ביקורת: מיס מארוול

"מיס מארוול" היא רכבת הרים, ולא במובן החיובי. לפחות תמיד יהיה לנו את אימאן וולאני.

מארוול מבלבלים אותי מאד לאחרונה. כולם מסכימים שפייז 4 לא עונה מי יודע מה על ציפיות המעריצים, אבל מבחינתי מה שיותר גרוע זה כמה שהוא לא אחיד. אחרי כל שאנג צ'י הגיע נצחיים, אחרי כל ספיידרמן – ממדי הטירוף. גם בגזרת הסדרות הם נעים על הסקאלה, לעיתים באותה סדרה ממש; אחרי פרק 5 של מון נייט הגיע פרק 6. בקיצור, די: תהיו טובים או גרועים, אבל תפסיקו לשגע אותי.

ואז מארוול כמו מארוול החליטו להגביר ל-11 את חוסר האחידות והנפיקו את 'מיס מארוול', שמגלמת בסדרה אחת כל מה שטוב וכל מה שפחות טוב בתוצרי האולפן הזה. היא מתחילה מצוין, ממשיכה ככה ככה, צוללת חדות ומשתפרת בסיום – וכל זה תוך שישה פרקים. כאב ראש, מה אומר.

זה מתחיל עם אחלה פוטנציאל. קמאלה קאן (אימאן וולאני) היא נערה מבית מוסלמי שחיה בניו ג'רזי ומעריצה שרופה של הנוקמים, ובפרט של קרול דנברס הלא היא קפטן מארוול. לכבוד אירוע מעריצים גדול היא משתמשת בשביל הקוספליי שלה באיזשהו צמיד שהגיע בהפתעה מסבתה שחיה בפקיסטן, ומגלה לתדהמתה שהצמיד מעניק לה כוחות על.

אחרי תקרית בכנס המעריצים שהופכת ויראלית, קמאלה נרדפת על ידי הרשויות ומצד שני מחפשת אותה קבוצת בעלי אינטרס מסתוריים שקשורים איכשהו לעבר המסתורי של הצמיד.

זאת העלילה בתמצית, אבל בתמצית הזו יש פוטנציאל לא רע. למשל, זה שהוריה השמרנים של קמאלה בכלל לא אוהבים את העובדה שהיא רוצה ללכת בתחפושת לאירוע מעריצים מאוחר בלילה. זה פרמיס שמדבר אליי אישית כמישהו שהתמודד עם בית סופר-שמרן, ומשהו שאני לא ממש זוכר מתי בא לאחרונה לידי ביטוי בתוצר פופולרי.

הפרק הראשון גם מבטיח משהו חדש ושונה מהבחינה הויזואלית כשהוא מנצל את העובדה שקמאלה חיה קצת בעולם משלה, והוא מבויים בחינניות רבה עם פלטת צבעים שלא ראינו אצל מארוול מאז סרטי שומרי הגלקסיה. כולל גימיקים חביבים של עריכת-קומיקס ותמונות שזזות ברקע לפי התוכן, בסגנונו של אדגר רייט.

אבל ההבטחה הגדולה ביותר של הסדרה, ממש מתחילתה, היא אימאן וולאני בתפקיד הראשי. במקום להתפלפל כאן עם סופרלטיבים אני אלך ישר להכי מוקצן שלי: מארוול לא קלעו ככה בליהוק מאז שג'ון פאברו התעקש להביא שחקן עם היסטוריה בעייתית לתפקיד של טוני סטארק. וולאני פשוט אדירה, כריזמטית, כובשת, משכנעת בכל הבעת פנים וכנה באופן כל כך מתוק שרק רציתי ממנה עוד ועוד ועוד.

בולטים לטובה גם זנוביה שרוף ומוהאן קאפור בתפקיד הוריה של קמאלה. שניהם נמנים על קבוצת שחקנים ותיקים מבוליווד והסביבה שגויסה לפרוייקט הזה, ונותנים עבודה מעולה בגילום ההורים השמרנים שממש אוהבים את הבת שלהם אבל לעזאזל מה יהיה איתה שהיא יוצאת ככה למסיבות באמצע הלילה. גם סאג'אר שייח' בתפקיד האח הגדול אמיר חמוד מאוד, וצריך להזכיר גם את מאט לינץ' בתפקיד הקצת קלישאתי של החבר התומך והממש-מבין בטכנולוגיה, ועדיין מהווה דמות עזר-כנגדה יעילה למדי.

אבל אחרי הפתיחה המעולה הסדרה מאטה בפרק השני, בולמת בשלישי, ואז כמעט מתרסקת ברביעי ובחמישי. כי הסיפור על הנערה החנונית והחמודה שמקבלת כוחות על הוא אחלה סיפור, אבל אז משום מה החליטו שצריך איזה הסבר למקור הכוחות שלה ומה הסיפור של הצמיד הזה, והסיפור הזה כבר פחות מוצלח. אמרתי פחות? התכוונתי הרבה פחות. אנחנו מקבלים קשקשת פתאומית ומאוד לא ברורה על ממדים אחרים ואנרגיה קוסמית והיסטוריה מוזרה, ועל כל זה נוסף עולו של הייצוג. נכון שחשוב שצופים מערביים ישמעו על אחת מטרגדיות הפליטים הגדולות בהיסטוריה שנוצרה סביב החלוקה של הודו הבריטית בשנת 1947, אבל הסיפור ההיסטורי משולב בסיפורה של קמאלה בצורה מרושלת ומאולצת כל כך עד שבא לצרוח על המסך.

