ביקורת נטפליקס משולשת: קרטר + משמרת יום + המפלצת מהים

מפלצות, ערפדים ושוט רציף.

קרטר

לפני כמה שנים הגעתי איכשהו לסרט קוריאני בשם "הנבלית". הסרט הזה הכיל כמה מהשוטים הרציפים המדהימים שראיתי בחיי. הם כל כך מורכבים ונמצאים בארץ אחרת של מופרכות שהייתי בטוח שוואן-שוטים הוליוודיים לא ירשימו אותי יותר לנצח.

מאז בהחלט הספקתי להתרשם מוואן-שוטים הוליוודיים, בראשם כמובן '1917'; כנראה שהבמאי הקוריאני ז'יונג בונג-ג'יל גם הוא ראה את הסרט, והחליט להעלות ולהשוות. אתם עשיתם סרט שלם בשוט אחד? גם אני, אבל אצלי יהיו קרב מסוקים באוויר מעל רכבת דוהרת, מלא אנשים ערומים נלחמים בג'קוזי, מטוס שמתרסק בגלל מתקפת זומבים, מרדף אופנועים-טנדרים-אוטובוס ארוך ומלא פיצוצים, צניחה חופשית באוויר תוך כדי מהלומות לחיים ולמוות, קרב מכות מעל פיגומים, ג'יפ שקופץ מעל וואדי לתוך בניין, גשר חבלים שנקרע מעל תהום – וזאת רק רשימה חלקית של הדברים המטורפים שיש בסרט, שנראה שעבד כך שהבמאי לקח כל רעיון אפשרי והכניס את כולם לסרט אחד. לא, לשוט אחד.

טוב, בסדר, זה לא באמת נראה כשוט אחד והתפרים ניכרים גם לעין לא מאוד מיומנת, אבל הסרט מתחיל במאה קמ"ש ולא עוצר לרגע. העלילה מטופשת להדהים, האקשן מופרך (נדמה לי שכבר אמרתי את זה), הסיפור מציג איזושהי תעלומה יעני-מסובכת שמערבת נגיף עולמי ומרוץ עולמי ליצירת חיסון שזה וואו-מה-זה-מקורי, אבל די ברור שכל זה זה סתם. באתם לראות סרט קוריאני מטורלל בשוט אחד, וסרט קוריאני מטורלל בשוט אחד זה מה שתקבלו.

רק מה, המלצת הצפיה הזו מחייבת הסתייגות חד משמעית: זה לא מרגיש אמיתי לרגע. הסרט הזה כל כך קופץ מעל הכריש, שבמקום להמשיך ולשאול בהשתאות "איך הם עשו את זה", התחלתי בשלב מסויים לשאול "בשביל מה הם עשו את זה". אבל אם תדלגו על העניין הפעוט הזה ותפעילו את השעיית אי האמון על טורבו, יש מצב שלא יהיה אכפת לכם מהתשובה.

משמרת יום

ראשית, לא להתבלבל עם הסרט של טימור בקממבטוב (שמשום מה, זמין עם תרגום בדיסני פלוס). במקרה של נטפליקס, זהו סרט ערפדים סביר שמעתיק מכל כך הרבה מקומות שחבל על הזמן למנות אותם.

בקצרה: ג'יימי פוקס הוא צייד ערפדים שסוחר בניבים של הערפדים אותם הוא הורג, אבל עכשיו הוא חייב מלא כסף בדחיפות, ובגלל שהוא הודח מארגון הציידים העולמי והכסף בשוק השחור לא ממש מספיק לו, הוא מנסה לחזור לארגון ולקבל תנאים טובים יותר. איגודי עובדים זה הסוד, אומרים לכם. בכל מקרה, הבוס מאוד לא אוהב את הרעיון ומצמיד לו את דייב פרנקו, צעיר שנצמד לחוקים היבשים באשר הם – ומכריח אותו לעבוד רק במשמרת היום הרווחית הרבה פחות כי, אתם יודעים, אור שמש וכל זה.

זה סרט מטופש. לא רק כי הוא גנרי, אלא בעיקר כי הוא עצלן לאללה. אחד מהרגעים ה"גדולים" של הסרט סותר במפורש משהו שקרה שם עשרים דקות קודם, אבל למה שזה יפריע למישהו. הנבלית הגדולה גם משעממת וגם מעלה לשיא חדש את ווליום הצעקה של "תהרגי אותו כבר לכל הרוחות והשדים והערפדים". מוטיבציות מתחלפות מרגע לרגע ודמויות שנראות משמעותיות נעלמות סצנה מאוחר יותר.

רוצים בכל זאת קטע מיוחד? אז הנה: אנשי פעלולים שהופכים לבמאים זה כנראה כבר טרנד. אבל ג'יי ג'יי פרי, הבמאי של "משמרת יום", עף על עצמו ברמה אחרת. אם מה שאנשי פעלולים יודעים לעשות זה פעלולים, אז הפעלולים שלו יהיו השטיק היחיד של הסרט, ולא אכפת לו שזה יהפוך אותו לעוד יותר משעמם: בכל (אבל ממש בכל אחת ואחת) סצנות האקשן, הקטע הוא להעיף מלא פעלולנים באוויר כמו בובות סמרטוטים. שוב ושוב. אולי פרי רוצה לנקום במישהו בלתי ידוע שביקש ממנו פעם לעוף ככה באוויר בסיבוב מרשים.

