אופטימיות היא שם המשחק
The Silver Linings Playbook

אחרי שמונה חודשים במוסד לחולי נפש, מורה לשעבר חוזר אל בית הוריו ומנסה להתפייס עם אשתו לשעבר.

תאריך הפצה בארה"ב: 21/11/2012
תאריך הפצה בישראל: 27/12/2012
הוכחה שגם הנוסחה הכי נדושה של קומדיה רומנטית יכולה להפוך לסרט מעולה אם היא רק כתובה ומשוחקת ממש, אבל ממש טוב.

38 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. נשמע מעניין

    Mad_Hatter

    אני מניח שזה מבוסס על ספר. אהבתי את השיתוף פעולה הוקדם של קופר ודה נירו ("ללא גבולות"). ג'ניפר וג'וליה גם שחקניות נהדרות, ו – הולי שיט, כריס טאקר שם! WTF!

  2. משהו שנורא צורם לי בליהוק הזה

    אריק

    בראדלי קופר בן 37 וג'ניפר לורנס בת 22.. it's too damn high

    2
    בן בנדו, Kassandra ?
    • לדעתי ברדלי לא נראה בן 37

      ציבוקא

      הייתי נותן לו את סוף העשרים שלו/ממש תחילת השלושים.. 28-32 כזה

      1
      bloody_miryam ?
    • אותי זה גם הטריד במהלך הסרט.

      העט המרקד

      זה כמו ב"הכי טוב שיש" – אם זה היה הפוך, והגיבור היה בן 22 שמשתחרר ממוסד פסיכיאטרי ומתאהב באלמנה בת 35, אנשים היו שמים לב והסרט הזה היה מוקטלג בין שאר סרטי הקוגריות, כמו "התפשטות" או "בל אמי". אין לי בעיה עם זה שהסרט מתרכז בסיפור אהבה בין מישהו בן 35 למישהי שגדולה ממני ב-6 שנים, אבל חוסר השוויוניות הזה מציק. זה לא לא אמין, והכימיה בין שני השחקנים בסופו של דבר עבדה (כמובן שזה עוזר ששניהם נראים כאילו הם נבראו ביום שבו אלוהים ברא את סופגניות השוקולד של רולדין, אבל זה בעיקר בגלל ששניהם שיחקו מצוין ולמעלה מכך), אבל עדיין יש ביחס האדיש של רוב הצופים לרומן חוצה-הגילאים הזה משהו מקומם.

      2
      אדם קלין אורון, pudding ?
  3. ברצינות?

    פותחן

    זה השם של הסרט בעברית?
    אני מניחה השורש ש.ח.ק הוא הקורבן החדש.

    • למה אתה היית מתרגם אותו?

      קרקר כפול

      ספר החוקים האופטימים? ספר המשחק האופטימי?
      השם הזה, שהוא לא כל כך מדהים מלכתחילה לוקח שני ביטויים מוכרים באנגלית שבעברית אין להם חלופות כל כך טובות. יחסית למה שהוא יכל להיות, השם הזה סבבה.

  4. תגובה שמכילה ספוילר ללא ממש ספויילר לסרט, אבל שיהיה מאת מישהי
  5. "כתובה ומשוחקת ממש טוב" זה נכון, אך עשויה רע

    מדובר בסרט שפשוט לא סוחב. המון אנשים פשוט יצאו מהאולם באמצע. זה סרט עם עלילה יפה אך עם עלילת משנה די ארוכה ומשעממת, המון סצינות חסרות פואנטה, אך בכל זאת יש בסרט משהו מבדר. אני חושב שהוא קומדיה חביבה, לא יותר מזה.

    • גם אצלנו נרשמה יציאה המונית החוצה

      ההשערה שלי: אנשים (מגיל וממין מסוים, על פי ההתרשמות שלי ממי שיצאו) באו בציפיה לראות את ג'ניפר לורנס יורה חיצים בדברים ולא בא להם טוב התקפות טירוף.

      אני מאוד נהניתי.

    • בדיוק : אני הלכתי ברגע שהסרט הפך להיות עיסה דביקה של מלודרמטיות וקומדיית ספורט אמריקאית טיפוסית. בתור מי שמכיר את כל הנושא של דו קוטביות, נוצר אצלי הרושם שמראים בעיקר את הצד המאני שהוא כביכול הצד "הסקסי" יותר מבלי להתייחס לצד הדכאוני שממש לא נראה טוב על המסך… (כל עוד זה לא כולל דמעות).

