האהבה היא כמו כוס תה חם. אם תשתו אותה מהר תכוו את הלשון, אם תחכו יותר מדי היא תתקרר. האהבה היא כמו אייפון, הבטריה תמיד נגמרת בדיוק כשאתם צריכים לומר משהו חשוב ואז צריך לחפש שקע. האהבה היא כמו תמנון, חיה במצולות העמוקים ביותר של הלב, תופסת ולופתת אותך בלי אזהרה, ויפנים אוהבים לאכול אותה בלי לבשל. האהבה היא כמו פיתה עם זעתר, יש לה ירוק כזה מלמעלה. אם חשבתם שכל אלה היו תובנות עמוקות ומעוררות מחשבה, אני ממליץ לכם בלב שלם ללכת ל"המדריך לאהבה" ותקבלו עוד שישים כאלה, בערך, ברמה דומה.
הנה עוד אחד. האהבה היא כמו סרט גרוע במיוחד: היא מפתה אותך, מטעה אותך ואז משאירה אותך לבהות במשך יותר משעתיים ברצף קלישאות שהיה מביך סופרות של רומנים רומנטיים. הפוסטרים הישראליים של "המדריך לאהבה, בכיכובם של רוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י" שוכחים, באופן נח, להזכיר כמה פרטים על הסרט: למשל, ששמו האיטלקי המקורי של הסרט הוא "המדריך לאהבה 3", מכיוון שהיו שניים לפניו, שלא הוקרנו בארץ. או שזוהי למעשה אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים, וששני הכוכבים הגדולים משתתפים רק באחד מהם.
אגב, זו לא הפעם הראשונה השנה שבה המפיצים בארץ – בעצם מפיץ אחד ספציפי, סרטי שובל – מנסים למכור לכם סלט ירקות בתור עגבניה. מוקדם יותר השנה יצא בארץ הסרט הצרפתי "אמנות הבגידה", שעל הפוסטר שלו התנוססה השורה "מהבמאי זוכה האוסקר והשחקן זוכה האוסקר של 'הארטיסט'", בלי שום איזכור לכך שמדובר באוסף של שמונה סרטונים, שרק אחד מהם נעשה על ידי צוות הארטיסטים. אני לא עורך דין, אבל נראה לי שיש פה עילה לתביעה ייצוגית על הטעית הקהל.
הבעיה האמיתית של "המדריך לאהבה 3" היא לא המחסור בדה נירו או העובדה שהוא בעצם שלושה סרטים, אלא שכל שלושתם הם כל כך עלובים. שני הראשונים מבוססים על קלישאה עלילתית הוליוודית שחוקה עד אבק: איש העסקים השאפתן מהעיר הגדולה שנשלח אל כפר קטן וציורי ומתאהב בתושביו, ואיש התקשורת שעובר סטוץ עם אישה שמתגלה כסטוקרית מטורפת. הסרט לא ממריא אפילו מילימטר מעל לקלישאות הבסיסיות האלה: הדמויות בסיסיות לגמרי, העלילות חסרות הגיון, וכוכב הסיפור השני, קרלו ורדונה, הוא שחקן מזעזע ברמה שנדיר לראות מחוץ להצגות חנוכה במוסד לחוסים. האופן שבו הוא מביע כעס, עצבנות, בלבול או כל אחד ממגוון גדול של רגשות אחרים הוא נפנוף הידיים מול פניו כאילו הוא מותקף על ידי להקת דבורים.
הסיפור השלישי – זה שבו משתתפים דה נירו ובלוצ'י – הוא אולי הגרוע מכולם, כי אפילו סיפור של ממש אין פה. יש איש זקן אחד, והבת של השוער בבניין שבו הוא גר, והם מתאהבים, או לפחות ככה הסרט רוצה שנחשוב. דה נירו, שיחגוג 70 באוגוסט הקרוב, ובלוצ'י, שמגלמת (לפי דברי הדמות שלה בסרט) בת 40, הם הזוג. לא שזיווגים כאלה הם בלתי אפשריים, אבל התסריט והשחקנים צריכים לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לקשר כזה להיראות אמין. "המדריך לאהבה" לא עובד קשה. הוא לא עובד בכלל. עזבו כימיה – החיבור בין דה נירו לבלוצ'י לא מגיע אפילו לשלב הכימייה. אין בו אפילו הגיון בסיסי. הסרט לא מציע ולו סיבה סבירה אחת שעשויה לגרום למוניקה בלוצ'י, אחת הנשים הסקסיות בעולם על פי דירוג חסר פניות של מגזיני גברים בכל העולם, לפזול אפילו בטעות לכיוון החתיאר הזה. ההסבר הסביר ביותר הוא שדה נירו גויס לסרט אחרי שהתסריט, שהועיד את התפקיד לשחקן צעיר יותר, היה כבר גמור.