ייתכן מאוד שמישהו בהפקה ניסה לרמוז לבמאי שכדאי לנסות קצת יצירתיות, אבל מבמאי שמכניס את השם של עצמו לסרט (אני לא צוחק) כנראה אי אפשר לצפות שיקשיב לעצות של אחרים. העצה שלי, בכל מקרה, היא שאפשר לוותר.

המפלצת מהים

וואי, כמה שאני אוהב סרטי הרפתקאות. אין מספיק כאלה, מה לעשות, אבל זה קונספט שעבורי עושה את העבודה ממש מהבסיס: בואו נעזוב את המוכר והידוע ונצא למסע כדי לגלות דברים חדשים ומסעירים, עדיף עם אלמנטים על טבעיים. אפילו "ג'אנגל קרוז" הגנרי קיבל ממני יחס סלחני רק בגלל עצם היותו בז'אנר.

וואי, כמה שאני אוהב סרטים שמתרחשים בים. יש באוקיינוס משהו מסתורי ומושך מעצם טבעו; ארץ פנטזיה לא ידועה שנמצאת ממש כאן לידינו. ואקשן ימי? בכלל מעיף לי את המוח. בקרב על המים יש משהו הרבה יותר דינמי ממרדף נוסף בכבישים וברחובות. ככה זה כשהרצפה שמתחת לרצפה שלך זזה גם היא.

וואי, כמה שאני אוהב את הסרטים של כריס וויליאמס. מי שאחראי ל"בולט", "שישה גיבורים" ו"מואנה", שלושה מסרטי דיסני האהובים עליי – נמצא אצלי גבוה ברשימת המעקב.

וואי, כמה שהתאכזבתי מסרט ההרפתקאות הימי החדש של כריס וויליאמס.

טוב, נו, קצת הקצנתי: "המפלצת מהים" לא מאוד מאכזב – הוא דווקא אחלה סרט, בייחוד בהתחלה. אבל ככל שהוא מתקדם מגלים שיש לו כמה צדדים פחות טובים שמשתלטים עליו.

בעולם כלשהו, שמאויים תדיר על ידי מפלצות ענק שמגיחות מהים ומחוללות הרס נורא, הגיבורים הגדולים של כולם הם ציידי המפלצות, שיוצאים בעוז רוח אל הים כדי להרוג את החיות הנוראיות הללו. ילדה שמעריצה את ספינת הציידים האגדית ביותר, "הבלתי נמנע", מצטרפת בחשאי למסע המסוכן ביותר של הציידים: מאבק במפלצת הידועה "האימה האדומה". רק מה, תוך כדי המסע יתגלה ככל הנראה שהסיפור שסיפרו לכם עד היום הוא לא ממש האמת.

ובכן, למרות שהרעיון לא מחדש הרבה (זה בתכל'ס "הדרקון הראשון שלי"), הביצוע ממש טוב. יש כאן דמויות נהדרות עם כימיה כיפית וזורמת; בראשן ראוי לשבח קארל אורבן, שמגלם את הצייד שנתקע עם הילדה המעצבנת ועושה את זה ממש טוב. קו עלילה של "נתקע עם ילד" יכול לגלוש מהר מאוד למחוזות התעוקה; זה לא קורה.

ויש כאן גם אקשן ימי. וסוחף. איזו שליטה במרחב ובגיאוגרפיה, יא-אללה. מפלצת ענק כורכת זרועות סביב ספינה זאת לא תמונה חדשנית, אבל יש מצב שסצנת האקשן הזו היא הכי טובה של השנה מבחינת אפקט הוואו שלה. זה אדיר, בחיי.

ובאמת, אחלה דמויות, אחלה אקשן, אחלה רעיון. ואני כבר מזמן מצהיר שלא מאוד אכפת לי מסיפורים מקוריים, העיקר תבצעו טוב את הקלישאות שלכם. אבל משלב מסוים הסרט פשוט זורק את ההתקדמות ההגיונית שלו לטובת "מסר", והמסר הזה הוא מטומטם. ומילא שהוא מטומטם, הוא הורס גם את מה שהיה טוב בסרט עד עכשיו.

כי מילא שהילדה שהרגע יצאה פעם ראשונה בחיים מבית היתומים שלה תבין יותר טוב מכולם וכולם יקשיבו לה בדממה ובכבוד – זה פשוט הופך אותה לדמות לא מעניינת. יש קטע חביב בהתחלה שבו השחצנות התמימה של הגברת הצעירה מתרסקת בשניות בודדות בהתקפה הראשונה של המפלצת; זה אנושי לגמרי ומעורר אמפתיה, אבל כמה סצנות אחר כך ושום דבר כבר לא יפחיד את הגיבורה שלנו. לעולם.

ואחרי שהדמות הראשית הופכת לחסרת עניין, פתאום גם שמים לב לחורים בעלילה, או לקו עלילה שלם שנראה ממש קריטי עד שהוא מתפוגג ברגע כמו האופי של הגיבורה הראשית.

וחבל. כי זה סרט טוב וסוחף, ועם כמה שינויים לא גדולים הוא היה בוודאות מוזכר ברשימת סרטי האנימציה הגדולים של 2022. אבל הוא פספס די הרבה, וכעת הוא עוד סרט נשכח בארסנל של נטפליקס. עזוב כריס, תחזור לדיסני ביחד עם האחים רוסו. יש כנראה דברים שהמכונה יודעת לעשות.