בבעיטת עגור: מבט על סרטי "קראטה קיד"

הרי לכם דוגמה לאפקט הפרפר: קבוצת בריונים שהתנפלה באמצע שנות השישים על נער בן 17 אחראית, שלא בכוונה, לאחד מזיכיונות הקולנוע המוּכּרים, האהובים והמצליחים בסביבה. עם תקציב משותף של 85 מיליון דולר בלבד, חמשת סרטי "קראטה קיד" עשו יחדיו למעלה ממיליארד דולר (נו, בהתאמה לאינפלציה) והם אחראים לאחת הסדרות המצליחות והמהנות בנטפליקס, וחשוב מכך: לדור שלם של ילדים שביקשו מההורים שלהם לנקות את האוטו עם שעווה בתקווה ללמוד קראטה.

אז רגע לפני שעולה לאקרנים הסרט החדש בסדרה, צפיתי מחדש בכל הסרטים הקודמים כדי להביא לכם את ההיסטוריה מאחוריהם ולבדוק מי מהם עוד עומד במבחן הזמן. ספוילר: יותר משנדמה לכם (או אולי פחות משנדמה לכם, אני לא באמת יודע מי אתם).

קראטה קיד (1984)

כמו כל זיכיון מצליח גדול ומצליח שקשה לדמיין את החיים בלעדיו, גם "קראטה קיד" הגיח לאוויר העולם בזכות שילוב אידיאלי של נסיבות.

סביר מאוד להניח שכאשר גדל אותו צעיר מפסקת הפתיחה שחטף מכות, יהודי בשם רוברט מארק קאמן, הוא לא תכנן לעבד כתסריט את התקרית ההיא שלאחריה הוא למד קראטה ונקם באותם נערים (לפחות כך הוא טוען. לכו תאמינו לתסריטאי). המצב השתנה רק אחרי שקאמן נפגש עם המנטור שלו, יו"ר אולפני קולמוביה פרנק פרייס. על פרייס לבדו שווה לכתוב מאמר כי זה איש שהיה אחראי אי אז בתחילת שנות ה-80 לתשעה מתוך עשרת הסרטים המצליחים ביותר של אולפני קולומביה (להזכירכם, כבר אז הם היו בסביבה למעלה מיובל שנים); זה איש שנהג לתת אור ירוק לפרויקטים קולנועיים יקרים ולא שגרתיים במיוחד, כולל אחד בשם "מכסחי השדים" (סרט שלבסוף יעלה לאקרנים שבועיים לפני "קראטה קיד").

פרייס זיהה את ההזדמנות וסיפר לקאמן על המפיק ג'רי ויינטרוב (מיותר לציין שהוא יהודי, נכון? בשלב הזה יהיה יותר פשוט לציין יוצרי קולנוע לא יהודים); ויינטרוב הגיע בכלל מעולם המוזיקה והיה הראשון (הראשון אומרים לכם!) שהפיק סיבובי הופעות מוזיקליים גדולים וראוותניים לזמרים, ובהם אלביס, פרנק סינטרה, בוב דילן, לד זפלין, ניל דיימונד ועוד כמה זמרים שאם לא אתם מעריצים אז ההורים שלכם מעריצים; אלא שבעולם הסרטים הלך לו כפי שלי הולך עם אוריגאמי: הוא הצליח לעשות רק שניים שניתן להגדיר כהצלחה ("נאשוויל" של רוברט אלטמן ו"דיינר" של בארי לוִניסון).

פרייס, שועל שמריח הזדמנויות, ידע שויינטרוב רכש את הזכויות לסיפור עיתונאי מקומי העוסק בילד בן 9, בן לאֵם חד־הורית שלמד קראטה על־מנת להגן על עצמו, והיו"ר אירגן פגישה בין התסריטאי הצעיר שתחת חסותו ובין המפיק המוזיקלי. והפגישה הזו הולידה טיוטת תסריט בת 109 עמודים לסרט. איזה סרט? "מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק", נו, איזה סרט נראה לכם?

כעת רק נותר רק למצוא במאי, ומי מתאים יותר לביים מאשר אחד שכבר זכה באוסקר על סרט ספורט שנים לא רבות לפני כן: ג'ון ג. אבילדסן (הנה, הוא לא יהודי) שקנה לעצמו מוניטין בזכות "רוקי" (ושבעתיד יחרב אותו בגלל "רוקי 5" ו"קראטה קיד 3", על זה האחרון בהמשך). ובתור בונוס אבילדסן הביא עמו את המלחין הכמעט־קבוע שלו, ביל קונטי שאחראי על הפסקול יוצא הדופן של סדרת "רוקי" מה שהופך, טכנית, את סדרת "קראטה קיד" לקרובת המשפחה (המעט נירוטית) של "רוקי". לפני מספר שנים קאמן סיפר בראיון שסילבסטר סטאלון התלונן בפניו (בהלצה) שהוא פשוט העתיק את התסריט של "רוקי". נו, לפחות כל זבובי העולם זכו מההפקר כי במְקום להרוג אותם עם לוכד זבובים, מיליונים ניסו וכשלו ללכוד אותם עם מקלות אכילה.