      בכל אופן, אחרי שעה וחצי כאמור, כבר הייתי קרוב להירדמות על הכסא. בחיים לא עזבתי סרט באמצע, אבל מכיוון שהייתי לבד והזמן שלי בכל זאת יקר לי, פשוט ניצלתי את ההזדמנות בידיעה שאת החלק הטוב של הסרט כבר ראיתי..

      1
      pooknook ?
      • אחותי גררה אותי לסרט

        xslf

        לא בדקתי מי ומה (היא פשוט הופיעה עם כרטיסים והודיעה שעכשיו נוסעים לקולנוע), כך שבאתי נקייה מציפיות, ופשוט השתעממתי.
        עוד סרט צפוי ונמרח על בחור מתוסבך ואובססיבי לאשתו שאמור להיות ביפולאר אבל לא דומה בשיט לאף ביפולר שהכרתי (והכרתי לא מעט). חלק מהבעייה היתה שהסרט לא הצליח לגרום לי שיהיה אכפת מאף אחד מהדמויות, וחלק מהדמויות היו מעצבנות ממש. הדמות היחידה שהייתה קצת נחמדה (התרפיסט) אכשהו נשכח באמצע סצנה ולא שב.

        כמה פעמים במהלך הסרט כמעט יצאתי, אבל אני לא נוהגת לצאת מסרטים באמצע אז נשארתי. זה לא השתפר. אפילו המוזיקה לא הייתה משהו.

        • כן, נראה שהדבר הכי מקוטב בסרט אלו התגובות כאן ;ֹ-)

          3
          יויול, xslf, Jess R ?
  6. סרט לא רע אבל גם לא טוב

    yossi1976

    השחקנים מעולים כולל רוברט דה נירו שסופסוף חוזר לעשות משהו משמעותי יותר.
    אבל הסרט ארוך מדי , מבולבל עם סצינות שחלקן מיותרות ומולן סצינות מעולות.
    לא מספיק מהודק וברמה אחידה

  7. מקסים, אבל -

    העט המרקד

    אני עומד לומר משהו, ויש כמה קוראים שזה אולי לא ימצא חן בעיניהם, אבל אני מרגיש שזה מחובתי כאוהב קולנוע, כאוהב אדם וכבן אנוש לכל דבר ועניין:

    אני אוסר על כל מי שקורא את התגובה הזאת ללכת לראות את הסרט הזה ברב-חן ירושלים. אני לא ממליץ, אני לא מפציר, אני לא מבקש ואני לא חושב ש. אני אוסר עליכם. תאמרו – מי אתה שיאמר לנו איפה לראות ואיפה לא לראות סרט?
    אני בנאדם שמאולם 7 ברב-חן ויצא עם טראומה. ממש כך.

    אז נתחיל מהמובן מאליו – הקהל. לפני כמה חודשים התנהל כאן דיון על הלגיטימיות של שליחת הודעות טקסט בקולנוע, ועל השאלה אם זה מפריע או לא. הרשו לי לומר לכם משהו – אם שיא הבהמיות של הקהל הזה היה לשלוח SMS בזמן הסרט, הייתי יורד על שתי ברכי ומודה לאלוהים. באמצע הסרט ראיתי גחלילית אחת בלב הקהל, ובשיא הרצינות שזה לא הפריע לי. מה הפריע לי?

    ובכן, אם תשאלו אותי איך נפתח "אופטימיות זה שם המשחק", תשובתי לא תהיה "במונולוג כתוב היטב של בראדלי קופר שמדגים את שגרת החיים ואת תפיסת העולם של דמותו", אלא היא תהיה "בדיאלוג רועש ורועם בין שתי מפגרות שישבו מאחורי והעמידו פנים שהן לחשו". כשהערתי להן, הן עוד היו בטוחות שהטריילרים משודרים. לזכותן ייאמר שאחרי שהעמדתי אותן על טעותן, הן התנצלו, וסתמו את הפה לאורך (רוב) הסרט.