לתוך האילוץ הנרטיבי הזה תוסיפו נבלים עם מוטיבציה תמוהה וגנרית ומסע-בזמן משונה ומיותר לחלוטין, וקיבלתם צלילה חדה מהפסגות שאיתן התחלנו. וולאני כבר זורחת פחות (אם כי עדיין זורחת. איזו שחקנית, יא אללה) כשלתסריט שסביבה אין מושג מה הוא עושה.

באופן די הולם, ההתרסקות העלילתית באה יחד עם התרסקות באופן ההגשה. מארוול ראויים לשבח על ליהוק במאים ממוצא מתאים כדי לביים דמויות תואמות אתנית, אבל אם בחירת הבמאים לפרק הראשון והאחרון הייתה מוצלחת, והפרק השני והשלישי עוד היו סבבה, הרי שברגע שהסיפור עובר לפקיסטן (בסדרה זאת דווקא תאילנד בתחפושת) נבחרה לתפקיד שרמין עובייד-צ'ינוי, במאית ממוצא פקיסטני שגם זכתה בשני פרסי אוסקר בקטגוריית הדוקו – ומתברר שהיא ממש לא מתאימה לעבודה הספציפית הזו.

יש כאן הוכחה בולטת, אם כי לשלילה, לכך שהאקשן של מארוול בהחלט תלוי בבמאית שלו, וזה נכון אפילו בסדרה שבה יש טון משמעותי יותר לשואו-ראנר ולמפיקים הצמודים. הפרקים האלה מבולגנים לא רק מבחינת העלילה שזורקת מושגים ודמויות חדשות ברישול נוראי, אלא גם מבחינת סצינות אקשן שכנראה השקיעו בהן הרבה כסף בלוקיישנים וכאלה, כסף שהלך לשומקום. סמטוחה כזו לא ראיתי מעולם בכל תוצר מארוול שהוא, ונכון שהסטנדרט שלהם גבוה, אבל מעטים הדברים שמרגיזים אותי כמו אקשן שאינו נהיר.

אחרי הקריסה הזו, שאפילו החינניות הבלתי נגמרת של וולאני לא מצליחה להציל, הסדרה מנסה לאסוף את עצמה מחדש. סיפור המקור נסגר ב(חוסר) הצלחה, אנחנו נוטשים את פקיסטן וחוזרים לניו ג'רזי, ולפרק הסיום מגייסים שוב את הצמד עדיל ובילאל, הבמאים של פרק הפתיחה המוצלח. זה בהחלט מצליח להתרומם, אם כי לא להמריא. הבמאים משלבים שוב את האנרגיות החביבות מהפרק הראשון, אבל בשלב הזה כבר לא מאד אכפת לנו ממה שקורה כי שום דבר לא באמת מונח על הכף.

וכך מתמוססות להן כמעט כל ההבטחות. נושא ההורים השמרנים פשוט נפתר ברגע בלי שום עומק אמיתי, הויזואליה נשארת צבעונית אבל בלי חדווה ובלי מחשבה, הנבלים (יש כמה מהם) מתבררים כמביכים למדי וסיפורה של קמאלה שכן מעניין אותנו נדחק הצידה לטובת שיעורי היסטוריה חשובים אבל משעממים.

אם לסכם, אני עדיין ממליץ חד משמעית על מיס מארוול, כי לכל הרוחות, באמת הגיע הזמן להציג לנו דמות חדשה שתהיה אהיבה וזכירה ברמת הגיבורים שהכרנו בשלבים המוקדמים של היקום – וקמאלה קאן היא הדמות שאנחנו צריכים וגם ראויים לה. אבל כשנכנסים, צריך לדעת איזו דרך מצפה לנו: דמות נהדרת עם שחקני משנה סבבה שעוברת כמה פרקים לא משהו. בסדר, גם לאיירון מן היה איירון מן 2 וזה עדיין היה שווה במבט הכולל; עכשיו רק בואו נקווה שמארוול ינצלו את הנכס החדש שלהם כראוי.


אה, ואם כל רכבת ההרים הזו לא היתה מספיקה, מארוול היו חייבים להכניס בלי הכנה איזה אזכור מהותי שרומז להמשך היקום הקולנועי רק כדי לעצבן אותי עוד יותר. מצד שני, כמובן, הם הכניסו גם סצנת קרדיטים שרומזת להופעה הבאה של מיס מארוול בסרט שייצא בשנה הבאה – ודווקא הסצנה הזו כן אפקטיבית ומעניינת. לשגע אותי עד הרגע האחרון, אה מארוול? אין, הם עושים את זה בכוונה.