ביקורת: מפת הדברים הקטנים והמושלמים

לכל מי שרוצה להרגיש ולהבין כמה העולם שלנו הוא מקום נפלא לחיות בו.
שם רשמי
מפת הדברים הקטנים והמושלמים
שם לועזי
The Map of Tiny Perfect Things

אני אוהב סרטי לולאות זמן. זה קונספט מגניב, ולא עשו עדיין מספיק ממנו כדי שיימאס לי; אבל זאת לא רק ההברקה שבקונספט – זה התוכן שלו. יש משהו מאד בסיסי בלראות גיבור שנידון לחיות את אותו היום בחייו שוב ושוב ושוב, ולהרגיש קצת כמוהו.

אז נכון שרק לאחרונה קיבלנו גם את "פאלם ספרינגס" וגם את "לתפוס את הבוס", אבל הנה בשורה: "מפת הדברים הקטנים והמושלמים" נחת לא מזמן באמזון הקרוב לביתכם, ומבחינתי הביס את "קצה המחר" בתחרות על תואר "סרט לולאת הזמן הטוב ביותר". והוא עשה את זה כשסצינת ה"אקשן" הכי גדולה בו כוללת קפיצת סקייטבורד מעל חמש מדרגות, וכשגם הסצינות הקומיות שלו לא חוגגות את ההומור והצחוקים כמו שהייתם מצפים מהן.

ההתחלה דומה מאוד לזו של "פאלם ספרינגס": מארק (קייל אלן) תקוע בלולאת זמן, די התייאש מלהבין מה לעשות כנגד זה ופשוט מנסה להנות מהחיים המוזרים האלה. ביום ככל הימים הוא פוגש את מרגרט (קתרין ניוטון) שתקועה איתו בלולאה, ומאותו רגע התסריט הקבוע משתנה ומארק מתחיל להאמין שיש לו סיבה אמיתית לחפש דרך החוצה.

ואכן, בהתחלה הסרט מתנהג כמו סרט נוסף בז'אנר: יש כמובן את הסיקוונס שבו הגיבור יודע מראש על כל פעולה שעומדת להתרחש, מה שהופך אותו למיני גיבור-על שכזה, ויש את השוטים והקאטים החוזרים על עצמם ומדגישים את החזרתיות של חיי הגיבור. וטוב שיש, כי אלו קטעים כיפיים, וכשהסרט מתחיל ליצוק תוכן אמיתי לכל הכיפיות הזו, הצופים כבר יישארו.

מה, למה שלא יישארו? כי לקראת המערכה השנייה הסרט עלול להרגיש דידקטי מעט. יש דקות ארוכות בהן הוא נמצא כפסע מלהפוך ל"סרט מסר" מעצבן, או לחילופין למעוד על מדרגת "הגיבור ישנה את האישיות שלו וכך יצליח" ההו-כה-מקורית. הוא גם משלב בקטע הזה – וגם זה לכאורה כחלק ממוסכמות הז'אנר – קצת בבל"ת מדעי וקשקושים על המימד הרביעי שעלולים לגרום לגלגולי עיניים. אבל כאמור, כל זה נעשה כחלק ממה שנראה כמו עוד ביצוע חביב של הז'אנר.

ואז הסרט מבהיר על מה הוא באמת, ומזנק אל עשיריית הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.

כן, יש כאן גילוי עלילתי; טוויסט, אם תתעקשו. אבל היופי של הסרט נעוץ בכך שהוא לא מתנהג כמו סרט טוויסט. אין כאן תרועת חצוצרות רמה וסיפוק עלילתי מיידי, והמסר הוא בדיוק מה שאפשר לצפות מסרט כזה (וגם נמצא בכותרת של הסרט): החיים שלנו, מבאסים ככל שיהיו, כוללים הרבה דברים קטנים ומושלמים.

אז אין כאן את רגע הסיפוק של "וואו, לא ראיתי את זה מגיע" כי, כאמור, זה לא הנושא. מה שכן יש זה תסריט עדין, מדוייק ונהדר, שמשלב את הגילוי בעלילה בצורה טבעית כל כך עד שאולי לא תשימו לב איך כל המערכה השנייה והטיפה נמרחת מוצגת באור חדש לגמרי.

וזה אור שפשוט יוצא פתאום מבין העננים. כי המסר, כאמור, עלול להרגיש שבלוני, אבל כשהוא מוגש בצורה כל כך נוגעת ללב וכל כך עדינה, הוא הופך לאחד הדברים הכי מרגשים שראיתי לאחרונה. כמה מרגש? ברמה של לשכב בלילה ולא להירדם כשהראש מלא מחשבות על הסרט ועל המשמעות שלו.

הסרט לא מושלם. קייל אלן סובל ממחסור חמור בהבעות פנים, וצריך להודות שהקטע של הבבל"ת והמימד הרביעי וכל זה עדיין קצת מפריע. אבל קתרין ניוטון נהדרת לגמרי ומפצה על האנמיות של השחקן שלצידה, והתסריט הנפלא והרגיש שולט ביד רמה; ובהחלט הגיע הזמן לתת קרדיט לתסריטאי, הסופר האמריקאי לב גרוסמן, שגם כתב את הסיפור הקצר עליו מבוסס הסרט. זאת עבודת התסריטאות הראשונה שלו, וכאילו, וואו, זה לא פייר. הדבר הזה צריך אוסקר, בחיי.

נקודה נוספת היא שאולי הסרט עדין מדי. אני מוכרח להודות שלקח לי יום-יומיים להעריך את הסרט – כשסיימתי לצפות בו הייתי יותר כזה "אוקיי, טוב, סבבה", אבל מצאתי את עצמי חושב עליו שוב ושוב, ושוב, ולאט לאט הבנתי את כל מה שהעדינות שבכתיבה החביאה ממני בזמן אמת. והיא החביאה פנינה של ממש.

"מפת הדברים הקטנים והמושלמים" מומלץ לכל מי שרוצה להרגיש ולהבין כמה העולם שלנו הוא מקום נפלא לחיות בו, וכמה החיים יכולים וצריכים להיות דבר נפלא ומתוק אפילו אחרי מאורעות שמרגישים כאילו אין בשביל מה להמשיך; אבל גם בלי קשר, הסרט הזה הוא דבר קטן וכמעט מושלם שכמעט אף אחד לא שמע עליו, ואתם צריכים לראות אותו.