ביקורת: מולאן (2020)

'מולאן' לא גרוע רק בהשוואה לסרט המקור. 'מולאן' גרוע גם לחלוטין בזכות עצמו.

את רוב הדברים בחיים אנחנו מודדים באופן יחסי: מקום המגורים, החברים, העבודה, הקינוח במסעדה – איך הם ביחס לפעם הקודמת? לחבר מהתיכון? לבוס הראשון שעבדנו אצלו?

גם רימייקים, כמעט תמיד, דורשים השוואה לסרטים המקוריים שלהם, ובייחוד כשאלה רימייקים לקלאסיקות של דיסני: "כן, 'דינוזאור' הוא סרט נחמד, ויפה שדיסני השקיעו והקימו לתחייה כמה מינים של דינוזאורים כדי לצלם אותו, אבל זה לא המקור". אבל אם נקודת המוצא של כל סרט שיצא מהפרוייקט הזה הייתה ההשוואה לסרט המקורי, הרי שסוף סוף הגיע סרט שאפשר לבחון מחוץ למסגרת הזאת.

כי "מולאן" גרסת 2020 הוא פשוט כשלון מחפיר, סרט איום ונורא בפני עצמו, ולא צריכים להעמיד מולו את הגירסה המצויירת (והמופתית) מ-1998 כדי להבין את זה. לא צריכים לדון האם הוא הוסיף משהו (דמות אחת) או גרע משהו (הרבה – שירים, אדי מרפי), לא צריכים להשוות אותו אפילו לסיפור העם הסיני עליו מבוסס הסרט המקורי: אפשר לקטול אותו גם בלי לקרוא לתגבורת.

הסיפור נשאר כמעט זהה: מתקפת פראים רצחנית מתרגשת על ממלכת סין, והקיסר מורה על גיוס מילואים כללי כדי להתמודד עם הפלישה. נערה סינית בשם מולאן דואגת לאביה המבוגר וחוששת שיגייסו אותו לצבא, ולכן היא מרמה את משפחתה ואת חיילי הקיסר ומתגייסת למלחמה כשהיא מחופשת לגבר, כי לנשים אסור להיות לוחמות. העמדת הפנים הממושכת גורמת לה לקונפליקטים פנימיים וחיצוניים, עד ש… אאוצ'! מצטער, ברגע שכתבתי את המילה "קונפליקטים" המקלדת נתנה לי מכת חשמל קטנה ושאלה אותי אם אני בטוח מדבר על הסרט הנכון.

תראו, באמת קשה לי. אני איש של אסקפיזם ואוהב סרטים 'גדולים' שהופקו במאות מיליונים וכוללים הרבה אקשן ומרדפים. קל מאוד לגרום לי להתלהב מיצירות כאלו, אבל את "מולאן" החדש אני כמעט מתעב.

כי אתם יודעים מה אין בו, אפילו לא פירור? רגש. הבעה. לב. משהו, לעזאזל. זה לא סרט, זה טמפלט יעני-פמיניסטי מלא בקלישאות. בעצם איזה קלישאות, הוא מלא בכלום ושום דבר – קלישאות עוד היו מצילות אותו.

מולאן מתחילה ומסיימת את הסרט בלי שאנחנו יודעים עליה כלום מעבר לכך שהיא 1. אישה, 2. לא גבר, 3. יכולה להיות גבר, אבל היא אישה. או משהו כזה. אני לא צוחק. אין לי דרך אחרת להתייחס לרגע הכה מכריע בסרט, בו מולאן מחליטה להיות ישרה עם עצמה ועם מי שהיא, ואז ממשיכה לעשות בדיוק מה שהיא עשתה עד עכשיו.

כל העוקץ של הסיפור – ההתחזות – מרודד לחלוטין. לנשים אסור להתגייס לצבא, כי נשים אמורות להיות נשים, ולא חלילה גברים, שזה אומר שאסור להן להתגייס לצבא, כי נשים אמורות להיות נשים, וחוזר חלילה. זה נשמע פתטי, וזה אכן פתטי. המסר הפמיניסטי לכאורה שבסרט כל כך מגוחך ומוקצן שאפילו אם הסרט היה פארודיה זה היה מוגזם. מולאן היא פשוט הכי חזקה והכי מוצלחת והכי חכמה והכי מיומנת, והכי חשוב – בעלת הכוח העל טבעי לשמור על הבעת פנים קפואה וחסרת רגש בכל סצינה שהיא, בין אם היא מגנה על קיסר סין במו ידיה, מעופפת מעל חניתות שלופות וחצים מזמזמים, או יושבת בפגישה שאמורה להכריע למי היא תינשא. בלוק אטום כל כך בתפקיד ראשי לא ראיתי מעולם.

