"ג'וקר" הוא סרט חזק, המקבילה הקולנועית של לראות מישהו ברחוב חוטף לפתע אגרוף בפנים. זאת לא קביעה סובקייטיבית, אגב – "ג'וקר" מצליח לעורר קצת את עולם הסרטים ההוליוודי מתנומה קשה שעיקרה ריצוי מעריצים, ולהחזיר לקולנוע את התואר "מסוכן". עשרות כתבות עולות נגד הסרט, בתי קולנוע חוששים משחזור ההקרנה הנוראית של "עלייתו של האביר האפל", אנשים מאשימים אותו בעידוד אלימות – כל זה מטוד פיליפס, הבמאי של "אל תלחצי, אני בדרך", כן? (נו טוב, לאחרונה גם "כלבי מלחמה", אם להיות הוגנים). מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שעורר כל כך הרבה רגש? שהמקטרגים שלו לא אמרו שהוא משעמם או מעפן אלא מסוכן?
הנה, לעומת זאת, קביעה סובייקטיבית יותר: "ג'וקר" הוא סרט חזק, אבל לאו דווקא סרט טוב.
הסיפור הוא כזה: ארתור פלק הוא בחור חולה נפש שמקבל את הטיפול המינימאלי האפשרי בארה"ב – שיחה שבועית, כמה כדורים, טפיחה בשכם ו"תנסה שלא ירביצו לך מכות שם בחוץ". הוא עובד למחייתו כליצן, ובזמן שהוא לא מלייצן הוא צוחק בצורה בלתי נשלטת כחלק מהבעיה הנפשית שלו. אתם יודעים, הזאת שגורמת לך לצחוק בצורה בלתי נשלטת. אני בטוח שהיא שם ב-DSM איפשהו. הוא חי עם אימו בדירה קטנה בבניין מוזנח, ובכלליות, אפשר להגיד שהוא לא מהאנשים שניצחו בחיים.
"ג'וקר", בגדול, מספר איך אדם הופך מלוזר כמו ארתור פלק ל"ג'וקר" – רוצח אלים שצוחק כל הדרך בעודו בורח מארקהם.
לתפקיד הג'וקר גויס אחד מהשמות שנזרקים בדיון על "השחקנים הכי טובים בדורנו" – חואקין פיניקס. פיניקס לא ידוע בכך שהוא משתתף בכל פרוייקט שמציעים לו, ולכן המעורבות שלו עוררה סקרנות ועניין בקרב כולם.
החדשות הטובות הן שחואקין פיניקס מביא את מלוא חואקיניותו לסרט. פיניקס משחק, וכשהוא משחק הוא משחחחחקקקקקקקק. הוא כל כך משחק שכשהסרט נגמר ומתחיל הסרט הבא, יש מצב שתראו עוד קצת משאריות המשחק שלו בפרסומת של מקדונלד'ס. הוא כל כך משחק שהתפאורה שרואים היא מה שנשאר אחרי שהוא אכל אותה, הקיא אותה, והרשים אותה כל כך ביכולות המשחק שלו שהיא התייצבה שוב פעם לצורת תפאורה. הוא צוחק, הוא רוקד, הוא צוחק, הוא כועס, הוא מטורף, הוא צוחק, הוא צוחק, הוא צוחק. יש גם כמה רגעים יותר עדינים בתצוגת המשחק הזאת, אבל אם אי פעם הייתה "הופעת אוסקר" ששולפת את כל התותחים הכבדים ושלא הייתה ביופיק על זמר – זאת זאת.
החדשות הרעות הן שמעט מאוד סרטים הם באמת אך ורק השחקן הראשי שלהם, וכאשר הסרט צריך לבנות מסביב לפיניקס עולם ודמויות משנה הוא לא עומד בקצב. אמנם הסרט טורח ונותן לכל דמות אפיון מינימאלי, אבל קשה להאמין שמישהו יזכור את שמות דמויות המשנה פה.
זאת לא תלונה סתמית – הסרטים שמהם "ג'וקר" לוקח השראה, כמו "מועדון קרב" ו"נהג מונית", פורחים בגלל שאומנם הם ניצבים צמוד מאוד לגיבור ולא מרפים – אבל העולם שמסביבם קריטי. אין "מועדון קרב" בלי מרלה סינגר ובוב ואנג'ל פייס, והמצוקות של המספר לא יכולות להחליף אף אחד מהם. אבל ב"ג'וקר" כולם ברי תחליף. המושא הרומנטי, האמא, דמות האב – כולם נשכחים. המסה של כולם הכרחית כדי לדחוף את ארתור לקצה, אבל אף אחד מהם לא משמעותי או מעניין בפני עצמו. אפשר היה לוותר על רובם או להחליף אותם בגורמים אחרים והסרט היה עובד באותה המידה. אותו הדבר נכון גם לגבי הסיום שלו – או יותר נכון הסיומים שלו, שכן הסרט זכה לכמה סופים אפשריים יפים, לא החליט איזה אחד עובד הכי טוב, ואז דחף את כולם, באפקט שהולך ומתמעט עד שהסרט מסתיים.
אבל אולי הבעיה העיקרית של הסרט, ואיפה שהוא נופל מול "מועדון קרב" ו"נהג מונית", זה שחסר לו מה שהפך את הסרטים האלה לא רק לסרטים חזקים אלא גם לטובים – הצגה של משהו מדהים במובן המקורי של המילה, ולא במובן החיובי שלה, ואז לתפוס ממנו מרחק שמבהיר שיש בעיה במה שאנחנו רואים מולנו.
הרי למרות שמעריצים של הסרטים הנ"ל לא תמיד מודעים לכך, לסרטים עצמם יש לא מעט ריחוק אירוני מהגיבורים והמסרים והחשיבות שלהם בעיני עצמם. מי שחושב שסקורסזה מאמין שהעולם הוא זוהמה שכח שסקורסזה ביים את "נהג מונית" בין "אליס לא גרה כאן יותר" ו"ניו יורק, ניו יורק" – לא בדיוק סרטים באותו זרם מחשבתי. כן, מדי פעם ההסתייגות של היוצרים נתפסת כמס שפתיים ותו לא – אבל לפחות היא שם.
לעומת זאת, אם טוד פיליפס מנסה להרחיק את עצמו ואותנו מהטירוף של הגיבור שלו, הוא נכשל. הוא לא תומך בצורה חד משמעית בגיבור שלו (והיו סרטים שתמכו), אבל הוא גם לא מצליח להביא לידי ביטוי את הכשלים והבעיות שלו. פיליפס מציע כתב אישום חמור ומשכנע לחברה שמולידה אנשים כמו ארתור פלק (אפילו אם הוא נופל לשבלוניות מדי פעם), אבל קצת מחפף בכתב האישום נגד אנשים כמו פלק. ובסרט שכזה – זה משמעותי.
"ג'וקר" הוא סרט שצריכים לראות. הוא לאו דווקא טוב ובטח שלא יצירת מופת, ואפילו הייתי אומר שהוא רחוק מלהיות סרט הקומיקס או גיבורי העל הטוב של השנה (בהנחה שאתם מחשיבים אותו כחלק מהז'אנר). אבל יש בו הופעה מדהימה של חואקין פיניקס וכמה מהרגעים הכי חזקים שאפשר לראות כרגע בקולנוע. הוא מסוג החוויות שהקולנוע מציע מעט מאוד מהן בימינו, וכדאי למהר ולתפוס אותה לפני שתיעלם.
והביקורת שלא:
בדרך לביקורת הזאת, עצרתי בביקורת אחרת לחלוטין. כזאת שהתמקדה קצת יותר בדברים חיצוניים לסרט, וכזאת שהרגשתי קצת פחות שלם איתה. בכל זאת, אני חושב שעדיין יש בה ערך מסויים, אז אני מצרף אותה פה כתגובה לנוחויותכם.
"אני מרגישה שראיתי את מות הקולנוע" הכריזה אחותי כשהיא נכנסה לאוטו. זה היה אולי מעט דרמטי, אבל בהחלט יש משהו מטומטם בכך שסרט כמו "ג'וקר" קיים. בכך שהקולנוע כל כך הדיר מהמיינסטרים סרטים אפלים עם תקציב בינוני ושחקן טוב בהופעה גדולה שאנחנו חייבים לתקוע שם של דמות מעולם גיבורי העל כדי לגרום לאנשים להתעניין בו.
הרי ביקום מקביל, חואקין פיניקס וטוד פיליפס משלבים פעולה ליצור את, לא יודע, "ארתור" – סיפורו של ארתור פלק, אדם עם בעיות נפשיות ידועות, שחי בניו יורק של שנות השמונים ולאט לאט מאבד את שפיותו לתוצאות אלימות ורצחניות. הסרט מתקבל במחיאות כפיים מנומסות כ"מחווה יפה לסרטי סקורסזה" וכולם ממשיכים הלאה. אולי הוא נהפך לאנדרדוג וללהיט אצל קבוצה קטנה.
אבל מטומטם פיליפס לא, ובהחלטה שלו לשלב בין סרט מהסוג הזה למותג גיבורי העל הוא הצליח לטרוף את הקלפים ולגרום לכולם להפנות מבט אליו. סרט שרוב קהל חובב גיבורי העל לא היה טורח אפילו לראות את הקדימון שלו בנטפליקס מגיע עם הייפ עצום, מלווה בדיון נסער על האם הסרט הולך "להרוס את מוחות ילדינו" או משהו, וכל זה רק כי קראו לסרט "ג'וקר".
ולמרות שיש לדבר הזה יתרון, כי הנה אנחנו מדברים עליו – אני מאוד מקווה שקולנוענים לא ילמדו את הלקח הלא נכון מהנושא ויתחילו לשווק את הקומדיה הרומנטית הבאה שלהם כ"הרפתקאות הפלאש והזאת שהפלאש יוצא איתה" ואת הביופיק על לד זפלין כ"לד זפלין, אבל גם ניק פיורי נמצא שם לאיזה חמש שניות".
אבל אחרי שמתגברים על שאלת שיווק ועצם קיומו של הסרט, אפשר לדבר על הסרט עצמו. הוא נע על הציר שבין ממש אחלה, לאחלה, לבסדר, לפסדר.
בגדול, כאמור, הסרט, מגולל אוריג'ין (כלשהו. הסרט לא הגיוני בשום ציר זמן של אף סרט באטמן ולא מנסה להיות) של הג'וקר – איך הוא הפך מארתור פלק, ליצן לוזר במקצועו עם שלל בעיות נפשיות לג'וקר – הליצן המטורף והאלים שכולנו אוהבים… לשנוא? לאהוב? הסרט לא בדיוק החליט.
בפרט, הסרט מגולל לנו עוד עלילה מהז'אנר האהוב של סוף שנות התשעים: "אף אחד לא מבין אותי, המערכת שבורה, כעס". ז'אנר שנשמר ברובו למעמד גברים לבנים צעירים ושלא מעט ממנו נחשב, בצדק, כקלאסיקות קולנועיות: "נהג מונית" הוא הדוגמא הבולטת, ומן הסתם שגם "מועדון קרב", אבל גם "הדרך למטה" של ג'ואל שומכר הוא דוגמא טובה לנושא.
העניין עם הסרטים האלה זה שהם ניסו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להראות את האלימות, התסכול, והדילמות שעומדות בפני אנשים צעירים שעומדים בפני החברה – אבל להוקיע את הדמויות האלה על האלימות שהם מפעילים ולהבהיר לצופים ש"לא משנה כמה שזה מגניב, לא צריך לנהוג ככה". המשך העניינים ידוע – כל סימני האזהרה שהסרטים האלה מראים על גורל הגיבורים שלהם הופכים לרעשי רקע בלתי מזיקים, וטיילר דרדן נהפך מבליל סיסמאות שנשמעות מגניב אבל שם זה נעצר, לנביא זעם מודרני.
"ג'וקר" הוא הילד של הסרטים האלה: לא רק בגלל ההשפעות שהוא שואב מהם (בייחוד "מועדון קרב" ו"נהג מונית") אלא גם בגלל שהוא הגרסה של סרט שכזה, בלי ניואנסים, עם לא מעט סצנות עודפות, ועם חוסר הבנה של מה שהסרטים הללו ניסו לעשות. כמו ילד, הוא חושב שהסרטים האלה נורא מגניבים – וכל הניואנסים והדברים האחרים בסרט שיילכו לעזאזל.
הסרט נראה בהתאם: הוא פורח כשחואקין פיניקס עושה את הטירוף שלו (והוא באמת פורח. וחואקין פיניקס באמת באמת מדהים פה), אבל שום דבר אחר מסביב לו לא נעשה עם אותה כמות מחשבה. דמויות המשנה היו יכולים להיות באותה מידה בובות קרטון, תת עלילות שלמות לא מוסיפות כלום לסרט, ובכלליות, הסרט לא באמת בפוקוס כשהוא לא מתמקד בחואקין. זה בניגוד לסרטים שהזכרתי שדמויות המשנה הם לא רק בנויות היטב – אלא חשובות להבנת כל הסרט. אין "מועדון קרב" בלי מרלה סינגר, אבל כל דמויות המשנה ב"ג'וקר" הן ברות תחליף – וזאת בעיה.
אבל לצד כל התלונות הללו, ולפני אפילו שנכנס לויכוח הפוליטי/מוסרי שהסרט מעורר, אין מה להכחיש שכשהסרט כן עובד, הוא ממש ממש עובד. כדאי לא לחשוב עליו יותר מדי, ההגעה שלו לעולם נעשתה במה שאפשר להחשיב כחטא, אבל כשהג'וקר, ובכן, מג'קר לו – אנחנו נזכרים למה הוא נחשב לאחד הנבלים הטובים בתולדות הקולנוע, וחואקין פיניקס רק מוסיף עוד שמן למדורה שהיא הדיון הבלתי נגמר של "מיהו הג'וקר הטוב ביותר".
חואקין משחק את ג'וקר בצורה היחידה שראוי לשחק דמות שכזאת – ב200%. הוא צוחק בצורה בלתי נשלטת, הוא זועם, הוא ממלמל לעצמו, הוא מתחרפן, הוא מרביץ, והוא רוקד. טוד פיליפס כנראה השכיל להבין שהדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא הג'וקר, ולכן נראה שהעריכה בסרט הייתה משהו כמו "יש בזה ג'וקר? זה נשאר. אין בזה ג'וקר? תעיף את זה קיבינימט". מעבר לדלות בדמויות המשנה שציינתי, זה גם יכול להתיש בשלב כלשהו – כמה פעמים באמת צריך לראות את חואקין צוחק בלי שליטה? 15 זה לא מספיק?
בסופו של דבר, קצת קשה לשפוט את "ג'וקר" בצורה חד משמעית. שווה לראות אותו בקולנוע, אבל גם הרבה דברים לא עובדים בו. יש בו כוח שלא ניתן להתכחש עליו, אבל בניגוד לאמן אומנויות לחימה, הוא משתמש בכוח הזה בלי תחכום או תבונה ופשוט מפרק אותך במכות. אין ספק שטוד פיליפס עלה פה על משהו שבשילוב שלו בין הדרמה האלימה ועולם הקומיקס, ועכשיו כולי מתחנן שלא יהיה עוד סרטים כאלה מעולם. בקיצור, הוא אחלה. או בסדר. או ממש אחלה. או פסדר. או משהו. הסרט הזה בהחלט… משהו.
זה יהיה בסדר להגיד
שאני יותר נהניתי והרגשתי שהחכמתי מהביקורת השנייה?
כאילו, גם הראשונה היתה טובה, אבל מהשנייה אני הרגשתי שהבנתי הרבה יותר טוב מה אתה מנסה להגיד.
קודם כל, ברור שבסדר
החשד הכללי שיש לה ערך כלשהו הוא מה שגרם לי לשים אותה פה.
אבל אם "להגן על הביקורת הנבחרה" – קחי בחשבון שקראת אותן בסדר מסוים. אפשרי שאם הייתי בוחר הפוך, גם אז הביקורת השנייה (כלומר,שכרגע היא הראשונה) הייתה איפה שהיית מרגישה שאת מבינה יותר טוב מה אני מנסה להגיד.
חשבתי על זה
גם בזמן שקראתי וגם בזמן שכתבתי את ההודעה שלי, אבל אני חושבת שזו הפסקה על "ביקום מקביל…" שסגרה לי שם איזה פינה.
גם אני אהבתי את הביקורת השנייה
ובלי קשר, לז'אנר הזה של סרטים מסוף שנות ה90 על גברים-לבנים-צעירים-שהחברה-לא-מבינה-אותם והם פונים לאלימות מסוגננת, הייתי מצרף גם את המטריקס. (רק ששם המסר הוא 'החברה לא מבינה אותי, כי היא בכלל תוכנת מחשב שנשלטת ע"י אנשים בחליפות, בואו נשמיד את כולם ועל הדרך נהרוג המון עוברי אורח' – מה שהופך את כל העסק לקצת יותר בעייתי).
מטריקס הוא סרט מסוכן יותר מג׳וקר
אבל רק בתנאי שמחשיבים את השוטרים ואנשי הימ״מ בקרב הלובי כאנשים אמיתיים שנטבחו בגלל שפשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
אבל מה אם גם הם תוכנות? קצת קשה לקבוע את ההיגיון הפנימי של הסרטים האלה.
אולי כדאי להזכיר שנהג מונית
הוא מאמצע הסבנטיז, בדרך למטה מתחילת הניינטיז, התפוז המכני גם בסבנטיז וכלבי הקש אולי לפני.
אז הקולנוע מתעסק עם גברים לבנים שמתרסקים ומרסקים את סביבתם לאורך עשורים שלמים ולא רק בסוף המילניום.
וואו הביקורת הזאת הרבה יותר טובה מהסופית. אהבתי.
אני גם לא יכול שלא לתהות לעצמי אם באמת מדובר פה במעין מות הקולנוע (ההוליוודי המיינסטריימי).
הרי לפני שנה קיבלנו את ״החבר שלי דאהמר״ שמספר על נעוריו של ג׳פרי דאמהר מנקודת המבט של אחד החברים שלו בתיכון (ומבוסס על קומיקס שאותו חבר כתב).
הסרט מעורר סימפטיה כלפי דאהמר, אפילו יותר מהג׳וקר. רק שדאהמר היה אמיתי. הסרט כמובן יצא בלי רעש או דיונים לגבי כמה הוא מסוכן. ואני לא יכול להתנער מהתחושה שיש ניצול ציני של טרנד סרטי גיבורי על והיקום המורחב שלהם, ולמה בימנו בהוליווד לא רוצים לעשות סרט כמו ״ארתור״.
בקומיקס על דאהמר אגב יש דיסקליימר של המחבר (בסוף, לא בהתחלה) ושם הוא מציין שיש לו סימפטיה לדאהמר אבל בשום אופן אסור לנו לסלוח לו על מה שהוא עשה כי מהרגע שהוא הפך לרוצח הסימפטיה נשארת רק כלפי האדם שהיה בעבר.
האם היה עוזר לאנשים לראות דיסקליימר דומה ב״ג׳וקר״?
לגבי הג'וקריות שבסרט
ברור שהעובדה שמדובר בסרט בדמות מוכרת מעולם הקומיקס תרמה המון להצלחה שלו, וכן, הסרט יכל לעמוד בפני עצמו גם אם היה מדובר בדמות מקורית, בלי כל הקטע של הג'וקר. אולי אפילו תכננו לעשות את הסרט על אדם רנדומלי והמפיקים תעבי הבצע דחפו לשם שם מוכר כדי שיעשה יותר כסף.
אבל עדיין, יש ערך כלשהו בלקחת דמות מוכרת שבכל עיבוד שלה עד עכשיו הוצגה כהתגלמות של רוע וכאוס, והייתה התמצית לחוסר אנושיות, ולהציג אותה בצורה כזו אנושית ופגיעה שאפילו יכולה לגרום לצופה לעורר חמלה והזדהות כלפי הדמות בשלבים מסויימים. זה הופך את הסרט לקשה יותר.
ג'וקר סרט מדהים.
ואתם חייבים להתבגר מהפלצנות. לדעתי.
טוב, זה בהחלט נשמע כמו משהו שהג'וקר היה אומר
(ל"ת)
יפה לך לקרוא למגיב רוצח המונים
רק כי לא הסכים איתך על ביקורת
זה, לעומת זאת, לא ממש נשמע כמו משהו שהפנתר השחור היה אומר
(ל"ת)
ווקאנדה לנצח!
(ל"ת)
שום דבר לא אמיתי
אני חושש שאחד הפיספוסים בביקורת היא ההתעלמות מכך שהסרט הזה מגחיך אותנו.
הפי כל כך פסיכוטי, כל כך מנותק וחולה, עד שאי אפשר לדעת כלום, מה קורה מה לא קורה מה חלום ודמיון או פסיכוזה והכי חשוב מה מציאות ומה פייק. הסרט הזה הוא יצירת מופת שצריך לראות עד המשפט האחרון בדיוק. כי את הבדיחה הזאת, שהיא לא באמת בדיחה, אולי בכלל לא הבנו? אז כן יש פה מניפולציה כי מי הוא בעצם המספר? הפי? פיליפס? מי המבוגר האחראי שבורא לנו את העולם המשוגע הזה או שזו מין כניסה עם צוות צילום ישר לתוך החזיונות שלו? האם זה לא מין ״מטריקס״ אבל בלי התיכנון אלא רק קצר במטריקס, הזיה חשמלית כימית בתודעה? ואז מה אמת מה לא אמת מה קרה ומה סתם תוצאה, פס זנב השביט של מעבר של שתי מולקולות דופאמין מיותרות מסיב לתא ובחזרה? לכן זה כל כך מרשים. לא האלימות ולא הג׳וקר, כלומר כן זה מסוגנן וזה חשוב, והמשחק, אלוהים כמה שזה נהדר, אבל העיקר פה, כך אני מבין, זה שאני לא מבין כי אין לי שום כלים, פיליפס לא נותן לי שום כלים לצרוך את הסרט שלו ורק בסוף הוא עוד מסתלבט עלי: אין סיכוי שתבין. הבדיחה היא על חשבונך. אתה בכאוס.
אבל לא נורא כי צפוי פרק ב. אולי שם. החשש הגדול הוא שאם כמו המטריקס? עדיך שלא יהיה פרק ב ובטח לא גימל.
אם הכול כ"כ פסיכוטי ומוגזם, זה לא יוצר הצפה מוגזמת ואדישות?
(עוד?) לא צפיתי בסרט, אבל צפיתי לא מזמן בפרק האחרון (4.03) של "שרלוק" (עם אחותו) וזו הייתה ההרגשה שלי. הרגשתי שמנסים כ"כ לזעזע אותי ולהעלות את הרף שהגעתי לרוויה והכול כבר נהיה חסר משמעות, סתם מייגע. "הרע המשוגע" ימציא עוד דרכים להתעלל בגיבור ולהרוג חפים מפשע, הגיבור וחבריו ישלחו במצלמה מבטים מלאי אימה, ברגע האחרון יצליחו להציל עוד כמה בני אדם (או שלא) ו… ה"משחק" נמשך. עוד משימה ועוד משימה… לשם מה? נעשיתי כ"כ עייפה מהמניפולציות הלא נגמרות שלא הובילו לשום מקום שנטשתי באמצע, בלי חרטות. שותפי לצפייה שרד עד הסוף, וכששאלתי אותו אם החמצתי משהו מעניין הוא ענה שלא.
הרבה פחות פלאקטי ממה שנשמע מהתגובה
ועשוי היטב, לא הייתי מחמיץ את הסרט בגלל כמה תגובות שלא אהבו.
וזה למרות שהתגובה שנחשפת אליה, היה ראוי שתהיה ממוסכת ספוילרית.
