במקור: Jumper
במאי: דאג לימן
תסריט: דייויד גוייר, ג'ים אולס וסיימון קינברג
על פי הספר מאת סטיבן גולד
שחקנים: היידן כריסטנסן, סמואל ל. ג'קסון, ג'יימי בל, רייצ'ל בילסון, מייקל רוקר
דייויד רייס הוא חנון אמריקאי טיפוסי. הוא קצת ביישן, קצת מוזר, וזוכה להצקות מרושעות מצד בריוני התיכון בו הוא לומד, בעיקר כשהוא מנסה בגמלוניות להתקרב לבחירת ליבו. בקיצור, דייויד רייס מפגין את כל התכונות האופייניות לאנשים שעומדים להפוך לגיבורי-על. ואכן, במהרה מתברר כי הוא עומד להצטרף לסטטיסטיקה: דייויד מגלה שהוא "ג'אמפר" – אדם המסוגל לשגר את עצמו (או "להבזיק", בלשון התרגום) ממקום למקום בכוח המחשבה בלבד. כמה דקות לאחר התגלית המסעירה הזו דייויד עוזב את הבית, מבזיק לכספת הבנק הראשונה שנקרית בדרכו, ומבזיק בחזרה החוצה עם הררי כסף.
אף על פי שגילה בעצמו כוח על, דייויד (היידן "לוק, אני הוא אביך כשהיה צעיר" כריסטנסן) לא מתכוון להפוך לגיבור. את השנים הבאות – או הדקות הבאות, בסרט – מבלה דייויד בנוחות על. הוא קם בבוקר בדירתו הניו-יורקית, קופץ לארוחת בוקר בפריז, קונה גלשן ולוקח אותו לסיבוב בהוואי, רגע לפני שהוא חוזר לתפוס שיזוף במצרים ולהשקיף על בריטיות חטובות בלונדון. אבל בשלב כלשהו הוא מוצא גם את נבל העל שלו: רולנד (סמואל ל. ג'קסון), חבר במסדר הפלאדינים העתיק, אוסף חבר'ה שהעניקו לעצמם את המטרה הנעלה של קיצוץ אוכלוסיית הג'אמפרים העולמית. כיוון שלדייויד רייס יש גם אהובת-ילדות בשם מילי (רייצ'ל בילסון היפהפיה), אתם פחות או יותר יכולים לנחש מה קורה אחר כך.
הסיפור של 'ג'אמפר' לא רק צפוי, הוא גם עמוס בחורים ובשאלות לא פתורות. למה הגיבור מחליט, רגע אחרי שלמד על קיומם של האנשים שרוצים (ומסוגלים) להרוג אותו, לקפוץ לסיבוב בשכונת ילדותו? למה במקרים מסוימים אנשים "רגילים" יכולים לעקוב אחרי מסלול ההבזקה של הג'אמפר, ובמקרים אחרים הם נשארים מאוכזבים מאחור? מדוע כל כך הרבה אנשים נשארים אדישים למופעי ההיעלמות וההופעה מחדש של דייויד, שמופיע ונעלם בציבור בלי לטרוח להסתיר את עצמו? ואיך מסדר הפאלדינים המדובר הצליח לצוד את הג'אמפרים כבר בימי הביניים, בהעדר כלי הנשק ההכרחי שלהם – מוטות חשמל?
למרות כל אלה, הבעיה העיקרית של 'ג'אמפר' היא לא עלילה חסרת הגיון. הבעיה העיקרית שלו היא דמות ראשית שלא נותנת לכם שום סיבה להיות לטובתה. מבחינת אישיות, דייויד הוא בן אדם מנוול ואם הג'אמפרים כולם נוטים להתנהג כמוהו, אפשר בהחלט להבין את המטרה הקדושה שלקחו על עצמם הפאלדינים. אפשר אמנם להזדהות גם עם דמות לא לגמרי סימפטית, אם לשחקן שמגלם אותה יש כישורי משחק ראויים, אבל כישורי המשחק של היידן כריסטנסן לא מאפשרים לו לשחק כהלכה אפילו את היידן כריסטנסן. נוצר המצב שהסרט כולו עוסק בדמות שלא היה אכפת לי בכלל אם תבזיק בהזדמנות הראשונה אל תוך קיר בטון.