    מי לא התנצל? ובכן, הבחורה שישבה בקצה האולם והרעש ששקית האוכל שלה השמיעה האפילו על הכימיה הנהדרת בין בראדלי קופר לג'ניפר לורנס (אחרי שהסרט נגמר עשיתי לעצמי תזכורת לעבור במגנוליה ולקנות לה טבעת. היא גדולה). האמריקאי הרועש שפחות או יותר זעק למסך את מהלכי העלילה שהוא צפה שיבואו (חמש דקות אחרי שהם קרו, דרך אגב). המאחרים שלא הועילו בטובם להתכופף, בעודם מסתירים את הופעת האורח הראשונה והמקסימה של כריס טאקר. או שיא השיאים – האהבלה שהטלפון שלה צלצל בלי שיהיה על שקט – אני חוזר, בלי שיהיה על שקט – ולא רק שהיא לא כיבתה אותו בשנייה שהוא צלצל, היא פאקינג ענתה לו. ודיברה.

    אבל לא זה היה מה שהעיב על חווית הצפייה שלי. לא, אני סולח לך על השיחה בזמן סצנת השיא. אני מוחל לכן על שהסתרתן לי את המסך. האשמים העיקריים בהרס "אופטימיות זה שם המשחק" בשבילי הם לא אחרים מקולנוע רב חן עצמו. כל מה שהקהל עשה היה יכול להיסלח בעיני, אלמלא העובדה שלאורך כל הסרט שמענו עד האולם את השירים באולם האירועים שליד הקולנוע. כל הזמן שמענו את מה שמשמעים באולם האירועים עצמו, וזה היה בלתי אפשרי לראות את הסרט כמו שצריך. אני לא מבקש מסך ענק או מערכת שמע משוכללת – אני מבקש לראות ולשמוע סרט בלי לשמוע משהו מחוץ לאולם עצמו. זה יותר מדי לבקש?

    אני אראה את הסרט הזה שוב – מגיע לדיוויד או. ראסל ולצוות השחקנים המצוין שלו שאעשה את זה לפחות. יחד עם זאת, אני לא אכנס לשום אולם קולנוע, ולא אשלם שקל לפני שאתחיל לראות – וכשאכתוב "אופטימיות זה שם המשחק" בגוגל, אעשה זאת בגאווה, כי אני כבר אדע שהאלטרנטיבה (=לשלם 41 שקל כדי לראות את הסרט על מסך גדול) היא הרבה, הרבה יותר גרועה. ואם ברקע אני אשמע את הרדיו או את הטלוויזיה פועלת? אני יודע שאני אוכל להנמיך.

    אני פונה לכל ירושלמי באשר הוא: לכו לראות את "אופטימיות זה שם המשחק". הוא אחד הדברים הכי מקסימים שאפשר לראות עכשיו בקולנוע. אבל אסור לכם, אסור לכם לראות אותו ברב חן, אולם 7 – אם אתם רוצים לראות אותו כמו שצריך.

    __________
    אשר לסרט עצמו: מקסים. עזבו שנייה את בראדלי קופר שמוכיח שיש בו יותר מחתיך סוג ב' שיכול לעשות פרצופים כשזאק גליפיאנאקיס אומר דברים מוזרים, או את הפסקול הנפלא – ג'ניפר לורנס שחקנית דגולה. היא קונה את המסך בכל פעם כשהיא מופיעה, וכל הבעת פנים שלה בסרט הזה יקרה מפז. יש לה לפחות שתי סצנות מהסרט ("I'm a crazy slut" והמונולוג שלה אחרי המשחק) שאני יודע שאזכור לעד. ג'ניפר לורנס לאוסקר 12'!

    9
    subatoi, marksbro, lennie james, מאסטרפיס, Horican, אדון האופל, DanielleBN, Jess R, james p ?
    • מוזר מה שאתה אומר

      קרקר כפול

      לרוב השירים מהאולם אירועים לא מגיעים לאולמות של רב חן. דיברת שם עם המנהלים? אני יודע שברוב הפניות שהמשפחה שלי פנתה אליהם הם היו נחמדים ועזרו.

      אבל כן, הקהל הירושלמי יכול לפעמים לאכזב לרעה.

      • *הקהל* יכול לפעמים לאכזב לרעה.