אלא שבניגוד לסטאלון שליהק את עצמו לתפקיד הראשי, קאמן לא יכול היה ללהק את עצמו, בעיקר כי קאמן היה אז בשנות ה-30 לחייו ולסרט קוראים "קראטה קיד" ולא "קראטה ההוא שכואב לו כשהוא מתמתח לא טוב" (לא שזה יפריע בהמשך לראלף מאצ'יו לגלם קראטה קיד בגיל 27, אבל כאמור עוד נגיע ל"קראטה קיד 3"). וכך אל האודישנים ניגשו שמות כמו רוברט דאוני ג'וניור, שון פן, אמיליו אסטבז, אחיו הצעיר צ'ארלי שין, ג'ון קרייר (כן, גם צ'ארלי שין וגם ג'ון קרייר), ניקולס קייג' ואחרים – ולבסוף בהפקה הלכו על ראלף מאצ'יו שנבחר על סמך ההופעה שלו ב"נערי הכרך" של קופולה (כנראה הם פחות התלהבו מההופעה של אמיליו אסטבז באותו סרט).

והתוצאה מופלאה: 41 שנה לאחר שעלה לאקרנים, "קראטה קיד" הוא עדיין אחד מסרטי הספורט הכי מהנים בסביבה – בין אם זה בזכות ראלף מאצ'יו בתור הנער הלימים־אייקוני בן ה-17 שעובר מניו־ג'רזי לקליפורניה, מתאהב, מסתבך בגלל זה עם בריונים ונרשם לטורניר קראטה, ובין אם בזכות זו של ויליאם זאבּקה בתפקיד יריבו ג'וני לורנס שלוהק (אני מנחש) בגלל סיבה אחת: היה לו פרצוף שפשוט דורש מכות. ומכות הוא קיבל.

אך עיקר הזרקורים הופנו לכיוונו של נוריוקי "פּאט" מוריטה בתור הסנסיי הציניקן מיסטר מיאגי. לא הרבה יודעים שמוריטה בכלל נודע באותם ימים כקומיקאי (אם אתם לא מאמינים לי, הנה הוא עושה סטאנדאפ), וקריירת הקולנוע שלו עד כה הסתכמה בתפקידים של האסייתי הסטריאוטיפי, לכן נסלח למי שהיה מופתע מהאנגלית המושלמת שלו בקטע הסטנדאפ האמור. אמנם היום זה נראה לנו מובן מאליו, אך הליהוק של מוריטה כסנסיי קראטה רציני לא היה שונה מלשמוע היום שקווין הארט לוהק לסרט הבא של גארת' אוונס. אבל לא רק שזה עבד, זה העניק למוריטה את מועמדות האוסקר היחידה בזיכיון ובצדק, שכן מדובר בתפקיד חייו.

אלא שאם עסקינן בנושא, ואני באמת מתנצל על כך מראש – הגיעה העת להודות שכוריאוגרפיית הקראטה של פאט מוריטה לא מי‏־יודע־מה, וחשתי מה שניתן להגדיר כמבוכה כשראיתי שחקנים ופעלולנים מוכשרים מאוד מזנקים לכיוונו ומתרסקים על הפרצוף רק כי מוריטה הסיט את היד או הלך צעד אחורה, בתצוגת משחק שמזכירה את הסרטונים המביכים האלה של סטיבן סיגל; וחוסר יכולתו של מוריטה להעמיד פנים שהוא יודע קראטה התחוור לצופים בעיקר שנים לאחר מכן, כשג'קי צ'אן נכנס לזיכיון.

המזל הוא שהסרט הראשון הוא לא באמת על מיסטר מיאגי, ועם כל חיבתי כלפי הדמות – אני אוהב את הגישה המסתורית שהסרט נוקט כלפיו; הצופים יודעים רק מה שצריך לדעת עליו, לא מעט מדי ולא יותר מדי (הוא שרד מלחמה, איבד את משפחתו) והסרט מסתיים כאשר עדיין מרחפת סביבו מעין הילת מסתורין, כיאה למאסטר אומנויות לחימה מבוגר (אבל לא מבוגר כפי שחושבים, מוריטה היה רק בן 51 כשהסרט צולם) וזו, לטעמי, גישה בריאה, ודאי שביחס לסרט השני בו מיסטר מיאגי בולע רדיו ומספר לצופים ולדניאל את ערך הויקי־מעריצים של עצמו.

אלא שעם או בלי מיסטר מיאגי, "קראטה קיד" סוחף בזכות היותו סרט שהוא, ובכן, כיף. מה שמפתיע, כי שני סרטי "רוקי" שביים אבילדסן הם אמנם טובים (שניהם ואני עומד על כך), אבל דרוש מצב רוח מאוד ספציפי כדי לצפות בהם; לעומת זאת, תנו לי מנה של "קראטה קיד" בכל יום ולא אתלונן. כפי שמיסטר מיאגי עצמו היטיב לתאר, המפתח הוא איזון, ו"קראטה קיד" מאזן באופן אידיאלי בין דרמה (בכל זאת, סרט על בריונים שמתעללים בנער), רומנטיקה (בניגוד לקלישאות התקופה, אלי מילס חיבבה את דניאל גם כשהיה אפס מפסידן והוא לא צריך היה "לזכות" בה) וקומדיה (למרות כמה בדיחות שירותים, תרתי משמע, כמו בסצנה בה דניאל מרטיב את ג'וני בשירותים. לא התכוונתי שזה יישָמע גס. סתם, כן התכוונתי).

