יא-אללה, איזה כיף.
"ספיידרמן: ממד העכביש" הוא הפתרון המושלם לכל מי שרוצה לראות סרט על ספיידרמן בלי לראות סרט על ספיידרמן: אין בו את הדוד בן, ועוד סיפור אוריג'ין ועוד "עם כוח גדול…." וכן הלאה וכן הלאה, אבל כן יש בו מישהו שיודע להידבק לקירות ולקפוץ בין בניינים – הוא פשוט לא פיטר פארקר.
"ממד העכביש" מספר את סיפורו של מיילס מוראלס, הידוע בכינויו "ספיידרמן השחור". מדובר בילד מחונן שנשלח לבית ספר יוקרתי שם הוא מרגיש לא שייך כי ליבו שייך לחבריו מהרחוב ובית הספר הציבורי והישן שלו. הוריו, בניגוד להוריו של איש העכביש האחר שאנחנו מכירים, הם צמד אנשים חיים בהחלט והדוד שלו הוא הדוד המגניב הזה שרחוק מאוד מהסוג שדופק נאומים על כוחות ומידת האחריות שלהם. במקום זה, הוא לוקח את האחיין שלו לעשות גרפיטי באמצע הלילה בניו יורק, איפה שעכביש רדיואקטיבי נוסף יכול לנשוך אותו. אני רושם נוסף, כי ביקום של מיילס מוראלס כבר יש ספיידרמן אחד: פיטר פארקר המוכר והאהוב חי, בועט וזורק פאנצ'ליינים כדי שאנשים כמו מיילס מוראלס יוכלו לישון בשקט. ואז, הודות לעכביש שנושך את מיילס יש פתאום שני ספיידרמנים. ואז, לפתע, יש יותר.
זה מכיוון שהנבל התורן, הקינגפין (או כמו שהסרט מעצב אותו, מסך טלוויזיה שמן ומהלך עם עיגול קטנטן בתור פנים) מעוניין בפתיחת שער בין יקומים מסיבה כזאת או אחרת. ספיידרמן, כלומר פיטר פארקר, נשאב לתוך הקרן הרב יקומית הזאת ומהצד השני שלה יוצאים עוד כל מיני ספיידרמנים.
ריבוי הספיידרמנים בסרט הופך את "ספיידרמן: ממד העכביש" לסרט הראשון שמצליח לתפוס את הדמות של ספיידרמן בצורה רב מימדית. כאשר חזיר, רובוט ובלש משנות השלושים טוענים כולם שהם ספיידרמן, נוצר דיון על מה המשמעות בכלל של להיות ספיידרמן. סט כוחות מסוים, כמובן – אבל הסרט רומז שיש גם הרבה מעבר לזה. שמפגש של כל מיני באטמנים או סופרמנים הוא שונה ממפגש של ספיידרמנים; שיש מאפיין כלשהו של הדמות שייחודי וקריטי לה ובלעדיו אתה לא ספיידרמן. הדבר הזה הוא אשמה.
יש סיבה למה הדמות של ספיידרמן עובדת הכי טוב כשהוא נער. המוטיבציות העיקריות שלו נובעות מאותו מאגר של חוסר בטחון עצמי ואשמה של בני נוער. הדרך שבה ספיידרמן מתמודד עם אויבים, בהומור מוחצן שמכסה על פחד תהומי, לקוחה מדף הטכניקות להתמודדות עם בית ספר תיכון. אם באטמן הוא בלש קשוח וסופרמן הוא ילד טוב ירושלים, ספיידרמן הוא פשוט נער מתבגר שמרגיש אשם. הוא לא עושה את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, אלא כי הוא מפחד לגלות מה יקרה אם הוא לא יעשה אותו. לכן הוא גם לא משתף אף אחד בסוד שלו – האשמה והפחד גורמים לו להרגיש הכי בודד בעולם, למרות שהוא לא חייב להיות (ואפילו יותר הגיוני שלא יהיה).
אם זה נשמע טיפה מדכא בשביל סרט שהביקורת אליו מתחילה במילים "יא-אללה, איזה כיף", זה בגלל שכמו שהסרט יודע לשלב בין ספיידרמנים מיקומים שונים, הוא גם שד בכל הנוגע לערבוב טונים. הוא לא רק כיפי או מגניב – אלא גם מעמיק ומעניין וחכם, ולרגעים גם עצוב, והסרט יודע שאם הוא לא יצליח לעשות את תרגיל שיווי המשקל בין הדרמה, ההומור והטירוף – הוא יקרוס, ולכן הוא עומד במשימה בגאון. בניגוד לסרטי מארוול שמנסים לשמור על טון אחיד של אקשן קומי, "ממד העכביש" יודע לתת גם לרגעים הדרמטיים שלו לשקוע, בלי אף איירון מן שיבוא ויגיד איזה פאנצ'ליין כדי להקל על האווירה כדי לשמור על חיוך מאולץ. כשהסרט רוצה הוא יכול להיות מצחיק ומטורף, וכשהוא רוצה הוא יודע לעסוק בדרמה האנושית שבתוכו בצורה טובה. וכשהסרט כיף הוא כל כך כל כך כיף .