זה לא שאין בסרט דמויות טובות. הראשונה שבהן היא גריפין – ג'אמפר אירי מנוול שאתם מכירים בתור בילי אליוט (ג'יימי בל). בדקה הראשונה שבה הוא פוצה את פיו, ג'יימי בל מכניס יותר כריזמה ואישיות לדמות שלו מכפי שהיידן כריסטנסן יכול לייצר בעשור. השניה היא סמואל ל. ג'קסון, שאמנם חוזר שוב בלי מאמץ מיוחד על אותה דמות שהוא מגלם כבר שנים, אבל היי, זה פאקינג סמואל ל. ג'קסון.
אבל הסיבה האמיתית שבגללה הלכתי לראות את 'ג'אמפר' מלכתחילה היא האקשן. סצינות אקשן שבהן הגיבורים יכולים לזפזפ ממקום למקום העלו לי בראש תמונות מתוך 'אקס-מן 2'. 'ג'אמפר' לרגע אחד לא מצליח להיות מגניב כמו סצינת הפתיחה המיתולוגית של הסרט הזה (זוכרים – נייטקרולר פורץ לבית הלבן ומנסה להתנקש בחיי הנשיא?), אבל בכמה מרגעי האקשן המוצלחים שלו, הוא מתקרב לזה. הגיבורים שלו מנצלים במהלך הקרב עם הפאלדינים לא רק את תוואי השטח שבו הם נמצאים, אלא גם את תוואי השטח של ערים שנמצאות בצד השני של הגלובוס. גם מאבק אגרופים פשוט נעשה מעניין יותר כשהוא מתרחש על פני שלוש או ארבע יבשות, והיכולת של הג'אמפרים להבזיק ביחד איתם חפצים – מכוניות, למשל – מנוצלת היטב. זה מגניב, זה מרשים, וזה ענה בדיוק על הרצון הבסיסי שלי לראות אקשן כיפי.
הבעיה היא שבכל הסרט יש בערך שלושה רגעי אקשן כאלה. לא בטוח שזו תמורה הולמת לבילוי של שעה וחצי בחברתו של היידן כריסטנסן. אילו רק היו מוציאים ממנו את היידן, 'ג'אמפר' היה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא: הוא היה יכול להיות סרט אקשן סתמי וחסר אישיות, בכיכובם של ג'יימי בל וסמואל ל. ג'קסון.
לא הבנתי את הבעיה האחרונה
היא באמת נראתה בת 20+… "המראה הבוגר"? נו, שוין. אם אתה רוצה.
ומה בקשר לרעיון שלי?
שקלתי לשלוח ביקורת בסגנון מיוחד
קריסטין סטיוארט בת 18 בקושי.. (האחות מסוף הסרט), והאמתי ממש חבל שהיו לה שני מילים וחצי שם.. היה לה סרט לטלוויזיה לפני כמה שנים שתורגם לעברית בשם "אל תגלה".. שיחקה שם מצויין..
ביקורת מתחשבת
העלילה של הסרט הייתה כל כך קלושה, שהיא הזכירה לי ערימה של עלים ברוח. סיפור מצוץ מהאצבע על ג'אמפרים ופאלדינים עם רבע הסבר, סיפור אהבה סוחט בחמש דקות וחורים בעלילה שמאיימים אפילו על הכריזמה של בילי אליוט.
לא שציפיתי להרבה, אבל חצי סרט התרכז בלונג-שוטים מסתובבים סביב נקודות מפורסמות בעולם ובאקשן זול.
דווקא הרעיון מלא פוטנציאל, הביצוע עלוב.
באמת נורא ואיום
למרות שהיידן כריסטנסן אכן משחק גרוע, זו בעיה שולית לגמרי כאן. כל עוד התסריט לא נותן לדמות שורות מעניינות, ובד"כ גם לא סבירות, אני לא רואה איך שחקן יכול להציל אותה. גם התפקיד של סמואל ל. ג'קסון די משמים.