אם כי גולת הכותרת בסרט, ולמעשה בכל הסרטים, היא הסיפוק עתיק היומין שבצפייה בבחור רגיל מתעל את הכוחות הפנימיים והחיצוניים שלו כדי להשפיל מאנייקים לעיניי כולם – ואין סרט שעשה את זה יותר טוב מ"קראטה קיד".

התלונה הרצינית העיקרית שלי היא הפסקול שהוא, לדאבוני, גם לא משהו וגם לא שותק. אני לא יודע מה היה לקונטי נגד זיכיון הקראטה הזה, אולי לא שילמו לו מספיק, אבל משום מה המלחין המוכשר החליט ש-80% מהסצנות ילוו במנגינה של קו המְתנה טלפוני ליבואן אזוטרי מפתח תקווה שאתם מנסים להשיג כבר חצי שעה כדי להפעיל את האחריות על שואב אבק רובוטי שקניתם. נקודת האור היחידה בגזרה הזו היא השיר You're the Best שהלחין ביל קונטי ושר ג'ו אספוסיטו שמושמע בטורניר בסוף – שיר, אגב, שיוּעד במָקור ל"רוקי 3" אבל הוחלף ב"עין הנמר", מה ששוב מוכיח שביל קונטי משקיע רק ב"רוקי" ומחפף ב"קראטה קיד". זה גם מסביר מדוע נכללה בו השורה "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", שורה שמתאימה לשיא הקריירה של רוקי בלבואה ולא לטורניר הראשון של דניאל לרוסו.

על כל פנים הקהל הבין באיזו פנינה מדובר, והוא הרוויח בסופ"ש הפתיחה שלו 5 מיליון דולר, בסופ"ש שאחריו עוד 4.5 מיליון דולר ובסופ"ש שאחריו שוב 5.2 מיליון דולר, עליה של 18% בסופ"ש השלישי בקופות – וזה היה, אני מזכיר, כשהוא התחרה ב"מכסחי השדים" (ונראה לי שגם "מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק" עדיין הוקרן). "קראטה קיד" לבסוף עשה 90 מיליון דולר בארה"ב בלבד עם תקציב של 8 מיליון דולר והפך לקלאסיקה מיידית, ולכן אין פלא שהאולפנים דרשו סרט המשך כמה שיותר מהר.

קראטה קיד 2 (1986)

ל"קראטה קיד 2" הייתה בעיה, והבעיה היא שהסרט הראשון הסתיים באופן קטוע להחריד: דני זוכה בטורניר, וזהו, ביי, תודה שבאתם. הבעיה הזאת תשוב על עצמה גם בסרטים בסרטים הבאים שחותכים לקרדיטים ללא סצנת סיום נורמלית, ומשאירים את הסרטים הבאים לנקות את הבלגן שהשאירו אחריהם. ולכן "קראטה קיד 2" מקדיש את עשר הדקות הראשונות שלו לקשירת כל הקצוות ש"קראטה קיד" השאיר פתוחים (על אף שהם היו בתסריט), כמו זה שמיסטר מיאגי מנחיל השפלה אחת אחרונה לסנסיי המושחת של קוברה קאי, ג'ון קריס. עם כמה שזה נחמד שהסרט טורח להתייחס לכמה מהנקודות האלה, זו עדיין בחירה תמוהה, בעיקר כשצופים בסרטים האלה ברצף: רגע אחד אנחנו רואים את דניאל לרוסו זוכה בטורניר קראטה ורגע אחר‏־כך אנו רואים את אותו דניאל לרוסו חוגג את אותה זכייה – כשהוא גבוה בראש וחצי.

הסרט האמיתי נפתח בקפיצת זמן של חצי שנה, ותירוצים עלילתיים כאלה ואחרים מביאים את דניאל ומיסטר מיאגי לכפר הנידח באוקינאווה שבו מיסטר מיאגי גדל. כלומר, הם מספרים לנו שזו אוקינאווה אבל בתכלס זה נראה כמו הוואי (כי שם זה צולם) וכולם כולל כולם מדברים זה עם זה באנגלית – גם כשהאמריקאי היחיד בסרט, דניאל לרוסו, בכלל לא בסצנה.

ואני מודה שלקח לי זמן רב להעריך את "קראטה קיד 2". במקור, לא אהבתי את השינויים שהסרט ביצע בעלילה ובדמויות: מטורניר קראטה בקליפורניה הסרט חותך לדרמה כבדת משקל הקשורה בחייו הרומנטיים של מיסטר מיאגי עם אהבתו משכבר הימים יוקי, בעוד דניאל מסתבך עם הבכלל-לא-יאקוזה-מה-זאת-אומרת.

אלא שבצפייה נוספת קשה שלא להעריך את הסיכון שהסרט לקח. ליוצרים הייתה נוסחה מנצחת ובמְקום לשחזר אותה בשביל מזומנים, קאמן ואבילדסן ניסו משהו חדש. והמשהו החדש הזה, בצפייה נוספת, לא כזה נורא. הנופים המרהיבים של הוואי אוקינאווה הופכים את הסרט הזה ליפה בסדרה, ומעבר לאסתטיקה, דניאל מוצא את עצמו נאבק בסרט על חייו שלו עצמו; בקרב מול הבריון חמום המוח צ'וזן, בניגוד לכל קרב שהיה ועוד יהיה לדניאל – דניאל יכול היה למות, בלי חוקים ובלי מצוות.