כן לסרט כזה ביקום מקביל קוראים "נהג מונית"
כאמור, היה רוצה להיות
אבל ממש לא שם
נמאס לי מזה שחולי נפש מוצגים בתרבות הפופולרית כמעט תמיד כמסוכנים
איזה יופי, עוד סרט שמכפיש אנשים חפים מפשע הופך לבלוקבאסטר. חולי נפש הם אנשים שסובלים ממחלה שפוגעת בעיקר בהם עצמם, ובמידה מסוימת (באופן עקיף) בקרובים אליהם. אחוז חולי הנפש שנוקטים באלימות כלפי הסביבה הוא נמוך מאוד. רוב הרוצחים, האנסים, ההורים המכים והחלאות האלימות באופן כללי אינם חולי נפש, אלא חארות.
רוב חולי הנפש אינם מסוכנים לאף אחד – חלקם לא מסוגלים למידת תפקוד שתאפשר פגיעה באחרים, חלקם כבויים לחלוטין כתוצאה מתופעות לוואי של תרופות, חלקם אנשים רגילים שלא הייתם מנחשים עליהם. אם כבר, חולי נפש שלא מקבלים את הטיפול המתאים מסוכנים כמעט אך ורק לעצמם.
התפיסה השגויה שקיימת בתרבות כאילו חולה נפש מוגדר לפי מידת המסוכנות שלו לאחרים יוצרת עיוותים חברתיים שונים: פושעים שמנסים להתחמק מאחריות משפטית בטענות של אי כשירות נפשית, לוקים במחלות נפש שלא פונים לטיפול וסיוע בגלל הסטיגמה, אפליה נגד חולי נפש במגוון תחומים, סירוב לאשפז בכפייה אנשים על סף מוות שלא מסוגלים לבקש להתאשפז כי "הם לא מסוכנים לסביבה". מעולם לא נתקלתי בחולה נפש מסוג ה"פסיכופט אלים" שכל כך אוהבים בקולנוע. מה שכן נתקלתי בו הוא אנורקסים שהרעיבו את עצמם למוות ולא אושפזו עד שהיה מאוחר מדי, סכיזופרנים שהסבל שלהם ושל משפחותיהם לא קיבל מענה מתאים, ביפולאריים בתפקוד מעולה שנאלצו לשקר למעסיקיהם כדי להתפרנס, ובעיקר המון כאב של אנשים שסובלים מספיק גם בלי שכל מי שסביבם יפחד מהם ויתנהג כאילו יש להם קרניים וזנב.
סליחה על המגילה, אבל הנושא הזה ממש מכעיס אותי. די, הגיע הזמן שכותבים חסרי דמיון ירדו לחולי הנפש מהגב וימצאו לעצמם שק חבטות חדש, כמו תסריטאים חסרי מעוף שלא עושים תחקיר לפני שהם פוגעים באוכלוסיה שלמה שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד.
לא שאני בהכרח חולק על הנקודה שלך,
אבל אני רוצה להדגיש את הרעיון (הנפוץ) שכשלאדם יש תווית קלינית אז הוא מסכן וראוי לחמלה, וכשאין לו אז הוא חרא ומניאק. מאוד נוחה הפתולוגיזציה שמפרידה את האנשים ה"לא-נורמטיביים" לראויים לחמלה ולשאינם.
אני מבין את התלונה.
ומצד שני – כשמשתמשים בזה נכון מצליחים להעלות מודעות.
בין כל השערוריות נתקלתי בשרשור באינטרנט שבו אנשים עם בעיות נפשיות מדברים על הג׳וקר. הופתעתי לגלות הודעות מאד חיוביות. אנשים אשכרה כתבו שם שהם הרגישו שרואים את הכאב שלהם. היו כאלה שאפילו אהבו את האזהרה של הסרט – שבלי התמיכה הנכונה והתרופות ומה לא – מאד קל ליפול.
והסרט הרי אומר באופן חד וחלק שהמדינה צריכה לסייע לכל מי שמתמודד עם הבעיות האלה. הסרט הוא כתב אישום די חמור נגד החברה כמו שנכתב פה בביקורת.
פלוס, איפה הקרדיט לקהל? אני מאמין שרובנו יודעים שאנשים כמו ארתור פלק הם מיעוט.
ואני רוצה להוסיף
שנכון שהמסר המתקבל מהסרט הוא שאנחנו צריכים לעזור לחולי נפש ולספק להם תמיכה. אבל למה? כדי שיחיו בכבוד? כדי שיזכו להזדמנויות שוות? כי יש להם ערך כבני אנוש בפני עצמם? לא. אנחנו צריכים לתמוך בהם כי אחרת הם יתהפכו ויתחילו לרצוח אותנו.
הסבל של האדם החולה מעולם לא עניין אף אחד וממשיך לא לעניין. הסיבה היחידה להתייחס אליו היא אם הוא מהווה סכנה לחברה. לכן אף אחד לא הולך לראות סרטים על חולי נפש לא אלימים. הם פשוט לא רלוונטיים.
רק אציין שבקרב טרוריסטים - מוסלמים וגם גזענים לבנים - יש מחקרים שמצאו אחוז גבוה להפתיע
של בעלי עבר עם בעיות נפשיות ביחס לאוכלוסיה.
כמובן, זה לא אומר 'הם טרוריסטים כי הם חולי נפש', זה יותר מסובך מזה. אבל כן נכון לומר שיש שכיחות גבוהה יותר. כתבתי בזמנו בהקשר אחר נגד הסרת אשמה מרוצחים ותיוג אוטומטי כ'בעיות נפש' או דברים אחרים),
(https://mida.org.il/2017/01/03/%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F/)
אבל זה לא סותר את זה שכנראה באמת יש שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפש בקרב פושעים מסוגים שונים.
שתי דוגמאות:
https://www.ict.org.il/Article/2221/Lone_Wolf_Terrorism_Israel#gsc.tab=0
https://ctc.usma.edu/is-there-a-nexus-between-terrorist-involvement-and-mental-health-in-the-age-of-the-islamic-state/
(כמובן, כפי שמציין מחקר אחר, הסיכוי של בעל בעיות נפש להיות *קורבן* של פשע גדול מהממוצע ובוודאי גדול יותר מהסיכוי שלו *לבצע* פשע,
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK537064/,
אבל זה לא סותר את השכיחות הגבוהה יותר.
אלו הפרעות נפשיות מאוד ספציפיות
הנתונים שהבאת מעניינים, אם אני מבינה אותם נכון, הם לא בהכרח כל כך סותרים את העיוות הקולנועי (אני גם לא חושבת שניסית לסתור אותו).
המאמר הראשון מדבר על רצח של המשפחה הקרובה, שעד כמה שאני יודעת מתוייג כאיזושהי הפרעה נפשית. הוא גם מדבר על ההבדל בהתיחסות לגברים ונשים, ומעלה סוגיה מאוד רלוונטית ונכונה. אאל"ט תמיד דוחפים לאיבחונים האלו נרקיסיזם, משום שההנחה היא שהאנשים שרוצחים את הילדים ובני הזוג מהדיכאון, פועלים מתוך איזושהי חוסר יכולת להבחין בין עצמם למשפחה הקרובה. אז זה לא הוגן להתיחס אל זה כנטיות אובדניות נטו, אבל זו גם לא ממש מסוכנות לכלל הציבור. אלו לא אנשים שיעמדו בקניון וירססו את כולם עם שוט גאן.
המאמר השני מדבר גם על הרבה אנשים שסבלו מפסיכוזה ונטיות אובדניות, אבל לא על אבחנות פסיכיאטריות ספציפיות.
המאמר השלישי גם מכניס בעיקר הפרעות של דיכאון, פסיכוזה, נטיות אובדניות וPTSD שיש בנטיה כניראה אלמנט תורשתי, אבל זו תגובה סביבתית ולא הפרעה שהיתה מתפרצת בכל מקרה. הוא גם מזכיר העשרה בסכיזופרנים, אבל הם 2% מסך העבריינים שנבדקו, אז זה לא פקטור מרכזי.
לא ראיתי סרטים שהתעסקו במסוכנות של אנשים שלוקים בPTSD, בדרך כלל הקולנוע אוהב להתעסק בביפולריות וסכיזופרניה ומשתמש בכל מיני סממנים ספציפיים למחלות האלו. גם כשהסממנים מעוותים, בגדול הקולנוע יוצר איזושהי הפחדה מאוד גדולה מפגועי נפש מאוד ספציפיים ועיוות מאוד ספציפי, שלא לגמרי תואם את המאמרים שהבאת כאן. וזה חבל, כי אלו תמיד תצוגות משחק מאוד מרשימות, ונורא קשה להנות מהן כשחושבים על המשמעות שלהן בחיים עצמם.
יש דווקא כמה סרטים על PTSD שקופצים לי בשלוף.
שניים שמציגים את המתמודד עם PTSD בתור גיבור: פיניקס ב-I Was Never Really Here ואדם סנלדר ב-Reign Over Me.
ומנגד יש את טובי מגווייר ב-Brothers שמעלה גם את שאלת המסוכנות לחברה. גם סטאלון ב-First Blood בצורה מסוימת.
דווקא בנושא הזה נראה שיש שתי גישות דומיננטיות.
ודאי שהקולנוע מעוות, לא טענתי אחרת.
והערה אגבית לגבי הפסקה השניה שלך: זה נכון שרוצחי משפחה בד"כ לא מסוכנים לכלל הציבור, אבל לא דווקא אחרת. כשעוברים למשל על הדו"חות של ה-ADL (מאוד בעייתים, ובכ"ז) לגבי מעשי רצח קיצוניים בארה"ב, מתברר שרבים מהמקרים שהם מתייגים כמעשי רצח קיצוניים הם מעשי רצח *של קיצונים* שרצחו בני משפחה. מסתבר שהם נוטים להיות מסוכנים *גם* למי שבחוץ ו*גם* למי שבפנים.
קשה להגיד שזה מפתיע
(ל"ת)
אולי אבל זה נכון רק לגבי סוגים מסויימים של טרוריסטים.
טרוריסטים גזענים לבנים\ניאו נאצים, כן. טרוריסטים מוסלמים? הרבה הרבה פחות.
במילים אחרות, טרוריסטים גזענים לבנים הם פרינג' אלים כלפי פנים אבל טרוריסטים מוסלמים הם הרבה יותר מיינסטרים כלפי פנים.
אבל זו לא שאלה של מהו המיינסטרים?
כלומר, אני לא יודעת אם זה נכון, אבל להבנתי טרוריסטים מוסלמים צומחים בעיקר במדינות/אזורים של עוני גלובלי מאוד גדול ואוירה גלובלית יחסית אלימה. למשל זה הדיבור על דאע"ש, שרובם גויסו בגלל הכרח כלכלי ולא בגלל האמונה היוקדת או משהו, כי הם פשוט מגיעים מאזורים שהכסף יותר משמעותי מהאלימות. אז יכול להיות שזה לא שהם לא אלימים, אלא שרבים מסביבם אלימים במידה דומה?
לא.
זאת אומרת, ברור שטרוריסטים ממדינות עניות מגיעים ממדינות עניות, אבל אני דיברתי על טרוריסטים איסלאמיים במערב. מבחינה חברתית ההתנהגות שלהם, עד הקטע הלא נעים עם הטרור, היא בממוצע (יש חריגים, אבל בממוצע) יותר נורמטיבית *כלפי* החברה שמתוכה הם באים (כולל אחד שהציל חמישה ילדים מבניין בוער כמה חודשים לפני שהשתתף בפיגועי פריז של 2015). רובם ממשפחות של שני הורים, בניגוד לדור הצעיר של טרוריסטים גזענים שנוטה לכיוון משפחות חד-הוריות (מכל סיבה שהיא); יש גם הבדלים מאוד ברורים בסביבה: למשל מחקר אירופאי אחד טען שטרוריזם מוסלמי באירופה הוא עניין משפחתי, וברוב המקרים שאני מכיר אפשר למצוא קשרים 'בעולם האמיתי' וחבר-מביא-חבר; כמעט אי אפשר למצוא את זה אצל מקביליהם הגזענים. כן משותף שלא מעטים מבלים בכלא בדרך להקצנה. אבל עוני כשלעצמו הוא לא מנבא מספיק איפה יצוץ טרור ואיפה לא (יש גם מאמרים שמצאו שהשתתפות פעילה בטרור *עולה* כשמשתפר מצב התעסוקה, כי בני אדם, אם להשטיח קצת, יכולים להרשות לעצמם לחשוב על עוד דברים חוץ משרידה). חברה אלימה בהחלט מועדת לטרור יותר מחברה לא אלימה, זה ודאי.
תודה על הפירוט, זה מעניין ומתסכל.
(ל"ת)
טוב, הם רוצחים על רקע אידאולוגי, כלומר חבר'ה טובים
רק שטוב זה עניין סובייקטיבי, והקורבנות לא תמיד יגלו הבנה לאידיאל
מעניין מה המצב אצל טרוריסטים קומוניסטים (נראה לי טרנד של האייטיז)
תודה תמר.
(ל"ת)
במקרה או שלא, נחשפתי לשתי יצירות שעזרו לי לשים את הסרט הזה בפרופורציה לאחרונה. הראשונה היא הספר Mindhunter שכתב ג׳ון דאגלס, מי שהוביל את היחידה למדעי ההתנהגות של ה-FBI בתקופה העיקרית בה התקשורת רדפה אחרי סנסציות שקשורות לרוצחים סדרתיים.
בזכות הקריאה, אני יכול לומר ש״ג׳וקר״ הוא כנראה הסרט ההוליוודי המיינסטרימי הכי נאמן למציאות, בכל הנוגע ללתאר בן אדם חולה נפש שמתדרדר לרצח.
בנוסף, צפיתי בסרטו החדש של רוב זומבי, Three From Hell שלידו הג׳וקר נראה כמו סרט לכל המשפחה. אז פרופורציות, חשוב שיהיו לכולנו. הג׳וקר הוא לא סרט מסוכן. אם מישהו יבצע פשעים בהשראתו, אלה יהיו אנשים שיעשו את זה בין כה וכה בעיתוי אחר. כמו כל פשע שנעשה בהשראת יצירת אומנות (כולל בהשראת הג׳וקר) – אם תחקרו את הנושא תגלו שלכל דבר יש תקדים מחוץ לעולם האמנות שבסך הכל משקף את שלנו.
״ג׳וקר״ הוא לא סרט על ״אינסלים״, ״טרוריזם לבן״, ״גבר לבן ממורמר״ וכל שאר הדברים שאוהבים לזרוק בתקשורת היום.
אז מה על מה כן הסרט הזה? האמת, הסרט לא אומר לנו הרבה. הוא מהדהד הרבה בעיות חברתיות שמטרידות אותנו: פוליטיקאים מנותקים מהעם, מחסור בתשתיות שיטפלו ויזהו בעיות אצל השכבות המוחלשות של החברה, המתח בין ימין ושמאל ומנטליות האספסוף בשני הצדדים. אבל הסרט לא נוקט עמדה לגבי אף אחד מאלה, חוץ מדבר אחד שהוא גם הגורם לשערורייה ולתגובות החריפות סביב הסרט:
העובדה שיש לכולנו אחריות. ומי שממהר לטאטא את הסרט הזה מתחת לשטיח – הבדיחה היא על חשבונם. הג׳וקר ניצח אותם.
ואיך הסרט כסרט? מדובר בדרמת פשע בסגנון שהוליווד לא ראתה מאז שנות ה-70. הסרט מהדהד את ״נהג מונית״ ואת ״התפוז המכני״ עם הערך הבידורי שיש ל״רקוויאם לחלום״.
הוא מצולם באופן מרהיב וכולל פס קול מצמרר ומצוין (כבר הזמנתי את התקליט). וחואקין פיניקס שנותן כאן הופעה שהיא textbook של הופעת אוסקרים על כל המגרעות של הופעות כאלה, אבל בעיקר של כל הפלוסים שמגיעים איתן.
יש לסרט כמה בעיות, אבל מדובר בחוויה קולנועית מעניינת מאד.
הערך הבידורי שיש ל-"רקוויאם לחלום"?
(ל"ת)
כן.
מה שניסיתי לומר זה שהערך הבידורי של ״ג׳וקר״ שואף לאפס.
נזכרתי פה בויכוח העדיין-רלוונטי על השפעה אפשרית של יצירות אמנות:
https://www.fisheye.co.il/gone_girl_gone//#target-comment-895346
מעניין אם כל מכחישי התלונה של התיירת בקפריסין צפו בסרט המסוכן הזה, "נעלמת".
לא, לא מעניין.
(ל"ת)
בדיוק. זה לא מעניין.
כי נעלמת הוא לא סרט שהטה את הכף, כי האנשים שמתנגדים לתלונות של נשים וטוענים שרוב התלונות הן תלונות שווא, זה אנשים שממש לא צריכים סרט כדי להרגיש שיש בסיס לטענות שלהם.
זה לא מעניין כי זה לא טיעון.
כשיהיה לך טיעון שלא מתחיל בלזלזל במי שמולך, תחזור. בנתיים יש לי דברים מועילים יותר לעשות.
לא מזלזל בך אישית. אני הרי לא מכיר אותך.אם זה מה שהרגת - אני מתנצל.
יש הבדל בין לתקוף רעיונות לבין לתקוף אנשים.
חשבתי על זה רבות
וזה סרט שאני לא רוצה לקדם, בטח לא לשלם כרטיס. בשבילי זה לא רק מתחיל דווקא בג'וקר, אלא מהחוויה שלי מדדפול. כשראיתי את דדפול יצאתי עם טעם רע, לא בגלל שהיה קשה לי להתמודד עם דירוג כזה או אחר, פשוט זה הז'אנר האהוב עליי והיה משהו דורסני ברעיון של למכור רוע או חוסר מוסריות במסווה של גיבור, עם חשיבה, עם שבירת מסך רביעי. פשוט לתקוע חרבות ולהגיד משהו על קבב. יש סרטי R גם אלימים מאוד אבל משהו בגישה של "הגיבור" בסיפור היא לא נתפסת על החלטות שחיקת המוסר כמו השרדות של הגיבור, או ריחוק מסויים אינטלגנטי כמו שכתוב בביקורת.
לתת לדדפול ללבוש חליפה של גיבור ולתת לו עלילה שמצדיקה את כל החוסר מוסריות בצחוקים נותן לי טעם מאוד רע, אני לא יכול להסביר, כאילו כמה צריך לתת לחברה שלנו להשחית את עצמה לשם הבידור? וכבר אז שאלתי את עצמי מה השלב הבא סרט על נבל וזה יהיה לנו בידור? דווקא בדדפול 2 שהורידו את האכזריות בגישה משהו יותר התאזן, אבל גם שם, הקטע של הטיזר טריילר שדדפול עושה צחוקים שלבנתיים מבוגר נרצח ואז משתמש בו ככרית ואוכל לו את המצרכים. מה נסגר? מה הרעיון מאחורי זה, למה זה מצחיק בגלל שזה חולני? זה לא גורם לי להרגיש מצחיק, זה גורם לי תחושה לא נעימה בבטן שאני מפתח אנטי אמפתיה לדמות. וכן יש אנשים מנותקים שיכולים לצחוק על כל דבר ולא להיחשף לירידת מוסריות, אבל אני חושב שלחלק גדול זה פוגם גם אם לא בקטע ישיר.
מה הדוגמאות האחרות בעצם? שומרי הגלקסיה דווקא ידעו לנהל את התיעוב והאנטי גיבור למערכת היחסים או גניבות? בחלק השני, היה להם גם יציאות רעות, ההתייחסות של דארקס למנטיס שהיא פשוט מכוערת זה לא בדיוק הצחיק, כמו גם החלק של השיפוד שרוצח המונים בשניה עם שיר ברקע, לפחות זה היה מוגבל למספר סצינות נקודתי. גם ונום הצליח לפעול דיי טוב בנושא.
אני זוכר שנתתי ביקורת הפוכה למליפסנט ויחידת המתאבדים, שהם לא היו מספיק נבלים ואפילו פעלו כמו גיבורים, אז מה הנבלות בעצם? אבל במבחן התוצאה אני מבין שאני באמת מעדיף למען החברה שלנו שלא יהיו סרטי נבלים מלאים, זה כבר לא בידור, זה עיוות.
בחזרה לג'וקר, האביר האפל הוציא את הנבל הכי טוב, הג'וקר שם הוא תיאטרלי הוא מסוכן והוא פסיכופט. אבל יש לו מסגרת שהוא בסוף נכשל בהבנת האנושות בסוף הסרט ומוכיחים לו אחרת. הגו'קר שכאן לפי הבנתי מהביקורות, לוקח את האחריות זורק אותה על הצופים ולבסוף גם אין לו שום מסגרת של מסר של מצפון כנגד הג'וקר ואז יש את האפקט של הזעזוע. אם הייתה לדוגמה את דמות כמו באטמן או דמות מוסרית משמעותית שתנסה לעזור לו להילחם ברעיון שלו, להציב משהו, אולי הוא יכל לשמור לעצמו את קטגוריית הבידור. הדרך של לעשות את הכיעור "חי" בשביל זעזוע ולקרוא לזה מראה לחברה, זה ויתור על ביקורת רצינית ולהבין איפה אנחנו מציבים את הגבול בדאגה לחברה שאנחנו חיים בה. כמו שאמרתי יכלו לתת מסגרת מוסרית שתעביר אף יותר את המסר בכיוון הנכון. אבל בחרו לא לתת ל'יצירה' לעשות כרצונה בשביל שיהיה אפקטיבי בזעזוע אבל ללא שום אחריות.
אני לא אתמוך בסרט כזה, אני לא אמליץ עליו. ברור לי שאנשים יראו אותו בכל מקרה, אבל אני אעשה את שלי ויאמר את הקול הברור שלי למען החברה, חשוב לציין קראתי ביקורות רבות, בשביל באמת להבין את הרעיון בבעתיות לפני הסקנת המסקנות. וכמובן לאור התובנות מהסרטים שהזכרתי לעיל. אני אעדיף לתמוך בסרט שהוא לא "פורץ דרך" תרתי משמע שעדיין תחת קטגוריית בידור. אני מבין שכאלה כאן ואחקים לא נפגעו כנראה וגם לא הרבה צופים, אבל אני חושב שהרבה מקבלים שחיקה לרוע, גם אם לא בקטע שהם פיסכופטים שילמדו מהסרט לקום ולרצוח, פשוט יהיו כאלה שיושחתו מהסרט דווקא לטשטש את הבידור עם מציאות כואבת ובמיוחד נוער.
זו אומנם דוגמה אחת ואנחנו לא יכולים להיות אחראים לכל מצב, אבל כן, אין זה מקרי שלגו'קר יש השפעה עצומה ואף שלילית. הרצח בקולורדו היה בדיוק בהקרנת עלייתו של האביר האפל וזה לא היה מקרי, שהרוצח הושפע מהסרט הקודם וצבע את שערו כליצן. ואם הגו'קר הזה היה נחשב ללייט ביחס לנוכחי, אפשר להבין לאן זה יכול להתקדם.
אז זהו, זה הקול הברור שלי, לא אתמוך בסרטי נבלים. אתם לא צריכים חוויית השחתה באופן נדירה וייחודית אלא אם כן אתם מסוג האנשים שהומור ובידור מבחינתכם אין לו גבול ואתם "קרים" לנושאים המוצגים בכללי, או אתם טיפוסים מאוד שכלתניים. לא הייתי רוצה ששולי החברה תראה סרט כזה וגם לא כאלה שלא רחוקים מהשוליים. תפקידנו כחברה, לא לקרב את החברה אל האדג' ולומר זה לגיטימי, זו אומנות ולבחון לעתיד אם הסרט הזיק. הפוך על הפוך ממסקנת הלברוח מסרט כמו ג'וקר, אלא בגלל המודעות להבין שיש דברים שאינן בידור והסקנת מסקנות בריאה לחברה, לא תבוא בדרך הזו.