זה מתחיל מסגנון האנימציה המטורף, המעורבב והמשוגע, שלא פוחד לשבור את הקיר הרביעי, החמישי ואת כל מה שחשבתם על אנימציה, ולשחק עם כל חוק בכל פורמט שרק אפשר. הוא ממשיך במיזוג סגנונות, מעברים, ושילוב מראה של חוברת קומיקס לתוך הסרט. גם העיצובים של כל הדברים בסרט נפלאים. הנבלים, הגיבורים, היקומים המתנגשים – הכל מלא באנרגיה ושובבות. אם "רומא" שיצא באותו סוף שבוע הוא יפה בצורה מוזיאונית מכובדת כזאת סטייל הלובר, "ממד העכביש" הוא משהו ששייך למוזיאון לאומנות מודרנית. אבל לא מהאלה שמציגים משתנות ומשקפיים וזורקים את ההגדרה של אומנות מהחלון – מאלה שמעריכים יופי ויזואלי, אבל יודעים שגם גרפיטי יכול להיות יצירת מופת.
האנימציה המטורפת, היכולת להבין את המהות של ספיידרמן, העלילה הבין-יקומית, ההומור הנפלא והסיפור של מיילס מוראלס יוצרים ביחד סרט שהוא פשוט תענוג. לאורך רוב הסרט היה לי חיוך עצום מרוח על הפנים כפי שלא היה לי הרבה זמן. סרט שהוא גם מהנה וגם חכם וגם יצירתי וגם מגניב וגם בקולנוע – עבר זמן מאז שראינו סרט שכזה.
לא שאין לו חסרונות בכלל, כמובן. על מנת לשמור על שפיות יחסית, הסרט מצמצם את המניעים של רוב הנבלים למוטיביציה די גנרית ולא מתעמק בהם. מי שמכיר את הנבלים מהקומיקס אולי יהנה מהתפקיד שלהן בסרט, אבל כדמויות מתפקדות בסרט הם בבירור החלק שהושקע בו הכי פחות מחשבה (פרט לעיצובים הנפלאים של כל אחד ואחד). כמו כן, הבדיחה של "איזו פדיחה היה הסרט הגרוע שיצא לי פעם" גמרה את הסוס. אחרי שני סרטי מטא השנה, ואחד שהוא סרט מטא מצוייר גיבורי על, סצנה של "אנחנו לא מדברים על זה" גוררת אצלי יותר גלגול עיניים מצחוק מתגלגל. חלאס.
אבל אלה, באמת, תלונות קטנות לסרט עצום. בשנה שכבר הייתה ברוכה בסרטי גיבורי על וסרטי אנימציה לא רעים בכלל, אין ספק שההתפרצות של "ספיידרמן: ממד העכביש" תגרום לכולם לשקול את דירוגי סוף השנה שלהם מחדש. יאללה. איזה כיף.
אני לא אוהבת כשהתגובות מלאות בהערות על הביקורת במקום לדבר על הסרט.
אבל בחייאת, ההערה הזו על אמנות מודרנית קצת הורסת בביקורת מעולה בסך הכל. זה נכון שיש יצירות אמנות שלא עוסקות באסתטיקה אבל זה לא אומר שהן פחות עונות להגדרה של אמנות.
אבל באמת שזה סרט נהדר וכמעט מושלם ואני מאוהבת בו מאד ולא מגיע לו שאני אפתח דיון מאוס על אמנות מודרנית בתגובות לביקורת שלו :(
ההערה הייתה פחות בשביל להגיד מה כן או לא אמנות
ויותר בשביל להסביר שכשאני מדבר על אמנות מודרנית, אני לא מתכוון שהסרט קורא תיגר על מושא האמנות ומה זה בכלל, אלא פשוט באמת אמנות שיצאה בעידן המודרני. כלומר, בהתחלה היה רק "מוזיאון לאומנות מודרנית", אבל פחדתי שהאסוציאציה הראשונה למושג תהיה יותר המשתנות ופחות בנקסי.
אני מבינה.
הניסוח שלך הגיוני בהקשר הזה, אבל מכיוון שהתפיסה הרווחת לגבי אמנות מודרנית מהזן הזה היא… לא חיובית בלשון המעטה, קל לקרוא את זה גם אחרת.
ולבנקסי יש הרבה במשותף עם דושאן. לא אתפלא אם הוא תופס את עצמו כדושאן של ימינו.
ובאמת נהניתי מאד מהביקורת ובאמת לכו לראות את ממד העכביש. אם כבר מדברים על אמנות, ה-pet peeve שלי הוא יצירות שמזניחות את המשמעות לטובת הטכניקה, ולמרות שהסרט הזה מדהים ופורץ דרך מבחינת הטכניקה שלו, הוא גם מלא לב ונשמה ורעיונות מרגשים. אומנות בכל המובנים של המילה.