        (ל"ת)

        • קרה מקרה משעשע

          SweePea

          באמצע הקרנה של חיי פיי בקולנוע הנ״ל, הקהל היה נורא פעיל וירושלמי, ובאחד מהקטעים של הילד והנמר איזה פרחה תורנית מאחורה שיתפה עם הבן זוג שלה את המחשבה הבאה בקול:
          ״שיואו! איזה סיטואציה מעניינת!״
          מיותר לציין שזה הופך לביטוי.
          מוזמן להשתמש בזה.

          5
          אור, יובל המפוקס, SurferRosa, זוהר אורבך, לפרקונית ?
          • יש לציין שבהרבה פעמים אין לי בעיה עם קהל קולני.

            העט המרקד

            כמובן שכשמדובר רק בצווחות ובדיבורים לא קשורים או לא מעניינים (״זה כאילו היה לו מאניה דיפרסיה ואשתו עזבה אותו, ועוד מעט הוא מתאהב בקטניס, אל תדאג היא עוד מעט מגיעה״) זה מאוד מעיק, אבל לפעמים זה אחרת – זכורה לי לטובה, לדוגמא, צווחת אימה אחת בסצנת הנחש בחלק הראשון של אוצרות המוות, שלא לדבר על זעקת ה״מה?!״ הקולקטיבית כשעלו הכתוביות באינספשן. גם מחיאות כפיים ספונטניות יכולות להעשיר את החוויה – באחת מהסצנות ב״האביר האפל״ קהל שלם מחא כפיים באמצע הסרט, ומדווחים עכשיו על מקרים דומים באולמות באמריקה אחרי ״I dreamed a dream" ב״עלובי החיים״. אין לי בעיה עם קהל שמדבר עם הסרט, בתנאי שהוא יאמר דברים מעניינים.

            2
            אור, למינג בדרכים ?
  8. סרט שמשתפר אחרי הצפיה

    כשסיימתי לראות אותו, הייתה לי תחושה מעורבת. מצד אחד, סרט מקסים ואכן משוחק היטב (כריס טאקר הפתיע אותי לטובה). מצד שני, הרגשתי שהוא קצת צפוי מדי. הסיום, בלי להיכנס לפרטים, נראה קצת מתחמק, או לפחות פשטני ביחס למורכבות של הדמויות. שישה ימים אחרי הצפיה (ראיתי בטרום בכורה), אני מנסה לחשוב מה הכי הפריע לי בסרט ומגלה שלא הרבה. אחרי שהתרגלתי לזה שהוא לא מנסה להפתיע או לחדש, זה פשוט סרט שעשוי טוב ואני ממליץ עליו בחום.

    3
    יהונתן צוריה, אוקי4, תמר ?
    • מה שהפריע לי

      מיקי

      מה שהפריע לי זה שמדובר בסרט קצת מתחנף שכולל שילוב של כל סרטי הקראוד-פליזר למיניהם, מריקוד מושחת ועד אישה יפה. גם הקטע המשפחתי היה נראה לי מוכר ואז נזכרתי שדייויד או ראסל ביים גם את "המתאבק". מצד שני הסרט באמת כולל רגעים מקסימים ושובי לב, אז בסך הכל יצאתי מרוצה.

      • את "המתאבק" ביים דארן ארונופסקי

        דיוויד או ראסל ביים את הסרט שזכה לשם העברי "פייטר" וגם אני שמתי לב ללא מעט נקודות דמיון בינו לבין אופטימיות. הדמות של פאט מאוד הזכירה לי את דיקי בהתחלה ורק אחרי זמן מסוים, התחלתי לראות אותו כאדם נפרד ולא כשימוש חוזר באותה טכניקת משחק.

        2
        Zeev123, תמר ?
        • מיקי

          כן, צר לי. טעיתי בשם.