העניין הוא שבשביל רוצח המונים או רוצח סדרתי in the making, במידה והוא יושפע מהג'וקר -זאת עדיין תהיה טיפה בים. אף אחד לא מתחיל מסע רציחות בגלל סרט. זה שילוב של הרבה גורמים לפרק זמן מאד ממושך. לעיתים שנים.
זה מזכיר לי את האונס בבריטניה שהיה כביכול בהשפעת התפוז המכני, ואז דיברו על להוריד את הסרט מהמסכים. כשהאונס המדובר והפריצה לבית של הזוג בסרט זה בכלל משהו שקרה לסופר, אנתוני ברג'ס, והיה ההשראה שלו לכתוב ספר שמדבר על אלימות. פייר? זה נשמע כמו משהו שעורך הדין היה מייעץ לנאשם לומר בבית משפט כדי לקבל הקלה כלשהי. זה bait בשבילנו כחברה.
ובכלל, בכל הנוגע לרוצחי המונים ורוצחים סדרתיים – המציאות מתעלה על כל דמיון. ויש תקדים לכל כך הרבה זוועות. אז איפה נמתח את הגבול? אסור לדווח על זה בתקשורת גם? גם זה בעצם משחית את החברה ולא מאפשר הסקת מסקנות בריאה? מה שמעניין לי לדעת זה באיזה מעמד היית מוכן לדון בפושעים מהסוג הזה.
אגב, "ג'וקר" הוא אפילו לא סרט רוצחי ההמונים\סדרתיים הכי קשה שיש. לא מזמן יצאו "הבית שג'ק בנה" של לארס פון טרייר ו-"Three From Hell" של רוב זומבי. שניהם גורמים לג'וקר להיראות הרבה יותר קליל.
אף אדם לא יתחיל לרצוח רק בגלל סרט אחד
אבל סרט שכל כך מצליח בקופות מהווה חלק מהאופן שבו מוצגות לנו תפיסות חברתיות מוסריות שונות בתרבות. מבחינה הזו, הסרט עצמו לא מסוכן, אבל יחד עם עוד סרטים, סדרות, כתבות, מילות שירים וכדומה, יכולה להצטבר מסה שתשפיע על החברה כולה ובפרט על אנשים עם מאפיינים מסוימים.
לדוגמא, הייצוג שניתן במדיה לתלונות שווא על אלימות מינית הוא גדול בהרבה מההיקף האמיתי של התופעה, מה שיוצר את הרושם שזה דבר שקורה הרבה (בעוד שבמציאות, הבעיה הנפוצה היא דווקא אי-דיווח ופחד להתלונן). אז נכון שאם בסדרה משפטית איקס יש פרק על תלונת שווא של בחורה מניפולטיבית, זה לא מסוכן, זו דרך ליצור דרמה ועניין, אבל כשמתווספים עוד סדרה ועוד סרט ועוד מאמר דעה של איזה אימבציל ועוד התבטאות של פוליטיקאי ועוד פוסט ברשת חברתית וכולי וכולי, זה כבר מסוכן מאוד. כנ"ל עם רוצחי המונים – עוד סרט שמציג את הצד של הרוצח, עוד סדרה שאולי מביעה אמפתיה ואולי לא, עוד סיקור תקשורתי נרחב של עוד ירי מחריד בבי"ס בארה"ב שמוביל לעוד דיון בזכויות נשיאת נשק, עוד שיר נעורים זועם של "אף אחד לא מבין אותי הלוואי שיכולתי להרוג את כולם", עוד דוקיומנטרי על טד באנדי עם שחקן חתיך, והנה הנושא נמצא כל הזמן במודעות באופן שיכול להשפיע לרעה על אנשים פגיעים/מועדים לפורענות (לא מצאתי עבורם תיאור שאינו מביע עמדה, אז שמתי שניים שמבינים עמדות שונות).
השאלה איך זה משפיע בפועל על השטח, ואם באמת.
זה בהחלט נראה שיש תחייה של הז׳אנר ויהיה מעניין לבדוק בעוד כמה שנים איזה השלכה היתה על החברה. זה בהחלט תורם לפאניקה, ואפילו עכשיו היו דיווחים על אנשים שנמלטו מאולם בגלל שמישהו מחא כפיים במהלך קטע רצח.
חבל רק שכנראה לא יהיו מחקרים על ההשפעה של המדיה על תפיסתם של אנשים מועדים לפורענות. אגב, אם את מכירה מאמרים בנושא מהסבנטיז נגיד אני אשמח לשמוע עליהם. כשאני חיפשתי בזמנו לא ראיתי התעמקות בזווית הזאת. אני בהחלט מסכים עם ההנחה שלך שאנשים עם בעיות נפשיות שלא רוצחים (קרי הרוב) הם שקופים לתרבות הפופולרית.
אי אפשר לחקור את ההשפעה על אנשים מועדים לפורענות כל זמן שאין לך יכולת לקרוא מחשבות
אנחנו יודעים בדיעבד לזהות עבריינים, אבל לא יודעים תמיד להגיד מי עוד היה יכול להיות עבריין ויצא אחרת.
מעולה. ורק מדגיש את זה שכל הדיון הזה ספקולטיבי בלבד.
(ל"ת)
יש שאלות שאפשר לענות עליהן
מתוך הבנת המגבלה המחקרית. אולי בעבר, או בציבור הרחב, רווחת ההנחה שכל פגוע נפש הוא "מועד לפורענות" ואז אפשר לשאול מה מבדיל בין אלו לאלו, אבל מכיוון שרוב פגועי הנפש אינם אלימים לסביבה, עצם שאלה שכזו מטה את שאלת המחקר והתוצאות האפשריות.
הדיון לא ספקולטיבי, אבל צריך להיות מאוד זהיר באופן שבו אתה מנסח שאלה מחקרית ומתכנן כיצד לענות עליה. זה מתחיל בלהבין מה בכלל אפשר לשאול, ומה לא.
הדיון לא ספקולטיבי? הרי רק מקודם אמרת שצריך לקרוא מחשבות בשביל להגיע לתשובות בנושא.
שמעי, אני מסכים איתך במאה אחוז שרוב האנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות לא ירצחו ואני מסכים שבעשייה הקולנועית נמשכים למקרי קיצון.
אבל איזה מציאות זה מייצר? אין לנו באמת דרך לקבוע חד משמעית.
לא, שים לב לסיכום שלי: זהירות ותשומת לב באיך לשאול, ומה לשאול
אין לנו דרך להגדיר מי מועד לפורענות, בהנחה שאין לך מכונת זמן או מכונת שיבוט, כי אתה לא יכול לדעת מה היה קורה לאנשים נורמטיבים בתנאים אחרים.
מה המידע שכן אפשר לחקור? למשל, לחפש מה כן משותף בין עבריינים, ומכך גם אפשר לשאול איך אותן תכונות משותפות מתבטאות בכלל האוכלוסיה ולבדוק אם מוצאים העשרות בתכונות מסויימות. עדיין, איפיון של תכונה לא בהכרח הופכת אותה לגורם, היא יכולה להיות תוצאה, בדיוק כמו ההתנהגות העבריינית (או הקיטלוג כהתנהגות עבריינית).
התחלתי לכתוב כל מיני דוגמאות ותוספות, אבל זה סופר אוף טופיק ואני לא הגורם המוסמך בתחום, אז נראה לי מיותר.
אני כן מבחינה בין דברים ש*אין לנו דרך לקבוע חד משמעית*, דברים שיש לנו דרך לקבוע חד משמעית אבל *לא נבדקו* ודברים שאנחנו פשוט לא יודעים. ויש גם דברים שאנחנו כן יודעים. וגם מזכירה לך שגם אתה וגם אני לא באמת מומחים בנושא, ויש סיכוי שחלק מההסתייגויות של שנינו כבר ידועות לגמרי לאנשי מקצוע.
בכל מקרה, לגמרי ידוע שהרוב הכמעט מוחץ של פגועי הנפש לא מסוכנים לציבור (השתמשתי במונח הכללי יותר, עבריינות, ואני חושבת שרוב פגועי הנפש כן מגיעים למצב של התקלויות עם רשויות החוק אבל לא בגלל אלימות, אבל אין לי נתונים ואני לא מומחית).
כמה תובנות נדרשות
1. לא פסיכופת ( יש כאלה בסרט, אבל בתפקידי משנה): חואקין חווה מציאות שלא קיימת. הוא פסיכוטי על כל הראש.
אפילו העיר שמתוארת בסרט היא לא אמיתית- אנרכיה לא יכולה להתקיים לאורך זמן במקביל לשלטון חוק. כמו שתאונת דרכים לא נמשכת שעה ורבע.
פסיכוטים( בניגוד לחארות, אם נתייחס לכל ההפרעות שגורמות סבל לסביבה ושהחרא עצמו חי איתם בסדר)- לא מתנהגים ככה לאורך זמן. הם לא יכולים לנטוש את המציאות המדומה בה הם ממוקמים- בטח לא בלי טיפול- כך שלאחר שהם מתנקמים/ מתגוננים ממי שמתנכל להם- הם לא מסונכרנים- ולו בצורה מינימלית- עם המציאות , כך שהם בולטים מאד וקל לזהותם ולעצור אותם.
יש ,דרך אגב , הבדל מהותי בין "ביפולריים" ל"סכיזופרניים"( שניהם לא קשורים למופרעויות האנטי- סוציאליות למיניהן):
ביפולריים(ולא משנה איזה סוג)- אומללים רוב הזמן בגלל הדיכאון.
בסכיזופרניה הקשר עם המציאות מתרופף בדרגות שונות ובממשקים שונים- אך ללא קשר למצב הרוח.
יש ביפולארים עם אלמנטים פסיכוטיים. אבל הפסיכוזה "מתבלת" את הדיכאון.
בסכיזופרניה- אין אוכל. רק התבלינים.
כך שה"ג'וקר" הוא סרט פסיכוטי שעוסק בפסיכוטי.
שום קשר למציאות. אין טוב ורע. ובטח שאין בחירה.
שאלה
עד כמה הסרט הוא באמת סוג של "אוריג'ין גיבור על"?
כי אני ממש אנטי סרטים כאלה עם כוחות מיוחדים או משהו (מוזר, אני יודע).
אין כוחות מיוחדים, אוריג'ין לכל דבר ועניין
(ל"ת)
תודה
"סתם" אוריג'ין של דמות וסיפור מעניינים – אין לי בעיה, גם הסנדק יכול להיחשב כאוריג'ין.
שאלה אחרונה, אין צורך בידע מוקדם על הדמות וסרטים אחרים נכון?
זה לא בידיוק
זה לא בידיוק סרט אוריג'ין או סרט גיבורי על בכלל.
במקום הג'וקר יכל להיות אדם רגיל וזה היה בערך אותו הסרט.
אין צורך לדעת כלום על הדמות או סרטים אחרים, יהיו איזה 2 רפרנסים שתפספס.
אחלה תודה
(ל"ת)
שתי הביקורות מצויינות
בעיקר בגלל שהן משקפות מאד את התחושות שאני הרגשתי בזמן הצפיה. חרשתי היום על ביקורות רבות אודות הסרט, ומכולן, שלך היתה עבורי המוצלחת ביותר.
אציג רק הערה אחת לגבי הפסקול, שאמנם היה יפה, אך לטעמי היה מכתיב מדי. אני לא אוהב שהמוזיקה משתלטת על הסצינה ומסבירה לי בפול ווליום שעכשיו צריך להיות בדיכאון.
זה לא בידיוק
זה לא בידיוק סרט אוריג'ין או סרט גיבורי על בכלל.
במקום הג'וקר יכל להיות אדם רגיל וזה היה בערך אותו הסרט.
אין צורך לדעת כלום על הדמות או סרטים אחרים, יהיו איזה 2 רפרנסים שתפספס.
סרט אדיר שהוא אגרוף לבטן
עוד כאלה בבקשה.
חואקין פיניקס פשוט מדהים, מאמין שיקבל על הסרט הזה את האוסקר שכל כך מגיע לו.
פשוט הזוי לחשוב שסרט כזה הגיע מטוד פיליפס,פשוט מדהים הירידה ותשומת לב שלו לפרטים, לגמרי ברמה גבוהה.
ולבקר את הסרט על כך שדמויות המשנה לא טובות או מפותחות במיוחד זה פשוט לפספס את המטרה, הסרט הוא במאה אחוז סרט של הג'וקר והדמות שלו ואיך הוא רואה את העולם והאנשים שסביבו, אין סצינה אחת שהוא לא מופיע בה וזה פשוט שטוד לא רצה להתעסק בשום דמות אחרת חוץ מארתור, פיתוח של דמויות המשנה זה לא משהו שעניין אותו.
סרט מדהים
לגמרי לא מסכים עם יהונתן שהסרט הוא לא בהכרח טוב. זה סרט מאוד טוב ויש פה הרבה יותר מרק תצוגת משחק מופלאה של חואקין פיניקס. וכן הסרט הוא הצגה של בן אדם אחד וזה לא באמת מזיז לי שאין אפיון עמוק לדמויות המשנה. גם לנהג מונית שצויין בביקורת לא היה אפיון עמוק לשחקני המשנה, אולי חוץ מדמותה של ג'ודי פוסטר.
צריך עוד כמה ימים לעכל את הסרט אבל יש סיכוי שזה הסרט האהוב עליי בשנת 2019
לגבי הצורה בה הסרט התקבל
קודם כל הסרט נהדר, אולי אכתוב את דעתי עליו בהמשך.
אבל שאלה שמציקה לי לאורך החודש האחרון, מה בדיוק קרה וגרם לכך שהסרט כמעט קיבל 180 מעלות ביחס אליו מהמבקרים? זה התחיל בביקורות מטורפות וזכייה בפסטיבל ונציה, והיום הסרט נמצא על 68% בבלבד בRT, כשהביקורות השליליות עליו נראות כמו תחרות פנימית בין המבקרים על מי קוטל את הסרט יותר.
אז, מה לעזאזל קרה כאן?
לדעתי רוב הביקורות השליליות לא לעניין
הטענות בביקורות השליליות הן בעיקר סביב אלימות היתר וה"מסוכנות" של הסרט שמעודד גיבור רצחני ומציג ב"חיוב" חברה ריקנית. ראיתי גם טענות שמתייחסות לצבע עורו של הגיבור.
עכשיו, כל דעה לגיטימית אבל ביקורות סרטים צריכות להתרכז בעיקר באיכות הבימוי, המשחק, הצילום והעלילה. את השאלה אם הסרט "מסוכן" או לא לגיטימי לציין אבל שלא ישקללו נקודות כאלה בביקורת, ובטח לא טענות גזעניות. ביקורת שטוענת שהמשחק אכן פנטסטי והבימוי נהדר ועוד הרבה נקודות חיוביות אבל הציון הסופי נמוך מאוד בגלל הטענות הנ"ל היא לא מקצועית בעיני.
אני במקומך הייתי מבטלת מנוי
(ל"ת)
(אני לא בטוח שמה שהוא כתב היה ספציפית דיס על הביקורת למעלה)
(ל"ת)
כן, הבנתי
אבל לא הבנתי את הקביעה שלא מקצועי להתיחס לתוכן וצריך להתיחס לבימוי, משחק וצילום.
וואלה, תן לי כל יום סרטים עם סיפור ממש טוב, ואני מוכנה שחלק מהמרכיבים הנוספים יהיו רק משביעי רצון. אני לא קולנוענית, וכשאני מגיעה לראות סרט אני רוצה שיבדר אותי (לאו דווקא מהאספקט הנהנתן, אני סבבה עם טרגדיות וכו'). פחות אכפת לי לאיזו רזולוציה הגיעו באפקטים, ושכל האור הוא טבעי וכל הסרט סינגל שוט וכל מיני שטיקים שמעניינים קומץ של מביני דבר.
אם הבנתי את ערן ל. נכון, לא הבנת אותו נכון.
הוא לא אמר שצריך להתייחס רק לצילום, בימוי, משחק ולעלילה בלי להתייחס לתוכן (אחרי הכל, 4 הדברים לעיל הם חלק עצום מהתוכן, אם לא כולו). הוא אמר שאם הבימוי והמשחק וכו' טובים, והסרט כסרט עשוי טוב, והתוכן שלו הוא טוב, אז צריך להתייחס אליו כאל סרט טוב, ולא להוריד מערכו אם יכול להיות לו מסר מסוכן או אם אתה חולק על תפיסת העולם שמוצגת בו. אפשר להתייחס לזה שהסרט מסוכן ולחלוק על תפיסות העולם שמוצגות בו, אבל זה לא סיבה להוריד מערכו של הסרט כיצירה.
אבל 'מסוכן' זו דעתו על העלילה
זה פחות סטרייטפורוורד ממילות תואר אחרות, אבל זה רלוונטי לתאור העלילה. אני יכולה לחשוב, לחיוב ולשלילה, על כל מיני עלילות של סרטים או של ספרים שהשורה התחתונה של העלילה שלהם שונה מאוד מדעתי על עצם חוויית החשיפה לעלילה. בסוף השורה התחתונה הזו גם נשארת כשהצפיה נגמרת, ובמידה מסויימת זה הופך אותה לחשובה יותר.
נגיד שיש במאי, ונגיד שהוא עשה סרט.
הסרט שהוא עשה הוא מדהים. העלילה שלו לא מפסיקה להפתיע, הדמויות עמוקות ומורכבות וכתובות בצורה הכי אותנטית שיש, התהליך שהם עוברות במהלך הסרט הוא נפלא ומרגש. בנוסף, המשחק מצויין, הצילום יפהפה, והבמאי ידע בדיוק איך להשתמש בשפה הויזואלית כדי לספר את הסיפור שלו. הכל מושלם. אבל מה? מהסרט יש סאבטקסט שההתחממות הגלובאלית היא שקר של 0מולנים, והסרט יוצא נגד התנועה נגד ההתחממות הגלובלית. אגב, הסאבטקסט נשזר לאורך הסרט ביד אומן ולא בצטרה מאולצת והמסר הועבר בצורה הכי טובה שרק יכלו.
זה, לפי דעתי, מסר נורא. אבל איך בדיוק זה לוקח מהבמאי את עבודת המופת שהוא עשה עם הכלים הקולנועיים שניתנו לו כדי ליצור את הסרט הזה הכי טוב שהוא יכול? למה זה צריך להוריד מהערך של הסרט?
במקרה כזה, אם חס וחלילה משתמשים בשיטה הנוראית של דירוג בינארי, לא צריך להוריד ולו נקודה לסרט רק בגלל מחלוקת בדעות בין המבקר לבמאי, כי זה לא קשור לסרט, זה רק מסביב לו ולא נחשב כחלק מהיצירה האומנתית והעשייה שלה, אלא משהו שזז בציר מקביל ליצירה. אפשר להוריד ציון לדעות של הבמאי ולתת לו 7.8/10 על זה שיש לו דעות של ילד ובגלל שיש יותר מדי מים.
זה לא מוריד מהערך של עבודת הבמאי, למרות שאפשר להצטער על האופן שבו הוא מנצל את הכישורים שלו
זה כן יכול להוריד מהערך של הסרט אם לדעתו של המבקר המסר – שהוא חלק מהתוכן של הסרט – הוא מסר עם השלכות שליליות. זה לא צריך להיות הקריטריון היחיד, אבל זה קריטריון לגיטימי במסגרת המכלול שעל פיו שופטים סרט. "הארי המזוהם" הוא סרט שנחשב לאחד מסרטי המשטרה הגדולים ביותר בכל הזמנים, אבל גם רוב המעריצים שלו מודים ומציינים בביקורות שלהם שהמסר של הסרט, על איך בלי כל יפי הנפש המעצבנים האלה שלא נותנים לשוטרים להכניס מכות רצח לחשודים כבר מזמן היו לנו רחובות בטוחים יותר, הוא מסר מבחיל.
המבקר הוא לא מורה בחוג לקולנוע.
התפקיד שלו הוא לא לחלק ציונים לסרטים על פי מדדים סובייקטיביים של עשייה קולנועית. המבקר עובד בשירות הקהל, והוא צריך לספר לקהל כמה הסרט מומלץ לצפייה. מתבקש שהמסרים שקיימים בסרט ישפיעו על זה. אם קיים סרט כמו שתיארת, אני כקהל ארצה לדעת את זה, והתפקיד של המבקר הוא לספק לי את המידע הזה. מבקר שיגיד לי שזה סרט מופלא ונהדר ולא יציין את זה שהסרט מנסה לדחוף את כולנו לאבדון, הוא לא מבקר טוב, כי הוא השמיט מידע שחשוב לקוראים. שום דבר שהמבקר יכתוב לא יכול לגרוע מהאיכויות הטכניות של הסרט, אבל זה לא תפקידו של המבקר לתת פידבק אישי לבמאי על האיכויות הטכניות של הסרט. המבקר עובד בשביל הצופים, והוא מסקר את הסרט כמכלול. אין לו שום מחויבות להתייחס דווקא לעשייה קולנועית ולא למסרים.
אחת הבעיות שקיימות עם דירוג מספרי / כוכבים, היא שאין קונצנזוס לגבי מה הוא מייצג. לדעתך אולי הוא מייצג את האיכויות הטכניות של הסרט – ממש כמו הציון שאתה מקבל על המאמר בפסיכומטרי שאינו קשור לעמדה שמוצגת במאמר, אבל אני אהמר ואומר שאתה בדעת מיעוט. אנשים אחרים חושבים שמשמעות הדירוג הזה היא עד כמה הסרט מומלץ לצפייה – מדד שבהחלט מושפע מהמסרים בסרט – למרות שזה לא מאד הגיוני כי במקרה כזה היה צריך להיות דירוג שונה לקהלים שונים ואפילו לאנשים שונים. הדירוג הזה יכול גם לייצג את חוויית הצפייה, ששוב, מושפעת מהמסרים בסרט. כשאני משתמשת בדירוג כוכבים, אני ממש לא מנסה לקבוע עד כמה הסרט עשוי היטב מ-0 עד 5. אני אומרת כמה הסרט טוב *בעיניי*, וכמה *אני* אוהבת אותו (בנקודה הזו בזמן), ואם הוא סרט פוגעני או מסוכן בעיניי, אני כנראה לא אוהב אותו במיוחד.
השאלה היא אחרת
אם יש סרט מהנה מעניין וכיפי מצולם וכתוב טוב עם מסר רע זה אומר שצריך אוטומטית לא להמליץ עליו?
אני חושב שבמיוחד בעידן שלנו כשקוונטין טרנטינו הוא הצלחה כל כך מסחררת המסר הוא לא חזות הכול.
אוטומטית? בטח לא.
פה נכנס עניין השיקול דעת שהוא סובייקטיבי. וביקורת היא סובייקטיבית במהותה, אז התשובה היא
זה בהחלט תחת שיקול דעתו של המבקר לכתוב המלצה שלילית על סרט שהוא חושב שהוא מסוכן, גם אם כל שאר הפרמטרים הטכניים נחשבים מוצלחים
ממש לא ואני לא חושב שזה מה שנטען כאן
כפי שאתה יכול לטעון "התסריט גרוע, אבל הבימוי מצליח להפוך את הסרט לחוויית צפיה ראויה" כך אתה יכול לטעון "רצוי שאנשים לא יקבלו רעיונות מצפיה בסרט הזה, למרות שהוא עשוי טוב."
ושוב, יש סרטים שבהם הרמה הרעיונית היא-היא מה שיוצרי הסרט ניסו לכוון אליו את הצופים (חלק גדול מהסרטים המועמדים לאוסקר, למשל) ולכן הוגן לתת לרמה הרעיונית יותר משקל כשכותבים ביקורת עליו.