כתוספת למסר הכה חשוב, הונחתה דמות חדשה לגמרי לעלילה – מכשפה שנמצאת בצד של הרעים ואמורה להוות איזושהי קונטרה לגיבורתנו הקשוחה. אין ספור לכשלים שכרוכים בדמות הזו. קו העלילה שלה הזוי לחלוטין, השחקנית (גונג לי) לא גרועה כמו השחקנית בתפקיד הראשי אך לא מפגרת אחריה בהרבה, אבל הבעיה הכי גדולה היא הפנטזיה שהדמות הזאת מביאה לסרט. היכולות העל טבעיות שלה הורסות לחלוטין את ההיגיון של הסרט כשהן מופיעות ונעלמות לפי צורכי התסריט או גם בלי קשר אליו.

גם סיפור המסגרת והשחקנים שמחזיקים אותו לא משהו בכלל. הטקטיקות של מפקדי הגדוד בו חברה מולאן מטומטמות אפילו ביחס לטקטיקות של לוחמה בסרטים הוליוודיים, וזאת תחרות קשה. יש רגע מסוים בסרט בו המפקד (דוני ין) נותן פקודה כה טפשית, שמעניין כמה טייקים נדרשו כדי שהשחקן יצליח לומר את השורה שלו בלי לצרוח באמצע על התסריטאי.

השיא של הסרט מערב את הקיסר (ג'ט לי. היי, מזמן לא שמענו ממך) ואת האויב הראשי (ג'ייסון סקוט לי, שנראה כמו האח הפחות חתיך של ג'ייסון ממואה) בסדרת סצינות מוזרות ומופרכות, מלאות ברגעים מטופשים ודמויות שנוהגות בטמטום אפילו ביחס לסרט הזה: יש סצנה בה הרשע הגדול יורה במישהו, מפספס, ואז ממתין משום מה דקות ארוכות במקום לירות פעם נוספת. זה הרבה יתר מטופש בפועל מאיך שזה נשמע.

כל הגיאוגרפיה של סיקוונס השיא הזה (ושל הסרט בכלל) נעשתה בצורה מזלזלת לחלוטין. דמויות רצות ממקום למקום ונלחמות בעוז, ולצופים אין מושג על מי הן מגינות ואיזו דרך הן חוסמות, או מי אמור להגיע לאיפה ולמה.

הבעיה הזו היא לחלוטין פאשלה בבימוי – הצופים אמורים לדעת היכן למקם את הדמויות – והגיע הזמן להפנות אצבע מאשימה למי שניצחה על הקקפוניה הזו: ניקי קארו, הבמאית, שהיא כנראה זאק סניידר בתחפושת נשית. מי עוד יכול לשפוך כזו כמות של תיאטרליות על סרט אומלל אחד, להוסיף סלואו מושן בכל מקום אפשרי ולדאוג רק לויזואליה על חשבון כל דבר אחר?

באמת שקשה לי לחשוב על משהו חיובי שאפשר למצוא בסרט הזה. הוא גרוע בצורה שלא תיאמן: הוא משעמם, חסר רגש, חסר פואנטה, וה"מסר" שהוא רוצה להעביר כל כך צעקני מצד אחד ושטחי מצד שני עד שהוא מעורר סלידה במקום הזדהות.

בדיון הבלתי נגמר בעד או נגד הרימייקים של דיסני תמיד נטיתי לחיוב. "אלאדין" היה בידור מעולה, "ספר הג'ונגל" היה מרהיב, "מלך האריות"… נו, בזכותו נקבל פריקוול בבימויו של בארי ג'נקינס, אז אני גם בעד, בערך. אבל "מולאן"? על הביזיון הזה אני אתקשה לסלוח. יש מצב שעברתי עכשיו צד.