אמנות שמורכבת מאסלות או קרעי בדים בוחרת באופן מודע להיות מושא ללגלוג
אז אני לא מבין למה צריך להימנע מלצחוק על חשבונה
לאמנות אין רגשות, אין לי שום בעיה עם זה שיצחקו עליה.
אבל גם אין לה כוונות, היא לא "בוחרת להיות מושא ללגלוג". לאמן יש מטרה מסוימת ביצירה שלה, ואני לא חושבת שהמטרה הזו היא קומית.
מן הסתם לא דיברתי על האמנות כאל יצור אנושי אלא כפעולה של אנשים
לדוגמה, "אפייה של עוגות שוקולד באה לשמח אנשים ולכן זו לא דרך טובה לנקום באויביך"
מודה שהניסוח קצת מסורבל.
אמן שיוצר משהו שבתפיסה הרווחת בקהל הרחב לא נחשב כאמנות אלא כזבל, ונותן לו את הכותרת אמנות, יכול להיות חדשני ומעניין בחוג מצומצם כלשהו ולזכות להערכה. אבל אם היצירה שלו מתפרסמת בצורה המונית ומגיעה לקהל הרחב, ברור מאליו שהיחס ליצירה יהיה שלילי.
אם לאחר מכן דורשים ממי שאין לו שום מידע לגבי מה הופך את היצירה ללגיטימית לקבל אותה כיצירה חשובה בגלל שעשה אותה אמן חשוב שהוא לא מכיר, ואנשים חשובים שהוא לא מכיר אישרו שזו אכן יצירה חשובה,ומישהו אפילו שילם עליה מליון דולר, ומצרפים לזה איזה הסבר שטחי ולא מספק כמו "בעולם המודרני כל דבר הוא אמנות אם האמן מחליט" האפקט של זה יהיה הפוך.
אתה בטח כיף במסיבות
(ל"ת)
לגבי בדיחת המטא
בשבילי היא הייתה קורעת. בשונה מבדדפול, פה הסרט שהוא צוחק עליו הוא סרט שיצא כשהייתי די ילד, והקטע עליו צוחקים זה אולי הקטע הקולנועי שהכי צחקתי עליו במרוץ השנים.
כשהבדיחה על משהו שקרוב אליך זה הרבה יותר מצחיק.
ובלי קשר – למרות שהאנימציה מגניבה בטירוף, מודה שלקח לי זמן להתרגל אליה ובהתחלה היא אפילו קצת סחררה אותי (משהו מוזר בפריימים שצריך להתרגל אליו).
שוב, אם לא הייתי רואה את בדיחת ה"לסגור חשבונות עם תוצרים מביכים"
איזה שלוש-ארבע פעמים רק בשנה האחרונה, הייתי כנראה יותר סלחן. הביצוע שלה בסרט בהחלט יחסית טוב, והשחזור של הסצנות עם ספיידרמן בחליפת ספיידרמן נחמד. אבל כטבען של בדיחות, הן פשוט מתישהו מתחילות להימאס.
אה כן, שווה בתלת מימד ואיימקס (כלומר, ראיתי בתלת והיה שווה. מניח ששווה גם באיימקס)
ויש סצינה בסוף הקרדיטים שהיא ממש מצחיקה (אם אתם שולטים בממים ספיידרמן שלכם) והיא טיזר לסרט שאולי ייצא.
תלת-מימד לצערי אאוט בשבילי, אבל את הסיבוב השני הייתי רוצה לעשות באיימקס. יש איפה שהוא?
(ל"ת)
יש אולמות איימקס ביס פלאנט בירושלים וראשון (ואולי בעוד מקומות)
אבל אני כמעט בטוח שהם כוללים תלת בתוכם.
...ומציגים את באמבלבי.
(ל"ת)
רק דבר אחד הפריע לי בסרט הזה באמת.
הנחת היסוד שלו היא ש"כל אחד יכול לחבוש את המסיכה." וזה נוגד את עצם ההגדרה של גיבור על – נכון, כל אחד יכול להיעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי ולהתחיל לטפס על קירות, אבל כדי להיות גיבור צריך גם אופי ונכונות להקרבה עצמית ורצון עז לעשות את הדבר הנכון*. זה יכול לקרות לכל אחד, אמת, אבל לא כולם ישתמשו בכוחות הללו לטובה.
* הסרט עצמו מביע את הדעה הזו בכתוביות הסיום בציטוט מפי סטן לי, מה שגורם לסתירה הזו לצרום קצת יותר, בהתחשב בכך שזה כמעט המשפט האחרון של מיילס בסרט.
זה בדיוק מה ש-"כל אחד יכול ללבוש את המסכה" אומר
נכון גיבור על צריך להיות בן אדם טוב.
הרעיון ב-"כל אחד יכול ללבוש את המסכה" הוא לא שכל אדם אקראי יכול להיעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי, ללבוש את המסכה בכחול-אדום-לבן ולקרוא לעצמו ספיידר-מן לא משנה או אם הוא אדם טוב או לא.
הרעיון הוא שצבע עור, מין, מוצא, גיל או אפילו איזה חיה אתה לא אמור באמת להשפיע על האם אתה ספיידר-מן או לא.
מה שחשוב זה, בדיוק כמו שאמרת, אם יש לך אופי ונכונות להקרבה עצמית ורצון עז לעשות את הדבר הנכון.
הסרט מסכים איתך.
עוד. אני רוצה עוד.
הסרט מוכיח עד כמה לייב אקשן זה מדיוּם שהגביל עד כה את הדמות: האלסטיוּת והדינמיקה של ספיידרמן; ארסנל הנבלים; הסטייל; ה-Spunk, החוצפה והנעורים — ספיידרמן נועד לאנימציה. אפילו אוסבורן הפך עצמו לאשכרה גובלין ולא לפאוור ריינג'ר, שלא לדבר על הקרב הסופי הפסיכדלי שלא יכול היה להתקיים באף פורמט אחר. פשוט מדהים.
הסרט פותח כל-כך הרבה אפשרויות ומגדיר, דה פקטו, מה הטיפול שצריכה הדמות לקבל מעתה ואילך. גרסת ה-MCU נחמדה והכל, אך מחווירה ביחס למרחק שעבר מוראלס ב-"בממד העכביש".
חסרונות קלים, כדי לאזן:
– הדמות של מרי ג'יין מרגישה כמו פספוס. היא אמנם בסביבה אך לא עושה הרבה.
– סגנון הבדיחות שנמאס לי ממנו הוא בדיחות אינטרנט, וכבר ראינו שניים כאלה, לאחרונה, בסצנות פוסט-קרדיט. כרגע הן מעלות גיחוך, אך בלונג ראן הן לא יתיישנו טוב.
– חיי התיכון של מיילס לא מוצו מספיק (משהו שהומקאמינג כן עשה טוב); עושים ביג דיל מהתיכון החדש בתחילת הסרט, והוא כמעט לא פקטור בהמשך הדרך.
– הייתי שמח לדעת איך Prowler קיבל את כוחותיו.
לא יודע לאיזה כיוון יפנה הסרט הבא (והספין-אוף), אבל אם הם יישארו עם אותו סגנון ואותה תעוזה – אין ממה לחשוש. אגב, סוני: לא מאוחר להפוך את "וונום 2" לסרט אנימציה גם כן.
זאת גרסא שונה של אוסבורן, אבל לא בזכות האנימציה.
מיילס מוראלס מגיע מיקום האולטימייט, איפה שהנסיוב של אוסבורן הופך אותו למפלצת אמיתי במקום פריק מחופש. בכל מקרה, לא שאני אוהב את נבל הפרוור ריינג׳רס שריימי יצר, אבל די ברור שגובלין ענק לא היה עובר מסך ב-2002.
נ.ב. לפראולר אין כוחות. הם מגיעים מהחליפה שלו. מעבר לזה הוא עצמו חזק ואתלטי. מעין discount catwoman/black cat.
בעניין פסיכדליה
הואיל וממילא רוב הסרטים ב-MCU משופעים ב-CGI, וכבר ראינו קרבות פסיכדליים בסרטי לייב-אקשן (ד"ר סטריינג' או ספיידרמן רחוק מהבית) הפורמט דווקא לא מגביל במיוחד. הצבעוניות והסגנון של "ממד העכביש" מרהיבים, אבל גם מציפים ומגרים מאוד והגעתי לרוויה בשלב כלשהו. כתוביות הסיום היו כבר קצת יותר מדי בשבילי.
פשוט מדהים.
אני אתחיל דווקא מהבעיה שלי עם הסרט: מצד אחד הוא מתבסס על בערך שלושה ארקים מהקומיקס שבהם מיילס מוראלס לומד להיות ספיידר-מן ומערכת היחסים שלו עם אביו והדוד שלו, ומצד שני – הוא מכניס את איוונט הספיידר-ורס והשילוב יוצר עומס לא יאמן וקצת פוגם בפיתוח דמויות המשנה. אבל בגדול, הסרט כן כתוב טוב והתוספת המקורית של פיטר בי. פארקר היתה ממש מצוינת, עד כדי כך שאני לא אתפלא אם יעתיקו אותו לקומיקס בקרוב.
מעבר לזה, האנימציה פשוט מדהימה. זה יצירתי ושובר את כל המוסכמויות והמסורות שהתגבשו בתחום הזה בהוליווד בשני העשורים האחרונים. זה ככל הנראה מעביר בצורה הכי טובה את חוויית קריאת הקומיקס למסך וזה מדהים שזה עובד.
גם פס הקול של דניאל פמברטון יוצא דופן ואני ממש שמח שבחרו בו להלחין. בכללי, פמברטון ממש שובר את המוסכמויות בתחום שלו שחיזקו כל חקייני/תלמידי האנס זימר. אני כבר מחכה שיצא התקליט עם פס הקול.
התקליט as in ויניל?
כי בספוטיפיי כבר יש את ה-score, בנוסף לפסקול המעולה ולמיני אלבום שירי כריסמס שיצא היום ואני כותבת את התגובה הזו כדי שיהיה לי תירוץ להזכיר אותו כי הוא ממש מצחיק.
כן, התקליט בויניל. אני קונה אותם.
כבר האזנתי לפס הקול המלא בספוטיפיי.
באלבום הכריסמס ששוחרר היום כבר נתקלת?
https://www.youtube.com/playlist?list=PLmiTEUbCjSnKwzR3DmMcGeXIhXMvnBEgy
יצאתי פיתה
לא ראיתי ש-piper הזכירה אותו כבר.
סרט הספיידרמן הכי טוב שהגיע לקולנוע
מדיום קולנועי במיטבו הוא כזה שיודע להעביר סיפור באמצעות כלים קוליים וחזותיים במקביל. הוא צריך להשתמש גם במוזיקה וגם במילים, גם בעיצוב, גם בתאורה, גם בזווית הצילום וגם בשפת הגוף. סרט שעושה את הדברים האלו נכון מסוגל להעביר לצופים הרבה מאוד מידע ותחושה בזמן קצר.
הסרט הזה עושה את העבודה כמו שצריך. הסצנה הראשונה בסרט נותנת לנו את כל סיפור הרקע של פיטר פארקר וגורמת לנו להתעניין בו ולרצות בטובתו בתוך פחות מדקה אחת(!) והסצנה השנייה נותנת טיפול כזה גם למיילס ולהורים שלו בתוך שתי דקות.
בסופו של דבר, הסרט הזה הצליח לגרום לי להתעניין ב-14 דמויות שונות (בהן 7 אנשי-עכביש ושלושה נבלים) ועדיין לעשות עלילה שלמה ועקבית (גם אם מאוד מאוד קומיקסית) בלי להרגיש עמוס.
הרגשתי לגביו כמו שהרגשתי לגבי כמעט כל בלוקבאסטר בשנים האחרונות
(הכוונה לכל בלוקבאסטר שקיבל תשבוחות) – מערכות ראשונה ושנייה מעולות, ומערכה שלישית בנאלית, צפויה ומאכזבת. מה קורה עם הוליווד וסיומים של סרטים לאחרונה? למה אני מרגיש כאילו אני רואה את אותה מערכה סופית בריפיטים כבר שנים? אני היחיד שמרגיש את זה?
סופים זה קשה.
לא הרגשתי שהסוף של "ספיידרמן" כל כך מפיל, אבל אני בהחלט מקבל את הכיוון הכללי שלך, ולא רק על הוליווד.
מה שכן, בשנה שבה יש את הסוף של "הנוקמים" להתלונן על הסופים מרגיש.. לא נכון, איכשהו.
יש לזה סיבה מאוד פשוטה
בשנים האחרונות, כמעט כל הסרטים בז'אנר שממש מצליחים, מבחינת דעת הקהל (ודי גם המבקרים), הם סרטים שבתכלס, הם יותר פארודיות מאשר סרטי ז'אנר. ת'ור ראגנוק, שומרי הגלקסיה 1&2 ,דדפול 1&2, וגם הסרט הזה – רוב המשיכה הפופולארית אליהם נובעת מהמימדים הפארודיים שלהם, קרי, הסטייל והמטא-הומור..העניין הוא שהם כן מצליחים לשמור על סוג של מסע רגשי מסוים אז זה אולי לא מרגיש כמו פארודיה במבט שטחי (אבל תכלס זה כן) בעוד הסרטים שכן מנסים לקחת את עצמם ברצינות, כמו ב-DC, או ת'ור הראשונים, ממש מתרסקים… מעניין. כאילו הקהל רוצה את הסטייל שהז'אנר הזה מציע אבל כבר לא מוכן לקחת את המיתולוגיה שלו באמת ברצינות (מה לעשות כריסטופר נולאן יש רק אחד)
לכן אולי אתה יכול ליהנות מהבדיחות והמגניבות, אבל בסופו של דבר סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, גם אתה לא יכול לקחת אותו ברצינות וזה מסתיים בתחושה של סתמיות וחמצמציות.
לא חושב שספיידרמן הוא פארודיה
המטא-הומור שלו מוגבל, והדיון שלו על מה זה להיות ספיידרמן רציני ולא קומי. רוב הסצנות בנויות לחלוטין בצורה רצינית, והבדיחות משולבות בתוכן אבל לא משתלטות על ההיגיון או הסצינה. גם שומרי הגלקסיה 2 לא פארודיה אגב.
שומרי הגלקסיה הראשון, דדפולים ותור: ראגנארוק – בהחלט יותר פארודיים.
ולהגיד שסרטים יותר רציניים מתרסקים, בשנה ש"הנוקמים 4" ו"הפנתר השחור" מרסקים את הקופות (וגם מקבלים ביקורות נלהבות), זה לא רציני.
המונח שאנחנו מדברים עליו הוא לא "פארודיה".
והדוגמה הכי טובה היא שומרי הגלקסיה – לא מדובר בסרט שצוחק על הז'אנר של גיבורי על, פשוט מדובר בסרט גיבורי על שהגיבורים שלו הם אנטי-גיבורים, גבר.
אני לא בטוח מה ההגדרה המילונית המדויקת, אבל מבחינה מעשית, אבן בוחן לא רעה בין הצלחה לכשלון של סרט "קומיקס" הוא עניין הפאתוס – לדיסי יש המון פאתוס, למארוול הרבה פחות. אפילו היכן שהוא מוצדק ומוצלח (מלחמת הנצח, שבונה פאתוס על כך שאנחנו מכירים את כל הגיבורים שלו ולכן העלילה רק מתחילה כשאכפת לנו מהם) משתמשים בפאתוס במינון נכון.
ושוב, "הפנתר השחור" סרט עם ים של פאתוס.
לעומת, למשל, "ליגת הצדק" שלו יש הרבה פחות (או יותר נכון – ניסיון קצת מגושם להפחית אותו בצורה אקטיבית). זה לא הכל עניין של פאתוס/פארודיה.
אני בהחלט חושב שיש רגעים פארודיים ב"שומרי הגלקסיה" – כלומר, ש"שוברים" איך שסצנה מסוימת אמורה להיראות בגיבורי על ועושים ההיפך. תחרות הריקוד, היא דוגמא מובהקת לכך, לטעמי. הסצנה שאחריה כמה מחזירה לסרט גיבורי על רגיל (עם אנטי גיבורים, כן).
הפנתר השחור הוא אנומליה מוחלטת.
(ל"ת)
כולם אנומליה.
על פי מדד הפאתוס, "אנטמן" היה אמור להיות אחד הלהיטים של מארבל, ו"קפטמן אמריקה: חייל החורף" אחד הכשלונות. זה לא כך. מידת הפאתוס בסרטים אכן משתנה ביחס לעבר, אבל אין עדיין קורלציה מובהקת של חוסר פאתוס-טוב, עודף פאתוס-רע.
ספיידרמן המצויר הנוכחי הוא של דיסני או של סוני?
יש בהתחלה לוגו של סוני, אבל זה היה גם ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" של דיסני. יש מצב שמחלקות הטלוויזיה של דיסני, שמוציאות סרטי פיות ומטוסים, עשו את ספיידרמן המצויר החדש?
המון תודה.
סוני לחלוטין
בניגוד ל-Homecoming, כאן הסרט הוא לגמרי של סוני. דיסני לא הכניסו אפילו זרת.
יותר גרוע
לא מדובר באולפני הטלוויזיה או באולפני "פיות ומטוסים" של דיסני (האחרונים נסגרו השנה בעקבות פרישתו של ג'ון לסטר); מדובר באולפני האנימציה של סוני – אלה שהביאו לנו את "גשם של פלאפל", "מפלצת של מלון" ו"אמוג'י של חרא"… מה לעזאזל קרה שם?!
היי, "גשם של פלאפל" הוא סרט נפלא
ואם "ספיידרמן" היה יוצא ישר אחריו (אני מתעלם מההמשך הפחות טוב לו) הייתי אומר שאולפני סוני אנימציה גאונים. אבל הוא יוצא אחרי גשם 2, טרילוגיית מפלצת של מלון ואימוג'י: הסרט ולכן זה הרבה יותר מפתיע כמה שהוא מרהיב.
(למרות שיש כמה אנשים שנשבעים ש"מפלצת של מלון" היא טרילוגיה די טובה, ולכן זה אמור להפתיע פחות. לא בדקתי ולא ממש שש לבדוק.)
ראיתי את שני הראשונים
והם טובים. לא ברמה של פיקסר או משהו אבל טובים
עם כח גדול באה אחריות גדולה
אז אני מבין שהמשפט הזה לא נאמר בסרט אבל תהיתי אם הוא נרמז בסרט? האם רעיון המשפט הוא חלק משמעותי בסיפור של הסרט?
בעיני אגב זה משפט די גאוני ואני לא רואה בו קלישאה אלא דווקא רעיון יחסית עמוק.
יש בסרט שתי התייחסויות למשפט הזה.
הוא לא ממש עוסק ברעיון הזה כי הוא יותר שייך לדמות של פיטר פארקר. הלבטים של מיילס קצת שונים.
בדקה הראשונה של הסרט נעשה שימוש חוזר בהקלטה של קליף רוברטסון
ששיחק את הדוד בן בסרט של ריימי.
אז כן, נעשה שימוש במשפט.
מחשבות ראשונות: מדהים ויזואלית.
ערבוב הסגנונות, תשומת הלב המטורפת לפרטים, והיכולת לייצר אבחנה בין המציאותי לפחות-מציאותי, גרמו לי לשאול את אחי תוך כדי הצפייה: "למה סרטים לא נראו ככה עד עכשיו".
משהו אחד שבכ"ז נראה מוזר: ראינו בדו, אבל לפחות פעמיים שמתי לב שהפריים נראה כמו פריים של תלת כשלא מסתכלים דרך המשקפיים. זה לא היה ככה ביתר הסרט. עוד מישהו ראה את זה?
גם דדפול ולוגן לא היו מתאפשרים.
(ל"ת)
אולי.
מצד שני, אני לגמרי יכול לראות את שני הסרטים האלה מופקים ללא הזיכיון תחת שמות אחרים ועם כמות לא גדולה של שינויים, ואת "מימד העכביש", לא ממש.
ממ עדיין לא קונה את זה.
קודם שדיסני יוכיחו שהם לא מפחדים לייצר סרטים למבוגרים תחת המותג של מארוול.
אחר הם יצטרכו להוכיח שהם לא מפחדים לעשות סרט בז'אנר אחר ביקום הזה, שמתרחש מחוץ להמשכיות הקבועה שמחייבת את כל הסרטים שלהם. ואז נוכל לומר שהם היו יכולים לעשות סרטים כמו לוגן, דדפול או אפילו מימד העכביש.
כאילו ברצינות, שלושת סרטי מארוול הכי טובים ומעניינים (לפחות בעיני) לא נוצרו במארוול בכלל.
כוונתי הייתה
שלוגן ודדפול היו יכולים להיעשות גם ללא הדמויות של מארוול, באולפנים אחרים.
כוונתי הייתה
שולגן ודדפול היו יכולים להיות מופקים גם ללא הדמויות של מארוול, באולפנים אחרים.
זה חיקוי של הדפסה באופסט.
אופסט היא טכניקת הדפסה שבה כל צבע מודפס על הנייר בנפרד ולפעמים קורה שהם לא בדיוק חופפים. עד היום אפשר לראות את זה בעיתונים מדי פעם. זו דרך יחסית זולה להדפיס תמונות ולכן היא שימשה בתעשיית הקומיקס. הסרט משחזר את האפקט הזה על אלמנטים שנמצאים בפריים אבל לא בפוקוס כדי לתת עוד קצת מההרגשה הקומיקסית הזו. זה באמת טיפה מבלבל בהתחלה, אבל זה בחירה עיצובית מאד אמיצה ומאד מגניבה בעיניי.
זה חרפן אותי
זה ממש הקשה עלי להתרכז בסרט, ברמה שבאמצע הסרט יצאתי וקראתי לסדרנית והייתי צריכה לוודא שלא מקרינים לנו בטעות את העותק של התלת מימד…
חירפן גם אותי בהתחלה
יצאתי פעמיים (ממש על ההתחלה) לוודא שזה עותק דו מימד. לא האמנתי לסדרן ושאלתי שוב שיוודעו בחדר השרתים.
כשנרגעתי, התרגלתי וזה היה סגנון נחמד מאוד.
חבל שאני רגיל לפשלות בבית הקולנוע (כמו סרט לא נכון, בדיבוב לא נכון, חשוך מדי ודו במקום תלת) ובמקום להנות מההתחלה הייתי לחוץ כמה דקות, כולל להפסיד טיפה מהסרט.
יוודאו
ולא יוודעו בחדר השרתים ;-)
מעניין, תודה!
(ל"ת)
פאןטסטי
באמת, כיף חיים. הצבעים, הציור, הקצב. הכל היה במקום. מודה שבטריילר חשבתי שהאנימציה זולה ונראית יותר מדי כמו מתחילת העשור הקודם, אבל התבדיתי מאוד. אחת החוויות הקולנועיות המוצלחות של השנה החולפת, למרות שראיתי אותו הערב.
מה שכן, קצת הפריע לי האופן בו ווילסון פיסק צויר. אני יודע שבקומיקס הוא הר אדם ולא נראה הכי מציאותי, אבל הייתה לי הרגשה שפחות או יותר שומרים על פרופורציות עם הדמויות האחרות, בעוד שאותו ציירו בצורה נורא מעוותת וקיצונית. קצת הפריע לי שבסרט עם כל כך הרבה רעיונות מרעננים, לקחו את דמות הנבל ועיוותו אותה ככה שנדע מהרגע הראשון שהוא הרע כאן (למרות שהמניעים שלו היו נורא אנושיים, את זה דווקא אהבתי מאוד).
כן, היה שמץ שומניזם.
(ל"ת)
ממש כיף
גם אם לא הרבה יותר מזה.
לתחושתי, דווקא היתה פה נפילה לקלישאות,הן בעלילה והן ברגעים מסוימים של בימוי שכאילו נלקחו מספר נוסחאות לסרטי קומיקס. אבל בכל זאת,הויזואליה המרהיבה,יחד עם ההומור והאקשן,ממש יוצרים חוויה נפלאה שכנראה הכי דומה לקריאת קומיקס (לא מבין בזה,טבל אולי אנשים שכן מבינים יוכלו לאשר),וזה נחמד לראות סרט קומיקס שהוא אשכרה סרט קומיקס.