  9. לא אהבתי מי יודע מה

    מדובר בסרט שאכן די יפה, השחקנים היו ממש טובים למרות שלעומת סרטיהם האחרים די איכזבו, הצילום מעולה והמוזיקה סבבה, העלילה הייתה מוצלחת ולא קומבנציונלית, הבעיה היא צורת העשיה. כן, מדובר בסרט מאוד דחוס, לחוץ, פטפטני, משעמם ביותר. חצי גדול מהסרט אנשים ישבו והשתעממו ולא הבינו מה הם עושים שם. מלא אנשים יצאו מהאולם ועזבו את הסרט, מדובר בסרט מאוד פטפטני, מרוח, ועם כ"כ הרבה דיאלוגים מיותרים, מה אני אגיד- ציפיתי ליותר, מה שמוזר זה שהסרט אשכרה מועמד לאוסקר וזכה לביקורות כ"כ טובות שלא בזכות

    • אופטימיות היא שם המשחק לא מועמד לאוסקר

      כרגע, אף סרט לא מועמד לאוסקר. ההצבעה עדיין בעיצומה ורשימת המועמדים תחשף רק ב-10 בינואר.

      2
      Horican, netashavitt ?
  10. דני

    מאכזב. הרגשתי שיצאתי מקומדיה רומנטית שנכתבה ע"י ארון סורקין. באמצע הסרט הוא די הפסיק לסחוב והפסיק לעניין פשוט, די מפתיע לאור התשבוחות עימן הגיע.

  11. חוות דעת

    קוראת

    מבחינתי הסרט הזה היה מעניין מאד בהתחלה – חשבתי שהוא יעסוק בעיקר במחלות הנפש של הגיבורים ובאיך שניהם מצליחים לנהל סוג של רומן מתוך הברוך הנפשי שלהם.
    אבל, לאחר חצי סרט או פחות מזה הוא פשוט נהיה קומדיה רומנטית אמריקאית רגילה, מהסוג שבהחלט לא רציתי לראות, ועם סוף ממש, אבל ממש, צפוי שכאילו נתפר בכוונה כדי להתאים לשם הסרט.
    זה ביאס אותי, כי לקחת נושא שלא נטחן מספיק – מחלות נפש, כדורים וכו' – ולתפור לתוכו שחקנים שהם בדר"כ שחקני שוברי קופות, היה יכול להפוך בקלות לסרט לא שגרתי שפונה לקהל הרחב, סרט חכם שירגש וכו'. אבל לא. הבה נהרוס הכל לטובת משהו שיתחנף לקהל ובתכלס משעמם לחלוטין.
    בעע.
    ציפיתי למשהו יותר מרטיט, ניסיוני ובועט; מצאתי סרט שנהיה ארוך מדי, צפוי מדי, שמאלצי מדי.
    חבל.

  12. מקסים מאוד

    כנראה הסרט הכי פיל-גוד שראיתי השנה (אה רגע, אנחנו ב 2013. נו טוב, אולי זה בכל זאת יהיה. נבדוק שוב עוד 361 ימים). אז נכון שבכללי זה קומדיה רומנטית כזאת ואפשר די לנחש מה הולך לקרות, אבל זה מפוצה ע"י משחק פאקינג נהדר של בראדלי קופר המעולה וג'ניפר לרונס המדהימה. היא לא עוד פריטי פייס או מישהי ששמים בסרט בתור איי קנדי. הבחורה אחת השחקניות המוכשרות שעובדות כיום. גם שאר השחקנים היו טובים (היה בהחלט נחמד לראות את כריס טאקר שוב), הפסקול היה נחמד, הצילום היה יפה. סרט שפשוט הכל עובד בו, ובגלל זה הוא מתעלה מעל כל הקומדיות הרומנטיות הסטנדרטיות.

    אגב, גם ב"לופר" וגם פה הסצינה הכי אהובה עלי מתרחשת בדיינר. אני בעד שעוד דמויות ילכו לדיינרים בסרטים. במיוחד כשזה מצבים מוזרים כמו מישהו ועצמו מהעתיד או לא-דייט בין שני אנשים עם הפרעה נפשית. תענוג.

    1
    מאסטרפיס ?
    • אה, ושכחתי לציין

      משהו שדי הפריע לי – הרגשתי שממש דוחפים לי את שם הסרט העברי בגרון. בכל משפט בו הייתה הטיה כל שהיא של Silver lining כתבו "אופטימיות היא שם המשחק". אוקיי, אז אני יודע שאין ממש מקביל עברי ל Silver lining (זה כמו ההפך מ"אליה וקוץ בה" – בכל דבר שלילי יש איזו שהיא נקודה חיובית) אבל בחייכם, בטוח יש דרכים נוספות להגיד את זה. "חצי הכוס המלאה" או משהו. זה שקראתם ככה לסרט עוד מקובל, אבל התרגום של Silver lining הוא לא "אופטימיות היא שם המשחק".

