה "נכון" תלויה יותר בקורא מאשר באיזשהי אמת אבסלוטית.
כמו באומנות – השאלה מה מרגש אותך היא לא אחידה לכולם, וכנ"ל לשאלה מה גורם לך לשאול ולהרהר.
אני בהחלט חושב שב"היט מן" – שהוא לא מאסה פילוסופית כבדה או משהו, כן? – יש מספיק חומר פילוסופי כדי לדבר עליו דיון נחמד ומרתק וזה מספיק כדי לשים אותו כסרט פילוסופי באופן מופגן (והרי כאמור כל סרט הוא "סרט פילוסופי" אם אתה מוכן לראות אותו ככזה). אפשר להגיד שזה איזה רפרנסים "שטחיים" או מה שלא יהיה, אבל:
א. זה עדיין הרבה יותר מרוב מה שסרטי אקשן קומיים נותנים לנו
ב. זה כאמור "נכון" (או לחלופין, "שגוי") באופן בלתי ניתן להפרכה.
אני יכול להסכים עם רוב ההודעה שלך
ואני הרי זה שטען שהדיון שב"חולית חלק שני" מעניין אותי מספיק למרות שהוא לא מחדש כלום. אבל במקרה שבו הדיון מאולץ *וגם* לא מחדש *וגם* לא מעורב בשום עומק רגשי, אז לזה אני קורא "רדוד" במובן של החוויה הקולנועית. וזאת בהחלט טענה שניתנת להפרכה. אצלי, בכל מקרה, הסיפור של היט מן לא גרם לשאול ולהרהר שום דבר כי הוא הונחת בכוח על מה שקרה לדמויות, ויש מצב טוב שאם הוא היה מוותר על כל הקטעים בכיתה ועל חלקים נרחבים מהקריינות הייתי חושב עליו יותר כי לא הייתי מרגיש שהוא דידקטי.
כמו כן, לא טענתי שהוא לא סרט פילוסופי, אלא שהוא סרט פילוסופי *גרוע*.
כאמור, הקטעים בכיתה הם לא מה שאני מדבר עליו
ובמובן מסוים הם אפילו הטעייה.
הקריינות יותר זולגת למה שאני מכוון אבל בעיקר – "מעורב בשום עומק רגשי" זה בהחלט שיפוט אישי שקשה להפריך, אני לא יודע לגבי "מאולץ". אולי לא מחדש.
לגבי המטא
אני חושב שזאת דוגמא טובה להבדל בין "metaficitional" (מתייחס ליצירה, ולהיותה יצירה בדיונית, בתוך היצירה עצמה) ל "metatextual" (כלומר, מתייחס תמטית לרעיונות שמועלים ביצירות אחרות, ומסתמך על זה שהקהל מכיר אותם). אם אני מבין נכון את ההבדל הזה.
סרט פושט
אין פה שום דבר מיוחד או מעניין. השחקן הראשי היה מת להיות שמינית מבראד פיט או יו גרנט. 4/10