ועל אף שהסרט נפטר מאלי מילס בתירוץ עלילתי מצוץ מהאצבע, האינטרס הרומנטי החדש של דניאל, קומיקו, היא אחת הדמויות הכי כיפיות על המסך; היא קורנת, מקסימה, רוקדת מדהים ולא מפחדת לעמוד על שלה – גם מול בריונים עם סכין. לא זו אף זו, סצנת טקס התה של דניאל וקומיקו היא מהסצנות הרומנטיות ביותר לא רק בסדרה אלא בכל שנות השמונים. ואמנם הסרט לא משחזר את הכיף של קודמו, אבל רגעים כמו טורניר שבירת הקרח וסופת הטייפון ההרסנית מעניקים לסרט רגעים נהדרים וזכורים משל עצמו.

הילת המיסתורין סביב מיסטר מיאגי נמוגה כלא הייתה, ולמעשה הוא כעת דמות ראשית לא פחות מדניאל, אבל אי אפשר להכחיש שסיפורו של מיסטר מיאגי מרתק, ועל אף שהסרט מתרחש בימינו אנו, כל סיפור הנקמה על רקע כבוד מזכיר (לטובה) אפוסים היסטוריים. ואם בעבר סלדתי מהסטייה של "קראטה קיד 2" מהמקור, היום אני מעריך את הסגנון המיוחד שלו ואת הסיפור שהוא בחר להעביר, אדרבה כי זו הפעם האחרונה למשך הרבהההה זמן בה ניתן יהיה לומר שסרט כלשהו של "קראטה קיד" הוא לא גרוע.

קראטה קיד 3 (1989)

בדומה לקודמו, "קראטה קיד 3" נפתח עם ריקאפ ארוך (כי בעבר לא היו סרטוני יוטיוב שהזכירו לקהל מה קרה עד כה). אלא שאם בסרט השני קיוויתי שהריקאפ יסתיים כדי שהסרט יתחיל, הפעם קיוויתי שהריקאפ יימשך כמה שיותר כי מה שמגיע אחריו זה "קראטה קיד 3".

הסרט נפתח כשדניאל לרוסו ומיסטר מיאגי חוזרים מאוקינאווה לבדם, ובאופן מפתיע איש מהם לא מדבר על שום דבר שקרה שם (ואני מזכיר שהם הצילו כפר שלם מהיאקוזה ומצאו אינטרסים רומנטיים). מסתבר שהמוטו של אוקינאווה הוא מה שקורה באוקינאווה נשאר באוקינאווה – ובמשהו אני מתכוון לנשים, כי על אף שגם קומיקו וגם יוקי הביעו רצון לעבור לארה"ב, דניאל ומיסטר מיאגי דפקו להן שפשף וחזרו לבד. ומילא דניאל שהכיר את קומיקו בערך שתי דקות, אבל מדוע מיסטר מיאגי עוזב פעם נוספת את אי־הולדתו הטרופי המהמם, לאחר שיישב את ההדורים עם כולם, ושב לארה"ב רק כדי לחיות בגפו לעבוד כאיש תחזוקה? זאת לא נדע, כי "קראטה קיד 3" מתעלם בבוטות מכל הישגי קודמו, ובהיעדר התייחסות כלשהי לאוקינאווה (לפחות עד "קוברה קאי" כשלושה עשורים לאחר מכן) אין ברירה אלא לדמיין שהגיעה עוד סופת טייפון והפעם היא הרגה את כולם.

בכל אופן, עלילת קראטה "קראטה קיד 3" היא כזו: מדובר בסרט אומנויות לחימה וושיה (Wuxia) סיני ובו דניאל לרוסו ומיסטר מיאגי נוסעים בזמן לסין של המאה ה-16 (ההסבר הוא פגיעת ראש) ופוגשים את אבותיו של מיסטר מיאגי. אה לא סליחה, זה הסרט שמארק קאמן רצה לעשות אבל המפיק ג'רי ויינטרוב וראש אולפן קולמביה (לא פרנק פרייס שעזב, אחד אחר) אמרו לו, ממה שהבנתי: "שמע אחי לא רק שזה נשמע יקר זה גם נשמע גרוע וכמו כן יש לך ריח של נסורת ואמא שלך הייתה אוגר".

אני לא מאשים אותם, אבל קאמן לא מוכן היה לכתוב סרט שלישי עם אותה תשתית (בריונים נטפלים לדניאל, דניאל מתחזק, דניאל מנצח מול קהל) והוא נטש את הפרויקט… עד שהציעו לקאמן יותר כסף, והוא נזכר לפתע שאולי כן בא לו לעשות את הסרט הזה. ויודעים מה? אחרי התוצאה לה זכינו, סרט וושיה סיני היה עדיף.

אני יודע שעלילה והיגיון מעולם לא היו חברים טובים בסדרת סרטי "קראטה קיד", אלא שגם בסטנדרטים הדי־נמוכים פה, הסרט השלישי מותח את חבל ההיגיון דק־דק ולבסוף קורע אותו. בגדול, הסיפור נפתח עם ג'ון קריס, אותו לא ראינו מאז ההשפלה בטורניר של הסרט הראשון, שפונה לחברו הטוב מימי הצבא: לוחם קראטה ואיל הון בשם טרי סילבר. סילבר, בחור נירוטי חולה נפש שהיה על קוקאין לאורך כל הסרט (כך לפחות יודה בהמשך ב"קוברה קאי"), מחליט לנקום בנער בן ה-15 ובסנסיי המבוגר שלו בגלל תוצאות טורניר קראטה לנערים שהוא עצמו לא לקח בו שום חלק.