      1
      pudding ?
      • לא קצת נסחפת?

        מיפ

        הצילום סטנדרטי במונחי הוליווד, העלילה הופכת לבנלית די מהר, הסרט נמתח… ג'ניפר בסדר שם, מעניין למה – אולי כי היא עושה בתכלס את אותה דמות של "נערה לוחמנית וקשת עורף" במרבית סרטיה, ע"ע משחקי הרעב, קר עד העצם? גם היא וגם בראדלי מתייאשים מלשחק לקראת הסוף ונותנים את הרגיל שלהם ולא מעבר לכך.
        בחייך, יום יומיים יעברו ואתה תפסיק להרהר בזה.היה להם סיכוי להפוך רעיון יפהפה לקומדיה על שני מופרעים נפשית אבל לטובת הסטנדרטיזציה הם זנחו אותו לאנחות.
        לא אדיר ולא נעליים.
        הדבר היחיד שאני מסכימה לגביו הוא כריס טאקר – נתן אחלה הופעה.

      • מה עם ״חצי הכוס המלאה״ בתור תרגום?

        נמרוד

        (ל"ת)

        4
        טל, יחמור פרסי, זוהר אורבך, לפרקונית ?
        • כותרת זה לחלשים

          טל

          אולי "הכדור הוא עגול"?
          אם כי,במחשבה שניה, מדובר (בהקשר זה) על פוטבול אמריקאי…

  13. איפה הביקורת?

    eriberi

    (ל"ת)

  14. קצת על פייטר

    תמר

    את פייטר ראיתי לפני כמה חודשים, והוא לא השאיר עליי רושם מיוחד. סרט איגרוף סטנדרטי למדי, שעובר בכל התחנות הקבועות של סרטים מהסוג הזה.
    מה שכן, היה בו קטעים טובים מאוד ותצוגת משחק מרשימה מאוד מצד כריסטיאן בייל, איימי אדמס ומליסה ליאו. הדיאלוג המרשים של בייל ואדמס בסוף מאוד ריגש אותי. כל סצנה שהציבה את אדמס וליאו באותו חלל הייתה התפוצצות מרהיבה. ובייל שר, אולי הסצנה החביבה עליי.
    זה פחות או יותר מה שחשבתי על הסרט בסופו, אבל התחושה הזו נעלמה מהר מאוד. חיפשתי אחרי הסרט פרטים על המעורבים, ונדהמתי לגלות דייויד או. ראסל, שעשה את אני אוהב הקאביז, עשה סרט כל כך סטנדטי. את אני אוהב הקאביז מאוד אהבתי בזמנו, אם כי גם הוא נשכח, וכרגע אני לא זוכרת למה אהבתי אותו בדיוק.

    למה אני מספרת את כל זה?
    כשהולכים לסרט בידיעה שזה סרט של במאי מסויים, לפעמים הסרט הזה מהדהד לסרטים קודמים של אותו במאי, או מאירים את הסרטים הקודמים שלו באור אחר. זה קורה כל הזמן, השאלה היא באיזה עוצמה.
    אחרי שראיתי את אופטימיות זה שם המשחק, הרגשתי כאילו פייטר היה אצלי על שקט כל הזמן הזה, ועכשיו מישהו הגביר את עוצמת הקול למקסימום. ואני חושבת שהסיבה העיקרית לכך היא שאחד הדברים הבודדים שיצאתי על אופטימיות לפני שראיתי אותו הוא שם הבמאי שעשה אותו.
    ההשוואה היא מבחינתי בלתי נמנעת. המוטיבים החוזרים: המשפחות החריגות אבל האוהבות ותומכות כל כך, הסצנות ההזויות במקצת, שמתכנסות לסרט בתבנית סטנדטית יחסית. המשחק המעולה מצד כל המעורבים.
    בנוסף הסרט הזכיר לי קצת את גרדן סטייט: סרט שמתחיל מוזר ומתכנס לקומדיה רומנטית. כמו כן: לבישת שקיות זבל. ופסקול מעולה. את גרדן סטייט אהבתי מאוד מאוד.