זה גם עובד הפוך?
כלומר, מישהו עשה סרט ממש רע מכל הבחינות, אבל יוצא ממנו מסר שקורא לעזור לזולת ולהיות אכפתי כלפי השני ושכולנו בני אדם או משהו, האם זה מעלה את הערך של הסרט? האם זה הופך אותו לשווה צפייה?
לדעתי, ממש לא. אז למה שבכיוון הנגדי זה פתאום כן משפיע? אפשר להגיד שזה מסוכן, והשני לא פוגע באף אחד, אבל כמה זה באמת מסוכן? אי אפשר לסמוך על הצופים שיעשו את השיקולים שלהם בעצמם? בכל אופן, לפי דעתי זה סוג של צביעות שבמקרה אחד ערך הסרט לא עולה ובמקרה השני ערך הסרט יורד.
אפשר להגיד שסרט רע עם מסר יפה הוא באמת שווה צפייה, אהל אני ממש לא חושב שזה נכון.
הדיון הזה גרם לי להבין ששיטת דירוג בינארית היא ממש בעייתית.
במקרים כאלה, לפחות. אם אני אקרא מבקר שאומר שהסרט שהוא ראה הוא מהטובים שצפה בהם, אבל מתעורר ממנו מסר בעייתי ומסוכן ולכן הוא לא ממליץ על הסרט, אני אבין ממנו, בין היתר, שהסרט הוא מהטובים שהמבקר צפה בהם. אם הייתי צריך לתת ציון בינארי לסרטים הכי טובים שראיתי, כנראה שלרובם אתן מעל 9.1. במקרה הזה, בגלל הסכנה שבסרט המבקר יכל לתת לו לו 4/10 כי הוא גורם לאנשים מסויימים לצאת לרצוח וכי יש יותר מדי מים. לא מהציונים שאני הייתי נותן לאחד מהסרטים הכי טובים שראיתי.
במקרה כזה הטקסט עצמו והציון הסופי משדרים שני דברים שונים לחלוטין. זה בעייתי.
במקרה הזה שמתי לב שאני כתבתי מלא פעמים "במקרה הזה" ודומיו בטקסט הזה. עמכם הסליחה.
לא, זה לא עובד הפוך
כי סרט רע הוא בין היתר סרט שמעביר את המסר שלו בצורה גרועה. אין טעם לדון על מסר של הסרט אם הסרט לא מספיק טוב כדי להעביר אותו; המסר, במקרה כזה, מחורבן כמו יתר הסרט ללא קשר לתכנו.
ואם הוא מעביר אותו טוב?
בדרך כלשהי, הרבה דברים בסרט רעים, אבל את המסר הוא מעביר טוב. אז כן, צריך להעלות מהערך שלו כי זה משהו שהוא עשה טוב, אבל לא כי הסרט מעביר מסר טוב, אלא כי הוא העביר אותו טוב. טם הוא היה מעביר מסר רע, אז צריך להעלות את הערך כי הוא עשה משהו אחד טוב – להעביר מסר. גם אם הוא רע.
כשאני חושב על זה, זה סיבה נוספת לא לראות סרט אם הדבר היחיד שטוב בו זה שהוא מצליח להעביר בצורה טובה מסר רע. בגדול, אפשר להסכים שדירוג בינארי פשוט לא עובד במקרים כאלה, וגם בהרבה עניינים אחרים. וכן, צריך לציין שהסרט בעייתי והצופה יבין מזה מה שבא לו.
לא בהכרח
חשבתי למשל על שני ספרים של אורסון סקוט קארד, "המשחק של אנדר" ו-"קול למתים". בפני עצמם, מדובר בספרים מלאי אהבת אדם וחי, שמכירים במגוון האפשרויות של החיים ביקום כולו. המסר שעולה מהספרים האלה הומניסטי ברמות שאני אישית חושב שנדיר למצוא במקומות אחרים. אבל כשיודעים מי כתב את הספרים האלה, ומה עמדתו, ואז קוראים את הספרים בעיון רב תוך הקשר חיצוני, אפשר למצוא סימנים לכך שהמסר הוא די הפוך. קראתי ביקורת שהאירה את עיני בעבר על המסר וגרמה לי למצוא בו מסר אנטי הומניסטי. אבל במקרה הזה, קל לי להתעלם מכך, כי המסר האמתי, ככל הנראה, מוחבא עמוק עמוק בתוך היצירה, עד כדי כך שהיצירה חוטאת לו בסופו של דבר, ומביעה משהו אחר לחלוטין. והמסר האחר הזה, בנוסף לעוד דברים, כמו בניית עולם, דמויות מרתקות, עומק פילוסופי וכו', גורמים לכך שמדובר ביצירות מופת אדירות.
אני ממש לא חושבת שיש איזשהו מסר שלילי בשני הסרטים האלו.
אני זועמת על אס"ק, ובימים אלו אני קונה את הספרים שלו רק מיד שנייה, אבל אני לא חושבת שצריך לחפש רטרואקטיבית את הדעות המחורבנות שיש לו היום בספרים שכתב לפני 30 ומשהו שנים. נוח לחשוב על זה בצורה בינארית – אנחנו במלחמה עם קארד ותמיד היינו במלחמה עם קארד – אבל זה לא כל כך פשוט. אפשר למצוא הקשרים לאידיאולוגיה הנוכחית שלו ביצירות האלה – בפרט, החיבור לדת והעניין המוגבר שלו בחברות אנושיות מתפקדות על חשבון האושר של אינדיבידואלים – אבל בעוד הספרים המאוחרים שלו כבר נגועים ברעיונות דתיים מטרידים*, מי שמוצא כאלה במשחק ובקול למתים מוצא אותם רק כי הוא ממש מתאמץ לחפש אותם.
אני מפחדת להימחק מפאת גלישה לאוף טופיק אבל אסיים ואומר שגם אם המשחק של אנדר מסתיים במסר שהוא לא לטעמכם, קול למתים פחות או יותר מתקן אותו כשהוא מציג את רמות הזרות של דמוסתנס.
*אני לא אומרת חלילה שכל הרעיונות הדתיים הם מטרידים, אני אומרת שלקארד יש רעיונות דתיים מטרידים, תודה.
ספרים, כמובן.
גם אם הייתי מוכנה להכיר בקיומו של הסרט, הוא לא היה קשור לקארד.
זה אכן אוף
אז גם אני אנסה לתמצת ולהגיד שלדעתי קארד יצר עולם כל כך מהודק ומדויק, שמתמקד בייחודיות ובמורכבות של החיים באופן כללי, והחיים האנושיים בפרט, עד שבסופו של דבר חלק משמעותי מתפיסת העולם שלו פשוט לא יכול היה לבוא לידי ביטוי שם. כשמחפשים מוצאים את הכוונה שלו. לא בכוח, לא בכפיה,לא מתוך הנחת המבוקש ומתוך מאמץ עילאי, אלא כי זה שם. אבל זה כל כך לא מתאים לסך הכול, שאפשר להתעלם מזה לחלוטין. אולי זה מצב בו יש שני מסרים סותרים שמתקיימים זה לצד זה, אחד משפיע יותר מהשני.
מהודק ומדויק? דווקא מחורר למדי
בקריאה ביקורתית… אבל מסרים סותרים ממש לא מצאתי בשני הספרים הנ"ל, ולעומת זאת מי שקרא את סדרת הצללים יודע שלא היה לו כל קושי להכניס אליה מסרים דתיים–שמרניים (די מבחילים בעיניי), ולא חסרים מסרים נוצריים מאוד בספרים אחרים שלו (טוענים למשל שסדרת "אלווין מייקר" מורמונית למדי, צריך להכיר כדי להבין). בקיצור, כשהוא רצה לדחוף מסרים דתיים קרובים לליבו הוא עשה זאת בלי קושי, ולכן אם משני הספרים הנ"ל עולים מסרים אחרים, זה לא במקרה, בטעות או כי "חלק משמעותי מתפיסת העולם שלו פשוט לא יכול היה לבוא לידי ביטוי שם". הוא הסופר, כל מה שהוא היה רוצה שיבוא לידי ביטוי היה פשוט יכול לבוא לידי ביטוי.
כאמור, זה אוף
אז אין יותר מדי מקום לפרט. אנסה להתייחס בקצרה: לא קראתי הרבה מאוד זמן את שני הספרים, אז אני בכל מקרה לא יכול להתייחס נקודתית לטענות שלך. אני זוכר שכשקראתי אותם מצאתי שני ספרים שיוצרים עולם שלם ומציאותי (בתור עולם של מדע בדיוני שנכתב לפני שלושים שנה כמובן), שבהחלט יכולתי לדמיין את עצמי כחלק מתוכו. אני גם זוכר כמה נדהמתי מהיחס לתרבויות אחרות והכבוד הרב שהכותב, דרך הדמות של אנדר, רוכש להן, במיוחד בספר השני. בכל מקרה, אני מסייג את דבריי ובהחלט יתכן שאת מדייקת יותר ממני.
בנוגע לחלק השני של מה שכתבת, הכללי יותר, אני חושב שחלק מתהליך הכתיבה הוא לנסות לחבר את כל החלקים ביחד, ליצור עולם קוהרנטי וברור ולא לנסות לדחוף בכוח מסרים שלא מתאימים לתמונה הכוללת. בספרים הראשונים קארד הצליח יותר, כי הוא דחק לשוליים את התפיסות שלו, כמו שבאו לידי ביטוי בספרים, ואילו בספרים מאוחרים יותר הוא נכשל. ולכן הספרים הראשונים מצוינים ואפילו יצירות מופת, והאחרות לא. לדעתי, בהחלט אפשר לכתוב במטרה להציג מסר אחד ולהשיג בסופו של דבר מסר אחר. זה בהחלט קורה, כי יצירה היא דבר מורכב מאוד. לוקח המון זמן לכתוב ספר, כותבים אותו בחלקים, שמחברים בסוף ביחד, ואז עורכים. בהחלט יתכן מצב בו הסופר הולך לאיבוד בכתיבה, או שמגיע לדרך צדדית שהוא לא חשב עליה ומתאימה יותר למה שכתב עד אותו רגע. זה אולי כישלון של הסופר, להשיג את מטרתו, אבל הצלחה בכל קנה מידה אחר. ובהחלט לא מוביל בהכרח לספר גרוע. לפעמים הניסיון לכפות מסר עלול לעוות את התוצאה הסופית, כמו שכתבתן מעלי.
אז אתה טוען שקארד הצליח כי הוא בעצם נכשל?
כלומר גם בספרים המצליחים הוא תכנן לדחוף את משנתו המורמונית/שמרנית אבל איכשהו בטעות יצא לו מסר הפוך? אף על פי שהוא עבד על הספרים האלה שנים רבות ("המשחק של אנדר" היה קודם כל סיפור קצר, והוא הפך אותו לנובלה כדי לכתוב את "קול למתים") הוא רצה אבל לא הצליח לספר אותם כדי שיעבירו את המסר שהוא רצה? זו טענה תמוהה מאוד בעיניי.
כן, במידה מסוימת
אני טוען שהסיפור לפעמים מכתיב את עצמו. יוצאים מנקודת מוצא מסוימת, העלילה מסתעפת ומגיעים לנקודה שלא ציפינו להיות בה. נקודת המוצא היא בשליטתו של הכותב, ההמשך פחות. יכול להיות שהוא התכוון לדבר אחד, והמסר שבסופו של דבר התקבל הוא אחר, כי הוא פשוט לא התאים. סופר טוב יזרום עם השינוי. בסופו של דבר יש שרידים או סימנים למסר המקורי. כשמחפשים מספיק מגלים אותם, אבל הסך הכול מבטל אותו, או לפחות מסווה עמוק. דווקא בגלל שקארד עבד שנים על הספרים, אני מאמין שהוא שינה, הוריד או הוסיף דמויות או עלילות ראשיות ומשניות, כדי שיתאימו לסיפור.
אני לא חושב שהוא ניסה לכפות מסר. אני חושב שזו הייתה נקודת המוצא שלו. דווקא המסר היה זניח יחסית בסופו של דבר ולכן הוא הגיע לתוצאה הזו (באופן היפותטי במקרה הזה. כי כאמור לא קראתי את הספרים הרבה זמן. לפחות לפי מה שאני זוכר).
אני לא שונא אותו
ולא צריך לוליינות מחשבתית כדי לקרוא ספרים שלא תואמים את השקפת העולם שלי. אני מרוחק מנקודת המבט שלו ומרגיש ניכור כלפיה, לא כלפיו. אני אישית לא מחרים אף אחד כעקרון. את הספרים האלה קראתי כשכבר ידעתי מה הוא חושב ולכן לא ציפיתי לכזה ריחוק מאותה נקודת מבט.
זה גרם לי לחשוב על הפער הזה ולנסות להבין אותו. מדובר באדם דתי, שהיה דתי כבר בכתיבת הספרים, ובתוך הספרים האלה שלו ניתן למצוא מסרים דומים לאלה שהוא מפיץ היום. ההבדל הוא שהוא לא נתן למסרים הספציפיים האלה להשתלט על הסיפור. לא כי הוא לא ידע מה היעד הסופי של הסיפורים שיצר, ככל הנראה (אם היה מחויב אליהם ולא ראה לנכון לשנות אותם) אלא כי הוא לא ידע את הדרך לשם. והדרך ככל הנראה חייבה אותו לשנות את המסרים או להצניע אותם. לא בכוונה. אני לא חושב שהוא כתב ספרים שנועדו להפיץ מסרים הומניסטיים. אני חושב שהוא הניח את המסרים שלו בצד לטובת בניית עולם ועלילה טובה.
אולי, אם אני אתן לו קרדיט גם היום, הוא באמת מאמין במה שכתב אז, ולא רואה סתירה? אנשים מורכבים. הוא בהחלט יכול להאמין בערכים הומניסטיים מסוימים ולשלול אחרים, ואז לתת ביטוי לערכים האלה בספרים כי זה מה שמתאים לו.
פייפר ענתה לך יפה; התהליך שאתה מתאר לא מתאים לעובדות הידועות
תן לו קרדיט שזה לא "יצא לו" והסיפור לא "הוביל אותו" אלא הוא שהוביל את הסיפור בדיוק למקום שהוא רצה. שוב, קארד אמר מפורשות שהוא כתב את "אנדר" בתור רומן (אחרי שכבר היה סיפור קצר) רק כדי להגיע ל"קול המתים", וזה סיפור שכל כולו מבוסס על המסר הזה ובנוי סביבו. אי אפשר לטעון שזה מקרי או למען סיפור טוב וכו'; זה פשוט לא מסתדר (אגב, ספרי ההמשך בסדרה כבר לא היו מתוכננים מראש, וזה אכן ניכר…).
טוב, מקבל
כתבתי כבר שאני לא מספיק בטוח בנוגע לספרים האלו אז אני בטח לא אתעקש וככל הנראה שתיכן צודקות ספציפית בנוגע לקארד. זו מחשבה שעלתה לי בלבד בהתבסס על מה שהכרתי. לא כתבתי פה מאמר אקדמי ולא צריך לעשות פה ביקורת עמיתים על העובדות בנוגע לדוגמה. הטיעון המרכזי, מה שרציתי להגיד, הוא שהמסר שעולה מתוך היצירה הוא לא בהכרח המסר אליו התכוון היוצר. ולפעמים הכשלון הזה של הסופר הוא גם הצלחה, שלו ושלנו. יצירה שלמה, בטח יצירת מופת, היא בדרך כלל פרי של עבודה רבת שנים שבה יש אינסוף נקודות שבהן צריך לחשב מחדש את המסלול. שלא לדבר על כך שאנשים הם מורכבים ולעתים רוצים להגיד דבר אחד אך בפועל אומרים דבר אחר, כיוון שצורת המחשבה שלהם השתנתה או שהם עצמם מאמינים במסרים סותרים. אנסה לחשוב על דוגמה טובה יותר ומבוססת יותר שמתאימה יותר לסרט הזה.
"המסר שעולה מתוך היצירה הוא לא בהכרח המסר אליו התכוון היוצר"
זה בהחלט נכון, אבל שוב, לא במקרה שבו המסר אינו "עולה מתוך" אלא נאמר מפורשות שוב ושוב…
אני לא יודעת מה הייתה צורת המחשבה של קארד בעבר או אם הוא מאמין במסרים סותרים, זה גם לא מעסיק אותי כשאני קוראת את הספרים. כשדעותיו החשוכות התפרסמו הופתעתי והצטערתי, אבל אני שופטת את היצירות במנותק מהיוצר ואני גם לא מהאנשים שמחרימים אותן (אלא אם הן מצדיקות חרם).
משהו שגיליתי לאחרונה
הוא שבמשך שנים, הרבה לפני שהוא התחיל את מסע הצלב הדבילי שלו נגד להט"בים, הדעות הפוליטיות שהוא הביע היו די בגלקסיה אחרת מזו שאליה שייכות הדעות שהוא הביע בספרים שלו.
קצת אחרי הפרסום של "אנדר" בשנות ה-80, בביקורת שהוא כתב על משחק אסטרטגיה ממוחשב (קארד היה במשך שנים גם מבקר של משחקי מחשב, ונחשב אפילו לסוג של אוטוריטה בתחום) הוא טען שהמשחק מצוין אבל תקף בחריפות את המסר שעולה ממנו לפיו ארה"ב צריכה לנקוט מדיניות פייסנית כלפי ברית המועצות, וטען שאין שום הוכחה שהתנהגות בריונית בזירה הבינלאומית מקרבת קונפליקט גרעיני, ובכלל ההיסטוריה מוכיחה שככל שארצות הברית אגרסיבית יותר עם הרוסים הם מתנהגים יפה יותר.
ולכן השיחה הזו עסקה גם בקול למתים.
אם לא קראת את קול למתים, יש בו מין חייזרי חדש שההתנהגות שלו מאד משונה ומאיימת – ואנדר מצליח להפגין חמלה והבנה כלפיו גם בלי חוכמת הבדיעבד (כאן יכול להיות שמה שמסייע לו היא העובדה שהחייזרים האלו הרבה פחות מתקדמים טכנולוגית מבני האדם, אבל אם נמשיך להתקדם בסאגה – עד ילדי המחשבה המחורבן – נראה עוד התייחסויות לסוגיה בתנאים שונים ומשונים שאכן בוחנים את גבולות האמפתיה של אנדר).
ברור
מסר טוב מעלה את הערך של הסרט, ומסר רע מוריד את הערך שלו.
wonder woman כשנשפט לפי סטנדרטים של סרט גיבורי על (לדעתי) הוא 6-7, אבל הזוית הפמיניסטית שעבדה טוב מאוד לדעתי הפכה אותו ל9 וההמלצה שלי עליו גדלה משמעותית.
ואחת הסיבות ש*ממש* לא אהבתי את האוואטר זה כי חוץ מהויזואליזציה המרהיבה (שבאמת היתה מרהיבה) ניסו לדחוף שם מסר פשטני ומטומטם שאני חושבת שהוא מאוד בעייתי וזה ממש הוריד לי ממנו (מצד שני הבעיה היתה גם במסר, וגם בצורת ההעברה שלו אז זה היה גרוע בעיני בכל מקרה)
אגב, אתה יודע איפה זה בולט ממש? בספרי ילדים. הרבה ספרי ילדים שפעם נחשבו מוצלחים מאוד והיום כבר לא נמצאים באותה הקטגוריה, בגלל שהמסר שלהם כבר לא עובר טוב בגרון. הכי בולט שאני יכולה לחשוב עליו הוא בייגלה – שאצל הרבה הורים (גברים ונשים) הוא כבר קיבל דיס-המלצה רשמית ונמנעים מלהקריא אותו לילדים, בגלל שאופן החיזור של בייגלה אחרי אהובתו כבר לאו דווקא נתפסת כלגטימית בעידן הזה.
אני לא רוצה להכנס לדיון לגבי מהות הספר והאם הדיס-המלצה הזו מוצדקת, אבל זה בהחלט מראה שהמסר שעובר ביצירה יכול לחלוטין להשפיע על כיצד שהיא נתפסת מבחינת איכות.
בדיוק, רק שבדיון הזה הצד השני לא מסכים עם התוצאה.
וונדר וומן היה סרט בינוני והציון הבינארי שלו היה אמור לשקף את זה. ככה גם עם הפנתר השחור. ועם רוב סרטי נטפליקס.
אני חושב שהמסר של הסרט בהחלט יכול להשפיע על הצורה שבה תופסים את הסרט, ובביקורות מנומקות זה בהחלט עובר. הבעיה היא, שכמו שעשית בהודעה שלך, במקום לשפוט את הסרט בצורה הוליסטית לפי כל המרכיבים שלו, האג'נדה נהיית עוד פרמטר שהסרט משיג עליו נקודות זכות (או חובה) בגלל המסר. הפנתר השחור לדוגמא בהחלט קיבל *הרבה* נקודות זכות שהפכו אותו לאוברייטד מוגזם באתרים בגלל האג'נדה הנכונה שלו. והג'וקר יורד בדירוג למרות שכולם מסכימים שהוא סרט מצויין. (תראי השוואה ברוטן טומטוס). אני פשוט חושב שהתוצאה של זה היא לא טובה.
ואני חושב שיש עוד נקודה שלא עלתה פה, וזה כמה רוטן טומטוס איבד את הרלוונטיות שלו היום. מאתר שהיה מביא ביקורות מכל הקצוות והמקומות, ממבקרים פלצנים לחובבי טראש, ומעיתונים רציניים ומעיתוני בידור, הפך להיות פשוט תיבת תהודה. הרבה מהביקורות שם מהדהדות אחת את השנייה, גורמות לאפקט של סרט שקופץ או נופל בדירוג ברגע שהוא מגיע לארהב, והכל מאותם קריטריונים.
בוא נניח שנייה לרוטן טומטוז
בעיקר כי מעולם לא הייתי מעריצה של שיטת הדירוג שלהם, ונחזור לדיון המקורי –
בסופו של דבר המטרה של הסרט היא שיצפו בו. אף אחד לא עושה סרט לעצמו בשביל שאף אחד לא יצפה בו, ואם במקרה צץ סרט כזה אז הוא לא רלוונטי לדיון הזה. כל השיח מסביב (ההגדרות של טוב/לא טוב/מרתק/משמים/מכעיס/מעודד וכו..) הוא בעצם נגזרת של שיחה אחת מאוד פשוטה שאומרת "כדאי לראות את הסרט" או "לא כדאי לראות את הסרט".
בסופו של דבר כשאני אומרת שWW הוא סרט גיבורי על בינוני פלוס עם זוית פמיניסטית מבריקה – אני מנסה להגיד "כן, לדעתי כדאי לכם לצפות בו". וכשאני אומרת "כן, אוואטר זה סרט יפיפה מבחינה ויזואלית אבל זה הדבר היחיד שיש בו ואם אתם מחפשים משהו חוץ וויזואלזציה יפה, אז עדיף שתוותרו" אני אומרת "לא, לדעתי לא כדאי לכם לצפות בו" (ומישהו אחר, אגב, לא יסכים איתי).
כמו כל אחד מהפרמטרים האלה – יכולה להיות סיטואציה שבה אחד הפרמטרים הוא כל כך טוב, או כל כך גרוע – שהוא מתעלה על כל השאר, ובעצם מכתיב את הדעה האם כן או לא כדאי לצפות בסרט.
זה יכול להיות הבימוי, המשחק, התסריט, הדיאלוגים, השחקנים וכן, במקרים מסויימים זה יכול להיות המסר. אם יש משהו שהוא עד כדי כך משתלט על הדעה שלנו בזמן שאנחנו רואים את הסרט – אז הוא זה שישתלט על הביקורת.
