ביקורת: אופטימיות היא שם המשחק

חשבתי שאני לא אוהב קומדיות רומנטיות. מתברר שאני פשוט לא אוהב קומדיות רומנטיות גרועות. אפשר לעשות את זה טוב
שם רשמי
אופטימיות היא שם המשחק
שם לועזי
The Silver Linings Playbook

אם אתם מחפשים בקולנוע משהו מאתגר ומיוחד, שימתח את הגבולות שלכם, ירחיב את האופקים ‏שלכם ויציג לכם דבר שמעולם לא ראיתם קודם, אל תלכו ל"אופטימיות היא שם המשחק". אבל ‏זאת בחירה לא רעה בכלל אם אתם רוצים לראות סרט טוב, או לחלופין, להרגיש טוב.‏

דייויד או. ראסל היה פעם במאי "מיוחד", שעשה סרטים מוזרים ("שלושה מלכים", "אני 3> ‏הקאביז"). כמו שקורה לפעמים לבמאים קיצוניים ומוזרים, הוא התמתן עם השנים והתיישב בתוך ‏האמצע של המיינסטרים, שם התחיל פתאום לעשות סרטים רגילים. מה זה רגילים? הכי רגיל ‏שאפשר. ראסל לא היה ממש לטעמי כשהוא עשה סרטים מוזרים, אבל מתברר שהוא ממש טוב ‏בלעשות סרטים רגילים. הוא עשה לי את זה כבר פעם אחת עם "פייטר": אני לא אוהב סרטי ‏איגרוף. הם משעממים, הם תמיד הולכים בדיוק באותו הכיוון ושום דבר מפתיע לא קורה בהם. ‏אבל "פייטר" היה סרט איגרוף כל כך טוב, משוחק ומבוים כל כך מעולה, שלא היה אכפת לי ‏שידעתי מראש איך הוא ייגמר. בסרט החדש שלו, ראסל לקח על עצמו אתגר גדול עוד יותר – ‏הז'אנר הכי נוסחתי מכל הז'אנרים הנוסחתיים, הקומדיה הרומנטית.‏

גם קומדיות רומנטיות אני בדרך כלל לא אוהב. כלומר, אין לי הרבה נגדן באופן עקרוני, זה פשוט ‏שהן בדרך כלל, איך אומרים, גרועות. הז'אנר מחייב עלילה צפויה, ובדרך כלל כאלה הן גם ‏הדמויות והבדיחות, ויוצרי הסרטים האלה לא מתאמצים הרבה כדי להתרומם מעל הסטנדרט ‏הסיטקומי המקובל. ואם הז'אנר הזה לבדו לא היה משעמם מספיק, ראסל החליט ללכת ממש על ‏הקצה ולהכניס באמצע תחרות ריקודים. אל תשאלו, זה סרט על בחור ובחורה שנכנסים לתחרות ‏ריקודים, ומתאמנים! אני תוהה מה יקרה להם בדרך! זה נשמע מלהיב וחדשני כמעט כמו "סטפ אפ ‏‏5"! זה נשמע כמו סרט שהאתגר העיקרי בו יהיה להגיע עד הסוף בלי לשקוע בתרדמת!‏

ובכן, "אופטימיות" יכול לשמש מעכשיו כהוכחה לכך שזה לא שהז'אנר לא בסדר – אלה היו רק ‏הסרטים. הוא מחדש מעט מאוד, אבל הוא סרט מצוין בזכות העובדה שהוא מה שנקרא, וסליחה ‏על הניסוח האקדמי המתפלפל, טוב. באמת, זה הכל. יש לו תסריט טוב וליהוק טוב ושחקנים ‏טובים ובימוי טוב, ומתברר שזה מספיק כדי להפוך אפילו את הסיפור הנדוש ביותר לסרט ‏שהמועמדויות הרבות שלו לאוסקר נראות מוצדקות.‏

בראדלי קופר (שבאמת לא חשדתי שישתתף אי פעם במשהו שאני אוהב) הוא פאט, ופאט לא ‏לגמרי בסדר. זה לא שהוא פסיכי או משהו, אבל הוא רק קצת לא יציב. הוא היה כמה חודשים ‏במוסד לחולי נפש כדי להירגע, אבל עכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, והוא חוזר אל חיק ‏המשפחה, עם תכניות מוגדרות מאוד להשיג מחדש את אשתו (שהוציאה נגדו צו הרחקה) ‏ואופטימיות חסרת פשרות. ג'ניפר לורנס, אחות של אשתו של חבר, לא התאשפזה, אבל גם היא לא ‏לגמרי יציבה נפשית. צריך לציין שגם השימוש באנשים שנמצאים על הספקטרום השפוי הוא לא ‏ממש מקורי, וגם לא בהכרח נחמד. אנשים כאלה מצטלמים טוב בקולנוע, כי הם מצחיקים כאלה: ‏הם אומרים בדיוק מה שהם חושבים, במקום להיות שבויים במוסכמת הנימוס והחברה, וזה תמיד ‏מתכון מוצלח לרגעים קומיים; אבל לא לעתים קרובות תמצאו בקומדיה את הצדדים הפחות ‏נחמדים ומשעשעים של מחלת נפש. מאניה זה סבבה, אבל מדפרסיה אפשר להשיג מקסימום ‏‏"מלנכוליה", ומי רוצה לראות את זה בכלל? אני בכלל לא בטוח שהייתי קונה את "אופטימיות" ‏כתיאור אמין של מאבק בפגיעות נפשיות, אבל הוא לפחות לא מציג את בית המשוגעים כמקום שבו ‏מקבלים הכל בחינם. ‏