ובגלל הסכסוך מול טרי סילבר, דניאל לרוסו עובר מה שניתן להגדיר כהתעללות פיזית ונפשית בת קרוב לשעתיים. השיא מגיע כשהבריונים מוכנים לתת לדניאל לטבוע רק כי סירב להשתתף שוב בטורניר קראטה. שמעו, לפחות ליאקוזה בסרט השני הייתה איזושהי סיבה הגיונית להתעלל במיסטר מיאגי – טרי סילבר הוא נטו פסיכופת.

לטובתו של הסרט אציין שאלוף הקראטה שסילבר שוכר כדי להשפיל את דניאל בטורניר – נער בשם מייק ברנס – הוא דמות מאיימת, ואני מבין מדוע חרף כל מה שעבר עליו בסרטים הקודמים, דניאל משקשק בגללו מפָּחד. כמו כן, טרי סילבר הוא אמנם נבל מוגזם לכל הדעות, אבל אי אפשר להתעלם מהנוכחות המתפרצת ומהכריזמה יוצאת הדופן שלו על המסך. הסרט גרוע אבל לפחות הסצנות איתו לא משעממות. הוא אף מצליח, בשקרים ומניפולציות, להעביר לרגע את דניאל לצד האפל, ואני מוכרח להודות שהיה זה די מלהיב לראות את דניאל לרוסו במדי קוברה קאי; זה כמו לראות את לוק סקייווקר עם חרב אור אדומה.

גם בגזרה הרומנטית ישנן חדשות טובות: אין אחת כזו. "קראטה קיד 3" נמנע מלהעניק לדניאל אינטרס רומנטי שלישי ברצף, אם כי הסיבות לכך הן טכניות, משום שהשחקנית רובין לייבלי הייתה בעת צילומי הסרט בת 16 כאשר גילמה את הנערה ממול, ג'סיקה, בעוד ראלף מאצ'יו היה בן 27. לכן, חרף המוסר המפוקפק של סוף שנות ה-80, דניאל וג'סיקה הם ידידים ותו לא. אם כי בעתיד, כפי שלמדנו ב"קוברה קאי", דניאל יינשא לבת דודתהּ של ג'סיקה, כך שמכל הנשים בסרטי "קראטה קיד", היחידה שנשארה בחייו של דניאל היא זו שהוא לא נישק. ההיקש המתבקש הוא שדניאל לרוסו מנשק נוראי.

על כל פנים "קראטה קיד 3" הוא סרט שכואב לראות – בהיבט עלילתי, לפחות, מעולם לא היו לי תלונות על הבימוי של אביסדן, ויש לסרט מזל שסדרת האנימציה של "קראטה קיד" קיימת (ובה דניאל ומיסטר מיאגי נלחמים לצד שבטים ילידים, נאבקים בפורעי חוק מקסיקנים ועוזרים לקדם את מדיניות הגלאסנוסט בבריה"מ. בחיי שאני לא מממציא ואלה פרקים שבאמת היו, ומוזר שדניאל לא הזכיר ב"קוברה קאי" לפחות את הפעם בה הביס מכשף בלונדון) כי רק בזכותה "קראטה קיד 3" היא לא השפל של כל העסק הזה; סרט שאין בו גרם של כיף אלא רק יגון ויסורים, כיאה לסיפור שמסכסך בין מיסטר מיאגי ובין דניאל באופן מתריס, משום שלא נראה שמישהו מהם התבגר או למד משהו מאז הסרטים הקודמים.

יתרה מכך, את אווירת התיכון של הסרט הראשון והנופים המרהיבים של הסרט השני מחליף סרט שמתרחש בחנות הבונסאי שדניאל ומיסטר מיאגי מנסים להקים באיזור העני של העיר; וידוע שאם יש דבר אחד שאנשים אוהבים בסרטי ספורט זה התעסקות עם ספקים וצרות כלכליות. תוסיפו לכך את העובדה שמאצ'יו בן ה-27 לא נראה ובטח שלא נשמע כמו נער ותקבלו סרט שיש אפס סיבות לצפות בו – טוב, חוץ מההופעה של המיליונר־יוצא־הצבא־על־‏קוקאין שמתעלל בבני נוער בגלל חוג קראטה.

חבל רק שזה האופן בו אנו לא רק נפרדים מהבמאי והתסריטאי שליוו את הסדרה מראשיתהּ, אלא גם מהצמד המיתולוגי של דניאל ומיסטר מיאגי, שכן ראלף מאצ'יו ייעדר מהזיכיון עד "קוברה קאי" – ואם מחשיבים רק סרטי קולנוע, אזי הוא ייעדר עד הסרט שאוטוטו יעלה לאקרנים, שלושה עשורים וחצי אחרי הופעתו הקודמת.

הקראטה קיד הבא (1994)

ראשית נתמקד בחיובי: "הקראטה קיד הבא" (שאותו ביים לראשונה במאי שאינו ג'וני שלנו אלא אחד, כריסטופר קיין, שהדברים הכי מעניינים לגביו זה שהשחקן דין קיין הוא הבן המאומץ שלו וזה שהוא ביים את "אקדוחנים צעירים") לא גרוע כמו "קראטה קיד 3"; זה לא סטנדרט גבוה לשאוף אליו אבל גם זה משהו.