גם אם נניח שאני מסכימה שזו בעיה (ואני לא ממש, אבל נגיד) – אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה הכי טבעי בעולם. ביקורת של סרט היא תחושה סובייקטיבית שמשתלטת לך על התודעה. אחר כך אפשר לדבר על למה הסרט גרם לך להרגיש ככה (מה שיגרום באופן אוטומטי לויכוחים על ניטפוקים), אבל התחושה שהסרט גרם לצופה, וכנגזרת ממנו התחושה של "האם תמליץ למישהו אחר לראות את הסרט או לא", היא מה שמניע את כל השאר. אז כשצופים בסרט שיוצר בך תחושה של "לא, אני לא חושב שהאנושות תרוויח מלראות את הסרט הזה", זה לא מפתיע שזה מה שבולט בביקורת (לאו דווקא בזאת שפה למעלה, מדברת באופן כללי).
עניתי למטה, אבל אני חייב להגיד שכל הדיון התחיל בגלל רוטן טומטוס.
הרי בגלל השיטה שלהם, ובגלל הנטייה של האתר להפוך להיות תיבת תהודה עצמית, הפנתר השחור וונדר וומן נמצאים בציון כמעט מושלם למרות שכל הביקורות מודות שהם סרטים בסדר.
לעומת זאת הג'וקר, שנהנה מקונצנזוס לגבי האיכות הגבוהה שלו, קרוב לציון רקוב.
אז מסתבר שאני בדיון אחר לגמרי
תמיד חשבתי ששיטת הדירוג של רוטן טומטוס די גרועה, ומעולם לא הסתמכתי עליו על כלום.
הדבר החיד שיותר גרוע מלקחת ביקורת מנומקת ולהפוך אותה למספר מ1-10, זה לקחת ביקורת מנומקת ולהפוך אותה לציון בינארי…
שיטת הדירוג של רוטן טומייטוז טובה מאוד בדבר אחד - להבין איזה סרטים לא שווים בכלל את זמני
מתוך הנחה שיש לי את הזמן לראות חלק קטן מהסרטים שיוצאים בכל שנה, הסיכוי שסרט קיבל פחות מ-50-60 אחוז ועדיין שווה לצפות בו הוא די קטן (אתם מוזמנים לנסות לראות על כמה סרטים עם ציון נמוך מ-50 אתם יכולים להמליץ בלב שלם – לא בקטע של "כל כך רע שזה טוב", או "לא גרוע כמו שאומרים", אלא המלצה של ממש כסרט שהייתם מדרגים כאחד מסרטי השנה שלכם).
מה שכן, השיטה הזאת בהחלט מקפיצה למעלה סרטים די בינוניים (יש הרבה סרטים חביבים שלא מעצבנים אף אחד שמקבלים ציונים של 90+ ברוטן), בעוד סרטים שנויים במחלוקת כמו ג'וקר "נפגעים" ממנה. בכל מקרה, על ציונים חיוביים ברוטן קשה לסמוך בלי לדעת עוד על הסרט (אלא אם כן לא אכפת לכם לבזבז שעתיים על סרט בסדר-בסך-הכל).
"חטופה" למשל
קיבל ברוטן טומטוז 58% והיה אחד מסרטי הפעולה היותר טובים ואהובים שיש.
כדי לדעת ממה להתרחק עדיף IMDB, שם אפשר לראות את התפלגות הדירוג.
זה קל: שודדי הקאריביים 2 ו-3.
עד היום אין לי הסבר לציון שלהם. אלו סרטי אסקפיזם עשויים היטב מהשורה הראשונה, דבר שהשתקף כאן באתר בסיכומי השנה דאז.
טוב, עכשיו אני חייב לשאול: מה לא בסדר עם בייגלה?
(ל"ת)
בקצרה,
הסיפור הזה בעייתי גם לבנים וגם לבנות.
לבנים- כי המסר שלו.הוא "זה לא משנה שהיא כל הזמן אומרת לא, תחכה שהיא תהיה חסרת אונים, ואז היא תסכים".
ולבנות- כי זהבית (נראה לי, כבר לא דוכרת איך קוראים לה) היא לא סתם כלבה, היא כלבתא, והמסר שלה של "חכי לאביר על הסוס הלבן שיציל אותך, ואז תתחתני איתו" מקומם.
בדיוק כמו "הפיל שרצה להיות הכי" היה שם איזה רעיון למסר טוב (לא להפלות.מישהו בגלל המראה שלו, לכל אחד יש את הייחוד שלו והוא צריך להיות גאה בעצמו)- אבל הביצוע כל כך גרוע שנורא קשה לנקות את.המסביב כדי להסביר את.זה ולהתמקד בזה.
אשתי שונאאאאת את הספר הזה
וכשהיא הייתה מקריאה את הספר לבת שלי היא הייתה משנה את הסוף לכך שבסוף היא הולכת עם כלב (או כלבה, אם היא הייתה מרגישה מרדנית במיוחד) אחרת ומשאירה את בייגלה לבד, אחרי שהיא אומרת לו תודה שהוא הציל אותה.
ואני חשבתי שהמסר הוא
"זהבית מסרבת לבייגלה כי הוא לא מפגין שום תכונה חיובית חוץ מהתמדה ועקשנות (שבחיזור הן לא *בהכרח* חיוביות) אבל אז כשהוא מוכיח את עצמו ומציל אותה היא מבינה שבעצם יש לו לב טוב". מעניין. אני לא רוצה להתווכח על זה פשוט כי אני כן זוכר את הספר לטובה, אבל האם יש אולי דוגמאות (מיצירות לילדים או שלא בהכרח לילדים) לחיזור שהוא כן חיובי ורצוי?
חיזור זו מילה כבדה...
לפחות בספרי ילדים, זה קצת מוקדם לדבר על כל הקונספט של חיזור במובן הרומנטי – זו בעיני חלק מהבעיה. כשאנחנו מדברים על גיל הגן, לטעמי אין טעם בכלל להתעסק בזה, ועדיף להתמקד במציאת חברים באופן עקרוני – לא משנה מהו מינם. (בין השאר גם כדי שבעתיד המחשבה על זוג שהם לא "בן ובת" אלא גם זוגות רומנטיים אחרים, לא תהיה להם כל כך מוזרה)
כשמתחילים לדבר על גילאים יותר גדולים (תחילת יסודי, 5-6 ומעלה ככה) – בטוח יש, אני רק צריכה שהבנות שלי יגדלו קצת כדי להזכר/להכיר ולהביע דעה…
וואו, הגזמת.
אם ילד מביע עניין רומנטי במישהי (או במישהו) אסור למחוק את רגשותיו; אדרבא, אפשר לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להסביר לו גם על זוגות חד-מיניים. אם ילדים וילדות סתם נהנים לשחק ביחד ללא רגשות כאלה אז כן, לא צריך לדחוף אותם לשם בכוח. (לדעתי האישית והלא מקצועית כמובן, מהחוויה שלי וכדומה)
חס וחלילה
זה כל כך רחוק ממה שאמרתי.
יש הבדל עצום בין לחפש ספר שתואם לחוויה ספציפית, לבין להציג חוויה שהילד טרם מכיר.
אין ספק שעבור ילד שכבר מרגיש עניין רומנטי בגיל הזה זה מאוד מאוד מאוד מומלץ למצוא ספר שמתאר את זה ועוזר לו להתמודד את זה. אבל אני לא יודעת כמה ילדים בגילאי 2-4 (שזה טווח הגילאים שהספר פונה אליהם, למיטב זכרוני) באמת מביעים עניין שכזה. יכול להיות שזה נפוץ, אבל אני לא ממש נתקלתי בזה. מההכרות שלי (ששוב, ייתכן שהיא שגויה) העניינים הרומנטיים מתחילים לעלות בגילאי 5-6 ולכן – לא כל כך רואה סיבה לדבר על זה לפני כן. אם זה עולה בגיל שלוש – כמובן שלדבר על זה כבר בגיל שלוש. אני פשוט לא יודעת עד כמה ילד בגיל שלוש בכלל מסוגל להבין את הקונספט של קשר חברות במובן הרומנטי שהוא מעבר לקשר חברי רגיל. לא יודעת אם הוא מבין את ההבדל. ושאגב – לגילאי 5-6 כבר אפשר מראש למצוא ספרים עם רעיונות יותר מורכבים, וייתכן גם שבגיל הזה יהיה לי פחות אנטי להקריא את בייגלה, תוך דיבור על הבעייתיות שלו, ואולי הצגת צדדים שונים. אבל 2-4 לטעמי זה מוקדם מדי.
אם אני אתן דוגמא אחרת – ספר הפילפילים הוא ספר שמציג את סיטואצית ההגעה של האחות החדשה למשפחה באופן מאוד טראומטי לפילון (באמת, לא בסרקסטיות – הוא מרגיש שפחות מתייסים אליו ופחות משחקים איתו והוא לוקח את זה בצורה קשה, שחופפת לתחושות שילדים לעיתים חווים בגיל הזה). לדעתי – זה לא נכון להקריא את הספר הזה לילד לפני שמגיע האח החדש, הוא עלול לקבע רעיונות מסויימים של מה יקרה כשהאח יגיע, ולחשוב שזה *חייב* להיות כך. אני חושבת שזה ספר מדהים ומהמם להקריא לילד שמראה קשיי הסתגלות כתוצאה מהגעה של אח כי זה עוזר לו לתת שם ולהבין את הרגשות שלו. זה הכל תלוי הקשר.
מה אני אגיד לך
את ממשיכה להזכיר פה ספרים שמאוד אהבתי בילדותי ולהצביע על נקודות בעייתיות שמעולם לא ראיתי בהם. אני זוכר שהבנתי את ההבדל בין חברות זוגית לידידות רגילה כבר בגיל 2-3, אבל אני זה באמת לא דוגמה ואנחנו כבר באימא של האוף טופיק, עד כדי שאני מתחיל לתהות מה זה אומר שכל הדיון הזה מעורר אצלי עניין מחודש בשמוליקיפוד ולו רק בשביל לשפוט בעצמי אבל לא עושה לי שום חשק ללכת ולראות את הג'וקר.
2-3 זה מאוד מוקדם
זה גיל שרק מתחילים לראות את ניצני האמפתיה הדרושים ליצירת חברות שהיא מעבר ל"אני ואתה משחקים כרגע באותו המשחק אז אנחנו חברים". בהחלט יכול להיות שאצלך זה היה שונה, אני יכולה לדבר רק עלי, ואני יכולה להגיד לך שרק אחרי שהפכתי לאמא, והתחלתי לראות גדילה של ילדים סביבי, ומה השלבים ההתפתחותיים וכיצד הם מתבטאים – הבנתי שהרבה דברים שזכרתי כאילו הם קרו לי בגילאים מסויימים, בעצם קרו בשלבים אחרים (חלקם מוקדמים יותר וחלקם פחות).
אם זה באמת מעניין אותך – אני לא יודעת אם אתה נמצא כרגע בחברה שמכילה ילדים (ילדים שלך, אחיינים, ילדים של חברים, בני דודים, whatever), אבל אתה יכול פשוט לשאול או להסתכל מתי הילדים מתחילים להציג מישהו בתור "חבר" או "חברה" שלהם (במובן של בני זוג) – גם אם זה ברור שזה מגיע ממקום של חיקוי של אמא ואבא, ולפתח רגשות רומנטיים זה כבר שני שלבים קדימה.
וכן, גם אני מאוד התאכזבתי מחלק מהספרים שזכרתי כקלאסיקות מהילדות שלי. אבל יש הרבה שעדיין עובדות – מעשה בחמישה בלונים, הכבש השישה עשר, הלו הלו אבא, ד"ר סוס, הבית של יעל (בגיל טיפה יותר גדול, כשאפשר לדברר ולהבין את הסכנות), ועוד, שלא לדבר על זה שיש המון ספרים חדשים ומעולים (כל דבר שרינת הופר כתבה בערך, למשל). ואולי לא כולם יסכימו איתי לגבי ספרים אלו או אחרים, אבל כל הרעיון – וזה הטופיק שאני מנסה להחזיר אליו – גם לגבי הספרים וגם לגבי הג'וקר – זה שברור שהמסר משפיע על דרגת ההערכה שלנו ליצירה, לא חושבת אם אפשר להכחש לזה.
אם אנחנו כבר בעניינים האלה
מה דעתך על מעשה בעיגול שחיפש חבר? מחזיק או לא מחזיק היום? כי מצד אחד הוא יפה ומרגש אבל מצד שני הוא עלול להעביר מסר של ״אם אתה שונה, מקומך רק בין אנשים עם אותה שונות כמו שלך״. ומה עם הדובון לא-לא, עוד ספר שכל-כך זכור לי לטוב אבל יש כבר מי שאומרים שהוא אלים ומפחיד מדי?
אם כבר שאלת
מעשה בעיגול שחיפש חבר – בדיוק בימים אלה חוגג אצלנו. אני לא הרגשתי שהוא בעייתי. אני חושבת שאפשר בקלות להעביר את המסר ל"לא תמיד כולם ירצו לשחק איתך וזה בסדר, לא חייבים, אפשר למצוא גם אחרים לשחק איתם". כקונטרה יש את "שאול החתול והשכן החדש שממול" שסוגר את הפינה של המסר בצד השני.
דובון לאלא – בחנתי אותו בחנות ספרים, ולא תפסתי אותו במפחיד או אלים במיוחד, אבל כן הרגשתי שהוא לא באמת מצליח להעביר את המסר שהוא מתכוון להעביר אז ויתרתי. לא בקטע עקרוני, מניחה שאם היו קונים לנו אותו הוא כן היה עובר את הסינון ברמה מסויימת (אולי לא תמיד, אלא מהספרים שהייתי מעלימה ואז מחזירה לפרקי זמן קצרים, כמו שמוליקיפוד). מצד שני זו היתה קריאה רופפת, אז אני לא יכולה להגיד במאה אחוז
רק אל תחרימי ספרים של דינה דז'טלובסקי. האישה הזאת הייתה הילדות שלי.
(ל"ת)
אני פשוט העלמתי אותו באלגנטיות
כמו גם את האריה שאוהב תות, שמוליקיפוד, והצב של אורן. אבל לא כולם מאותה הסיבה…
מתוך סקרנות, מה הבעיה בספרים האלו?
לא שאני זוכרת אותם טוב במיוחד, ובכל זאת אני סקרנית.
שם זה קצת יותר קטנוני - ואוףטופיק בהיסטריה
בניגוד לבייגלה שלא נכנס אלי הביתה, שם הקראתי קצת וגיליתי שאני פשוט לא נהנית להקריא אותם.
"האריה שאוהב תות" – הדבר היחיד שהבנות שלי קלטו מהספר הזה זה שהן רוצות לאכול מלא מלא תותים, ומה לעשות – תותים זה יקר (אגב, זה לא נפתר גם בקיץ, שם הן עברו לתותים של קיץ, שזה ענבים, וזה קצת יותר זול, אבל בכמויות עצומות).
"שמוליקיפוד" – הילד בסיפור מסכן מדי בשבילי, ומבלה חצי סיפור בלהיות בדכאון שאין לו חברים ואף אחד לא אוהב אותו, אין לי כח להתבכיינות הזו.
"הצב של אורן" – ההתייחסות לצב היא כמו משחק ששם למטרת השעשוע של הילד, לא לחיה שיש לה אזור מגורים משלה, ושצריך להתייחס אליה בכבוד.
אבל מבין שלושתם, השלישי הוא היחיד שבאמת מפריע לי ברמה המהותית כמו בייגלה (ואותו באמת העלמתי אחרי הקראה אחת), השניים הקודמים סתם נמאס לי מהם באיזשהו שלב.
הכוונה שלי היתה שזה שמשהו נחשב קלאסיקה לא אומר שחייבים להקריא אותו. אפשר לוותר…
אה... בדידות וניכור חברתי הן בעיות מאוד רציניות.
שלקרוא להן התבכיינות זה מאוד לא רגיש. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם מישהו פה היו קורא לבעיות של נשים ונושאים פמיניסטיים "התבכיינות".
תומך לשם שינוי.
נו, לאמפתיה תמיד יש גבול. לא יודע אם אפשר או צריך לשנות את זה, אבל ככה זה. אולי בעוד עשרים שנה ילדים בודדים יהפכו סופר אופנתיים ואסור יהיה אפילו לצייץ עליהם למשך כמה שנים.
לא הבנתי במי או במה אתה תומך
(ל"ת)
אני מסכימה, ויש ספרים שמתעסקים בזה
נושא הבדידות והניכור הוא חשוב ומשמעותי להתמודד איתו. אבל (והנה חוזרים לטופיק, כמעט)
יש שני פרמטרים שצריך להסתכל עליהם – האחד הוא המסר עצמו, והשני זה הצורה שהוא מועבר.
יש ספרים חשובים ומקסימים על בדידות וניכור חברתי (ענן על מקל נוגע בזה בכמה אופנים, לדוגמא, אבל יש כאלה שהם יותר הארד קור, כמו "משהו אחר") והם מאוד חשובים. זה פשוט לא אחד מהם (בעיני). זה על ילד שהוא חולה ומתבכיין בגלל שהוא חולה. באותו האופן יש הרבה מקרים שבהם אני חושבת שטענות פמיניסטיות לגיטימיות מועלות בצורה של התבכיינות ואני לא מסכימה עם אופן העלאת הטענה (בניגוד ל- אני לא מסכימה עם הטענה עצמה), והתגובה שלי תהיה "אני לא מסכימה עם הצורה שבה הטענה הזו מועלת, אבל אם נסתכל על התוכן נראה ש…"
בספרים שאני קוראת לילדים הפרטיים שלי אני בוחרת את אלה שיודעים לעשות גם וגם. גם להעלות את המסרים הנכונים, וגם להעלות אותם בצורה שהיא בריאה ונכונה בעיני. שמוליקיפוד הוא פשוט לא אחד מהם.
"'התבכיינות' היא מילה נוראית, כי גם נעשה לך עוול וגם נלקחת ממך הזכות למחות על העוול הזה" (מאור זגורי)
סתם, הייתי חייב להוסיף. בייגלה ושמוליקיפוד הם מהספרים הכי זכורים לי לטוב מילדותי. אני לא מנסה לשכנע אותך לשנות את דעתך כי ההחלטה היא כמובן שלך, אבל בהקשר הרחב יותר השימוש במילה 'התבכיינות' הוא בעייתי, לא רגיש וגם חופף לחלק מהדברים שאת בעצמך יוצאת נגדם (למשל, גורם לגברים להדחיק רגשות ולא להביע אותם.) רגישות איננה מילה גסה או מעשה מגונה וספרי ילדים הם אחד הטריגרים הכי גדולים שלי לבכי, ובמיוחד הספרים האלה שהם קלאסיקות. מאחל לך שתמצאי ספרי ילדים נוספים מלבד אלה שכבר הזכרת פה שנוגעים בנושא הבדידות והניכור החברתי בצורה שתקלע יותר לטעמך.
מקבלת לגבי המילה התבכיינות
לא חשבתי עליה עד כה, אבל בהחלט אחשוב על זה בהמשך. מסכימה שהתיאור המילולי של של העלילה לא היה מוצלח.
אני כן חושבת שמסגור של נושא הבדידות שם נעשה בצורה שהיא לא נכונה ולא תורמת להבנת נושא הבדידות והניכור החברתי. היא מוקצנת מחד, אבל חסרת תוכן מאידך ולא חושבת שיש שם איזה לקח או מסר שאפשר לקחת מהספר (אגב, שמוליקיפוד עוד מבליח אצלנו מדי פעם, לא העלמתי אותו לחלוטין רק הורדתי תדירות באופן משמעותי, ואני קצת מעדנת כשאני מקריאה. בייגלה לא יכנס אלי הביתה)
וכפי שאמרתי יש הרבה ספרים אחרים שמדברים על בדידות ודכאון בצורה מאוד כנה ושובת לב. אני מסכימה שזה חשוב. פשוט לטעמי האישי – שמוליקיפוד הוא לא אחד מהם.
טוב אז האמת היא ש
הספר הזה ממש מעורפל אצלי בזיכרון וכל הדיון הזה ממש עושה לי חשק לקרוא אותו שוב ולבדוק הכצעקתה, כמו שאומרים בקומדי סטור. לדעתי בבייגלה המסר הוא לא כפי שתיארתם אותו, אלא (ספוילר?) שבסוף בייגלה לומד שמעשים טובים ועזרה לזולת הם מה שחשוב, ולא טריקים ופרסום; מצד שני, בדיון על מואנה כן הסכמתי שזה בעייתי להסליל גברים בצורה כזאת (״כל השינויים החיוביים שהדמות הראשית אמורה לעבור זה רק בשביל לזכות בליבה של הבחורה היפה״.) מה הפתרון? איך לכתוב על אהבה וחיזור היום, ובמיוחד ביצירות המיועדות לילדים? את זה אני באמת לא יודע.
ממליץ שתקרא, או שלא תקרא
הספרים בדיון הם ספרים שיש בהם נוכחות מאד גדולה של פיית הבלעחס. זה טוב ויפה שהם זכורים לך בנוסטלגיה, אולי לא כדאי שתקרא אותם בעיניים של מבוגר כדי שהם לא יתקלקלו בעיניך.
טוב אז בפרץ של נוסטלגיה
הייתי היום בסניף של צומת ספרים בקניון איילון ובדקתי על מה כל המהומה סביב שמוליקיפוד. מדובר בספר מקסים עם תמימות של פעם ועם מסר חיובי על חברות וקבלת השונה. הציורים קצת קודרים והנימה הכללית קצת עצובה, אבל אין כל רע בעצב. תשאלו את ריילי אנדרסן.
שמוליקיפוד זה משהו אחד
השאלה האם את בייגלה קראת…
את בייגלה אני זוכר בעל פה. דווקא היה בחנות, אבל התעצלתי.
(ל"ת)
רק להגיד
שהתקופה האחרונה גרמה לי לקבל הערכה מחודשת לשמוליקיפוד….
ואוו, מתברר שאני פשוט לא זוכרת שום דבר מ"בייגלה"
אף שהוא דווקא היה ספר אהוב עליי מאוד בילדות. אני מנסה להיזכר בעלילה כלשהי אבל מצליחה להיזכר רק בציורים… חיזור עקשני אתם אומרים? המממ… אני אחזור לכלב של ילדותי – "איה פלוטו".
גם איה פלוטו לא חסין לביקורת.
יש הורים שלא אוהבים את זה שהפרה קוראת לפלוטו טיפש (לא דרמטי בעיניי אבל אני לא הורה).
יש הורים שלא אוהבים את זה שהפרה אומרת שהיא מייצרת את החלב בשביל גבינה (מסכימה, ולפעמים כשאני מקריאה לאחיינים שלי אני אומרת "חלב לעגלה").
ויש בן אדם אחד בעולם שמרגע שהוא שם לב שהחריזה בבית הראשון של הספר שונה מבכל שאר הבתים זה מדיר שינה מעיניו, והבן אדם הזה הוא אני.
דרך אגב, בנושא החריזה
את מכירה את הטענה שהסיבה שהספר חורז "טוב" ו"חוף" הוא כי צריך לקרוא אותו במבטא ייקי?
חצי כח
ז"א, אני בגדול מסכימה עם מה שאומרים (לא מתה על ה"טיפש" ומסכימה ש"חלב לעגלה" זה יותר מוצלח), אבל זה מספיק קיצוני כדי שאני לא אסכים להקריא את זה.
שלא לדבר על כמויות הביקורת ששומעים על, נניח, דירה להשכיר, כי לצורך ההגעה למסר – בעצם צריכים לעבור הרבה עלבונות, ומי יודע אם מה שנשאר אצל הילד זה המסר בסוף או העלבונות באמצע? במיוחד בגיל צעיר מדי.