אפשר להבין מאיפה פאט קיבל את השגעון. אבא שלו גם הוא קצת מוזר; יהיו שיגידו שהוא ‏אובססיבי-קומפולסיבי, אבל הוא יגיד שהוא פשוט אוהב שהכל יהיה בדיוק במקום הנכון, ואת ‏קבוצת הפוטבול שלו. את האב מגלם שחקן בשם רוברט דה נירו, שמתגלה כאן באופן מפתיע ‏כשחקן משכנע מאוד. שוב, זה מפתיע, כי אני לא זוכר שראיתי את הדה נירו הזה עושה שום דבר ‏מלבד להשפיל את עצמו בשנים האחרונות (אומרים שהיתה תקופה שבה הוא דווקא עשה סרטים ‏טובים. מי זוכר). את אמא שלו מגלמת ג'קי וויבר, שבאופן משעשע הפכה לשחקנית הכי לא מוכרת ‏לקהל הרחב שיש לה כבר שתי מועמדויות לאוסקר. החבר הטוב מהמוסד הוא כריס "סופרגרין" ‏טאקר – המתמחה בלהיות מעצבן, וכאן מצליח להיות מעצבן באופן חמוד. כל הדמויות האלה קצת ‏דפוקות, כולן אנושיות, וכולן נהדרות. ונמצאת שם גם ג'ניפר לורנס.‏

בואו נדבר רגע על ג'ניפר לורנס, אוקיי? אני אלבש לרגע את משקפי ההיפסטר ואספר שאהבתי ‏אותה עוד כשהיא היתה במחתרת, כלומר, מהרגע הראשון בו ראיתי אותה ב"קר עד העצם", אחת ‏מתצוגות המשחק הטובות ביותר של השנים האחרונות. שמחתי שהיא קיבלה תפקידים גדולים ‏ב"אקס-מן" ועוד יותר מזה ב"משחקי הרעב", וגם שמחתי לגלות שבראיונות היא מצטיירת כאדם ‏מקסים ומצחיק. ב"אופטימיות" היא עושה תפקיד לא נורא מסובך, אבל היא עושה אותו מצוין כי ‏כאמור, היא נורא מוכשרת, והסרט הזה יכול לגלות לכם עוד משהו שאולי לא ידעתם עליה: היא ‏יפהפיה. כלומר, מהממת. לחלוטין. פנים וגוף. לסרט יש הזדמנויות להציג אותה בבגדי ריקוד ‏צמודים, ולא מתבייש להציג את כל ‏הצדדים ‏המחמיאים שלה.‏ כמה טוב היא נראית? נגיד את זה ‏ככה: ג'וליה סטיילס, חביבתי משכבר הימים, נמצאת בסרט הזה. ולא היה אכפת לי.‏

לא הייתי מתעכב על זה אם זה לא היה מסלול כל כך לא שגרתי. לשחקנית שנראית מעולה יש ‏מסלול קל יחסית אל שערי מגזינים, תכניות אירוח וקומדיות רומנטיות, ובדרך כלל רק בשלב ‏מאוחר יותר של הקריירה היא תנסה להוכיח שהיא בעצם גם יודעת לשחק, בדרך כלל בתפקידים ‏שבהם היא נדרשת לכער את עצמה. לורנס עשתה את זה הפוך: את הסרט שגילה אותה ‏לעולם ‏היא ‏בילתה בתוך מעילים עבים ובאיפור לא מחמיא, היא צברה הרבה הערכה על היכולת ‏שלה, ורק אז פתאום נזכרה לספר שהיא בעצם, בלשון העם, כוסית אש. יסלחו לי כל תומכי נטלי ‏פורטמן או אמה ווטסון, אבל ג'ניפר לורנס היא נכון לכרגע, רשמית, מלכת העולם.‏

חשבתי שאני שונא קומדיות רומנטיות צפויות, אבל "אופטימיות היא שם המשחק" הוכיח לי שאני ‏לא; אני רק שונא קומדיות רומנטיות עצלניות ומשוחקות רע. מתברר שצפוי, ואפילו נוסחתי, לא ‏חייב להיות רע. זה סרט שלא מתבייש לגרום לכם להרגיש טוב. זה בסדר, מותר.‏


לא פורסם במקור בשום מקום