אז מה באמת עושה רוברט דה נירו בסרט האיטלקי העלוב הזה, בעצם? כנראה מה שהוא עשה ב"יחידת עילית", "סטון", "כריסטמס בניו יורק", "רוקי ובולווינקל" ו"רצח מוצדק": מרוויח את המשכורת שלו. דה נירו היה פעם שחקן גדול, וייתכן שהוא עדיין כזה (השמועות אומרות שב"אופטימיות היא שם המשחק", שיגיע לארץ בקרוב, הוא עושה תפקיד מעולה), אבל בררן הוא לא. בעיקר בעשור האחרון, הוא הופיע בהרבה תפקידים זניחים, טפשיים או אפילו משפילים, ולא נראה שזה מטריד אותו כל עוד המשכורת מגיעה בזמן. לעזאזל, האיש כיכב ב"פגוש את הפוקרס הקטנים", ונמוך יותר מזה קשה מאוד לרדת. אפילו ג'אנק איטלקי נראה כמו שיפור.
דה נירו או לא דה נירו, אין שום סיבה ש"המדריך לאהבה" יתפוס אולמות קולנוע שבהם היה יכול להיות מוקרן סרט סביר כלשהו, ובטח שאין לכם שום סיבה לראות אותו.
פורסם במקור בוואלה
אפילו לא חשבתי לראות אותו
והיי, איך זה שהסרט הזה מקבל ביקורת, ולא חיי פיי? אני רוצה יותר משורה בדף הסרט!![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
כמה דברים:
א. כפי שכבר הסברתי בעבר, סרטים לא מקבלים ביקורת לפי האיכות שלהם וגם לא לפי מידת החשיבות שלהם. זה תלוי בהרבה גורמים אחרים.
ב. "חיי פיי" לא קיבל ביקורת כי הוא עוד לא יצא. כשהוא ייצא, תהיה בטוח שתוקדש לו כתבה אחת אם לא יותר.
לא חשבתי על זה
תודה על ההסבר![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
רגע לא הבנתי
אוקיי, לסרט הזה אני לא אלך. אבל לא הבנתי, יענו, הסרט הוא סרט שלישי בסדרה או שהוא קיבוץ של שלושה סרטים?
גם גם
כל אחד מהסרטים בסדרה היה אוסף של כמה סרטים קצרים.
זה כבר לא חדש אבל זיקנתו של דה נירו מביישת את עברו המפואר.
לא שחשבתי ללכת לזה
אבל חסכת לי לצפות בזה בבית. לפי התיאור עדיף לראות שעתיים של הערוץ הקהילתי במקום.
ובעיקר כואב הלב על דה-נירו שהיה מהשחקנים האהובים עלי. מקווה שבאמת ש״אופטימיות״ תזכיר את העבר המפואר שלו.
נראה לי שכבר העלתי את הטענה הזו כאן
אבל דה-נירו הוא בעיני בעיקר שחקן חד-גוני למדי ששפר עליו מזלו והוא זכה לככב בכמה סרטים אדירים שישבו בצורה מושלמת על הטייפ-קאסט שלו. ההצבה שלו יחד עם כמה מהשחקנים הגדולים בדורו (נניח, דסטין הופמן, שהוא באמת שחקן רבגוני בצורה נדירה) לא הוגנת כלפיהם.
דסטין
סורי, אולי אני לא מחובבות ז'אנר ההופמן, אבל בשלל סרטיו שראיתי היה לו בול את אותו פרצוף של האוטיסט מריין מן.
דסטין הופמן הוא שחקן כל כך טוב
שהוא לא צריך לעבור ניתוח פלסטי בין סרט לסרט.
שאלה:
שלושה סיפורים הכוונה שלושה מיני סרטים עם במאי נפרד לכל סרט שמשודרים אחד אחרי השני, או שהכוונה היא שלושה סיפורים שמתרחשים בתוך אותו הסרט?
לא שהתשובה תגרום לי לראות את הסרט, כמובן.
אלה שלושה סרטים נפרדים,
שמוקרנים בזה אחר זה, ובוימו כולם על ידי אותו במאי. יש ניסיון כלשהו לקשר בינהם – יש דמות שולית של נהג מונית שהוא גם קופידון שמופיעה לפחות בשניים מהם, ושתי נקודות שבהן דמות מסרט אחד פוגשת לרגע דמות מסרט אחר (וזה מודגש, כדי שהצופים האהבלים לא יפספסו חלילה את התיחכום). כמו כל דבר אחר בסרט, זה נעשה באופן מחופף. "ספרות זולה" זה לא.
פשוט חייבת להיות השנה גם הצבעת קהל על
משפט השנה בטקסטים שרד כותב, כי היו כמה כאלה גאוניים (את רובם אני כבר לא זוכר). והמתמודד החדש: "האהבה היא כמו פיתה עם זעתר, יש לה ירוק כזה מלמעלה."
מגוחך בהחלט
דה נירו עם מוניקה בת ה40?
הרי כולם יודעים שרק בנות 16 ושחורות עושות לו את זה.