הסרט הרביעי מחזיר למסך הגדול רק את מיסטר מיאגי שיוצא לסייד קווסט על־מנת להשתתף בטקס הוקרה לחיילים שנפלו במלחמת העולם השנייה, ואי שם בבוסטון הוא מבקר את האלמנה של מפקדו לשעבר שמכירה לו את נכדתהּ: ג'ולי פירס (הילרי סוונק, ושתדעו שמאוד מוזר לי לכתוב את זה).

ג'ולי איבדה את שני הוריה בתאונה, מה שגורם לה להתנהג בצורה מאוד מאוד מאוד לא מכבדת כלפי סבתה שלה. ג'ולי למשל, ואני מקווה שאתם יושבים כי זה באמת נורא ואיום, אומרת לסבתא שלה "את לא תגידי לי מה לעשות" בפרצוף זועף! הסבתא המסכנה כמובן לא יודעת כיצד להתמודד עם יתומה פושטקית משולחת רסן שכזו, ומיסטר מיאגי מציע לסבתא לצאת לחופשה בבית שלו בקליפורניה (בית שאני מקווה שעבר שיפוץ או שניים כי, איך לומר בעדינות, צימר זה לא) בעוד הוא עצמו יישאר בבוסטון וירביץ בג'ולי תורה – תורת המכות.

על פניו זה לא בסיס כזה נורא לסרט. אמנם הילארי סוונק הייתה בזמן צילומי הסרט בת 19, כלומר לא בדיוק "קיד", אבל זה עדיף על ראלף מאצ'יו שנראה בסרט השלישי כמו פנסיונר של חברת חשמל. יתרה מכך, הילארי סוונק הביאה לסדרה הזו משהו שלא ידעתי שחסר בה: יכולות משחק. נכון שג'ולי כתובה כמו שתסריטאי קשיש מאמין שנערים מתנהגים (הפעם זה אחד בשם מארק לי שכתב בכל הקריירה שלו שלושה סרטים – והאחד הזה הוא היחיד שמישהו זוכר, כולל הוא עצמו), אלא שסוונק עושה כמיטב יכולתהּ עם הדיאלוגים האלה ולמדתי בזכותה לחבב את הדמות הכתובה־רע שלה.

מערכת היחסים בין ג'ולי ובין מיסטר מיאגי מתפתחת לאורך הסרט באופן יחסית מקסים. הסבלנות והעוקצנות של מיסטר מיאגי מהסרט הראשון שבים אל הסרט החדש לאחר שנעדרו תקופה; הוא לא מרחם על ג'ולי אלא נותן לה את הכלים ללמוד בעצמה להתגבר על הקשיים שלה, כשגולת הכותרת של הסרט – לפחות בהיבט הרִגשי – היא השבועיים בהם מיסטר מיאגי וג'ולי מבלים במנזר בודהיסטי (אגב, באמת יש מנזרים בודהיסטים במסצ'וסטס) שם ג'ולי לומדת את אמנות הזן, וחוגגת את יום ההולדת המגניב בתבל כי אף אחד מכם לא אכל עוגה שאותה הכינו נזירים בודהיסטים או קיבל מהם חץ במתנה. עם זאת, אתעכב ברשותכם רגע על הצביעות של מיסטר מיאגי שגוער בג'ולי כאשר זו מנסה להרוג ג'וק במִנזר. הוא, החוצפן, טוען שיש לכבד את כל היצורים החיים באשר הם, ואני מוכרח לתהות איפה היתה הגישה הזו בכל הפעמים שהוא ניסה ללכוד זבובים?

על כל פנים, עם שחקנית ראשית שיודעת לשחק ומערכת יחסים סך־הכל מוצלחת בין המאסטר לתלמידה החדשה, מדוע למרות הכל זה כן סרט רע? כי חלקו הארי עוסק בכלל בסכסוך בין ג'ולי ובין הקולונל בבית ספרהּ ואחוות הבנים המפוקפקת שלו השומרת על סדר במוסד, באותו אופן שהאימפריה שומרת על סדר בגלקסיה. בחיי שאני לא מבין מדוע אחרי הראשון, כל סרט מוכרח ליצור נבל יותר פסיכי ומסוכן מקודמו משל זה ג'יימס בונד. בסרט השני דניאל מסתבך עם היאקוזה, בסרט השלישי הוא נרדף על־ידי מיליונר חסר ברגים שכמעט הורג אותו, ועכשיו, ברביעי, איש חינוך מצָווה על תלמידיו לשרוף מכוניות ולרצוח את חברתם לספסל הלימודים כי… המממ… שמעו אני אפילו לא בטוח למה, זה פשוט קורה. כל אלה גורמים לג'ון קריס מהסרט הראשון, שסך הכל הורָה ככה בקטנה רק לשבור את הברך של דניאל, להיראות ידידותי כמו עוזי חיטמן.

