קוד מקור

ג'ייק ג'ילנהול מבלה את שמונה הדקות האחרונות בחייו של מישהו אחר. שוב, ושוב, ושוב.
שם רשמי
קוד מקור
שם לועזי
Source Code

להפתעתו, קולטר סטיבנס נמצא על הרכבת לשיקגו. לא לשם הוא התכוון לנסוע. בעצם, גם לא בכיוון ההפוך. למעשה לא זכור לו שהוא בכלל עלה על הרכבת, ואם מדקדקים, הדבר האחרון שהוא זוכר זה שהוא הטיס מסוק באפגניסטן, ובין שני היעדים האלה אין אפילו קו ישיר.

בנוסף, האישה היפה שיושבת מולו קוראת לו "שון" כל הזמן, ובמראה בשירותים ניבטים אליו פניו של איש שהוא לא מכיר. אהא, הוא חושב לעצמו מן הסתם, אני פשוט הפכתי לסקוט באקולה וזה פרק של "זינוק לאתמול". אבל בערך שמונה דקות אחרי שהתעורר, בערך בנקודה שבה היו אמורות להיכנס כותרות הפתיחה והפסקת הפרסומות הראשונה, הרכבת מתפוצצת והוא, וכל יתר הנוסעים, מתים. סוף.

להפתעתו, קולטר סטיבנס (ג'ייק ג'ילנהול) מתעורר כשהוא קשור לכסא בתא ניסויים מוזר, וקול נשי שואל אותו אם הוא הצליח למצוא את האיש שפוצץ את הרכבת. לקולטר יש, כמובן, כמה שאלות, בינהן איזה, איפה, למה, מי, מה קרה, מה לעזאזל ו-WTF, אבל למפעילה שלו אין זמן. כל שניה חשובה, היא אומרת, ושולחת אותו שוב אל הרכבת, אל אותה נקודה שבה התעורר, שמונה דקות לפני כן. והכל מתחיל לקרות שוב, כמו בשידור חוזר, רק לא בדיוק.

לא "זינוק לאתמול", אם כך, אלא "לקום אתמול בבוקר". רק עם שמונה דקות במקום יום שלם, וכולם מתפוצצים בסוף. אין פה מסע בזמן, מובטח לו. הוא לא נשלח אל העבר כדי למנוע את הפיצוץ – הפיצוץ כבר קרה, אין מה לעשות – אלא לגלות מי אחראי לו, ואולי למנוע ממנו לעשות את זה שוב.

את כל זה יכולתם ללמוד כבר מהטריילר של הסרט, אבל אני שמח לומר שיותר מזה אני לא יכול לומר. קולטר עובר את שמונה הדקות האחרונות בחייו של מישהו אחר שוב ושוב ושוב, והסצינות ברכבת הן מותחן "מי עשה את זה": יש הרבה דמויות שונות ומעניינות, שאיתם קולטר החוזר ונשנה מתעמת בכל פעם בדרך אחרת. העובדה שידוע מראש שכל אחד מהקטעים האלה יסתיים בפיצוץ הופכת אותם לבטריות נטענות: יחידה קטנה של מתח שמתמלאת בכל פעם מחדש. זה היה יכול להיות מעניין בפני עצמו, אבל זה לא הדבר היחיד שקורה בסרט. הרגעים המתרחשים בהווה חשובים לא פחות. מהרגע הראשון ברור שהאנשים במסכים הגבוהים לא ששים לספר לקולטר את כל הפרטים על הפרוייקט הזה שהוא משתתף בו. זה לא סרט טוויסט שבו הכל מתברר בסוף, אלא סרט שבו הכל מתברר שלב אחרי שלב, ולכן עדיף לא לדעת מראש שום פרט שמתרחש אחרי, אה, בערך שמונה הדקות הראשונות.

זה לא שאי אפשר למצוא בעיות בהגיון הפנימי של הסרט. בסוג הזה של סרטים, תמיד אפשר. בתור התחלה, הסרט דורש מכם לקבל טכנולוגיה מאוד לא ברורה שמוסברת באופן מאוד לא אמין, אבל לפני שתספיקו להגיד "רגע, מה?" הסרט יצעק "קוואנטים!" וישלח אתכם לעוד סיבוב ברכבת. ברגע שתסכימו להתעלם מהעמימות הזאת, תגלו שהדברים החשובים באמת נשארים יציבים ולא מתפרקים עד סוף הסרט.

ג'ייק ג'ילנהול הוא סוס עבודה: אפשר לסמוך עליו שהוא יעשה כמעט כל תפקיד כמו שצריך, אם כי היום כבר קשה לי גם להתלהב ממנו. את מישל מונהאן הוא מזהה במדויק כבר ברגעים הראשונים כ"הבחורה היפה" – וזה אכן התפקיד שלה. הקשר בן שמונה הדקות בינהם, למרות חוסר הסבירות הקיצוני שלו, חמוד. את תואר השחקנית המצטיינת של הסרט מקבלת דווקא וירה פרמיגה ("תלוי באויר") בתפקיד האחות הגדולה.

זה הסרט השני של הבמאי דאנקן ג'ונס. הראשון – "ירח" – היה יצירה אישית שלו, מבוסס על תסריט שלו, והיה סרט מדע בדיוני כמעט מעולה, שנפגע רק מכמה פשרות הוליוודיות הכרחיות. "קוד מקור" הוא לא תסריט מקורי של ג'ונס, אבל יש לו הרבה יותר במשותף עם "ירח" משנדמה בהתחלה. גם כאן, הסרט מבוסס על מה שנראה כמו היי-קונספט, אבל ג'ונס מוסיף לו גם תוכן ורגש. וגם כאן, כמה מהנקודות שפוגמות בהנאה הן דברים שנראים כאילו נועדו לגרום לסרט להיות מסחרי יותר. יש חלקים בעלילה של "קוד מקור" שהייתי מסתדר בלעדיהם, ולמוזיקה השמאלצית שמלווה אותו יש טעם של ארבע כפיות סוכר בתה. עדיין, בתוך שני סרטים דאנקן ג'ונס הפך את עצמו מ"הבן של דייויד בואי" לסמאח בהתהוות. כשהוא יהיה גדול – ובעקבות שני הסרטים האלה, יש סיכוי שהוא יהיה ענק – הוא יהיה אולי הגירסה הרגשנית של כריסטופר נולאן.

"קוד מקור" הוא חכם, מהנה ומותח, וזה הרבה יותר ממספיק. גם אם הייתי מעדיף אילו הוא היה קצר יותר בשמונה דקות בערך.