ביקורת: משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

כמו גלגול מודרני של "משפחת סופר על" אבל אפילו יותר טוב, אם אתם יכולים להאמין לזה.
שם רשמי
משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות
שם לועזי
The Mitchells vs. The Machines

יצא לכם לראות סרטון יוטיוב ממש ביזארי ולתהות מי מבלה את זמנו הפנוי ביצירה של דברים כאלה? התשובה היא קייטי מיטשל. היא סטודנטית לקולנוע לעתיד שחולמת להיות גרטה גרוויג או סלין סיאמה אבל בינתיים מעלה לרשת סרטונים קצרים פארודיים ומטופשים שברובם מככב הכלב שלה. האסתטיקה יוצאת הדופן שלה מורכבת בעיקר מקולאז'ים ושרבוטים ילדותיים אבל עשויים בטעם והיא שמה את ההומור לפני הכל. כל זה נכון גם לגבי הסרט שעוסק בה, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". זו קומדיית מד"ב מקורית באנימציה מלאת סגנון שהיא גם סיפור משפחתי קטן. בקיצור, זה כל מה שאני אוהבת ולכן חיכיתי לסרט הזה בקוצר רוח, בעיקר מאז הטריילר הנהדר.

בעצם, הסרט לא עוסק רק בקייטי אלא במשפחה שלה, משפחת מיטשל (אתם רואים את השם, אני לא צריכה להסביר לכם). חוץ מקייטי המשפחה כוללת גם את ארון, האח הקטן שאובססיבי לדינוזאורים; לינדה, האמא שמשתדלת מאוד לתמוך בשני הילדים המוזרים שלה ולהבין אותם; ריק, האבא עם הנטיות הבומריות שאפילו לא מנסה; ומונצ'י, כלב פגום. כמו שעוד ניתן לנחש משם הסרט, הוא עוסק במלחמה מול מכונות – ספציפית, בפעם ההיא שמשפחת מיטשל יצאה לנסיעה ארוכה כדי להביא את קייטי לקולג' החדש שלה ובדרך התחילה אפוקליפסת הרובוטים והמיטשלים הפכו למרבה חוסר המזל לתקווה היחידה של האנושות. לצד כל ענייני הצלת העולם, הסיפור עוסק גם ביצירת גשר וניצנים של הבנה בין קייטי לריק שעד כה מערכת היחסים ביניהם הייתה מנוכרת כמו מערכות היחסים בין הרבה אבות לבנות הזומריות שלהם. למרות ששני הצירים של העלילה נסמכים על אבני הבניין המוכרות של סיפורים מהסוג הזה, הם עשויים בצורה מופתית וגם משתלבים היטב – אם כי הקו האפוקליפטי מטופל יותר טוב מהסיפור האישי שגובל בקלישאה אבל עובד בעיקר בזכות ההקשר. בסך הכל, מדובר בסרט מצחיק לאללה, שמלא גם באקשן טוב ובדמויות מגוונות – כמו גלגול מודרני של "משפחת סופר על" אבל אפילו יותר טוב, אם אתם יכולים להאמין לזה.

הקאסט של "משפחת מיטשל" מלא בכשרונות קומיים מופלאים, חלק גדול מהם כוכבי "SNL" בעבר ובהווה. אבי ג'ייקובסון בתפקיד הראשי חמודה מאוד אבל דני מקברייד ומאיה רודולף בתור ההורים קצת מאפילים עליה. הצלע החלשה יותר בתא המשפחתי המרכזי היא ארון שמדובב על ידי יוצר הסרט, מייק ריאנדה. הוא משעשע, אבל הוא ממש לא נשמע כמו ילד בן עשר או כמו קרוב משפחה של השחקנים האחרים והיה עדיף לו ללהק שחקן מתאים יותר. זוכת האוסקר אוליביה קולמן נותנת הופעה לא פחות ממושלמת בתור פּאל, לא הכלב של ארתור אלא הנבלית הראשית של הסרט שהיא הכלאה בין סירי להאל 9000. מאוד נהניתי גם מפרד ארמיסן ובק בנט, שמשחקים זוג רובוטים דפקטיביים שהרגישו לי כמו מחווה נרחבת לאחד החיקויים האהובים עליי ב-"SNL" בשנים האחרונות – הבנים של דונלד טראמפ