תמיד יש ביקורת מסויימת. לפעמים משאירים את זה כך ומדברים על זה אחר כך (סטייל איה פלוטו, שהילדה אומרת לי אחר כך שזה לא נחמד לקרוא לו טיפש, או דירה להשכיר), לפעמים זה שינוי קטן אז משנים (ב"לקוף יש בעיה" אני לא אוהבת את זה שהקוף עצוב כשהוא מוצא את אבא, אז אני משנה את זה ל"כן, כן, כן, זה אבא" – הקוף שמח כי הוא מצא את המשפחה שלו, וגם כי אבא יכול לקחת אותו לאמא), ואם זה קטסטרופה פשוט לא מקריאים.
מאחר ואנחנו מגיעים מגישות שונות אף ספר אינו חסין ביקורת, כי מה שאחד יחבב השני לא יאהב. השאלה היא מה עושים עם זה ואיך זה משפיע.
וכאן אנחנו יכולים טיפה לחזור לטופיק –
אין ספק שהמסר משנה את ההתייחסות למוצר המוגמר. הוא יכול להעלות ערך של מוצרים קצת פחות טובים (ספרים/סרטים) – כי זה מסר חשוב אז שופטים את זה באופן מקל יחסית, והוא יכול להוריד את הערך של מוצרים יותר טובים – כי אולי הסרט טוב אבל אנחנו מרגישים לא בנוח כשאנחנו חשופים למסר שלו.
ההבדל היחיד הוא שבספרי ילדים יש קצת יותר מודעות וקצת יותר שליטה (אם כי לא הרבה יותר…)
תיקון
לגבי איה פלוטו היה אמור להיות אבל זה *לא* מספיק קיצוני כדי שאני לא אקריא את זה. או במילים אחרות – אני עדיין מקריאה את זה, עם הטיפש והכל…
וחשבתי שאני מקורי
כשאני מקריא "כן כן, זה אבא" ב'לקוף יש בעייה'.
נזכרתי בדיון הזה
כי עשיתי לעצמי מנהג לחזור בכל חורף לשני ספרי הילדים האהובים עליי בכל הזמנים, דברים שאני לא מגלה וספר ההמשך שלו דברים שאני לא מגלה ליעל מאת גדי טאוב (שממש חבל לי שבמקום פשוט להמשיך לכתוב את הסדרה הזאת לנצח הוא בחר במקום זה להפוך להיות ליצן של השמאל, אבל אסור לדבר כאן על פוליטיקה אז עזבתי את זה.) מעניין אותי אם יש מישהו שממש מצא.ה ביקורת מוערת גם על הספר הזה ומנסה להציג את הילד המקסים והרומנטיקן גיבור הספר כקריפ וכסטוקר שעסוק בלהסניף את השיער של אהובתו מבלי שהיא תרגיש בכך וגם פורץ לה לבית בפרק הארוך ביותר בשניהם.
הוא לא חלק מהסדרה,
אבל "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" די דומה
המבקר הוא גם לא המורה המחנכת
לפי הגישה שלך גם סרטי אימה צריכים לקבל לכל היותר 2 כוכבים כי הם עלולים להדיר שינה מעיני הצופים, סרט בו יש קטעי נהיגה מסוכנים צריך לפסול, אלימות, עישון, הכל.
בתור קורא הביקורת, מעניין אותי אם הסרט הוא טוב או לא כיצירה, ולא אם הוא חינוכי או לא. את ההחלטה לגבי המסר שלו תשאיר לי, זה לא חלק ממכלול הגורמים. ואגב גם לא שיקולים כמו אם הבמאי / שחקנים סרחו בחייהם מחוץ לעשייה של הסרט, כבר נתקלתי בביקורות שהכניסו סיבות כאלה לשקלול. לגיטימי לציין דברים כאלה בביקורת אבל לא לקחת אותם בחשבון כשמעריכים את היצירה
שלום ערן, נעים מאוד, אני בת אדם שאינה אתה
אתה לא מתעניין בשום אלמנט חוץ מהבסיס הקולנועי, יפה לך. אתה איש אחד שחי בעולם עם מיליארדים נוספים שחלקם חושבים אחרת.
כן, המסר של עלילה משנה בעיני, כן, מה שהשחקנים והבמאים והמפיקים והמממנים של יצירה משמעותיים בעיני לא פחות מהיצירה עצמה, ואתה יודע מה? אני גם לא צופה בסרטי אימה, ואני מאוד אכעס אם מבקר יחליט להשמיט את העובדה שסרט כזה או אחר הוא סרט אימה.
מה זה אומר? לא הרבה. אם סרט מצולם לעילא ולעילא, תפקידו של המבקר לציין את העובדה הפשוטה הזו, אפילו אם לדעתו הכתיבה קלישאתית. אם סרט מפחיד, זה לא אומר שהמבקר צריך להתעלם מאיכות המשחק או מאיכות האפקטים. אם סרט עשוי רע אך מראה איזושהי הבטחה עלילתית שתגרום למבקר להתעניין בסרט העתידי של אותו במאי, הייתי שמחה לדעת את זה גם.
המבקר לא כותב ביקורת שתהיה נוחה לתרגום עבור רוטן טומאטוס, שזה בערך מה שאתה מבקש כאן: קריטריון יבש ואחד. המבקר אמור לסכם את חווית הצפיה כך שאתה, פייפר וגם אני נוכל לקרוא אותה ולהבין ממנה מה היה טוב, מה היה לא טוב ואיך זה מתחבר עם דעתינו האינדיוידואלית לגופם של הפרמטרים השונים.
יש מבקרים ששמים יותר דגש על העניין החינוכי, יש מבקרות ששמות יותר דגש על ענייני בכדל, יש מבקרים שיעדיפו סרטי קיטץ' ואחרים שיעדיפו סרטי אוסקר עם אלף רבדים נסתרים. אתה גם לא חייב לקרוא את הביקורות של כולם, תמצא את אלו שקולעים לטעמך האישי. אבל לא, אין סיבה שמבקר לא יכתוב על אלמנט שרלוונטי לעלילה, רק כי אתה לא רוצה לקרוא על האלמנט הזה, כשמסבירים לך שיש מי שכן מתעניינים בו.
למה את ההחלטה לגבי המסר צריך להשאיר לך ולגבי טיב היצירה לא?
אם אתה קורא ביקורת, זה כי אתה רוצה לדעת את דעתו של המבקר. אולי אותך לא מעניין לקרוא על המסר, אבל מה שמעניין אותך זה לא מה שמעניין אותי וקוראים אחרים, ולא יעזור להפוך אותי לאיש קש שחושב שכולנו צריכים לראות רק טלטאביז.
תקרא ביקורות של מבקרים שכותבים רק על איכות הצילום והעריכה מצידי, אבל אל תחשוב שהם המבקרים היחידים שעושים את זה נכון, רק כי הם המבקרים שמתאימים לך.
מסר באמת מנותק מהיצירה עצמה?
התגובה שלך מזכירה לי את הסרטים של לני ריפנשטאהל, שהם בהחלט בעלי ערך אסתטי והשפעה תרבותית עמוקה. עד כדי כך שמלמדים על הסרטים שלה עד היום בבתי ספר לקולנוע. אבל גם שם, עוד לפני שמפרקים את הסרטים האלה לגורמים ומציגים את מה שטוב בהם, מזכירים את העובדה שהסרטים האלה הם סרטי תעמולה נאציים, ולכן… ובכן, בעלי מסר רע, בלשון המעטה. הסרטים שלה נוצרו בתוך חברה נאצית, ככלי תעמולה. אז כיצירת אמנות, היא מוצלחת מאוד, ושורדת עד היום במידה מסוימת. אבל היא לא רק יצירת אמנות, כאמור, אלא כלי תעמולה. האם יש להתעלם מהממד הזה כשמנתחים את הסרט? האם לשפוט את הסרט אומר לנתק את המסר שלו, שקשור לתפיסת העולם שלו, שקשור לאופן האמנותי שבו הוא מעביר את המסר שלו? לדעתי, אי אפשר לנתק שום דבר זה מזה. כשמנתקים את המסר, לא רואים את תפיסת העולם של היוצרת, ולא מבינים באיזה עולם היא יצרה, ואז גם לא מבינים את הסרט.
סרט שמציג תיאורית קונספירציה של שמאלנים מרושעים שממציאים רעיונות על התחממות גלובלית, במידה ויהיה טוב כמו שאתה מתאר, חייב להשתמש בפיתוח הדמויות, בתהליך הנפשי, או בבניית העולם שלו, באופן שיתמוך בכך.
למשל, ננסה לדמיין סרט כזה שמציג נערה שמגלה קונספירציה של פוליטיקאים שמאלנים. מה זה אומר על הנערה? על הפוליטיקאים? הנערה, סביר להניח, כמו בסרטי קונספירציה אחרים, רק רוצה לחשוף את האמת. הפוליטיקאים הם מרושעים, או לפחות מורכבים, ומונעים מתוך רצון לשליטה בקהילה שלהם באמצעות השקר הזה. סרט כזה הוא טוב? בעיני הוא קרוב לתעמולה מרוב שהוא רחוק מהמציאות. הניסיון להציג עולם מורכב שבסופו של דבר מבוסס על שקר, יוביל להשטחה של העולם שנבנה, או העמקה לא נכונה שלו.
אז אפשר להגיד שזה קשור לתפיסת העולם שלי, וזה כנראה נכון. אבל אי אפשר להגיד שתפיסת העולם של היוצר לא משפיעה על היצירה, ותפיסת העולם של המבקרת לא משפיעה על האופן שבו היצירה נתפסת בעיניה, גם בחלקים האמנותיים, המנותקים לכאורה. לא שופטים סרט בכלים אמפיריים, מה לעשות. הוא לא אטום ולא תא שחוקרים תחת מיקרוסקופ. זו יצירה אנושית לאנשים.
חשבתי על לני ריפנשטאל בהקשר הזה
היא דווקא דוגמא טובה לניתוק בין איכות הסרט לבין המסר שלו. אני לא ראיתי שום סרטים שלה אבל ממה ששמעתי עליה מחשיבים אותה לבמאית מוכשרת ובדרך כלל כשמתייחסים אל הסרטים שלה מתנתקים מהמסרים הברורים שלו, ומתייחסים לדברים אחרים. אם תלך לעמוד ימד"ב של Triumph of the Will, תראה שיש לו ציון של 7.3 מיותר מעשרת אלפים. בהתחשב בכמה שהמסר של של הסרטים שלה נורא, זה ציון מאוד גבוה, ואני די בטוח שזה לא בא מחבורה של ניאו נאצים, אלא מאנשים נורמליים שמתעבים את המסר של הסרט.
למה כאן אנשים לא מחשיבים את המסר כשכלול של איכות המסרים שלה? אני חושב שבגלל שבחברה שלנו, מסרים נאציים הם נחשבים לדבר הכי נורא שיש (בצדק), כל כך נורא שאף בן אדם שפוי, או אפילו לא שפוי, באמת יושפע מהמסרים האלה. לכן ההתייחסות אל הסרט מתמקדת בדברים המרשימים שהוא עשה בזמנו ושאר המעלות שלו, והיחס אל המסר נשאר כדיסקליימר מחוץ לשקלול של הדברים הטובים והרעים שבסרט, כי המסר של הסרט כבר לא רלוונטי היום.
אני חושב שאם מבקר בוחר להתייחס למסר של סרט כחלק מההמלצה, זה לפי כמה הוא חושב שהוא יכול ישפיע על קהל הקוראים שלו. לא כל כך אם הם יהנו מהפן הזה של הסרט, אלא איך הוא ישפיע על החשיבה שלהם. וכן, צריך להתייחס אל זה לחלוטין אם יש בזה בעיות וסכנה, אבל גם כשמתייחסים אל דברים כמו האם הסרט מסוכן או לא, אני לא חושב שזה צריך להיות באותו ציר של 1-10 שנוגע לכמה הסרט עשוי טוב. אפשר לעשות שקלול של שני הצירים בסופו של דבר, אבל אלה שני דברים שונים.
ולגבי הסרט על ה0מולנים, לא אמרתי שהמסר של הסרט הוא כל מה שנמצא בו, אמרתי שיש המון ממה להנות ממנו, אבל בנוסף לזה גם משתמע ממנו מסר רע. הסרט יכול להיות משל שמדגים משהו נורא, אבל אם מתייחסים רק למשל עצמו, הוא מצייק ומרגש וכיפי ודברים כאלה. נגיד סרט כמו אחד מסרטיו של אדגר רייט, שנוטים להיות כיפיים לחלוטין, אבל גם נובע ממנו מסר בעייתי, לא משהו שמשתלט על הסרט, אבל משהו ששם (הבהרה: אדגר רייט לא עשה או יעשה שום סרט כזה, הוא נראה לי איש טוב, אבל הסרטים שלו נראים לי דוגמא הכי טובה לסרט שהוא ממש כיף.).
דוגמא חיה טובה לסרט שאפשר להינות ממנו בלי שום התייחסות למסר ולדעה הברורה שהיוצר מנסה להעביר (רק שפה המסר הוא לא קרוב ללהיות כזה נורא), זה "שחור על לבן". למרות שהמסר מאוד נוכח בסרט ולא מעודן בשום צורה, יש פה סיפור מעניין ומותח שעשוי טוב ושאפשר להינות ממנו גם אם לא מתייחסים לצסר ושמים אותו בצד. גם חבר בקו קלוקס קלאן יכול לחלוטין להינות מהסרט הזה, אבל בגלל שלחברים בתנועה הזו יש נטייה להיות מטומטמים, אז הם כנראה יתנו למסר של הסרט לעוור אותם ולא להתייחס לשום דבר אחר בסרט ולהגיד שהוא הכי גרוע שיש, אפילו אם הוא לא ראו אותו. לפי דעתי זה שגוי, ואם יש ממה להנות מהסרט, אז, ובכן, יש ממה להנות מהסרט. ברור שהמסר של "שחור על לבן" הוא חלק עצום ממנו, אבל אפשר להנות ממנו גם משאר הדברים שבו, גם אם מנתקים את המסר מהסרט לחלוטין.
אבל בואו נסתכל רגע על סרט כזה, אבל עם מסר בעייתי. האם במקרה כזה גם צריך לא להמליץ על הסרט? או להגיד שהוא רע? כשאפשר להנות מהסרט לחלוטין כשמנתקים ממנו את המסר, למה למנוע את ההנאה הזו? אני יכול לגמרי להבין למה להגיד לא ללכת לראות את זה בקולנוע כדי לא לפרנס את התנועה הנוראית הזו, אבל אם רואים את הסרט בפיראטיות, ככה שאתה לא תורם כלום לשום תנועה, למה לא ליהנות ממנו. המבקר יכול להוסיף אולי מאמר נגד לדעה ולמסר שנובע מהסרט, ולהגיד למה לדעתו המסר נורא, וככה אם מישהו יושפע חלילה מהמסר של הסרט של הסרט, המבקר ידאג לנטרל את זה בצורה כזו.
פחות או יותר כמו שדורון עשה עם נעלמת.
יש הבדל בין הערכה לבין הנאה
אני יכול להעריך מאוד יצירות מסוימות, מכל מיני סוגים, ולהתייחס אליהם כאומנות מצוינת במובן הטכני, ובעקבות כך ליהנות מאספקטים מסוימים שלהן, אבל כמכלול, כאמנות, כיצירה שלמה, אני לא אסבול אותן או לפחות אהיה אדיש כלפיהן. אני יכול מאוד להעריך כהדיוט קולנועי את האופן שבו ריפנשטאהל מצלמת את הסרטים שלה, אפילו להיסחף במידה מסוימת אחרי דימויים מסוימים שהיא מעלה, אבל כיצירה שלמה, שאני מבין את ההקשר שלה, ואת המסר שהיא אמורה להעביר, אני מתעב את מה שהיא ביקשה להעביר. ניסיון לפרק לגורמים סרט ולשפוט אותו דרך הפריזמה הזו, הוא פשוט לא אפשרי. סרט הוא חיבור של כל הגורמים האלה ביחד, ויש ביניהם יחסי גומלין, שבסופו של דבר פוגעים או תורמים לחוויה הכוללת. מסר הוא חלק אינטגרלי מתפיסת העולם של הסרט. כדי שהסרט יעבוד כמו שצריך כיצירה כוללת, כל חלק אחר בו חייב להיות קשור אליו, להבליט ולהדגיש אותו, ברמה כזו או אחרת. לא בהכרח לצעוק את המסר, כמו ב"שחור על לבן", אבל בהחלט להיות נוכח שם.
אם אפול שוב לחוק גודווין, אתן כדוגמא טריוויאלית את המוזיקה של וואגנר. וואגנר הוא יוצר עצום ומשפיע. המוזיקה שלו מהפנטת עד היום, למרות הקשר (המורכב) לנאצים. אני מכיר אנשים אחרים, לא אני, שמעריכים מאוד את המוזיקה שלו, יודעים שמדובר באמנות נהדרת, נהנים מאספקטים מסוימים שלה, אבל גם מכירים בכך שהתפיסות האנטישמיות שלו באות לידי ביטוי בבחירות האמנותיות שלו, וכדי להבין לגמרי את המוזיקה שלו, חייבים להכיר בכך. וזה מפריע להנאה מהתוצר הסופי, כיהודים וכאנשים הומניים. אי אפשר לנתק את החוויה מהאומנות ולכן האמנות נפגעת.
המקרה של ואגנר מורכב יותר
הוא היה אנטישמי מתועב, אבל היצירות שלו אינן אנטישמיות – אני מודע לפרשנות שניתנה להן בדיעבד, אבל העובדות הן שיהודים לא מוזכרים באף אופרה שלו אפילו ברמז. זאת ועוד: ואגנר חייב חלק גדול מההצלחה שלו למבצעים יהודים בבכורות של אותן יצירות *שהוא התעקש לעבוד איתם* כי הם היו הכי טובים שיש, וואגנר לא היה טיפוס שהסתפק בפחות מזה. הנאצים אימצו את היצירות שלו (הרבה אחרי מותו) אבל גם אז יהודים הרגישו שואגנר שייך להם לא פחות (בקונצרט הבכורה החגיגי של הפילהרמונית הישראלית המנצח טוסקניני התעקש שינגנו יצירה של ואגנר בנימוק ש-"אסור להשאיר את ואגנר לנאצים").
חד משמעית מורכב יותר
ובטח לא חד ממדי כמו שהוא מוצג היום בשיח הישראלי.
אבל כחלק מהמורכבות הזו, אי אפשר להתעלם מכך שהיצירות שלו מושפעות מהתפיסות שלו את התרבות הגרמנית, וכתוצאה מכך, את התפיסות שלו של היהדות והיהודים. אפשר למצוא דרך להתעלם מהממד הזה ביצירות שלו, אבל הוא פעל בעידן שבו הובנתה הלאומיות הגרמנית, ונוצר הקשר בין הלאומיות הזו למה שיהפוך בעתיד ללאומניות הגרמנית, על יחסה ליהודים. האופן שבו השתמש במיתולוגיה והפרשנות שלו אליה, נוצלו בסופו של דבר, ולא במקרה, בתוך השיח האנטישמי הנאצי.
למה יש הבדל בין הנאה להערכה?
אם נהניתי מסרט, אני מעריך את ההנאה שהוא נתן לי. אם סרט מכוון לגרום לקהל להנות ומצליח במה שהוא מנסה לעשות, זה ייתן לסרט הערכה. כמה נהנית מסרט לא בהכרח שווה לכמה אתה צריך להעריך אותו, אבל זה חלק גדול מזה, ובמקרים מסויים אפילו הכל. כן, יש סרטים מדהימים שראיתי שלא נהניתי לרגע ואפילו סבלתי כשראיתי אותם, אבל אלה לא סרטים שמכוונים להנאה. אז כן, במובן מסוים, הנאה זה חלק מהערכה.
ולא לכל סרט יש מסר או שצריך להיות כזה.
לפעמים היוצר רק רוצה לספר סיפור מעניין, או לגרום לצופים לחוות שעתיים מיוחדות שיישארו איתם. זה יכול להתבטא במסר שהצופים יקבלו מהסרט ואולי ישנו את התפיסת עולם שלהם, אבל זה גם יכול להתבטא בדמות מעניינת שהצופה התחבר אליה, או אפילו בדיחה טובה, מהסוג הזה שאתה נזכר בה וצוחק כמו מפגר.
לגבי וואגנר, אין לי מושג מי זה, אבל זה נראה לי דוגמא טובה. הוא יוצר מוזיקה. עכשיו, אני לא מבין גדול במוזיקה, אבל כל עוד אין בה מילים, אפשר להבין ולפרש אותה איך שבא לך (הרבה פעמים גם אם יש מילים). זה אפילו לא מה אתה מבין ממנה אלא איזה תחושות היא מעבירה, ואז אתה יכול להשתמש בתחושה הזאת איך שבא לך. למשל, יש מנגינות שגורמות להרגיש פחד, אדם אחד יכול לדמיין עכבישים, אדם אחר ידמיין ליצנים, ואדם אחר ידמיין את מירי רגב. לגבי מי יצר את המנגינה ומה שהוא ניסה להעביר, לפי דעתי זה לא משנה, כי אתה יכול לקחת מנגינה מפחידה ולשים אותה בסצינה בצורה שתגרום ליהודי רגיל שהולך ברחובות גרמניה ולהציג אותו כאיום על המדינה. באותה מידה זה יכל להיות הפוך. יכל לבוא במאי אחר ולהשתמש באותה מוזיקה בדיוק ולהציג בצורה מאיימת את הצד השני, או להציג ככה סתם רוצח סדרתי או את תאנוס. אני מתנצל, אבל אני לא רואה איך מוזיקה (אם היא טובה) יכולה להיות פוגענית. יכול להיות שבגלל שאני בור בתחום אז אני מפספס משהו, אבל לפי דעתי, אם בן אדם מוכשר יצר מוזיקה, אני יכול להנות ממנה איך שבא לי. הוא יכול להיות בן אדם נורא ואני יכול לתעב אותו עד עמקי נשמתי אבל בכל זאת להגיד: "אני שונא אותו עד עמקי נשמתי אבל לעזאזל, הוא יודע ליצור מוזיקה.". אולי אפילו להשתמש ביצירה שלו בהקשר הפוך למה שהוא כיוון אליו זה הדרך שלי להתמודד עם זה.
התחום של סרטים שונה מאוד ממוזיקה אבל זה עדיין יכול להדגים את מה שאני מתכוון אליו.
בקצרה, הערכה היא אינטלקטואלית, הנאה היא רגשית
ויותר ארוך: הערכה והנאה הן שתי קני מידה שונות של איכות של יצירה. הן לפעמים קשורות, לפעמים חופפות, אבל לא זהות. אפשר ליהנות מיצירה בגלל ההערכה שלנו אליה, אבל זה לא הכרחי. כמו שאתה כתבת, אפשר גם להעריך יצירה ולא ליהנות ממנה. אפשר גם ליהנות מיצירה אבל לא להעריך אותה. אם להתייחס לדיון אחר שאני חלק ממנו כאן, אני נהנה מאוד (טוב, נהניתי) מ"חברים", ונהנה (נהניתי) מאוד מהדמות של רייצ'ל, אבל אני לא מעריך בשום צורה את הכתיבה של הסדרה או את הדמות שלה. הסיבה לכך היא שאני מעריך אספקטים שונים של הדמות ושל הסדרה, אבל אספקטים אחרים מורידים את היחס הכולל שלי לסדרה ופוגעים בחוויה הסופית שהיא ההערכה שלי ליצירה כולה.
הערכה ליצירה כמכלול היא הערכה להישגים שכל חלק וחלק שבה, ואז לאופן שבו כל אלה עובדים ביחד. אבל הערכה כזו יכולה לבוא עם סבל גדול, כמו שכתבת, או עם שעמום, או עם דחייה. לא בהכרח עם הנאה .
הנאה מיצירה יכולה להגיע מתוך משיכה לדמויות, או לעלילה, לצילום, לתפאורה, לכוריאוגרפיה. לא משנה מה. אבל כמכלול, אם אני חושב שהסרט לא מספיק טוב ברמה הכוללת, לא אעריך אותו. זה יכול להיות גם בגלל חלק אחד, מספיק משמעותי עבורי ועבור הסרט. זה אומר גם שאם המסר לא מספיק טוב בעיניי, או אפילו גרוע, וזה בא לידי ביטוי בסרט כולו, אני אעריך אותו, אבל חווית ההנאה שלי תיפגע בסופו של דבר. ויכול להיות גם מצב שבו המסר הוא לא המרכז אלא העשייה הקולנועית המצוינת, העלילה המרתקת, ההומור המשובח, וזה כל מה שהיוצרת או היוצר ביקשו להשיג. וזה מספיק בשבילי גם להעריך וגם ליהנות.
וואגנר הוא דיון מורכב, כי המוזיקה שלו משוקעת בתפיסות העולם שלו. ממליץ לגגל אותו. תמצא המון חומר עליו ועל היחס אליו בישראל. אולי זה יעזור להמחיש את הכוונה שלי. בכל מקרה, בהחלט אפשר להתעלם מהממד הזה של היצירה שלו בחלק גדול מהמקרים, אבל אם אתה יודע ומכיר, אז הרבה יותר קשה ליהנות מהיצירה שלו ולשכוח מכך.
הדיון הזה מרתק ואין לי ממש זמן להיכנס אליו
אבל רק רוצה לציין שאף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מלני ריפשנטל – לכל הפחות בימינו.
אני מבסס את זה על "אולמיפיה", ולא על "ניצחון הרצון", אבל קשה לי להאמין שיש הבדל מהותי בין השתיים. היא… בסדר. היא במאית בסדר. לא מבין למה בכוח, בימינו, אנשים עדיין מתעקשים שיש שם איזה קולנוע דגול שנשאר. אפשר להתנער מהסרטים האלה ולשלוח אותם לפח האשפה של ההיסטוריה. "אולימיפיה" הוא פשוט לקט המיטב של שידורי ערוץ 5 של האולמיפיאדה, אבל בשחור לבן.
בכל מקרה, כן, לא קשור לשאר הדיון, המשיכו בשלכם.
אולי כי מה שבנאלי כיום היה חדשני ופורץ דרך אז?
אתה כותב שזה "פשוט לקט המיטב של שידורי ערוץ 5 של האולמיפיאדה" אבל ברור מי היה קודם…
לכאורה כן, אבל זה מורכב מזה
קולנוע טוב – כזה שהוא מהמם באמת – נשאר עוצמתי גם הרבה אחרי שאחרים העתיקו אותו (בעיניי, לכל הפחות). הרי קולנוע טוב לא נשען על חדשנות – הוא נשען על עוצמה, ויכולת, והבנה איך להשפיע על הצופים.
מדי פעם קולנוע ישן מוגבל על ידי מגבלות טכניות שצריך להתרגל אליהן, זה כן, אבל זה לא בדיוק מה שאני מדבר עליו עם "אולימפיה". ראיתי סרטים אחרים מהתקופה, ואפילו סרטים תיעודיים אחרים מהתקופה – ורובם המוחלט עדיפים בעיניי על "אולימיפה" – למרות שלכולם אותם מגבלות.
וכמובן, אני מגיב את מה שאני מגיב לא בשביל לבעוט באיזה סוס מת באיחור של 80 שנה – האנשים שעוד טורחים לצפות בסרטים כמו "אולימיפיה" נשבעים שזאת יצירת מופת שכוחה לא פג עם השנים. הקונצנזוס הזה, שהוא בהחלט משהו שקצת רחוק מטעמי הקהל הרחב ויותר באזורי מבקרי-תלמידי-מורי קולנוע, הוא זה שאני לא מבין.
אני לא מומחה גדול לריפשנטל
או לקולנוע בכלל, אבל כשאני צופה בדימויים מסוימים שלה, אני בהחלט מבין מה משך את הקהל בזמנה אליה ומדוע היא נחשבה לעוצמתית כל כך. לא יודע אם הייתי מתייחס אל הקולנוע שלה כיצירת מופת, אבל בניגוד להיטלר עצמו, שבנאומים שלו נחשב כריזמטי וסוחף, והיום נראה בעיקר מגוחך ופומפוזי, ריפשנטל מצליחה להעביר בקטעים מסוימים את תחושת ההתעלות והחיבור, שהיא ככל הנראה חתרה אליה. כיצירה שלמה היא די משעממת, אני מסכים, אבל אם רואים קטעים קצרים מתוך הסרט, הוא בהחלט מצליח לרגש עד היום. וכיהודי, להלחיץ ולהפחיד את הצופה. וזו בהחלט חוויה מיוחדת, גם אם לא כזו שאליה התכוונה היוצרת.
כאמור, על "ניצחון" דילגתי, ואולי הוא יותר מעניין
אבל אין לי צורך לראות תעמולה נאצית בחיים שלי עדיין, אז בדקתי את "אולימיפה" שאמור להיות אותו דבר מינוס נאציזם. לא מספיק התרשמתי כדי לראות יצירות אחרות שלה, אבל אולי באמת "אולימיפיה" הוא הפחות מוצלח מבין סרטיה.
מבין לגמרי
גם אני לא יכול לשרוד סרט שלם שלה. וזה לחלוטין תואם את מה שאני רוצה להגיד. גם אם הייתי מבטיח לך שמדובר בסרט אומנותי שעשוי לעילא ולעילא, עדיין המסר הנאצי הוא כל כך חזק ומשמעותי שהוא פוגע בחוויה הסופית, בלשון המעטה. לא רק שהוא פוגע, הוא נמצא בכל החלטה בימאית או אמנותית ולכן אי אפשר לנתק אותו בשום אופן מהתוצר הסופי.
אתה טועה.
הדיון על ריפנשטאל ממש לא מפריד בין האיכויות הטכניות של הסרטים שלה למסר. להיפך: הוא מתמקד באיך האיכויות האלה נתנו לאותו משטר דימוי אסטטי ו-"נקי". את הסרטים שלריפנשטאל לומדים היום בתור תמרור אזהרה לאיך עשייה קולנועית יכולה להוביל למקומות מסוכנים, דווקא כשהיא מצוינת מבחינה טכנית*. יש סיבה שסרטי תעמולה שנעשו עבור הצד השני במלחמה ("קזבלנקה" למשל) הוכתרו בתור קלאסיקה עד ימינו אלה, גם אם העשייה הקולנועית שלהם היתה פחות וירטואוזית. מה לעשות? המסר הוא חלק מהתוכן.
* וראוי לציין בהקשר זה שבניגוד לבמאים של סרטי תעמולה נאצים גרועים יותר מבחינת המסר – כאלה שקידמו אנטישמיות בוטה, דבר שריפנשטאל מעולם לא עשתה בסרטיה – דווקא היא היתה מעורבת ברצח של אנשים במסגרת ההפקה של אחד הסרטים שלה, סרט שמבחינה פוליטית היה אפילו יותר תמים מיתר הדברים שהיא עשתה תחת המשטר הנאצי.
חלק ניכר מהטענות האלה מתייחסות בעצם לעלילה, וכן מקצועיות.
בעיה נוצרת כשהדעות האישיות של המבקר גורמות לו לתת לסרט ביקורת שלילית
אם לדוגמא מבקר קולנוע הוא מתנגד חריף לנשק והוא מבקר סרט פעולה שיש בו שימוש רב בנשק והוא ייתן לסרט ביקורת שלילית רק בגלל שהוא לא אהב את השימוש הרב בנשק בסרט מבלי לתת ביקורת על דברים אחרים בסרט. זה נשמע מופרך אבל זה לגמרי דבר שקורה.
הסרט האהוב עליי של 2017 היה Wind River ואחרי שסיימתי לראות אותו התענייתי במה מבקרי קולנוע אומרים עליו. קראתי ביקורת אחת שנתנה לסרט 4 מתוך 10. זו הייתה ביקורת קצרה שבה הוא דיבר אך ורק על זה שהוא לא אהב שהדמות הראשית מגולמת על ידי שחקן לבן והוא מאמין ששחקן אינדיאני היה צריך לשחק בתפקיד הראשי. לא רק שהביקורת הזאת הייתה לא מקצועית היא גם הייתה מאוד טיפשית בגלל שהייתה סיבה עלילתית טובה מאוד ללמה השחקן הראשי היה לא אינדיאני.
אף ביקורת לא מתקיימת בואקום.
דעתו של מבקר תמיד תהיה מושפעת מחוויית הצפייה (שכוללת דברים כמו סגנון הקהל באולם, מידת העייפות שלו, ועוד), מהציפיות שלו, ומתפיסת העולם שלו. אין שום דרך לנטרל את כל הדברים האלו כדי לכתוב ביקורת ניטרלית לחלוטין.
מבקר טוב יתייחס לדברים שהשפיעו בצורה מהותית על דעתו על הסרט ועשויים לא להיות משותפים לכל הצופים, אבל גם אי אפשר באמת לפרק את הדעה על הסרט לסך כל ההשפעות שהיו, כי אל רובן אנחנו לא באמת מודעים.
כמאמר הקלישאה, לאן שלא תלך אתה לוקח את עצמך. ביקורת היא בסופו של דבר תיאור של חוויה סובייקטיבית. המבקר יכתוב אותה באופן שבו לאנשים שונים יהיה מה לקחת ממנה, אבל הוא לא יכול לנתק אותה מעצמו.
ואני דווקא מצאתי שהביקורות שיש בהן התייחסות כלשהי למימד החוויה האישית הן הביקורות הכי טובות והכי מועילות בעיניי. ביקורות שמנסות להיות ניטרליות לחלוטין משעממות אותי. אני גם בן אדם עם דעות ותפיסות מסוימות מחוץ לאולם הקולנוע, אני לא צופה ניטרלי, ולכן חוויית הצפייה של צופה ניטרלי לא רלוונטית אליי.
סבבה. אין בעיה שתהיה מושפעת
אבל שזה לא יהיה הקריטריון היחידי שנחשב בביקורת סרט. אני חושב שנתתי דוגמא די טובה למה שהתכוונתי וחבל שלא התייחסת אליה.
לא רואה שום סיבה שאתייחס לביקורת שלא קראתי על סרט שלא ראיתי.
(ל"ת)
מוסיפה על זה, שאפילו חשוב לי לקרוא דיעה אישית
עוד לא פגשתי מבקר.ת שצודקת בהכל, אבל מבין המבקרים שאני קוראת יחסית בקביעות, אני יודעת כבר מתי אני והם באותו ראש, ומתי הם אוהבים דברים שבעיני הם לא משהו.
אני יודעת למשל לתרגם ביקורות פה באתר ל"שווה צפיה" עבורי. אם יפסיקו להתיחס למימד האישי בסרט, וכל מה שאקבל בביקורת הוא מידע על האיכות הטכנית, אני לא באמת אדע יותר לאיזה סרט לצפות.
וזה עובד גם מהצד השני-
יש אנשים שאני יודע שטעמם מנוגד לחלוטין לשלי, ולכן אני יכול לדעת האם אוהב או לא אוהב יצירה לפי זה שהם לא אהבו או כן אהבו אותה.
אתה מבין שאתה בעצם אומר שהבעיה נוצרת כשדעתו האישית של המבקר משפיעה על דעתו על הסרט?
(ל"ת)
הבעיה נוצרת כשהפוליטיקה האישית של המבקר היא הדבר היחידי שמשפיע על דעתו על הסרט
ואין שום פקטור אחר בעניין. אני נתתי דוגמא מצויינת לדעתי. צריך להיות פן מקצועני כלשהו בביקורת קולנוע שיפריד בינה לבין סתם "Facebook rant"
אם עכשיו "הצל" יכתוב שסרט מסויים הוא שמאלני מדי וייקרא לעוקבים שלו לא לראות אותו זאת תיחשב כביקורת קולנוע לגיטימית? לא, כי הוא לא באמת מבקר את הסרט. הוא סתם שופך את האג'נדה הפרטית שלו ולצערי יש כמה וכמה אנשים שמחשיבים את עצמם בתור מבקרי קולנוע שזה בדיוק מה שהם עושים. כותבים אג'נדה פוליטית במסווה של ביקורת קולנוע
אז זו אכן ביקורת טפשית
אבל לא בגלל שהמבקר העלה את נושא הגזע של הדמות הראשית, אלא בגלל שזה סרט שבו הדמות הזאת היא בלש שחוקר פשע שהתרחש בשמורה אינדיאנית – ומוצג בתור ישות חיצונית לאותה קהילה, מה שיוצר מתח בינו ובינה.
לכן, דווקא כן חיוני שהשחקן הראשי לא יהיה אינדיאני.
עם זאת, אני מוכן להתערב (בלי לקרוא את הביקורת), שהבעיה האמיתית של המבקר היא לא עם העובדה שג'רמי רנר הוא לבן, אלא שהעלילה בחרה לספר את הסיפור (האמיתי אם אני לא טועה) דרך העיניים של אדם לבן, ולא להתמקד בדמות אחרת. וזו, בין אם אתה מסכים ובין אם לא, נקודה רלוונטית ולגיטימית להעלות בביקורת על הסרט
מבקר טוב צריך להפריד בין דעה אישית שלו על נושאים שעולים בסרט לבין התייחסות מקצועית ואובייקטיבית ככל האפשר לסרט עצמו ולאיכויות שלו. כמו ש Tok הסביר, ביקורות שקוטלות סרט רק כי למבקר לא נוח עם שימוש מוגזם באלימות למרות שהוא מסכים עם זה שתצוגת המשחק נהדרת וכך גם הבימוי, או טענות על כך ששחקנים לא צריכים להיות לבנים (פשוט גזענות) הן לא לגיטימיות בעיני.
ואגב באתר פה רוב הביקורות כתובות נהדר אז בלי קשר לאם אני מסכים איתן או לא, אין סיכוי ש"אבטל את המינוי"
אבל... דעה אישית היא דעה אישית
בעיני, מבקר צריך להביע את דעתו, ודעות לעיתים עשויות להיות מורכבות – אפילו סותרות. דורון, כשכתב את הביקורת שלו על "נעלמת", עשה את זה נפלא כשפתח אותה במילים "'נעלמת הוא סרט מעולה, ואני די שונא אותו". כשדיוויד אהרליך כתב ביקורת על "ג'וקר" לאינדיוויר הוא הרחיב מדוע הסרט בעיניו מצוין מהמון היבטים, אבל גם רעיל מהיבטים אחרים. מבחינתי, אגב, השורה התחתונה לגבי "ג'וקר" די זהה לזו של דורון על "נעלמת" (ואני אפילו חושב שזה יותר נכון לגבי הסרט עם חואקין מאשר הסרט עם רוזמונד): מצד אחד, הוא מבוים נהדר, נתן לי את הזעזוע שפיליפס לחלוטין כיוון אליו וחואקין עושה עבודה טובה בתפקיד שלא נכתב נכון בעיני, אבל מצד שני – הוא מסוכן, ואני מפחד מעדר השמיניסטים שיראו אותו ויתבלבלו בין ארתור פלק למלאלה יוספאזי.
מבקר יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בגדול. גם הוא, כמו הקולנוען עצמו, וכמו כולנו בעצם, צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מתבטא. אבל צר לי, אתה לא יכול לומר שדעתו האישית של כותב לא יכולה להשפיע על מה שהיא בעצם דעתו האישית של הכותב.
אם בתור מבקר אתה חושב שסרט הוא טוב אבל עלול להיות "מסוכן", אז הביקורת שלך צריכה להיות טובה + הערה שבעינייך הסרט אלים מדי. סליחה, אבל את השיקול אם הסרט עלול לגרום לעדרי שמיניסטים לפרוץ באלימות תשאיר לשמיניסטים או להורים שלהם, זה לא ממש לגיטימי לקטול סרט בגלל נקודת מבט סובייקטיבית כל כך ולא ממש רלוונטי לכך שהסרט הוא טוב או לא – שזה מה שהקהל רוצה לדעת.
לכאורה ביקורת היא סובייקטיבית אבל סהכ למבקר יש כלים לשפוט סרט מנקודת מבט מקצועית ככל האפשר. את שאר הדעות שלהם לגבי הקשר פוליטי / גזע / אלימות שישאירו מחוץ לשקלול
גם ביקורת על מסר שעולה מסרט מתייחסת לאיכות שלו
אני אישית בהחלט מסוגל להינות מסרטים שאני לא מסכים עם המסר שלהם, אבל האמירה "אני לא מסכים עם המסר" או "אני חושה שהסרט מעביר לא-נכון את המסר שלו" בהחלט יכולה להיות חלק מרכזי מביקורת. אני לא חושב שאפשר לדון בסרטים של מייקל מור, נגיד, בלי לדבר על המסר שלהם. אני חושב שלדבר על הסרטים של ספייק לי במונחים של אסתטיקה נטו זה לא, עם כל הכבוד, לא להבין את הסרטים האלה. ולא חסרות עוד דוגמאות.
כתבת שהביקורות השליליות התמקדו באלימות, כלומר, המבקרים היו כנים ולא קטלו סתם כדי שלא ילכו לראות. אז מה בעצם הבעיה?
אם התכוונת לעגבניה בשורה התחתונה, זו בעיה בשיטה של רוטן טומטוז ולא של המבקרים.
"המבקרים היו כנים"? להיפך, לא כנים ולא מקצועיים, וזו בדיוק הבעיה ועליה כל הדיון הזה – הטענה שהסרט עלול לעודד אלימות אינה רלוונטית לביקורת. לפי ההגיון הזה, צריך לקטול את כל סרטי האימה כי הם עלולים לעורר סיוטים אצל הצופים. וכל סרט שהגיבור מעשן או מקלל בו. או שנוהגים בו בחוסר זהירות. את מבינה את הנקודה?
למה דווקא בסרט הזה המבקרים הפכו לאמא תרזה שצריכה לגונן על הצופים? הם פשוט לא הצליחו לנתק בין התחושות הלא נעימות שעורר בהם הסרט לבחינה אובייקטיבית ומקצועית שלו. ביקורת שקוטלת סרט בגלל טיעונים לא רלוונטיים כאלה היא לא מקצועית בעיני, סוג של הטרלה.
הבעיה היא ממש לא בעגבניה, יש שם ביקורות שקטלו את הסרט ולכן הציון ירד, והציון שלו מייצג את הלך הרוח.
האבולוציה של חוסר הבנת תפקיד העיתונאי.ת והמבקר.ת
אתה וטוק מתלוננים על כך שדיעה אישית אינה שונה מטוקבק או פוסט בפייסבוק, אבל אתם טועים.
כשהטוקבקים הגיחו לעולם, עלו המון ביקורות על "הממסד" החדש כי הוא קצת שינה את האופן שבו מתקשרים מסרים בין קבוצות גדולות. הבעיה בטוקבקים או פוסטים אינה שהם כוללים דיעה אישית, אלא שאין שום סטנדרט מחייב.
אף אחד לא מחוייב בשפה והגהה, אף אחד לא מחוייב בנימוקים סבירים וכמובן, שכל אחד יכול לכתוב כל דבר, ולעולם לא תדע אם אתה קורא דיעה אותנטית או משהו שנכתב מתוך אינטרס להשפיע על דעת הקהל.
קח לדוגמה את שרת התרבות בישראל, שבאופן קבוע נתפסת כשהיא מחמיאה לסרטים או מבקרת אותם, מבלי שצפתה בפריים (טרנטינו לדוגמה). זו הבעיה בטוקבקים, שאיש חשוב מספיק יכול להטות את דעת הקהל על בסיס כלום.
אחרי 30 שנות אינטרנט כבר התפתח איזשהו סטנדרט, בימינו, קים קארדשיאן מוסיפה גילוי נאות כשהפוסטים שלה באינסטוש הפרטי שלה הם ממומנים. וכמובן שצמחו תופעות רשת נפלאות, כמו למשל האתר הזה, שבכלל התחיל כפרויקט של חובבי סרטים עם איזושהי אידאולוגיה, והפך, לפחות עבור חלקם, גם למקור פרנסה (לא האתר, אבל הכתיבה)
השיח הזה על "הטוקבקים והפוסטים" קצת איבד את המקור שלו, כפי שהדגמת כאן. מעולם ולעולם הביקורת הראשונית לא היתה על עצם הבעת הדיעה. מבקרים מאז ומעולם כתבו את דעתם *האישית* על הסרטים. היתה תמיד איזושהי ציפיה שתהיה להם איזושהי הכרות עמוקה עם תחומי הקולנוע, שידעו לזהות אלמנטים טכניים מיוחדים, שיכירו את ההסטוריה וידעו להשוות ליצירות ישנות.
דווקא צ'ק ליסט של מידע טכני הוא דבר שעבורו אין לי צורך במבקר, כי הכל כתוב כבר בימד"ב וגם בהודעת היח"צ של האולפנים.
אני מצפה ממבקר קולנוע בעיתון מכובד שיהיה בקיא בתחום ועם השכלה או לפחות הרבה ניסיון. ויותר מזה, שלפני צפייה וכתיבת ביקורת על סרט ילמד קצת חומר רקע על הנושא אם הוא מיוחד וככל האפשר יכיר את הבמאי/שחקנים/סופר (אם הוא ע"פ ספר) וכו' – ואכן הרבה מבקרים באתרים/עיתונים הגדולים עושים עבודה יסודית וטובה. ולכן, ביקורת לא שקולה לטוקבק סתמי והיחס אליה יותר רציני. כך גם במדורים אחרים בעיתונים – כתבים לענייני כלכלה/ביטחון/ספורט/תחבורה אמורים להבין בנושא ואין סיבה שהעיתון/אתר ישלם על כתבות לאדם שיודע לכתוב יפה אבל אינו מצוי בתחום ולכן הדעה שלו לא תהיה בעלת משקל גדול יותר משל טוקבק "מצוי".
אז הקטילה של סרט כזה מסיבות לא ענייניות ועירוב יותר מדי דעות אישיות היא לא מקצועית בעיני כיוון שאני מצפה מביקורת ליותר ולא מתייחס אליה כעוד טוקבק.
איזה עיתונאי לא מערב דיעות אישיות? באיזה תחום?
אתה מערבב בין עבירה אתית (כלומר להמציא או להשמיט פרטים שלא תומכים בדעתו של העיתונאי) לבין כתיבה אנושית, שכוללת התמקדות בפרטים או בעמדות שתואמות את עמדת הכותב.
מבקר לא יכול לכתוב שהמשחק גרוע רק כי הוא לא אוהב את המסר, אבל זכותו לכתוב שהמשחק מצויין והמסר גרוע.
הפתיל הזה הזכיר לי את הביקורת הזאת:
https://www.fisheye.co.il/gone_girl/
פה דיון יותר נרחב על הסרט נעלמת עם ספויילרים:
https://www.fisheye.co.il/gone_girl_gone/
אני חושב שזו דוגמא טובה לביקורת סופר אובייקטיבית. והוכחה שלא צריך להיות סתירה בין SJW לבין מבקר קולנוע מקצועי
ועוד הערה על מקצועיות
תכלס לא ממש איכפת לי מי המבקר והאם הוא "מקצועי" (מה זה בכלל אומר? תואר בקולנוע? צפייה בx סרטים?), התוכן של הביקורת הרבה יותר חשוב. אנשים דיברו פה הרבה על איפה מתחילה הביקורת וכמה אחוז מהביקורת זה דעה וכו'. בסופו של יום, הסיבה שיש ביקורת ולא משפט קצר בסגנון "אהבתי את הסרט/זה סרט טוב" היא כי המבקר תפקידו לטעון טענה (כמו "אהבתי את הסרט") אבל גם להסביר למה. איכות ההסבר קובעת האם זו ביקורת טובה או לא.
אבל אבל אבל
זו טענה מעגלית
איכות ההסבר היא גם פרמטר סובייקטיבי שנקבע על פי הלך הרוח של הקורא.
יש אנשים שמבחינתם ביקורת שמתבססת על המסר (תוך נימוק מספק למה המסר הוא כל כך משמעותי שהוא מעפיל על הסרט) תהיה מאוד איכותית. ויש כאלה שזה לא רלוונטי מבחינתם.
רד פיש כתב ביקורות איכותיות, כולל כאלה שהוא יכל להגיד "תשמעו, כל מה שיש בסרט הזה זה מפלצות ורובוטים ענקיים, אבל אני אוהב מפלצות ורובוטים ענקיים וזה מגניב", ואף אחד לא בא בטענות שהביקורת היא חד צדדית. זה רק הפרמטר הספציפי הזה שפתאום אסור לבסס עליו ביקורת…
אכן! אסור לבסס על הפרמטר הזה ביקורת.
כי הרבה מגיבים פה מחו ובצדק על שרת תרבות מסויימת ומספר תגובות באתר, בגלל שהם שפטו סרטים לפי אג'נדה פוליטית.
שוב, כאשר שופטים סרט לפי כל המרכיבים שלו ופותחים דיון למה מסר או משהו שמוצג בסרט הוא לא טוב, לא נכון, לא מתיישב עם דעה מסויימת, אז כל המתדיינים פה מסכימים שזה בסדר. ברגע שעל האג'נדה שבאים איתה מהבית מבססים את הדעה על הסרט, ובעיקר כשהציון הוא בינארי ומוחלט (סרט טוב/סרט רע), אז זה מביס את כל המטרה של הביקורת. זו *לא* ביקורת על הסרט, זו ביקורת על *המסר של הסרט*. דורון השכיל לכתוב ביקורת, ולהפריד בינה לבין הביקורת שלו על המסר. אז אפשר היה להבין שהוא חושב שהסרט טוב (אני חשבתי שהוא גרוע), ושהמסר שעלול להשתמע ממנו הוא רע.
כאשר יש ביקורת על 'בית לחם' וכותבים שם שמדובר בסרט ימני מדי, שמציג את הפלסתינים כרוצחים ומחבלים וחסרי סימפטיה, (או ביקורת על 'וואלס עם באשיר' וכותבים שמדובר בסרט שמאלני, פציפיסטי, שמתעלם ממעשי הזוועה של הפלסטינים ושם את האחריות על ישראל ולא על הפלנגות) אני לא אתייג את זה בתור ביקורת, ואני בטח לא ארצה שהאתר המוביל וקובע הטרנדים בעולם הקולנוע יתייחס לביקורת הזו.
אתייחס גם לmip וגם ליגואר
באקדמיה יש ביקורת ספרות (ואני בטוח שגם ביקורת קולנוע, פשוט לא נחשפתי) ומבקר באקדמיה יכול לכתוב מה שבא לו אבל אם הוא רוצה שיתייחסו לביקורת שלו הוא צריך לנמק את הטיעונים שלו. אתרי קולנוע זה די דומה, אף אחד לא היה נכנס לעין הדג אם הביקורות לא היו טובות ועוזרות לך להחליט אם לראות סרט או לא. מעבר לזה זה כבר שיקולים שלך.
אני מסכים עם יגואר- אני לא חושב שמסר שאת לא מסכימה איתו (כל מסר, אפילו מסר כמו "פיתרון הרעב באנגליה הוא לאכול תינוקות") הוא הצדקה להעתקה של סרט כ"טוב" או "רע".
תיקון
*להכתרה של סרט כ"טוב" או "רע"
סקרוסזה על 220
רציתי לומר שזה "נהג מונית" ו-"מלך הקומדיה" עושים אהבה, אבל זה יותר כמו "נהג מונית" לוקח אקסטזי וטורף את "מלך הקומדיה".
עם "ג'וקר", טוד פיליפס התאהב במה שיצר עד שהוא שכח את הניואנסים (באמת היינו צריכים פלאשבקים להבין שהוא דמיין את הקשר עם זאזי ביטס?) והרחיק לכת עם 5,820 סצנות ריקוד פסיכדליות.
ואולי זה ההייפ אשם (טוב זה כנראה ההייפ אשם) אבל אחרי מטח האזהרות, ההקרנות המאובטחות בארה"ב והדיון הסוער סביבו, דקה לפני ההקרנה אמרתי לעצמי "מקווה שלא אצא מכאן אינסל" וחיכיתי לסצנה שנויה במחלוקת שעתידה לשנות את חוקי הקולנוע. סצנה כזו לא באה, ואני לא יכול לומר שאני מאוכזב, הרי טוד פיליפס עצמו לא הבטיח לי דבר (אלא רדיט ויוטיוב) אבל כן, טיפה התאכזבתי שאחרי הדיבייט הרב סביבו בסוף קיבלתי "רק" סרט מוצלח.
והוא מוצלח, כן? חואקין פיניקס הוא שחקן של פעם בדור ולא אתנגד אם יקבל פה אוסקר, הצילום מפעים והנרטיב – הגם אם לא השנוי-במחלוקת שחשבתי שיהיה – ריתק אותי לכל אורך הצפייה בו (או לפחות עד שהתחיל מרתון "ועכשיו… קרדיטים. לא, סליחה – ועכשיו קרדיטים. לא לא, רגע… הנה, עכשיו קרדיטים ונגעתי בכדור הארץ"). כנראה אצפה ב-"ג'וקר" שוב בעתיד, וללא הציפיות המגוכחות אני עשוי ליהנות קצת יותר.
אין מילים לתאר כמה אני מסכים.
סרט ממש טוב, שההייפ סביבו והשערוריות שהוא עורר לגמרי גדולים עליו ולא באמת ״עליו״.
לא סימנת ספויילר לרצח רבין
(ל"ת)
פורסט גאמפ פוגש את נהג מונית
אשתדל בלי ספויילרים יותר מידי. אבל ספויילרים לפורסט גאמפ בחיאת שלושים שנה. בגלל שהסרט שואב את התבנית שלו מסרטים מאוד קודרים ובגלל שהוא מאוד קודר ושלילי בעצמו, כנראה שאנשים פספסו עוד סרט שהייתי משווה את "הג'וקר" אליו. "פורסט גאמפ". הדוגמה הכי בולטת היא כמובן "I just felt like running" בה פורסט פשוט מתחיל לרוץ. לא בגלל זכויות נשים, לא בגלל יערות הגשם, ולא בגלל הרעב באפריקה. אבל מהר מאוד הוא הופך לאייקון פוליטי בשביל כל מי שצריך אייקון פוליטי. ארתור פלק הוא אותו הדבר.
ארתור פלק לא באמת מעוניין במרד ברחובות או בהחלפת השלטון. אבל זה מה שהוא (לרוב לא בצורה מודעת) מוכר לקהל שלו. וזאת הנקודה בה אני לא מבין את הביקורת של אנשים. כי צפיתי בסרט בלי לקרוא יותר מידי ביקורות, והנחתי שאם יהיו ביקורות שליליות הן יגיעו מכיוון "אנשים לא באמת ככה", ולא מכיוון "אנשים ככה וזה מסוכן". אבל הסרט הזה הוא לא נביא זעם. הוא אפטר שוק של תופעה מודרנית שאנחנו חווים כבר כמה שנים טובות, יש יטענו שכבר הרבה יותר זמן. חברה רקובה ומנוונת, כל כך אינדיבידואלית שכל אינדיבידואל מרגיש כאילו אין אף אחד אחר בעולם שמבין אותך, ואם אין לך כסף אין לך כלום. אני רוצה לפרט על כך יותר אבל אעשה את זה במסגרת דיון בספויילרים אם יהיו מעוניינים.
השאלה שצריכה להישאל בהקשר הזה היא האם הבעיה של הסרט היא ארתור פלק, או הסביבה שלו? אני חושב שהדבר שהרבה יותר מטריד מתמהוני שרוצח אנשים בחליפת ליצן זה כמה אנשים מוכנים לעקוב אחריו. כי ארתור פלק הוא ללא ספק פסיכופת שצריך לבלות במוסד עד סוף ימיו. אבל כמה דפוקה החברה שלנו צריכה להיות כדי שאנשים יהיו מספיק נואשים לעקוב אחריו לתהום? אני לא חושב שאבו באכר אל בגדדי הוא פסיכופת חולה נפש, כנ"ל מניהיגי הKKK או כל החבר'ה האלה. וכאן עולה התזה המרכזית של הסרט, שזה לא משנה אם תקרא לזה דעאש, KKK, החזית לשחרור בעלי החיים, קרניבורים עם חיוך על השפתיים, או כל דבר אחר. המשותף לארגונים האלה הוא היכולת שלהם לתת לך תחושת הזדהות, מטרה, שייכות כל הדברים הטובים שאין כשאתה לבד. כמו "פורסט גאמפ", גם "גו'קר" טוען שזה לא צריך להיות מתוחכם מידי, וזה פשוט הטבע האנושי לחפש את הדברים האלה. אז איך מוודאים שאנשים יחפשו להציל את יערות הגשם ולא להרוג את כל המקסיקנים? הסרט לא חד משמעי לגבי זה, אבל הוא רומז בחוזקה שלחברה יש אחריות לעניין. וזו נקודה חשובה לדעתי, נקודה שניסיתי בסרבול רב להגיע אליה – הגו'קר הוא לא אשמת החברה, מה שקורה אחרי שהוא נהיה הג'וקר זה בהחלט אשמת החברה.ספויילר:
בחור שמחופש לג'וקר שיורה בכל תושבי הקולנוע זה אירוע טראגי ללא ספק, אבל בסיכון שאנשים יראו בי שמוק חסר לב אעז ואומר שאין באירוע הזה סכנה לחברה, כי החברה מספיק חזקה להבין שמדובר בפסיכי ולא במשהו מעבר. אבל בסרט הג'וקר יורה ברוברט דה נירו (ובעצם יורה ב"נהג מונית" הסרט, לא הדמות) והחברה צוהלת. כשבנאדם אחד יוצא ועושה מעשה, זה נורא ואיום. כשבנאדם אחד יוצא ועושה מעשה, והחברה לא מוקיעה אותו, זה התפוררות החברה. וכשגות'הם מתפוררת, האליטה אולי מחפשת להאשים את הג'וקר, אבל טוב הייתה עושה אם הייתה מחפשת אשמים אצלה.
הסוף של הסרט מוגזם. קשה לדעת כמה המהפכה של הג'וקר התפשטה, וכמה קורבנות היא גבתה, אבל זה נראה כמו די הרבה. וכאן כשהסרט מציג את התזה שלו הוא כן מתנבא קצת. יש פה מוסר השכל שלי לפחות נראה מאוד ברור – תדאגו לחברה שלכם, או שהיא כבר לא תהיה החברה שלכם.
בין הסרטים שהוזכרו שהסרט שואב השראה מהם השראה, (כמעט) אף אחד לא הזכיר סרט קטן שנקרא "האביר האפל", כאילו זה מובן מאליו (ובמובנים מסויימים, זה באמת כך). אני חושב שהג'וקר של הית' לדג'ר ושל חואקין פיניקס מאוד מאוד דומים, ולכן ההבדלים ביניהם הם המעניינים. חפרתי מספיק אבל זה די מגניב לעשות השוואות ביניהם.
יצאתי מהסרט המום, מרחף מרוב דיכאון ויופי. מוזר?
כשחושבים על זה, ג'וקר הוא כבר סרט הקומיקס הרביעי עם דרוג R שעושה חיל בקופות, אחרי 2 דדפולים ולוגאן.
(טכנית גם טרילוגיית בלייד שייכת לכאן, אבל הרשו לי להתעלם ממנה)
בזמן ההקרנה לא העזתי כמעט לנשום (ובחוכמה שלפני מעשה, לא קניתי פופקורן וקולה – זה סרט שרציתי לחוות בלי שום הסחות דעת של לעיסה ושתייה), לא התקתי את עיניי לרגע מהמסך. וגם נמנעתי מלקרוא ביקורות במתכוון – רציתי לחוות אותו בראש נקי ככל האפשר.
הפסקול, המשחק, התסריט המדויק, האווירה הקלאוסטרופובית של גותהם, היחסים בינו לבין הסביבה, ההדרדרות ההדרגתית שלו, הכל מבוצע באופן חד ונכון. מזמן לא התפעלתי כל כך מסרט שסחט לי את הנשמה ללא רחמים.
בעיניי זה סרט מעולה. לא, הוא לא יהפוך אותי לרוצח פסיכופט. אבל הוא כן מעורר מחשבה, והזדהות אומללה עם הגיבור שלו, ורתיעה מפני השפל שהוא טועה למצוא בו גאולה ושיחרור.
כאלה סרטים אני רוצה. כאלה שיישארו לי בראש, שידרבנו אותי לדמיין ולחקור, שיטלטלו אותי.
כמה הערות עם ספוילרים:
1. אולי אני פחות מתוחכם מרוב הצופים. עובדה שלא קלטתי שכל הרומן עם דומינו מדדפול 2 היה בראש שלו (אם כי כן תהיתי איך זה שהולך לו בקלות כזו איתה). והיי, זו עוד נקודה משותפת עם מועדון קרב.
2. הסצינה שבה הוא מופיע בבית שלה ופשוט יושב לבהות בטלוויזיה כששערו נופל על פניו הייתה הסצינה הכי מבעיתה בסרט, נקודה.
3. עם האיפור הלבן על פניו בלבד וחזהו חשוף, הוא הזכיר לי יותר מכל את העורב עם ברנדון לי – עוד סרט קומיקס.
4. הנשיקה בתכנית של מורי… צחקתי דקה שלמה.
5. בתכנית הזו, הפרסונה של הג'וקר הפכה אותו למתחנחן באופן ממש… חמוד ושובה לב. הקול שלו נהיה תיאטרלי ומאוד דומה לג'וקר של הית' לדג'ר. הוא נראה כל כך מופתע, מתחטא מזה שמורי מזדעזע ממה שהוא חושף בפניו שכמעט צחקתי.
6. אני חשבתי שהכוונה המקורית שלו הייתה להתאבד בשידור חי. רואים אותו עושה חזרות על יבש בבית, ויש גם המשפט ההוא מהיומן שלו בקשר לחיים בלי משמעות ומוות עם משמעות. אבל כשמורי לעג לו והתעמת איתו, הג'וקר נתן ליצר שלו לפרוץ החוצה וירה בו. רואים משפת הגוף שלו שזה הפתיע אותו עצמו, ואז הוא מתלהב מהמעשה – ויורה במורי שוב, אף שזה כבר מת. התיוג הנכון של כל השיא הזה הוא אומייפאקינגאד!
7. פסקול אדיר, מאוד לא אופייני לסרטי קומיקס. רק לוגאן עולה לי בהשוואה.
8. זה ששיחק את רנדל – הליצן שנותן לארתור את האקדח – משחק בדרך כלל גנגסטר (פעם אחת בסרט הסנדלר עם אדם סנדלר, ופעם שנייה בסודות הפרברים עם מאט דיימון וג'וליאן מור).
9. אגב, לפי קו הזמן של הסרט, ארתור אמור להיות בן 30 בערך. וחואקין פיניקס בן – ויקיפדיה אהובתי – 45.
10. אז בעצם, באטמן הוא זורו האמריקאי?
11. שתי נקודות משותפות לג'וקר של האביר האפל – ג'וקר בניידת משטרה, ג'וקר מדבר אל המצלמה ("אלה החיים!").
רנדל הוא גם עורך הדין של בובי אקלסרוד ב-Billions
..
חומות של בדידות
היי,
ראיתי את הסרט ביום חמישי שעבר ויצאתי ממנו בדיוק כמוך, נפעמת, נסערת, כואבת ובעיקר המומה מהעוצמות שחוויתי. היכולת לגרום לקהל מנעד רגשות צבעוני ובועט שכזה מזכה את הסרט בציון של 10 פלוס, כי וואלה, הנה, יצאתי מזועזעת וזו חוויה שאני עדיין לוקחת איתי וחושבת עליה מאז,
אם זה לא קולנוע טוב למען השם, את מה כן..
מרגיש לי קצת מנותק לבקר את הסרט באופן שלילי, כי זה נראה כמו מאמץ טרחני ומיותר למצוא מה לא טוב רק כדי להרגיש אחר או להיות יוצא דופן ולכתוב אחרת מכל השאר (סורי, אבל זו תחושתי).
ואני רק אעשה חיבור לסרט המופלא "החומה" של אלן פרקר שיצא לפני כמעט ארבעים שנה, ומשהו בסיפור חייו של פינק (בגילומו של בוב גלדוף המושלם), מילדותו ועד בגרותו- מוקף בחומות ניכור ובדידות שסוגרות עליו ומשבשות לגמרי את שפיותו, ומשהו בארתור של חואקין פשוט העלה לי אותו משם- שני ילדים שגדלים בעיר אפורה, קרה ומתפוררת, ללא אב, עם אמא חולה/רודפנית, בודדים, אאוטסיידרים, כמהים לחיבוק, להשתקפות שלהם בעין של האחר והלב נכמר ובוכה :(
היגון והעצב מעולם לא הרגישו לי חזקים ובועטים כלכך
לחיי יצירות שכאלה, תמיד
היי, יש אנשים שפשוט לא אהבו את הסרט
הם לא עשו את זה ממניע סודי אישיותי, או כחלק מקונספירציה או מסיבות חיצוניות. הם פשוט לא אהבו אותו. או אהבו אותו, אבל רק קצת. או אהבו דברים מסוימים בו, אבל לא אחרים.
כמו שלא היתי רוצה שיגידו שהסיבה היחידה שאת אוהבת את הסרט זה כי את "רוצה להרגיש חלק מהעדר ולא להיות חריגה חברתית", תכבדי את הדעות של אנשים אחרים.
יום טוב.
מישהו יודע מה ההסבר לסצינה עם המקרר?
(ל"ת)
אילתור של השחקן
באחד מן הראיונות עם הבמאי הוא סיפר שחואקין אילתר את הכניסה למקרר לבד. הסצינה לא הייתה כתובה בתסריט והרעיון צץ על הסט מבלי שהבמאי והצוות התערבו לו
סרט לא רע
מסכים עם הקביעה שהוא לא יצירת מופת אבל נדיר ומסקרן בנוף הנוכחי.
אני דווקא אהבתי את הסיום/ים שלו.
שמחתי לראות אותם.
לא יודע
אבל הסרט כסרט מתאר את ההתחלה של הג'וקר, וברור שניתן לקחת את זה מכאן והלאה לסרטי המשך.
חוץ מזה שקיומו של סרט המשך תלוי ברצונם של פיניקס ופיליפס, שעושים רושם שלא כ"כ בעניין. ברור לי שככל שזה היה תלוי באולפנים, סרט המשך היה שאלה של זמן.
בהמשך לאזכור של ה- DSM
" הוא צוחק בצורה בלתי נשלטת כחלק מהבעיה הנפשית שלו. אתם יודעים, הזאת שגורמת לך לצחוק בצורה בלתי נשלטת. אני בטוח שהיא שם ב-DSM איפשהו." – אז לא יודע אם יש כזה דבר ב- DSM, אבל:
https://www.facebook.com/144317442393730/posts/1398364733655655
בקשר להפרעה הנפשית של ארתור פלק
נראה לי מעניין לשים כאן לינק שמדבר על התופעה הזו בחיים האמיתיים.
צירוף מקרים מעורר מחשבה (ספוילר ממש מינורי לסרט).
ברוס ויין, כך נרמז, קיבל את ההשראה שלו להיות באטמן מהסרט "זורו". בסרט "זורו 2" מ-2005 לזורו יש בן בשם חואקין, שזה גם שמו של השחקן שמגלם את הג'וקר הנוכחי. הא! עליתי על משהו.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
לא בטוח מה, אבל משהו.
עדיין מדברים על הסרט הזה? כי ראיתי אותו באיחור, אבל איכשהו קיבלתי ממנו משהו אחר מכולם. זה הטייק שלי:
הרי הג'וקר של באטמן לא פוגע רק באנשים שפגעו בו קודם. הוא סוכן כאוס רצחני. אני הבנתי שהסרט מנסה להסביר לנו איך הוא נהיה כזה.
מכיוון שהסרט מסופר לנו במידה רבה דרך התודעה של הגיבור, אז אנחנו חווים יחד איתו את התחושה שאנשים פגעו בו והוא נוקם בהם. לכן נדמה לנו כאילו הוא פוגע רק במי שהתאכזר אליו לפני כן וראוי לנקמה. יחד עם זאת, נדמה לי שהסרט מקפיד להיות דו-משמעי בשאלה אם זו אכן המציאות. האם באמת כל האנשים האלה פגעו בג'וקר, או שאולי הפרשנות שלו לעולם היא כזו שאנשים מתאכזרים אליו, גם כשזה לא המצב האובייקטיבי?
(מכאן ספויילרים)
הסרט מקפיד להבהיר לנו שהחוויה של הג'וקר היא לא סתם סובייקטיבית, אלא לפעמים ממש דמיונית. הגיבור ממציא לעצמו עולם אלטרנטיבי שבו דברים הולכים נפלא והכל טוב, והוא מתקשה להתמודד עם הפער בין הדמיון למציאות, בין אם בקשר לאביו ואנו, בין אם לגבי הצלחתו בהופעה מול הקהל (כנראה ההופעה הייתה כישלון. אצלו בראש היא הצלחה), ובין אם מול השכנה והסיפור הרומנטי שטווה.
הגיבור פוגע בחבר שלו מהעבודה, אך אנו רואים שהחבר הזה מביע דאגה ואכפתיות כלפיו, יותר מפעם אחת. הוא עושה זאת בהתבסס על חצי משפט שזרק לו הבוס שלו, שבהחלט יכול להיות אי-הבנה של הבוס שהגיבור לא טורח לברר.
הוא פוגע במורי ומאשים אותו, אך אנו רואים שמורי הוא לא כזה אדם זוועתי. הוא אולי מביא את הגיבור לתוכנית מטעמי רייטינג ומספר עליו כמה בדיחות, אבל באופן אישי הוא לא איזו מפלצת. הוא אומר לג'וקר בפירוש: אתה לא באמת מכיר אותי. אתה לא יודע מי אני.
הג'וקר מצפה מכולם להיות סבלנים אליו ולהבין אותו, אבל מרגע מסוים יש לו אפס סבלנות ואמפתיה כלפי אחרים, כולל אמא שלו, שגם היא חולת נפש. הוא לא רוצה להבין. הוא החליט שפגעו בו ושהדבר נותן לו רישיון להרוג.
להבנתי, הסרט הרבה יותר אמביוולנטי כלפי הגיבור שלו ממה שנדמה. הוא רומז שהג'וקר *החליט לעצמו* שכל חברי האנושות ראויים לפגיעה, גם אם אין לכך הצדקה מוסרית אמיתית. הוא מתאר איך הג'וקר הגיע למצב שלו, אך לא אומר שהמעשים שלו מוצדקים אובייקטיבית.
הוא הרג אותה? אנחנו בטוחים בזה?
לפי הבמאי הוא לא הרג אותה
אבל התאוריה שהוא כן יכולה לעבוד ברמה מסויימת