ביקורת: אגדת חורבן

הסרט שהופך את חורבן בית שני לגרסה המקומית והמוצלחת יותר של "משחקי הכס".
שם רשמי
אגדת חורבן
שם לועזי
Legend of Destruction

אחת הדרכים לזהות קלאסיקה מיידית היא לראות את הדרכים השונות שבה אפשר להגיב לה ולראות אותה. היא לא סיפור אחד ויחיד על מקרה אחד ויחיד, אלא סיפור מהדהד שיכול לדבר על תקופות שונות ורעיונות שונים, דרך אותו טקסט יחיד. כשתראו את "אגדת חורבן", שמספר את סיפור חורבן בית המקדש השני, למשל, יקפצו לכם בראש אולי השסע הפוליטי בארץ, או מרקסיזם והתקוממות אזרחית כלכלית, או קשר הון-שלטון, או שאלות על דת מאורגנת. כולם קיימים ביצירה וראויים לדיון. לי, לאורך כל הסרט, עלה בעיקר דבר אחד לראש: "משחקי הכס" (ולפני שאתם בורחים: באופן הכי חיובי שיש). 

כי סרטו החדש של גידי דר (שכתב את התסריט יחד עם שולי רנד, שגם מגלם את הדמות הראשית) הושפע מלא מעט מקורות ומקומות, אבל קשה לחשוב שהוא היה נראה כמו שהוא נראה (והוא נראה מהמם. עוד נגיע לזה) לולא סדרת הפנטזיה האפית מהעשור הקודם: המלכה ברניקי מושפעת מאוד מהעיצוב של סרסיי, יוחנן מגוש חלב הוא ככל הנראה בן דוד אבוד לשבט סטארק, ואפילו יש לנו סצנה בוווינטרפל בזכות שלג ירושלמי משובח. 

זה לא רק הוויזואליה, כמובן: "אגדת חורבן" עושה את מה ש"משחקי הכס" זכתה עליו לשלל שבחים בשיאה – פוליטיקה רב מימדית של דמויות עם אפיון, עומק, ואופי שמתנגשות אחת בשנייה בשלל צורות במשחק מכור מראש. כל דמות מייצגת אג'נדה משלה, הנבלים מקבלים נקודת מבט מעבר ל"מוהאהאהא", והגיבורים הם כאלה שנמצאים עמוק בתחומי האפור, הרחק מהלבן והשחור. 

אה, וזה סרט אכזרי. אמנם יש בסרט רק קומץ תנועות חלקות (שוב, נגיע לזה), ובכל זאת הסרט מצליח בזכות עריכה חכמה, תנועת מצלמה על ציורים ועבודת סאונד נפלאה לגרום גם לצופים מנוסים להגיד "לעזאזל" באמצע סצנות הקטל שיש בסרט. 

כל זה כדי להגיד לא רק ש"יש לנו "משחקי הכס" בארץ", אלא כדי להגיד שיש לנו משהו הרבה יותר טוב מ"משחקי הכס" בארץ: סיפור שנוגע בעצב פתוח לאורך ההיסטוריה היהודית מאז ועד היום, ושכל אחד יוכל למצוא בו את האזהרות, ההתראות והלקחים שהוא רוצה לקחת איתו הלאה, ושלא נגמר בשכתוב מאסיבי של הדמויות, זלזול במעריצים וכוסות סטארבאקס בכל מקום. 

טוב, זאת לא חוכמה להימנע מפאשלות שכאלה בשיטת היצירה של הסרט, שאולי הגיע הזמן לדבר עליה: "אגדת חורבן" הוא אמנם סרט, אך הוא די חריג מבחינת המדיום שבו הוא פועל. הוא לא לייב אקשן, אבל הוא גם לא אנימציה: במקום תנועה מתמדת של הדמויות על המסך, יש ציורים יפהפיים שבתוכם המצלמה זזה, ומדי פעם המצלמה עוברת מאחד לשני תוך כדי יצירת תחושת אשליה של תנועה (ומדי פעם לא) וכל זה תוך התמקדות בדמויות השונות ובפעולות שמתרחשות על המסך. לקראת הסוף, אגב, הסרט כן הופך כמה פעמים לסרט אנימציה באורך מלא – פעם אחת כמחווה מפתיעה, ופעם שנייה כדי לשבור את הפורמט שנוצר עד כה ולתת איזשהו קתרזיס ל"מלאכותיות" של הקפיצות ולאפשר תנועה אחת נקייה. 