הסרט הופק על ידי פיל לורד וכריס מילר, שהחליטו לקחת את ההצלחה העצומה שלהם ולעשות איתה את הדבר הכי טוב שאפשר – להשתמש בה כדי לטפח יוצרים מוכשרים וחדשים. במקרה הזה הם פרשו את חסותם על מייק ריאנדה וג'ף רואו, תסריטאים לשעבר בסדרה המצוירת "גרוויטי פולס", שכתבו וביימו את סרט הביכורים שלהם תחת כנפיהם של לורד ומילר. למרות שמדובר בפרוייקט אישי עבור ריאנדה אפשר לראות את ההשפעות של המנטורים שלו על התוצר הסופי – הסרט מתאפיין באותו הומור יצירתי ויזואלית ומלא אירוניה שאנחנו מכירים עוד מימי "גשם של פלאפל", ובאנימציה ייחודית ומושקעת כמעט כמו של "ספיידרמן: ממד העכביש". אם "ממד העכביש" היה שיר אהבה מפורט לקומיקס, גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת התוכן, "משפחת מיטשל" עושה את אותו הדבר עבור אמנות דיגיטלית ויראלית מהסוג שמצוי ביוטיוב. הסרט גם חוגג את היצירתיות של קייטי וגם מעוטר כולו בציורים, אפקטים ובדיחות ויזואליות מהסוג שהיא אוהבת. מתחת לכל הקשקושים האלו – שאני מאוד נהניתי מהם אבל יכולה גם לראות איך הם יעייפו אנשים אחרים – יש אנימציה פשוט מדהימה, ששוב לוקחת את הסגנון התלת מימדי ומחזירה לו את המגע האישי של אנימציה ידנית. בגזרת הפסקול, הסרט נע בין שירים מרימים לאללה שמתאימים לטעם של הדמות הראשית, לנעימות אפוקליפטיות שהזכירו לי את משחקי "פורטל". למרות הסתירות לכאורה, הסגנון של הסרט קוהרנטי לכל אורכו והאווירה לא מרגישה כמו טלאים טלאים אלא כמו שילוב הרמוני של דיסטופיה ופופ.

קשה להפסיק להשוות את "משפחת מיטשל" ל"ממד העכביש", כי קל לראות ששניהם מייצגים את הלך הרוח הנוכחי באולפני האנימציה של סוני שעיקרו (בין "מפלצת של מלון" אחד ל"אנגרי בירדס" אחר) הוא מתן חופש אמנותי לאנשים מוכשרים במיוחד שיש להם מה לחדש. אבל אף על פי ש"משפחת מיטשל" כמעט משתווה לאב הרוחני שלו מבחינת האנימציה, האקשן וההומור (באמת, צחקתי המון), הוא לא מגיע לאותו עומק רגשי ורעיוני. רוב המסרים שלו די פשוטים ולא בהכרח אומרים משהו חדש, אבל עשויים בהמון חן. למרות כמה סצנות מאיימות למדי (אני רוצה לומר שפרביז מעולם לא היו מפחידים כל כך אבל כולנו יודעים שהם תמיד היו) זה סרט שמתאים לכל המשפחה – יש לו הרבה מה להציע למבוגרים אבל הוא לא יעבור מעל הראש של פעוטות. בסך הכל זה משמח אותי שיש בסרט מסרים חיוביים גם אם לא פורצי דרך, כי היה לי חשש מהנושא הזה. הטריילר הראשון של הסרט – כשהוא עוד נקרא "Connected", לפני שנטפליקס רכשו אותו והחזירו את שמו המקורי – הדגיש במיוחד את הטכנופוביה של ריק. היה ברור לכל מי שמבין איך פיתוח דמויות עובד שהסרט לא יתמוך בגישה שלו אלא יראה אותו מתגבר עליה, ועדיין חשתי הקלה כשהסרט הבהיר שהביקורת שלו היא לא כלפי המשתמשים בטכנולוגיה אלא כלפי תאגידי ההייטק המונופוליסטיים שלא נוטלים אחריות על ההשלכות של השימוש הנרחב במוצרים שלהם. וכן, אמרתי שזה סרט של סוני, למה אתם שואלים שוב?

חשבתי שכבר התגברתי על העניין הזה לפני שנה, אבל מצאתי את עצמי שוב מתבאסת נורא על זה ש"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" לא זוכה להפצה קולנועית שגרתית. כמובן, נטפליקס יביאו אותו להרבה בתים, אבל אני חושבת שבו זמנית הם גם עשויים למנוע ממנו להתקבל כסרט האיכותי שהוא באמת. זה סרט מרשים מאוד, לא רק ביחס לפרוייקט ביכורים, ואני דואגת שבגלל התזמון והפלטפורמה שבה הוא הופץ הוא לא יקבל את היחס שמגיע לו (עוד לא ראינו את המתחרים, אבל כרגע מבחינתי "משפחת מיטשל" יכול להיות זוכה ראוי ביותר באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר). אני לא בהכרח אומרת שהבחירה להפיץ אותו לצפייה ביתית הייתה שגויה, אבל אני חושבת שאם לסוני ולנטפליקס היה קצת יותר אמון בו הם היו יכולים לכל הפחות לשמור אותו לסוף השנה. אני רק מקווה שהרווח שלנו – שזוכים ליהנות מהסרט המופלא הזה כבר עכשיו – לא יבוא על חשבון ההצלחה שלו.