עם החורים בסרט אפשר לחיות (למרות שסיפורי אהבה מרגשים שמבוססים על היכרות מהעבר הרחוק בתוספת דיאלוג של שורה וחצי וערב אינטימי אקראי הם מסוג הדברים שיכולים לקבור סרטים לבדם), אבל מכיוון שגם האקשן עלוב (ובניגוד למה שנאמר בביקורת, אני לא מצליח לחשוב על שלושה קטעי אקשן כמעט-מגניבים. מקסימום שניים לא לגמרי גרועים), באמת שאין שום סיבה שבעולם לבזבז עליו זמן.
אני לא מכיר שום היידן כריסטנסן
אבל מהתמונה בצד הביקורת הוא מאוד מזכיר את רייאן פיליפה, ועל פי הביקורת, הוא מזכיר אותו גם מבחינת רמת המשחק.
בכל מקרה, את הסרט אני אראה מחר, מקווה לטוב (בעיקר כי הנמכתי ציפיות בעקבות הביקורת).
הביקורת שלי
החלטתי שבנוסף לתגובה על הביקורת הנ"ל אני גם אצרף את הביקורת שלי שכתבתי בפורום שלי ושל החברים שלי למי שמעוניין וגם למי שלא:P
קודם כל, אני לא מסכימה עם הביקורת, כי אומנם העלילה מלאה חורים ולא כזאת עמוקה אבל היא קיימת ואפילו נחמדה, בנוסף לכך ואולי הכי חשוב, אני מוחה בתוקף נגד כל מה שנאמר על היידן כיוון שלדעתי הוא גם אחלה שחקן, הוא גם עשה את הדמות בצורה טובה וגם לא מגיע לו כל "המחמאות" שניתנו לו כאן בביקורת. אם הכותב/ת לא אוהב/ת את היידן, למה ללכת לראות סרט בכיכובו?
בכל מקרה…
הנה הדיעה האישית שלי, מי שלא מסכים איתה, זכותו, על זה נאמר טעם וריח.
***
***
תדמיינו מציאות אחרת. מציאות בה אתם פשוט יכולים להיעלם לכל מקום בעולם באמצעות המחשבה שלכם בלבד.
תארו לעצמכם שהשמיים הם לא הגבול. אין דלתות, אין מנעולים, אין מטוסים, אין גבולות…
אם רע לכם. אם טוב לכם. אתם יכולים פשוט לעצום את העיניים ולהופיע בכל מקום אחר בייקום. אפילו במקומות שלא ידעתם שקיימים.
את הסרט "ג'אמפר" ראיתי עם הבויפרנד בסינמה סיטי ביום חמישי בערב.
"מותחן מדע בדיוני" הם קראו לזה.
זהו סיפורו של דייויד בן 16 שהחיים שלו דיי דפוקים, אמא עזבה את הבית כשהוא היה בן 5 והוא נשאר עם האבא השתיין שלו בבית.
הוא מחבב איזו בחורה בבית ספר, וגם היא מחבבת אותו, אבל הוא לא הכי מגניב אז פאדיחות לה להסתובב איתו.
ואז יום אחד הביריון של הבית ספר מתחיל איתו מכות ומפה לשם, דייויד נופל מתחת לקרח וכמעט טובע למוות.
עד כאן סיפור דיי גנרי. רק שמתחת למים קורה לדייויד דבר נפלא והוא מבזיק (טלפורט) את עצמו לסיפריה הציבורית ובכך מציל את עצמו ממוות ודאי.
לדייויד דיי נמאס מהחיים שלו ומאבא שלו בפרט והוא מחליט לבדוק את היכולות שלו, ולראות איך בדיוק הוא יכול להבזיק ממקום למקום.
אחרי כמה זמן הוא מחליט לחשוב בגדול, והוא מבזיק את עצמו לתוך כספת שמורה של הבנק העירוני. הוא ממלא שק ענקי בהמון כסף ובורח מהבית.
במשך 8 השנים הבאות דייויד (היידן כריסטיאנסון) חי כמו מלך, חי בדירה יוקרתית בניו יורק, יש לו בגדים יפים, וכספת מלאה בשטרות של כסף מכל העולם.
הוא "קופץ" לבקר בכל מקום שהוא רק יכול לדמיין, גולש על גלי ענק בפיג'י, מתחיל עם בלונדינית מסתורית בלונדון ואוכל צהריים על הראש של הספינקס במצרים. החיים טובים לו.
רק מה שדייויד לא יודע זה שיש קבוצה של פאנטים דתיים שקוראים להם "פלאדין" שכל מטרתם בחיים זה לתפוס עוד אנשים כמוהו ולהרוג אותם.
לאט לאט דייויד נחשף לסכנה כשהוא נרדף ע"י רולנד (סמואל אל ג'קסון) מנהיג הפלאדינס שנחוש בדעתו להפסיק את סגנון החיים הראוותני של דייויד ולשים סוף לקריירה שלו כ"ג'אמפר" (המונח המקצועי ל"מתנה" של דייויד).
דייויד מחליט שהחיים לא כאלה כייפים לבד והוא הולך לחפש את אהובת הילדות שלו, אותה ילדה מגניבה שהוא היה מאוהב בה בתיכון, ומגלה שמילי (רייצ'ל בילסון) לא ממש עזבה את העיר כדי לראות את העולם והוא מציע לה פשוט לעזוב הכל ולבוא איתו לאיטליה.
השניים נהנים בחופשה רומנטית באיטליה עד שדיוויד מחליט לקחת סיכון ונכנס בלי רשות לקולסאום ושם נגרר לא בכוונה לקרב בין כמה פלאדינים לגריפין (ג'יימי בל) שהוא ג'אמפר מנוסה יותר מדייויד שמטרתו היחידה היא לצוד את הפלאדינים שמנסים להרוס לו את הכייף ולהרוג אותם בחזרה.
מפה לשם דייויד מנסה להגן על מילי מרולנד והפלאדינים שרוצים להרוג את כל מי שבדרכם עד שהם יגיעו לדייויד עצמו ומחליט לעזור לגריפין במלחמתו הצודקת, למרות שגריפין עצמו לא ממש בקטע של השותפות החדשה, אבל נקלע לשם בחוסר ברירה.
ויש גם טוויסט לגבי הזהות האמיתית של אמא של דייויד…
כל זה ועוד הרבה אפקטים ויזואלים מרשימים בסרט "ג'אמפר". שווה צפייה!
בכל מקרה….
החלטתי לספר לכם על הסרט הזה, בגלל שבמהלך כל הסרט חשבתי לעצמי, כמה מדהים היה יכול להיות, אם יכולתי פשוט לקפצץ לי ממקום למקום בעולם בכל רגע נתון. יכולתי לראות את כל המקומות שאפילו מטוסים לא מגיעים אליהם, לחוות את העולם במלואו, וגם אם זה אומר שמתישהו יתפסו אותי ויהרגו אותי, לפחות אני יודעת שחייתי חיים מלאים הרפתקאות.
אני בשמחה הייתי מקווה לכזה כישרון נדיר. ואני גם בטוחה שגם אתם…
לפרסם ביקורת בתגובה זה, כמובן, סבבה
אבל אין שום סיבה לכתוב שוב את תקציר עלילת הסרט. זה כבר הופיע בביקורת עצמה.
לכלכת רד פיש. עשתה כזה מאמץ...
גם הסיכום והניחוח שונים לגמרי מהביקורת בראש העמוד, אז איך בדיוק התגובה הזו נופלת מתגובה ממוצעת/רגילה שמגיע לה לזכות בכאלה הערות לא נעימות?
לא היתה לי כוונה להיות לא נעים.
הסיכום, הניתוח והדעה אולי שונים מהביקורת בראש העמוד, אבל תיאור העלילה מן הסתם לא, ולכן, כאמור, אין סיבה לכתוב אותו שוב.
ראיתי את ג'אמפר בסופ''ש.
החברה אהבה, אני קצת פחות. אני לא נוטה למצוא בקלות את כל החורים בעלילה על ההתחלה, אבל הסרט הזה כ"כ מלא חורים כמו שאמרו פה לפניי, שאפילו אני תפסתי די מהר את הקלישות בעלילה, ומלכתחילה ציפיתי בעיקר לאקשן כיפי. את זה קיבלתי, ועם זאת.. כבר ראיתי סרטים עם אקשן יותר כיפי.
דבר אחד אציין מאד לטובה: ראינו את הסרט ב-יס פלאנט, פעם ראשונה שלי שם. בתי הקולנוע האלה פשוט מפוצצים את הרף העליון שהציבו כל רשתות הקולנוע לפניהן בארץ לכל הרוחות. והשדים גם.
כסאות מרווחים עם משענת לראש, מקומות למשקאות ופופקורן, וכשאנשים עוברים בשורה לפניך הם לא מאד מסתירים, אבל לא רק כי כל שורה גבוהה משמעותית מקודמתה, אלא גם בגלל שהרבה יותר קשה להסתיר מסך בגודל כזה. פשוט מדהים!
וכל זה בלי להזכיר את מערכת הסאונד, שמורכבת מכ-20 רמקולים (בטח 22, לפי הסטנדרט), וכמובן – ווליום נורמלי ולא צורח. פשוט תענוג צרוף, ובסטנדרטים של הארץ, קשה להאמין שאחרי כל זה – כרטיס שם עולה אותו דבר כמו בכל מקום… לרוץ עכשיו, למי שעוד לא רץ.
מסכים לגמרי, סצנות האקשן כמעט בלתי אפשריות למעקב.
דווקא אהבתי יותר את הביטוי ''לגנוט''
להבזיק מזכיר לי את חיים יבין ולא במובן טוב
לגנוט זה באמת מילה בעברית?
דווקא אהבתי יותר את הביטוי ''לגנוט''
לגנוט מגיע מסיפור קצר (כמדומני) על נושא דומה. האדם הראשון שמצליח להשתגר נקרא "גנט" או משהו דומה, ומזה נגזר הפועל.
דיסקליימר: הנ"ל מתבסס על מה שאני זוכר מהתקופה שקראתי כל דבר שהיה מודפס, הווי אומר לפני כ15 שנה.
לגנוט
הפועל לקוח מהתרגום של עמנואל לוטם לספר 'פני מועדות לכוכבים' של אלפרד בסטר.
אכן, והספר מעולה ומומלץ מאד לטעמי.
דווקא סרט מגניב
נהניתי מהעריכה הכיפית והנופים. לקחו אותנו מסביב לעולם ב80 דקות, והרעיון עצמו מגניב וכמובן נכנס לפנטזיות שלי.
נכון שהיו חורים בעלילה והשחקנים לא בדיוק נחקקו בזיכרון (חוץ מגריפין האירי), ונכון שהיו יותר אתרי צילום מרעיונות עלילתיים, אבל בכללות – אחלה סרט.
העריכה של הקרבות, לדעתי, לא כיפית בכלל.
מקסימום גורמת כאב ראש ותורמת מאד לחוסר הבנה מוחלט של מה קורה, מי החטיף למי וכו'.
ובכל זאת...
עם Jim Uhls בצוות התסריטאים (ותחשבו על זה – לסרט הזה היו *כמה* תסריטאים!), התסריטאי של מועדון קרב, הייתי מצפה ליותר.
עוד אחד מהתסריטאים
הוא דייויד אס גוייר – האיש שכתב את עיר אפלה, באטמן מתחיל וגם טרילוגית בלייד.
אין ספק שמשהו השתבש שם קשות, בהתחשב בשמות שחתומים על התסריט.
והבמאי הוא דאג לימן
הבמאי של "זהות כפולה" (המצוין) ו"מר וגברת סמית" (כיף טהור עשוי היטב).
אין ספק שמשהו השתבש שם לגמרי.
כבר ב'מר וגברת סמית' משהו השתבש.
סרט נטול עלילה ממשית עם סוף דבילי. לימן הוא עדין במאי אקשן מצוין, אבל מסתבר שתסריטים הוא לא ממש יודע לבחור.
והבמאי הוא דאג לימן
אני חייב לציין שממש לא אהבתי את זהות כפולה (שנראה לי חלבי אפילו לפני ההמשכים המעולים של גרינגראס) ומר וגברת סמית' (סרט פשוט איום ונורא, אני זוכר שסבלתי, פיזית).
אבל, בעיניי זה עדיין לא מסביר לחלוטין את ההשתבשות המדוברת.