בעיה נוספת היא שג'ולי כמעט ולא חוטפת בסרט מכות. זה לא שאני רוצה לראות אותה חוטפת מכות, כאמור היא דמות די נחמדה; אולם חלק מהותי מסרטי קראטה קיד הוא שאותו ילד קראטה אמור, עד הניצחון אי שם בסוף, לחטוף אגרופים ובעיטות ולסיים כמעט כל יום עם פנס או שניים בעין; ותגידו מה שתגידו על ראלף מאצ'יו (ותזכירו לו לעמוד על הזכויות הפנסיוניות שלו בכל זאת הוא לא צעיר), אבל בחיי שהבחור הזה ידע לחטוף מכות. ג'ולי, לעומתו, מסיימת את הסרט בלי צלקת אחת לתפארת.

לפחות מיסטר מיאגי לוקח הפעם חלק פעיל בקרב האחרון. טוב, אולי כי זה לא באמת טורניר או קרב על כבוד אלא ניסיון רצח, אבל נחמד לדעת שהפעם האחרונה בה ראינו את מיסטר מיאגי על המסך, טרם פטירתו של פאט מוריטה כעשור וקצת לאחר מכן בגיל 73, היא בסצנה בה הוא מדגים את יכולות הקראטה שלו (גם אם, כאמור, פאט מוריטה לא מי־יודע־מה בקראטה). וזהו, בערך כאן האולפנים הבינו שמשהו לא עובד יותר ולא ראינו סרט חדש של "קראטה קיד" למשך 16 שנים. עד…

קראטה קיד (2010)

שנים ספורות לפני "קריד" (באמת חשבתם שההשוואות ל"רוקי" הסתיימו?) הייתה זו סדרת "קראטה קיד" שהחייתה מותג סרטי ספורט גוסס והעניקה לו צבע חדש: שחור, הודות למפיק השותף המפתיע ויל סמית', מי שחשבנו בתחילה שהשקיע בסרט רק כדי להתניע את הקריירה הקולנועית של הבן שלו, ושלפני מספר אוסקרים למדנו שהוא פשוט באמת אוהב אומנויות לחימה.

אני יודע שאתם מצפים ממני לעשות לסרט מה שבריונים אוהבים לעשות לדניאל לרוסו כשהם פוגשים אותו לראשונה אבל תקשיבו, באמת שאין לי מילה רעה לומר על "קראטה קיד" מודל 2010. טוב, אולי תלונה אחת: 140 דקות זה קצת הרבה מדי, חבר'ה.

על כל פנים, לטובת אלו שהאמינו לאינטרנט ובחרו להתעלם מהסרט, מדובר במעין־רימייק של הסרט המקורי, כזה שלא מתרחש באותו עולם כמו האחרים – או לפחות האמנּו ממש עד לאחרונה שהוא רימייק של הסרט הראשון, עד שהוכרז "קראטה קיד: הגדולים מכולם" שממשיך הן את הסרט הזה והן את האחרים, ונשאלת השאלה כיצד הגיוני ששני ילדים עברו את אותה סדרת אירועים די ביזארית, אחד לאחד, בשני קצוות תבל?

בכל אופן, הילד החדש הוא דְרֵה (ג'יידן סמית', כנראה בהופעה הקולנועית הטובה היחידה בקריירה שלו), יתום בן 12 שעובר מארה"ב להונג קונג עם אמו ו- אתם יודעים מה, עזבו רגע הכל ובואו רגע נתעכב על משהו אחד: הוא בן 12! יותר מזה, ג'יידן סמית' היה בן 11 כשהסרט צולם. כל מי שאי פעם צפה בסרט וקיבל גישה למקלדת סיפר, כאילו הוא הראשון שגילה את זה, שסרט שקרוי "קראטה קיד" לא עוסק בקראטה אלא בקונג־פו; אבל אף אחד לא מעלה את העובדה שזה הסרט היחיד מבין כולם (כולל זה שמעבר לפינה) בו באמת מככב ילד!

על העלילה עצמה אין טעם להרחיב כי אתם מכירים אותה, גם אם ראיתם רק את הסרט האחר. דְרֵה עובר את אותן החוויות שעבר דניאל לרוסו ב-1984, כשאת הקראטה מחליף כאמור קונג־פו ואת הווקס־און ווקס־אוף מחליף סשן מאוד ארוך של תליית מעילים. בניגוד לסרט השני בה כולם באוקינאווה דיברו אנגלית, העובדה שדרה לא יודע מילה בסינית היא בעוכריו. נרטיב הנטע זר של הסרט אותנטי בהרבה מבסרט המקורי שבו דניאל עבר סך־הכל מהחוף המערבי של ארה"ב לחוף המזרחי, על אף שכולם מתנהגים כאילו הוא הגיח מטזמניה.

תוסיפו לכך את ג'יידן סמית' שקצת יותר מוכשר מראלף מאצ'יו באומנויות לחימה, ג'קי צ'אן בתור לא־מיסטר־מיאגי שהוא, ובכן, ג'קי צ'אן (שלא רק נלחם כמו ג'קי פאקינג צ'אן, אלא שחקן לא פחות טוב ממוריטה) לצד הפסקול שהוא בסדר־שכזה (ביחס למוזיקת המעליות של המקור, מדובר בשיפור מטאורי) וקיבלתם גרסה מוצלחת נוספת של "קראטה קיד" המקורי; זו אותה עלילה שאנחנו אוהבים אלא שאובייקטיבית כל השינויים פה הם לטובה (כולל המיקום. הונג קונג אוכלת את קליפורניה בתחרות יופי) – ואני קצת מפחד להגיד את המסקנה המתבקשת כי אני מרגיש שיהרגו אותי, לכן לא אגיד אותה אבל תבינו מה שתבינו.