ובכנות, זה די מטורף. כן, אנחנו אמנם אחרי "לאהוב את וינסנט" שהורכב מ-65 אלף ציורי שמן, שנעו באנימציה מלאה (ב"אגדת חורבן", לצורך השוואה, יש רק 1,500 ציורים שאינם ציורי שמן), אבל לסרט ההוא היו 125 אמנים שעבדו עליו. כאן, למיטב הבנתי, יש שניים (וכנראה כמה עוזרים): דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. 

וזה אמנם חריג ולא בדיוק סוג הקולנוע שרגילים אליו, אבל זה עובד. יותר מזה – זה נוסק. "אגדת חורבן" מציג חוויה קולנועית ייחודית במובן הכי טוב של המילה. משהו יוצא דופן באופן מיידי, לאו דווקא חלוצי (היו כמה ניסיונות לסרטים תקופתיים שכאלה בארץ), אבל כן כזה שמצליח לתפוס מומנטום ולרתק קהל. מדובר – ואני לא אומר זאת בקלות רוח, ואתבאס מאוד אם יתגלה שאני טועה – בסרט שיוזכר מעתה והלאה ברשימת הסרטים הישראלים הגדולים והטובים של כל הזמנים. הקלאסיקה הישראלית הראשונה של העשור החדש, אם תרצו. 

אציין, בכל זאת, חולשה של הסרט: המשחק הקולי. אולי הוא לא ממש חלש, אבל כן קשה להבדיל, ואולי זה רק אני, בין צוות השחקנים – כולם בשלב כלשהו פשוט נשמעו לי כמו שולי רנד, למרות שידעתי שזה לא סביר, ואם כבר: אולי לדמות של נער צעיר היה עדיף ללהק מישהו, ובכן, צעיר. מצד שני, דווקא הקול הזקן שיוצא מדמות כה צעירה יוצר אפקט מרשים. זאת לא חולשה קריטית, יש לציין: התסריט ועבודת הסאונד הכוללת מצליחים להרים לשיאים את מה שעבודת משחק הקול לפעמים לא עושה. אבל מפתה לדמיין את הסרט לא עם ליהוקי שחקנים מוּכרים כמו מוני מושונוב, זאב רווח, עמוס תמם ויעל אבקסיס, אלא עם שחקני קול שמכירים את העבודה ואולי היו יכולים לרומם את הסרט אפילו עוד. 

כמובן, מי שרוצה יכול למצוא עוד "בעיות" בסרט: ראיתי אנשים שמדברים על ההתמסרות שלו לגרסה היסטורית מסוימת, אנשים שמציינים אותו כטקסט שונא דת (שולי רנד כתב את זה, כן?), כסרט שדוחק נשים הצידה, ואני בטוח שביחד נוכל למצוא עוד עשרות בעיות שונות בפוליטיקה שנוכחת בו ושנעדרת ממנו, הן מימין והן משמאל. אבל, כמו שכתבתי בתחילת הביקורת: האם זאת לא, לכל הפחות, עדות לכוחו של הסרט? 

אפשרי שהסגנון והטריילר (הבאמת לא משהו) ירתיעו אנשים אחרים, ואני מקווה שהם  בכל זאת ימצאו דרכם לבית הקולנוע. אפשרי שהמיקום של הסרט בימי סוף בית שני ירחיק צופים מסוימים שחושבים שזה סרט "דוסי", אבל אני לא חושב ככה. כי לא רק שהסרט הזה הוא מתנה לכל אדם עם עיניים מתפקדות, גם האתאיסטים הגדולים ביותר יכולים להיות מרותקים ממנו כי הוא לא סרט בשבחו של האל, אלא סרט על טרגדיה עצומה, שהיא בו זמנית נמנעת ובלתי נמנעת, שכל אחד יכול לחוש בעצמותיו בזמן צפייה בסרט. בשתי מילים: יצירת מופת. 

 

תגיות: