ביקורת: באטמן: הסדרה המצוירת

הוא הנקמה. הוא הלילה. הוא באטמן.
שם רשמי
באטמן: הסדרה המצוירת
שם לועזי
Batman: The Animated Series

שלום, קוראים לי תום שפירא ואני אוהב את באטמן. זוהי, כמובן, לא הפתעה. אני בן באינטרנט. לאהוב את באטמן זה קצת פחות תכונת אישיות מלאהוב מים. וכמו הרבה אנשים מהדור שלי (שנות התשעים המוקדמות פינת סוף שנות השמונים), הסיבה העיקרית שאני אוהב את האביר האפל, לפני הסרטים של טים ברטון או הקומיקס או משחקי המחשב או הצעצועים שקיבלת במקדונלדס או התחפושות בפורים או הסקייטבורד עם הלוגו או הבובות האלו שהן לא בדיוק באטמן כי היבואן לא שילם על הזכויות אבל ברור לך לחלוטין במה מדובר, היא "באטמן: הסדרה המצוירת". ומאחר שהסדרה עולה מחדש, בזמן כתיבת המאמר הזה, בנטפליקס, זו הזדמנות די טובה לדבר עליה. לא שאני צריך יותר מדי תירוץ. מספיקים לי דברים כמו מאמר תמונה קבוצתית או העובדה שמישהו מתחיל לדבר איתי: "שנה טובה!" "ידעת שמארק האמיל היה הבנאדם השני שהביאו לדובב את הג'וקר?"

אז ככה: "באטמן: הסדרה המצוירת" היא, ותשתדלו לא להיות מזועזעים במיוחד, סדרה מצוירת בכיכובו של גיבור העל באטמן. היא רצה במשך 85 פרקים בין השנים 1992 ל- 1995 (ולאחר מכן עברה שינוי בסגנון האנימציה שהוביל לעונה חדשה בשם "The New Batman Adventures"). הכוחות היצירתיים העיקריים היו האינמטור ברוס טים (שהיה אחראי לחוש העיצוב הייחודי והעל זמני של הסדרה) והכותב והמפיק פול דיני, למרות שלהצלחה הזו אבות רבים (וגם אימהות, בל נשכח את הפסקול הנהדר של שירלי ווקר). בעקבות ההצלחה שלה הגיע גל שלם של סדרות גיבורי על מחברת די.סי., מ"סופרמן: הסדרה המצוירת", דרך "סטאטיק שוק" ועד ל"ליגת הצדק", גל שיצר יקום משותף מצויר שנים לפני שכל ילד התחיל לדבר על הצורך הכלכלי בתחזוקת יקומים סינמטיים.

הסדרה התבלטה, בטח שאז (בימים שבהם רוב הסדרות הילדים היו פרסומות צעצועים צבעוניות עם מעט עלילה מלמעלה) בטון ובמראה האפלים שלה. ואני מתכוון לזה תרתי משמע: רוב הפרקים התרחשו בשעות הלילה והתוצאה היא סיפור שנמצא רובו, בצללים. נוסף על כך, הבחירה הגאונית ללכת בכוונה על יקום רטרו, עם בניינים בסגנון ארט דקו, מכוניות משנות החמישים וטלוויזיה שמשדרת תמידית בשחור-לבן, נתנו לסדרה מראה על זמני שאפשר לה לשרוד בשעה שסדרות אנימציה אחרות, כולל כאלה על באטמן, נשכחו עם אבק ההיסטוריה. יש סיבה שהיא הזדקנה הרבה יותר טוב מהסדרה "הבאטמן" (מצוירת, 2004-2008, לא להתבלבל עם הסרט באותו השם, אלא אם אתם רוצים לצלק כמה ילדים).

אבל עם "אפל ובוגר יותר" לא הולכים למכולת. בטח שלא בימינו, שבהם הרבה יותר מקובל לסדרות לילדים להציג מוות ואובדן, לפחות מבחינה תמטית. לא, הסיבה ש"באטמן: הסדרה המצוירת", שרדה את מבחן ההיסטוריה היא כי היא עשויה טוב. היא כתובה טוב, מבוימת טוב, מצוירת טוב, ומשוחקת טוב. בראש השחקנים עומד קווין קונרוי, עד אז שחקן תיאטרון וטלוויזיה די זניח, שקנה תהילת עולם בתפקיד הזה. אף אחד לא ממש הצליח להשתוות אל הדרך שבה הוא זגזג בקלילות בין הקול הקליל והאוורירי של ברוס ויין, מיליונר חסר דאגות ומוח לקולו הנמוך והמאיים של באטמן, ולראיה – עשורים אחרי שהסדרה נגמרה המשיכו להביא את האיש לגלם את באטמן בסרטים, סדרות ומשחקי מחשב – הוא פשוט היה אייקוני ברמה שאף שחקן בסרט מצולם לא הצליח להתקרב אליו. גם מארק האמיל בתפקיד הג'וקר (וכן, זה היה אמור להיות במקור טים קארי) הצליח ליצור דמות אייקונית בזה שבחר ללכת על הקו הדק בין קומדיה ואיום. מאז "האביר האפל" נהיה מקובל ללכת אך ורק על הקטע המפחיד, עם הג'וקר כאיזה כוח של כאוס, אבל האמיל מוצא את האנושיות בדמות הזו. עד כמה שהוא רוצח מפחיד הוא גם קומיקאי מתוסכל, עם קהל של איש אחד שמסרב לצחוק.

ובכלל, "אנושיות" היא מילת מפתח. שנים אחרי זה, כשהסדרות של עולם די.סי יהיו יותר ויותר פנטסטיות ובאטמן יצא לקרב מול חייזרים ומפלצות ענקיות, אפשר כמעט לשכוח כמה "קטנה" ו"מקורקעת" הסדרה המצוירת. זה נובע בעיקר מסגנון האנימציה שיש לו מאסה ומשקל שנדירים, עד היום, בסדרות מצוירות: הדמויות זזות בכבדות ,מתנשפות ומתאמצות, כשבאטמן מביא למישהו אגרוף אתה מרגיש את הפגיעה, כשהוא נחתך על ידי להב אתה מרגיש את הכאב שלו. אבל גם מעבר לסגנון איור יותר ריאליסטי זו סדרה שמתמקדת הרבה פעמים באנשים הקטנים שמסביב לגיבורים והנבלים, סדרה שיוצרת תחושה של עולם שלם עד דמויות משניות ודמויות אורח שנותנות נפח לכל המאבקים האלו: מהשוטר המוזנח ורע המזג הארווי בולוק, דרך הסרקסטיות הבריטית של אלפרד (עבודה חזקה של השחקן הוותיק אפריים זימבלסט ג'וניור) ועד לגאנגסטרים השונים שממש עייפים מכל הפריקים האלו שמפרים את האיזון העירוני העדין (והמושחת) שהם בנו. זה עולם אנושי במיוחד שבכך מבליט עוד יותר את המוזרות הטבעית של מיליונר בחליפת עטלף שמרביץ לאנשים.

אפשר לראות בכך השפעה של הקומיקסים הישנים שבבירור השפיעו על היוצרים. לא רק סיפורי באטמן ספציפיים שהיוצרים בחרו לעבד לפרקים, וכמעט אף אחד מהם הוא לא הבחירה המתבקשת, אלא מה שנקרא deep cuts – הגישה הסיפורית של ענק הקומיקס וויל אייזנר. ההבנה שחשוב להדגיש כל הזמן את המקום של בני אדם רגילים בעולם שנראה תמיד פנטסטי מדי. כמה מהפרקים הכי טובים של הסדרה כמעט ולא מציגים את באטמן, או את הנבלים הפופולריים שלו, ומתמקדים בנקודת מבט חדשה על סיפור מוכר.

לגבי העלילה: כמו מרבית הסדרות בזמנו העניין של קשתות סיפור ארוכות לא ממש קיים; רוב הפרקים הם סיפורים בפני עצמם, למרות שחלק גדול מהנבלים יופיעו כמה וכמה פעמים. אני בסדר גמור עם זה – כל פרק הוא פיסת בידור עצמאית שאתה יכול לראות בפני עצמו, וכמעט כולם מהודקים להפליא. בימים שבהם התרגלנו שכל סדרה מגיעה עם פרקי פילר, כי זה בעצם "סרט ארוך אחד", נחמד לראות סדרה שזוכרת שהיא סדרה: חלק ממדיום שבנוי על סיריאליזציה. ובכל זאת, יש עלילות שנמתחות על פני כמה פרקים. התובע המחוזי הארווי דנט מוצג לראשונה בתור עוד אזרח, חבר טוב של ברוס ויין, כמה פרקים לפני שהשינוי שלו לנבל על מגיע. זה מוסיף טרגדיה למה שהוא סוף ידוע מראש. ובכלל, הסדרה לא פחדה ללחוץ על כפתור הסימפתיה של הצופים, עם נבלים שהרגישו הרבה פעמים כמו המפלצות הטראגיות מסרטי יוניברסל: כן, הם מפחידים וצריך לעצור אותם, אבל פעמים רבות הם קורבנות של הטירוף של עצמם יותר מכל אחד אחר.

האם הסדרה הייתה מושלמת? כמובן שלא: 85 פרקים מצוירים בשלוש שנים זה המון. מטבע הדברים היו עליות ומורדות. היו פרקים שהיו כתובים רע ("There’s a Batman in my Basement"); ובגלל שימוש באולפני אנימציה שונים היו פרקים שהונפשו רע ("There’s a Batman in my Basement"); ולפעמים הסדרה כן נכנעה לכתיבים של סדרות לילדים והציגה קונספט מטופש במיוחד ("There’s a Batman in my Basement"). אוקיי, אז חוץ מהפרק שבו באטמן מתחבא במרתף של מישהו יש עוד פרקים בעייתיים… אבל גם בפרקים הרעים יש משהו שעובד. ב"Prophecy of Doom" העלילה לא מעניינת במיוחד, אבל הוא כן מסתיים בקליימקס מגניב בפלנטריום, "The Forgotten" מבוסס על גימיק אמנזיה שמותח את כל ההיגיון (לא רק שברוס ויין שוכח מי הוא, איכשהו הפאה המזויפת שהוא שם לא נופלת גם אחרי ימים של עבודה בשמש), אבל יש לו סצנת חלום שמאוירת נפלא, כל הפרקים עם נינג'ות כל כך סטריאוטיפיים שזה כואב…. אבל הם עדיין פרקים עם נינג'ות!

ברגעים הכי גרועים שלה היא הייתה סדרה פגומה שהייתה גרסה יותר מסוגננת להרבה סיפורי גיבורי על, בשיאה היא הייתה אחד הדברים הכי טובים שאפשר לראות בטלוויזיה. עם או בלי התוספת "לילדים". ובלי קשר לאף אחד מהם – כיף גדול.

פרקים חשובים

"על כנפי עור" (עונה אחת, פרק 1)

הפרק הראשון של הסדרה מראה חשיבה יצירתית בכך שהוא נמנע מכל הנבלים המוכרים והולך על משהו חריג, משהו בדמות עטלף מבצע פשעים ובזמן שבאטמן מנסה למצוא את האש המשטרה רודפת אחריו, כך שהוא צריך גם לעזור להם למצוא את הפושע וגם להימנע מהם. זכור בעיקר בזכות סצנת שינוי צורה שאני משוכנע שהותירה הרבה ילדים עם סיוטים.

"לב של קרח" (עונה אחת, פרק 14)

כנראה השיא של הסדרה מבחינת "הנבל כמפלצת טראגית". מר פריז של הקומיקס הוא לא דמות מעניינת, מבחינת תמטית או עיצובית, אבל הסדרה נתנה לו ספין חדש לגמרי. בעיצובו של מייק מניולה (לימים היוצר של הלבוי), מר פריז פה הוא אדם שמה שקפוא אצלו הוא לא רק הגוף אלא גם הלב, מישהו שמודע לכך שהוא כבר לא באמת בנאדם, מבין את עוצמת הטרגדיה אבל לא מסוגל (פיזיולוגית) להתמודד עם זה. כל מה שנשאר לו בחיים זה הנקמה באנשים שהרסו לו את החיים, ומהטון המדוד (מייקל אנסרה) ועד ההליכה האיטית יש בו משהו מאיים ומעורר חמלה בו זמנית.

"הישמר מרוח הרפאים האפור" (עונה אחת, פרק 18)

אחד הפרקים הכי מודעים לעצמם של הסדרה, אבל כזה שנמנע מהבדיחות הצפויות. אדם ווסט (עדיין ה-באטמן בשביל מרבית האנשים באותו זמן) משחק שחקן נשכח שהיה גיבור על בסדרת טלוויזיה שברוס ויין ראה כשהוא היה ילד. כאשר שורה של מקרי שוד קטלניים מושפעים, ככל הנראה, מפרקים ישנים של הסדרה (חלק גדול מהעלילה מבוסס על זה שאי אפשר להשיג פרקים יותר, משהו שמרגיש פתאום רלוונטי שוב בעידן שבו סדרות נעלמות מסטרימינג בלי אזהרה) באטמן צריך לשתף פעולה עם מי שהיה אליל נעוריו. מה שנראה בהתחלה כמו בדיחה על חשבון ווסט הופך לתיאור מלא חמלה של הזדקנות ושל החשיבות של שימור ההיסטוריה.

"עשה טובה לג'וקר" (עונה אחת, פרק 22)

הזכרתי קודם שכוחה הגדול של הסדרה הוא פיתוח הפרקים שבהם באטמן עצמו כמעט ולא מופיע. זה אחד מהם, ואחד הטובים (אם כי לא הטוב ביותר). צ'ארלי קולינס (אד ביגלי ג'וניור) הוא מהאפסים האלו של החיים, איש כל כך ממוצע שכנראה הייתם שוכחים אותו שנייה אחרי שהייתם רואים אותו, ויום אחד בשעה שהוא סובל מעוד פקקים בדרך הביתה הוא צועק על הנהג שמנסה לעקוף אותו – שהוא בדיוק במקרה הג'וקר. צ'אלי מוצא עצמו מתחנן על חייו, אותם החיים שהוא מקלל כל יום, מקבל מהג'וקר ארכה – הוא יזכה לחיות אבל הוא עכשיו חייב לליצן טובה. טובה שהליצן יכול לבקש בכל רגע. יש פה קרבות ומלכודות מוות וסיום דרמטי, אבל בעיקר יש פה סיפור על איש קטן שמוצא עצמו משחק במגרש של הגדולים.

"מלך השעונים" (עונה אחת, פרק 25)

עוד גרסה מחודשת לגמרי לנבל ישן, אבל במקום ללכת לכיוון הטראגי קווין אלטיארי ודיוויד וייז מציגים נבל שפעם היה ידוע בשל העובדה שהוא לבש שעון על הראש כמטורף היצ'קוקיאני עם פסיכוזה שקשורה לשמירה על השעה המדויקת. אין לו כוחות על, או כישורים מרשימים באמנות לחימה, אבל יש לו שנאה בוערת לאיש שגרם לו פעם לאחר בכמה דקות, ומוכנות ללכת עם השנאה שלו עד הסוף

"כמעט תפסנו אותו" (עונה אחת, פרק 46)

היי, כבר כתבתי על הפרק הזה בעבר (ובהארכה), רק אציין שיש לפרק לא אחד, אלא שלושה טוויסטים אדירים שלא ראיתי מגיעים.

"האיש שהרג את באטמן" (עונה אחת, פרק 51)

עוד אחד שבו באטמן כמעט ולא מופיע. כי הוא מת. סידני דהביז (מאט פרואר) הוא דג רקק אפילו בין דגי הרקק של העולם התחתון של גות'האם, מסוג האנשים שבאטמן מביס בשלוש שניות בכל פרק אחר. אבל באטמן, כאמור, מת. וכולם כולל כולם משוכנעים שסידני הוא האיש שהרג אותו. ומה שמתחיל כחגיגה שיכורה של ניצחון, מסוג הדברים שעושה את המוניטין של פושע לכל החיים, הופך מהר לאבן ריחיים על צווארו: המשטרה צדה אותו, פושעים אחרים רוצים להרוג אותו כדי לבנות את המוניטין של עצמם, והג'וקר לא מרוצה מהרעיון שמישהו אחר הצליח לעשות את מה שהוא לא יכול. איך אדם כזה קטן יכול לשרוד מוניטין כזה גדול?

"קליע בשביל בולוק" (עונה שתיים, פרק 2)

הארווי בולוק הוא אחת מדמויות המשנה הבולטות של הסדרה, מעין תמונת מראה של המפקח גורדון המוכר: שוטר מוזנח וגרגרן ששונא את באטמן שנאה מרה. הוא לא "שוטר רע" במובן המושחת של המילה, אבל הוא כן טיפוס מניאק מדרגה ראשונה. ולכן כאשר מישהו מנסה להתנקש בו, רשימת החשודים ארוכה יותר מהכתבה הזו לפני עריכה [סליחה יהונתן], באין מפלט הוא נאלץ לפנות לבאטמן כדי שיעזור לו למצוא את הרוצח שבעקבותיו, והצמד נאלץ לשתף פעולה בחריקת שיניים רצינית.

"המשפט" (עונה שתיים, פרק 3)

עוד פרק עם קונספט נהדר שכולל שיתוף פעולה בין באטמן למישהו שלא ממש סובל אותו. הפושעים של ארקהם משתפים פעולה ומצליחים ללכוד את באטמן במקום להרוג אותו, קל מדי – הם מחליטים לחטוף את התובעת המחוזית החדשה (סטפני זימבלאסט, כן, הבת של הבחור שמשחק את אלפרד) ולהכריח אותה להגן על באטמן במשפט שהם ינהלו נגדו. היא, כמובן, משוכנעת שהוא פושע גדול כמעט כמוהם אבל אין לה ממש ברירה. זה פרק שמצליח לאזן בין הומור, המשפט הוא כמובן פארסה מוחלטת, לעבודת דמות די מרשימה – לא רק על התובעת המחוזית שצריכה לחשוב מחדש על הפוזיציה שלה, אלא של כל הנבלים שנהנים להתפלש בהצטדקות עצמית ובמהלך המשפט לומדים להתמודד עם האחריות האישית שלהם.

"החופשה של הארלי" (עונה שתיים, פרק 16)

כמעט ולא הזכרתי את התרומה הכי בולטת של הסדרה ל"מיתוס" של באטמן, הארלי קווין (בגילומה של ארלין סורקין ז"ל), מי שהתחילה בתור עוד עוזרת לפרק אחד של הג'וקר אבל מצאה במהרה מקום ייחודי בסדרה בתור מישהי שגם נגררת וגם גוררת את הליצן הפושע. מאז היא קיבלה סדרות קומיקס, סדרה מצוירת וגם סרט משלה. ההופעה הכי טובה שלה בתקופה ההיא תבוא בסדרת ההמשך "New Adventures of Batman", אבל הסדרה הזו היא כמעט משהו בפני עצמו (וכבר הארכתי מספיק) אז בואו נלך על הפרק הזה, שבו הארלי משוחררת מהכלא, לא בורחת אלא מקבלת שחרור כדת וכדין, ומנסה לחזור לחיים האזרחיים עם תוצאות הרות אסון. בסדרה שנוטה לכיוון האפל, נחמד לראות פרק שהולך בברור לכיוון הקומי סטייל לוני טונס (יש מרדף עם טנק בלב העיר) ומצליח עדיין למכור את העובדה שהארלי סובלת מכמה שדברים לא הולכים לה. היא בסך הכול רצתה לעשות קניות ואיכשהו שוב מצאה את עצמה באמצע גל פשע.