לכן מפתיע שעל אף שהסרט הצליח דיו בקופות (359 מיליון מול תקציב של 40 מיליון) הוא לא מיד התניע מחדש את סרטי "קראטה קיד", אבל לאור ניסיון העבר של הסדרה הזו עם המשכים ישירים, ייתכן שזה לטובה.

קוברה קאי (2019-2025)

הרעיון המקורי היה לסקור רק את סדרת הסרטים, אבל קשה להתעלם מסדרת הלהיט שהחייתה את ההתעניינות במותג, אז בואו נתייחס אל הפיל שבדוג'ו: בשנת 2019 עלתה, תחילה ביוטיוב רד (זוכרים את הימים בהם יוטיוב ניסו להפיק תוכן מקורי?) ובהמשך בנטפליקס, סדרת המשך ליקום הקולנועי של "קראטה קיד" שאותה יצרו שלושה חבר'ה: ג'ון הִילד, ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג (לא תופתעו לשמוע שגם הם לא בדיוק חוגגים את חג הפסחא), סדרה שמכוונת את אור הזרקורים כלפי המפסיד ג'וני לורנס שחייו התפרקו בעקבות ההפסד בטורניר הקראטה לדניאל לרוסו (הגיוני לחלוטין, כמובן). הסדרה עוסקת במקביל בילדים של ג'וני ושל דניאל, בחברים שלהם ובדור הבא של בני הנוער שלוקחים קראטה הרבה־יותר־מדי ברצינות.

הסדרה עצמה מתחילה כשהיא מקורקעת למדי: כל העונה הראשונה מתכתבת עם הסרט הראשון, כשהפעם ג'וני בתפקיד הסנסיי של מיגל דיאז, ילד הקראטה החדש בשכונה שעבר לעיר עם אמו החד־הורית, ומוצא את עצמו קורבן של בריונים בבית הספר. אולם כש"קוברה קאי" ממשיכה היא יורה לכל הכיוונים והופכת לחיה מסוג אחר לחלוטין: בוננזה של טורנירים, בריתות, בגידות, רומנים וכמה מסצנות האקשן הטובות ביותר שראו עולמות הטלוויזיה והקולנוע כאחד. "קוברה קאי" היא למעשה הדבר הכי קרוב שיש לצופים מערביים לסדרת שונן דוברת אנגלית, ואם זה חלילה משתמע כתלונה אז חשבו שוב. למעשה, "קוברה קאי" עושה את הלא יאמן ומעניקה לגיטימציה גם לרגעיה השפלים ביותר של סדרת הסרטים – לרבות "קראטה קיד 3", סרט ששווה לצפות בו בזכות האופן בו הסדרה מתייחסת, מנתחת ומגחיכה את השגעון שקרה בו.

זו סדרה שמעניקה סגירות מעגל על ימין ושמאל, כולל למיסטר מיאגי שמת בעולם הסדרה אבל בכל זאת מקבל מ"קוברה קאי" עוד קווי עלילה. אמנם גם "קוברה קאי" לא מושלמת ויש בה לא מעט פרקי פילר שהייתי חותך, אבל גם ברגעיה החלשים היא מודעת לקמפיות שבה וקורצת בחן למעריציה. למעשה, יש שיגידו (ויצדקו) ש"קוברה קאי" היא הגמול לכל מי שדבקו בסרטים, ובעיקר הטרילוגיה של אביסדן. רק חבל שלאורך כל שש עונותיה, בה כמעט כל דמות משמעותית ומשנית מגיחה, לכל הפחות, להופעת אורח – רק הילארי סוונק נפקדת מהחגיגה; אבל לכו תדעו אילו הפתעות מחכות לנו בסרט הבא.

כי כעת, 15 שנים לאחר הסרט הקודם (כמעט אותו פרק זמן בין "הקראטה קיד הבא" לסרט עם ג'יידן) הסדרה חוזרת עם סרט נוסף, הקצר ביותר בסדרה לפי הדיווחים (94 דקות, כמו שלושה פרקי "קוברה קאי") וקראטה קיד חדש בסביבה, אחד שיודע גם קונג־פו, גם קראטה וגם כשפות אוויר. ולמרות הכשלונות והרגעים המביכים לאורך ההיסטוריה של הסדרה, אני אופטימי לגביו ורוצה להאמין שהלקחים מימי השפל נלמדו, בעיקר כי השילוב בין ג'קי צ'אן (שהוא כמו מיסטר מיאגי רק מוכשר) לבין ראלף מאצ'יו (ה-קראטה קיד) נשמע על הנייר כמו חלום רטוב ומתכון לסרט מוצלח.

האם זה גם מה שיקרה בפועל? נגלה אוטוטו, ואני מקווה שנגלה גם שיש ל-"קראטה קיד: הגדולים מכולם" קשר כלשהו ל"קוברה קאי" כי היח"צ מרמז על כך שהקשר בין הסרט ובין הסדרה הוא כמו הקשר ביני ובין אוריגאמי שיוצא טוב. אבל עם או בלי "קוברה קאי", משעשע לחשוב שכל זה לא היה קורה לולא קבוצת בריונים שהתנפלה על נער מסכן אי שם בשנות ה-60. המסקנה? בריונות משתלמת.