    וגם את אופטימיות אהבתי מאוד. החולשה העיקרית שלו היא קצת האורך. יש איזה רבע שעה-עשרים דקות באמצע של עלילה תקועה במקצת. אבל אחרי זה הסרט מתחיל להתכנס לתבנית מוכרת ולהתגלגל מחדש. ומשם זה דווקא נקודת חוזק: בדרך כלל שימוש באלמנטים אופטימיים מוציא מהצופה הציני נחירות בוז, אבל כאן זה כל כך הולם וכל כך מתאים לקו של תחילת הסרט, שזה הוציא ממני בעיקר חיוכים שבעי רצון.
    והמשחק מעולה. ג'קי ויבר פשוט נהדרת, ג'וליה סטיילס עושה תפקיד לא אופייני אבל לחלוטין משכנעת. על ג'ניפר לורנס אני לא מאמינה שהיא יכולה לשחק לא טוב. אבל החביב עליי מכולם הוא בראדלי קופר. במהלך הסרט חשבתי עד כמה הפט חתיך, כמה עשו בחוכמה ששמו לו שריטה על גשר האף, וכמה זה סקסי. אבל מצד שני הלבישו אותו בשקית זבל מעל טרניג אוף-וייט או בחולצות פוטבול, וכולם מתחייסים אליו כמי שנראה טוב יחסית, וכמה הוא הוריד משקל ונכנס לכושר. אחרי הסרט הייתי חייבת לבדוק מי זה השחקן הזה, ובמה הוא שיחק בעבר. הייתי פשוט בשוק: הוא שיחק את היפיוף המרוצה מעצמו בהאנגאובר ואת היפיוף המרוצה מעצמו בהוא פשוט לא בקטע שלך. לא ידעתי שהוא יודע לעשות גם תפקידים אחרים! ואו! הוא אומנם נראה טוב באופטימיות, אבל הוא לא יפיוף בשום צורה. והוא עושה עבודה נהדרת.

    אני מאוד נהנתי מהסרט, והמסקנה העיקרית שלי מהסרט היא שאני צריכה להשלים את הסרטים הקודמים של דיוויד או. ראסל.

    • תתחילי בשלושה מלכים.

      פנטלימון

      (ל"ת)

  15. סרט פשוט מקסים (ומצחיק) ודה נירו המלך

    king-joe

    נהניתי מאוד בסרט הזה והגעתי למסקנה שהתבשלה אצלי כבר כמה שנים…
    אולי חלק לא יסכימו איתי אבל לדעתי רוברט דה נירו הוא השחקן הטוב ביותר אי פעם!
    כן..כן..
    הוא יכול לשחק כול תפקיד ויש לו יכולת מדהימה לרגש או להצחיק כרצונו ושפת הגוף שלו פשוט….
    שחקן טוטאלי ומדהים!
    (מי שרוצה הוכחה נוספת שיראה את "כולם בסדר – Everybody's Fine" .)

    • דווקא הדמות שלו פה הייתה הדבר היחיד שעצבן אותי כל הסרט.

      קסם

      לא ריגשה אותי, לא הצחיקה אותי, רק גרמה לי לרצות לתת לו בעיטה למפשעה.

      3
      Nillie, NoLBRick, deebugger ?
      • זה בדיוק העניין

        king-joe

        הדמות שהוא שיחק היא של אדם עם הפרעת OCD, הפרעה כזו גורמת לאנשים להיות מאוד עקשניים ומעצבנים. הוא שיחק את הדמות וההפרעה כול כך טוב שהוא הצליח לעצבן מאותה סיבה בדיוק.
        ואם משווים את מגוון התפקידים שהוא עשה לפני ("נהג מונית" "החברה הטובים" "הבלתי משוחדים" "היט" "ג'קי בראון" "פגוש את הפוקרס" …… ) מדובר בשחקן כול כך טוטאלי וכול כך וירטואוזי שיכול לשחק את המאפיונר/שוטר הכריזמטי וגם את הגנב הלוזר כול כך טוב שמבחנתי הוא מספר 1
        ולא רק בגלל אופטימיות…

        1
        עידן זיירמן ?

תגובות מקבילות

120
  תגובות נוספות בדף הביקורת של אופטימיות היא שם המשחק
 

כתיבת תגובה

(חובה)