לדעתי לא מדהים כמו שעשו ממנו, אבל בהחלט טוב.בין כל הסרטים המעצבנים ומאכזבים שיצאו השנה,ממש מרענן לראות סרט שמספק את הסחורה
אחרי שנים שבהן אנימטורים מאולפנים מובילים במערב שואבים השראה מתעשיית האנימה, מבט מהד השני
בהרצאה שנערכה לאחרונה, האנימטור/במאי/מפיק יושיוקי טומינו שפך מחמאות על "ספיידרמן: ממד העכביש", האופי הניסיוני שלו, העבודה המבריקה שעשו האנימטורים שעבדו עליו, וסיים בהצהרה חד-משמעית – אנימטורים ביפן צריכים לראות את הסרט הזה, כי זה מה שהם צריכים לשאוף אליו.
קצת רקע: טומינו הוא אחד מותיקי תעשיית האנימה שלאחר המלחמה – הוא היה שם כשעשו את "אסטרו-בוי" המקורית של טזוקה, והוא עדיין פעיל במלוא המרץ באותה תעשייה (עניין לא-נפוץ בכלל) – אבל את עיקר פרסומו הוא הרוויח מסוף שנות ה-70 ואילך כשהוא הגה את זיכיון הרובוטים הענקיים "גאנדם". להוציא אי-אילו חובבים שרופים, "גאנדם" מעולם לא ממש תפסה במערב*, אבל ביפן היא סנסציה. חשבו על כל זכיונות הגיקים המובילים במערב – מלחמת הכוכבים, מסע בין כוכבים, בבילון 5, והיקומים של מרוול ודי.סי. עבור הגיקים ביפן, "גאנדם" היא כל אלה ביחד. נראה לי שההתלהבות של טומינו מ-"מימד העכביש" היא העובדה שהסרט הזה לקח דמות שהיא בעצם מותג מסחרי, וטיפל בה באמצעים סגנוניים שמאפיינים יותר אמנות ניסיונית. בתור מי שבמהלך רוב הקריירה שלו פיתח מותגים מסחריים (וברוב מוחץ של המקרים לא זכה ליותר מדי הערכה ביקורתית), "מימד העכביש" ככל הנראה כבש את לבו.
לינק:
https://www.animenewsnetwork.com/interest/2019-05-06/gundam-creator-yoshiyuki-tomino-expresses-thoughts-on-spider-man-into-the-spider-verse-film/.146439
* מה שלא מנע ניסיונות חוזרים להפיק גרסה הוליוודית שלה כל כמה שנים – האחרון שבהם מתרחש בימים אלה ממש.
לא נכון
אחד מהספיידרמנים בסרט הוא עכביש שננשך ע״י חזיר רדיואקטיבי (ולכן הוא נראה כמו חזיר).
כך שבאחד הממדים העכביש העוקץ הוא בכלל חזיר.
ספיידר-האם ננשך בידי עכביש.
זה פשוט יקום שבו חזירים הם בני האדם, ובני האדם לוקחים את תפקד החזיר. ביקום של ספיידר-האם אוכלים נקניק אדם, למשל.
בסרט נאמר במפורש שהוא עכביש שנעקץ על ידי חזיר
אני מניח שאת מה שכתבת הבאת מהקומיקס, אבל בסרט זה לא כך.
זאת הבעיה בלספוג כל כך הרבה גרסאות של אותה דמות.
מתישהו זה פשוט מתחיל להפוך לעיסה אחת.
אני לא קוראת הרבה קומיקס
אבל לפי כל המקורות שאני מוצאת באינטרנט, המצב שם זהה (עכביש שננשך על ידי חזירה).
יקומים מקבילים נבדלים זה מזה בעיקר במימוש הפוטנציאל
תפאורה זהה, עלילה שונה. עכביש הוא עדיין עכביש ולכן יש לו 8 רגליים, בדיוק כפי שבני אדם הם עדיין בני אדם ויש להם 2 רגליים.
"הפתרון המושלם לכל מי שרוצה לראות סרט על ספיידרמן בלי לראות סרט על ספיידרמן"
לי זה דווקא לא עבד. צפיתי בסרטי ספיידרמן מהיקום הקולנועי של מארוול ולסרט הזה היה קשה לי להתחבר, למרות האנימציה המקורית והמרהיבה, ואף על פי שהוא מציג את הדמויות גם למי שלא מכיר את הקומיקס ואת הסרטים הקודמים. רק אחרי שצפיתי בסרטי ספיידרמן הקודמים (של סוני) ולמדתי להכיר קצת יותר את היקום של ספיידרמן, הצלחתי להתחבר אליו. רק בצפייה הנוכחית קלטתי כמה החמצתי בצפייה הקודמת, המון אזכורים והרמזים שעברו לי מעל הראש, ומבחינתי אלה הדברים שמשדרגים את חוויית הצפייה, בלעדיהם זה הרבה פחות כיף.
למרות האנימציה הוירטואוזית, מדובר בשעתיים וחצי מתישות, בלי הפוגה, בקצב מטורף, עם סיפור שלא נוגע, בלי התחלה אמצע וסוף. בעיקר בלי סוף. מיועד לגרעין הקשה שיהנה מהרפרנסים ופחות למי שלא מתמצא ב-lore (אני). יצאתי numb ועם כאב ראש. לא בשבילי
נראה לי שהתבלבלת בסרט
(ל"ת)