סרט רע ומר
מעטים הסרטים שלוקח לי עשרים ושלוש דקות לאזור החלטה אמיצה ופשוט להמלט מהאולם. ג'אמפר הביא אותה ובגדול. אם צריך להביא דוגמא ל"איך לא כותבים" לשיעור תסריט אפשר למצוא כאן את כל הקומופוננטים. ז"א אם משווים את הדמות הזו במשהו ל HERO מ"גיבורים" אפשר אולי להבין עד כמה הכל כאן מפוספס.
אף פעם לא הבנתי איך אפשר לעזוב סרט באמצע
מה, לא חבל על הכסף? (אמרה הפולנייה)
הסרט היחיד שעזבתי באמצע היה המסור, אחרי הבנתי שאם אני אמשיך לראות אותו אני לא אשן יותר אפילו דקה אחת בכל החיים. אבל גם זה לא היה בקולנוע, אלא פשוט נטשתי את החברים שלי בסלון ואני הלכתי לעשות משהו בחדר עד יעבור זעם.
גאפ פרקאוה
חורים מה חורים, מה שהכי הטריד אותי זה למה השני ג'אמפרים האלה שמוסגלים להבזיק תעצמם בהרף עין לכל מקום בחלד, כשהם ממש ממהרים הם צריכים לגנוב מכונית כדי להגיע מהר, מה קרה לג'אמפיות שלהם באותו הרגע?
גאפ פרקאוה
ההסבר שלי:
הג'אמפיות פינתה את מקומה למאגניבות. הרי אין שום סיבה הגיונית שאדם שלא זקוק לאמצעי תחבורה, ואפילו נמנע מללכת ברוב המקרים, ירצה לסוע במשהו איטי כמו מכונית. אבל, הבמאי הרגיש שהסרט צריך סצינה מאגניבה בכיכובה של מכונית, רצוי מבזיקה, ושני הגיבורים היו צריכים לדבר (על משהו חשוב, אאז"נ). אז למה לא לעשות את זה תוך כדי נהיגה פרועה ברחובות העיר?
_____________________
כמה שאני חושב עליו יותר כך הסרט נראה לי גרוע יותר. כדי שאפסיק לחשוב לפני שהוא יקפץ אל רשימת הגרועים באמת שלי.
בתגובה האחרונה נפלה טעות
ואני נפלתי למלכודת הנוחות של האתר. אז אני מוכרח להרים את הטעות, ואותי:
כבר לא "זחל קטנוני וזחלילי", כי אם "זחל זחלילי" הישן והטוב, ללא התפלפלויות מיוחדות.
גאפ פרקאוה
הג'אמפר יכול להבזיק את עצמו רק למקומות שכבר היה בהם או שיש לו תמונה ברורה שלהם (לכן אוסף התמונות בדירה).
אם הוא צריך להגיע למקום שלא ראה מעולם הוא יאלץ לנהוג כמו שאר האדם.
טעות
הג'אמפר מותנה בתמונות(אתרי קפיצה)רק כשהוא רוצה להגיע למדינה אחרת, במקום שבו הוא נמצא הוא לא חייב להעזר בתמונות.
ולכן גם כשהם נסעו הם כן יכלו להבזיק עצמם יחד עם המכונית.
והם אכן עשו את זה.
אני מסכים עם רוב מה שנאמר מעליי.
הסרט לא משהו. שני הפגמים העיקריים הם העלילה המשעממת והמשחק הנבוב. במהלך הסרט חשבתי לעצמי שהסרט יכול היה להיות הרבה יותר מעניין אילו היו מתמקדים בדמותו של גריפין ובקרבות שלו עם הפאלאדינים.
ג'יימי בל הוא שחקן יותר טוב מהיידן, עם דמות מעניינת יותר ומנוסה יותר. למה לאורך כל הסרט אני צריך רק לשמוע על מעלליו ולא לראות אותם? למה צריך להיות לי אכפת מחנבץ (חנעבץ? היה על זה דיון פעם אאל"ט) שאפילו לא יודע לקרוא לוחות של המראות ונחיתות?
בקיצור – הסרט במתכונתו הנוכחית חביב-מינוס ולא מאד מומלץ.