השנה היא 1994. בטקס קבוע של סיום שבוע של לימודים מלחיצים בתיכון ותחילתו של אחד חדש, אני מתיישב במוצאי שבת מול המצעד השבועי של MTV אירופה (לקוראינו הצעירים: זה מה שהיה לנו לפני יוטיוב). רגע לפני שמגיעים לעשיריה הראשונה, המגישה ליסה יאנסן מספרת על איזו להקה בשם ספארקס, שהלהיט האחרון שלה היה לפני 16 שנים, ועכשיו הם חוזרים למצעד בגדול. ציפיתי לראות קליפ של רוקרים מזדקנים. קיבלתי משהו אחר לגמרי.
מה זה? זה נשמע כמו להיט פופ אלקטרוני מקפיץ מהסוג שהיה אז פופולארי, אבל במקום לשיר על אהבה ומסיבות הם שרים על תהילה שחלפה עם מלא רפרנסים מתחכמים, ובקליפ הזה אין בחורות בבגדי ים ובחורים בבגדים מוזרים אלא מחווה למלודרמות הקולנועיות של שנות ה-40, ורגע, יחסית לצמד שהלהיט האחרון שלהם היה לפני 16 שנה, הסולן שלהם נראה ממש טוב. מה הולך פה?
אחרי התנחלות של עוד כמה שבועות במצעד, לצד פמפום של ראיונות עם הצמד במהדורת החדשות של הערוץ והופעה שלהם בתכנית הבובות "המופע של זיג וזג", נשברתי וקניתי את האלבום. תחושת ה"מה הולך פה" רק התחזקה עם עוד שירים עם שמות מוזרים ("כשאני מנשק אותך אני שומע את צ'ארלי פארקר") ורצועה שלמה שבה הבמאי ההונג-קונגי צואי הארק מדקלם את הפילמוגרפיה שלו על רקע ליווי מוסיקלי. אותה תחושה גם התלוותה להאזנה לאלבום האוסף הכפול עם להיטים שלהם מכל הזמנים, דרכו גיליתי שהצמד הזה החליף סגנונות לאורך השנים, מרוקנ'רול אופראי ועד דאנס, אבל תמיד נחשב לעוף מוזר – וגיבש סביבו קבוצה של מעריצים שמרגישים שהם שותפים לאיזה סוד מיוחד שאף אחד אחר לא יודע.
אדגר רייט הוא אחד המעריצים האלה. למעשה, ככה בדיוק הוא מזוהה בריאיון הקצרצר איתו בסרט "האחים ספארקס": הוא מתואר כ"מעריץ של הספארקס" בלי שום התייחסות לדברים האחרים שהוא עשה, כולל העובדה שהוא ביים את הסרט עצמו. כאילו רוצה לומר, חבר'ה, הסרט הזה לא עליי.
רק שהוא כן.
כלומר, הוא לא רק על רייט. הוא גם על האקורדיוניסט הידוע (כך הוא מתואר בכתובית שמלווה את ההופעה שלו בסרט) "וירד אל" ינקוביק, על הרוקיסט בק, על הקומיקאי מייק מאיירס, על השחקן ג'ייסון שוורצמן, על הסופר ניל גיימן ועל עוד הרבה אחרים, כולם מופיעים בסרט ומדברים על הערצתם האינסופית לספארקס, לצד פרשנות על האלבומים השונים שלה. מצדם, רון וראסל מאל, האחים ספארקס עצמם, בעיקר מופיעים בסרט כדי לספק קוריוזים על המוסיקה שלהם ועל סיפור חייהם, ומגיבים בשעשוע לעדויות על ההערצה שלהם כאילו רוצים לומר "מה אתם רוצים, זה רק אנחנו והשטויות שלנו".
כל זה מרגיש כמו בונבוניירה ארוזה יפה, בעטיפה נוצצת, עם הרבה שוקולדים טעימים בפנים – רייט מוכיח שהכישרון שלו ליצירת סרטים עלילתיים מבדרים בהחלט נוכח גם בסרטים תיעודיים. מעבר למגוון הצפוי של טריקים חזותיים – בעיקר סרטוני אנימציה קצרים בשלל סגנונות וכתוביות מתחכמות, לצד שנינות יתרה של כל המרואיינים – יש משהו כיפי בלראות מעריצים מדברים בעיניים נוצצות על מושא ההערצה שלהם, עם התחושה שהם שייכים למועדון אקסקלוסיבי, אפילו אם בשלב מסוים הדיבורים האלה נמשכים קצת יותר מדי (הספארקס הוציאו למעלה מעשרים אלבומים, והסרט עובר על הסיפור של כמעט כל אחד ואחד מהם).
אלא שבשלב מסוים, מבינים שהסרט די עובד על הצופים שלו בעיניים. שהסרט אולי שואל "איך כל כך מעט אנשים שמעו על הספארקס?" אבל דווקא מציג לנו די הרבה אנשים ששמעו עליהם, טוען שהדיסקוגרפיה שלהם היא רצף של כשלונות מסחריים אבל מזכיר לנו ששיר אחד היה להיט בבריטניה, אחר להיט בגרמניה, ועוד אחד בכל אירופה, ומדגיש כמה השירים שלהם באמת עסקו בנושאים לא-שגרתיים – כן, אני מניח שאין הרבה להקות שכתבו שירים על צמד הורים יהודים שהבן שלהם מביא הביתה בחורה גרמנייה והם קצת מתקשים עם זה – אבל זה לא שטקסטים מוזרים הם עניין חריג במוסיקה הפופולארית. בלהיטות שלו להראות כמה הוא והמרואיינים שלו מיוחדים בהערצה שלהם לספארקס, רייט חושף איך הם מיוחדים כמו כל יתר האנושות שמעריצה דברים אחרים.
השנה היא 2021. באקט של שבירת השגרה אני קופץ לסינמטק תל אביב כדי לצפות בסרט "האחים ספארקס". אני מקבל מנה גדושה לוורידים של נוסטלגיה מהנה, חלקה ממש מעלה לי דמעות בעיניים (הקטע הקצרצר מתוך "המופע של זיג וזג" שהזכרתי קודם), אבל גם איזשהו מבט ביקורתי – שהיוצר, נדמה לי, לא ממש התכוון אליו – על צמד מוסיקאים שהערצתי בנעורי ועל איך שלהעריץ אותם לא עשה אותי כזה מיוחד כמו שחשבתי, כמו שהוא לא עושה אף אחד מהמרואיינים בסרט. היום אני כבר מעריץ אנשים אחרים – למשל במאי אחד, אדגר רייט, שהביא פה עוד אחלה סרט. נתראה אמש בסוהו.
באשמתי, אנחנו קצת באיחור עם הביקורת
למי ששואל איך אפשר לראות את הסרט: אז בסינמטק ת"א נשארו שתי הקרנות בסופ"ש. לדעתי לאחר מכן, הסרט ייעלם מדוקאביב ולא ישוב – אבל אולי יעשה סבב סינמטקים? קשה לדעת.
אפשר לראות בצפיה מקוונת עד מחר 31.7
באתר של דוקאביב.
ניסיתי, כתוב שאזלו הכרטיסים
(ל"ת)
הייתי צופה בגלל אדגר רייט
אבל בעיני המוזיקה של האחים ספארקס בלתי נסבלת. כשאני צופה בדוקו מוזיקה הדבר ההי חשוב מבחינתי שזה שהוא יהיה על מוזיקאי שאני אוהב. זו הסיבה לדוגמה שעפתי על הסרטים על בילי אייליש ואמי ווינהאוס. הסרטים עצמם היו עשויים מעולה וחשפו חומרים וצילומים מעניינים אבל גם אם הם היו עשויים רע כנראה עדיין הייתי נהנה בגלל המוזיקה.
הסרט הכי פחות טוב של אדגר רייט (שזה אומר שהוא עדיין די אחלה)
בכל פעם שבמאי עלילתי עובר לתעודה, אני נכנס למצב כוננות. בעצם, בכל פעם שיש סרט תעודה כלשהו שמקבל ביקורות משתפכות מדי אני נכנס למצב כוננות, אבל זה נושא לזמן אחר (ואכן בקרוב תהיה כתבה על כך). אבל ספיציפת במאים עלילתיים – יש תחושה שאנשים שיודעים איך וכיצד ליצור סרט עלילתי לא מבינים לחלוטין שסרט תיעודי זאת חיה מזן אחר, או שהם יותר מדי חושבים שזאת חיה מזן אחר ושוכחים שגם סרט תיעודי הוא סרט.
אחרת, אין לי איך להסביר את הדבר הכי תמוה לגבי "האחים ספארקס": הוא פשוט ארוך מדי, ומתיש מאוד בסופו. הרי זה אדגר רייט – אחד הבמאים שידועים בעריכה החכמה, הרזה, והיעילה שלהם. רייט מצליח להעביר כמות אדירה של מידע במספר פריימים קצר שבמאים אחרים יכולים רק להסתכל בקנאות. איך הו איך, במאי שכזה הדרדר לעשרים דקות אחרונות שכולן אותן 3 ביטויים שנאמרים שוב ושוב ושוב?
זה מעבר למעבר הפדנטי של אלבום אחר אלבום (למרות שכן, גם, לחלוטין, מה נהיה) – רייט נראה ששכח את עצמו כמעריץ בתוך הסרט הזה ורצה לשים את כל הדברים שהוא אוהב עד כדי כך שהוא שכח שהסרט הזה נועד (?) גם ללא מעריצים. או שאולי הוא לא, אנא ערף.
אבל עמדת ההערצה שלו מניעה את הסרט וככזאת מונעת מאיתנו לא מעט דברים: נגיד, מילה אחת, אחת (!) ביקורתית או פחות מנלהבת לחלוטין על הלהקה. אין דרמות, אין סיפורים, אין מתח, אין כלום – על פי רייט, כאילו האחים מאל הגיחו כשני מלאכים חביבים ואף פעם לא עשו שום דבר שאינו מוצדק על ידי יצר הסקרנות האמנותי שלהם. ואולי זה נכון, כמובן – אבל זה נראה, על פי מה שהוצג בסרט, פחות "הם פשוט דובוני אכפת לי" ויותר "רייט ממש לא דחף אותם בשום נושא בכלל אפילו קצת".
יש לי עוד כמה בעיות, ובכל זאת, הנקודה הסופית היא שזה עדיין די כיף. כלומר, בשביל ממש ליהנות כנראה שצריך לאהוב ממש את רייט ו/או ספארקס, אבל גם בלי זה מדובר במוצר לא רע. אבל בחייאת, אני לא רואה סרט של רייט בשביל "לא רע".
טוב, נו, כמו שאמר רז – נתראה בסוהו.
* – האם לא "בעבור חופן אצבעות" בעצם יותר למטה בדירוג סרטי רייט? אולי, אבל הוא כל כך בוסרי שמרגיש לי לא הוגן לשפוט אותו עם השאר.
באופן מפתיע זה לא הסרט היחיד שספארקס מעורבים בו השנה
הם אחראים על המוזיקה במחזמר "אנט" של לאוס קאראקס, זוכה הבימוי הטרי מקאן ואולי הסרט שאני הכי מחכה לו השנה.
https://www.youtube.com/watch?v=203jsu0SFO0
לא רק המוזיקה כמובן
כתבו גם את הסיפור והתסריט יחד עם קארקס
במקרה הזה
המוזיקה היא התסריט/הסיפור – הסרט הזה הוא מוזיקת מז׳אנר sung through (כמו נגיד מטריות שרבורג או עלובי החיים), כלומר אין בו כמעט בכלל דיאלוג שאינו חלק משיר.
יכולה לומר שאני ראיתי אותו לפני כמה שבועות והשירים מתוכו עדיין מתנגנים לי בראש לא מעט, וזה למרות שבזמן אמת לא חשבתי שהם סופר קליטים.
*מיוזיקל, לא ״מוזיקת״. התודות לאוטוקורקט
(ל"ת)
ההיכרות שלי עם ספארקס
התחילה די לאחרונה בעקבות עניין במיוזיקל שלהם ״אנט״ שיצא לפני כמה שבועות. בדיעבד גיליתי שאני כן מכירה את השיר “When Do I Get to Sing “My Way, אבל לא ידעתי שהוא שלהם.
כשמתחילים לגלות בדיעבד אמן עם כזו היסטוריה ארוכה וכזה קטלוג עצום, קשה לדעת מאיפה להתחיל, ולא ממש עוזר שהם כל כך אקלקטיים שאי אפשר לדעת לאיזה סגנון לצפות מהם. מהבחינה הזו אני ממש מחכה לראות את הסרט הזה (וחבל לי שלא ידעתי בזמן על האפשרות לצפות אונליין). נראה לי שבתור מישהי שקצת התחילה להתאהב בספארקס אבל עוד לא שמעה אפילו קמצוץ מהקטלוג שלהם, אני לגמרי קהל היעד.
נ.ב. למי שרוצה לקבל מושג אם המוזיקה שלהם מדברת אליו, אדגר רייט עשה וידאו של 15 דקות בו הוא סוקר כמה מהשירים האהובים עליו. אחלה פריימר.
הי, מגניב, לא ידעתי על הוידאו הזה
בחירות מוצלחות, אם כי לא ממש מפתיעות למי שראה את הסרט.