סווגו תחת: העולם כולו נגדנו!
הבולשיט הבא הפציע לי בפייסבוק אתמול, ודי שעשע אותי. אני מניח שזה הדור הנוכחי של ה"דרדסבא הוא קומוניסט!", נושא לשיחה שאיכשהו החזיק מעמד בספסלים אחוריים של אוטובוסי בית ספר במשך שנים ארוכות. אז עכשיו זה המיניונים, והם נאצים! כלומר, קורבנות של נאצים! וזה מוכיח שהסרטים שלהם… אנטישמיים, או משהו? לא יודע, כולם אנטישמים. מוות לכולם!
כמובן, מכיוון שהעולם מנסה לגרום לי להתייאש ממנו, הדבר הזה הפך לויראלי היום ומופץ לכל עבר. אני שמח שלפחות בפיד שלי, מספר האנשים שאומרים "אויה, לקחנו את ילדינו לסרט התמים ולא העלינו בדעתו שהוא בכלל נאצי" הוא לא גדול מאלה שמשתפים את זה כדי לצחוק על זה.
הטקסט שמלווה את התמונה תורגם מספרדית לעברית, כנראה דרך גוגל תרגום, ואולי בגלל זה הוא נראה כל כך… כזה. הכותב מאיר את עינינו לכך ש"מיניון", בגרמנית, משמעותו "נאמן". אתם יודעים באיזו עוד שפה זה נכון? אנגלית. השפה שבה הסרט מדבר. Minion משמעותו היא משרת או עושה-דברו של מישהו. זה לא מסר סמוי וסודי, זאת המשמעות המילולית והגלויה לחלוטין של המילה. הצהובים האלה הם המיניונים של גרו. ובקשר לגרמנית, גוגל תרגום מגלה לי שהתרגום מגרמנית לאנגלית של המילה "minion" היא "minion". אין ספק שמשהו חשוד כאן.
הטענה הזאת נשמעת אולי מופרכת, אבל רגע, יש הוכחות! יש תמונה! בתמונה, "קבוצת ילדים בחליפות צלילה מפלדה לפני שנשלחו להטמין מושים תת ימיים במעמקים" – אבל רגע, חשבתי ש"אימצו" אותם לצרכי ניסויים, לא לצרכי צלילה. מי דיבר על צלילה? נו טוב.
האנשים בתמונה באמת נראים קצת כמו מיניונים. והם באמת לובשים חליפות צלילה – רק שהתמונה לא צולמה בגרמניה הנאצית, המופיעים בה הם לא אסירים, ומה שיותר חשוב, הם לא ילדים. לא צריך למצוא את המקור לתמונה כדי לדעת את זה – הפרופורציות של הנעליים וכמפות הידיים שלהם לגוף לא מתאימות לילדים, ושני האנשים שעומדים מאחור, ללא חליפות צלילה, נראים מבוגרים לגמרי והם באותו גובה.
נראה שהגירסה של השטות הזאת שנפוצה בפייסבוק העברי היום היא צילום המסך מלמעלה – שכולל את הקרדיט ל"מטיאס גיברג שהאיר את עיני". הסטטוס של מטיאס גיברג עצמו (שנמחק בינתיים, נדמה לי) היה שיתוף של סטטוס ספרדי, ולא היה צריך לחקור יותר מדי כדי לגלות את רמת האמינות שלו: הטקסט הספרדי התחיל במילים "המידע הזה הוא לא נכון! כתבתי את זה רק כסוג של ניסוי חברתי!" ובהמשך הוא התלונן על התנהגותה של ישראל כלפי הפלסטינים ושאר עוולות שמתרחשות בעולם.
ובכל זאת, יכול להיות שהאגדה הזאת תשרוד ותמשיך הלאה והלאה בקרב אנשים שבטוחים שאייס אוף בייס החביאו בשירים שלהם מסרים אנטישמיים בעברית ושבסוליות של VANS יש צלבי קרס, ושכל נבל בכל סרט אי פעם בעצם מבוסס על קריקטורה אנטישמית, ושל"מרבלורו" קוראים ככה בגלל שאם מחזיקים את הקופסה הפוך וקוראים חלק מהאותיות אחורה אפשר לקרוא שם "Orobl Jew" שזה דומה ל"Horrible Jew". לא בדיוק הבנתי מה המסקנה שהיינו אמורים להגיע אליה – כלומר, איזה מין מסר אנטישמי יוצרי "המיניונים" ניסו להעביר – אבל זה בלי ספק אנטישמי. כולם אנטישמים. להחרים את המיניונים ויפה שעה אחת קודם.
אבל איפה לעזאזל בפוסט המקורי הזה יש טענה שבגלל שזה ככה וככה, סימן שהסרט אנטישמי??
סלח לי, אבל אני מחפש אותה ולא מוצא.
אני יודע שיש קטע כזה של לצחוק על "סחים" (המילה הפוליטיקלי קורקט ל… נחשו מה) על כך שהם כל הזמן פרנואידים ורואים אנטישמים בכל מקום כי להיות יהודי שאכפת לו מהיותו זה יהודי זה מעפן ופאסה, אבל אפשר לסכם שנעשה את זה רק כשזה באמת מתאים?
יש קטע כזה של לצחוק על "סחים" על כך שהם כל הזמן פרנואידים ורואים אנטישמים בכל מקום כי להיות פרנואיד שרואה אנטישמים בכל מקום זה מעפן ופאסה.
וגם כי יש לא מעט יהודים ששמחים להשפיל את היהדות בכל הזדמנות.
קנדה קוראת לכם, חברים. רוצו.
תקן אותי אם הבנתי לא נכון
אבל אתה חושב שפרנויה מטופשת וראיית אנטישמיות בכל מקום היא "יהדות"?
אני חושב שטרם לקחתי את התרופות שלי היום.
בכל מקרה, אני בספק אם כל האנשים שלועגים ל"פרנואידים שרואים אנטישמיות בכל מקום" באמת לועגים לפרנואידים שרואים אנטישמיות בכל מקום, ולא מנצלים הזדמנויות נוחות ללעוג לימין המנוון, ובפרט לאנשי המערות הדתיים. גם כשלמושא הלעג באמת אין קייס, לא בטוח שמי שלועג לא צודק במקרה. אאןלי אתה חושב שאף האשמה באנטישמיות אינה מבוססת, או שכל השמאל מיושב בדעתו ומבקר על בסיס רציונלי גרידא?
איש לא הזכיר כאן ימין או שמאל, דתיים או חילוניים
חוץ ממך.
הנחתי ששנאוצר מדבר על לעג לציונים -- אני לא יודע מה זה "סחי".
ואגב, לא הבנתי מה אתה רוצה. ברור שאני לא חושב מה שכתבת.
אז הכל בסדר.
(ל"ת)
כן, זה היה הכיוון.
ולגבי זה שאף אחד לא הזכיר פה את המושגים האלה, ובכן, גם בפוסט המקורי לא היה אזכור ל"כולם אנטישמים ושונאים אותנו" ובטח שלא ל"מוות לכולם!", אבל אני מניח שבמקרה הזה בסדר לחפש סאבטקסט זה בסדר.
אוקיי, מכיוון שזו כזו קפיצה משוגעת למסקנות
לקרוא כזה פוסט ולהניח שהמטרה שלו היא להצביע על קונספירציה תן רגע תיאוריה אחרת. אנשים רואים פוסט בו מתואר דמיון מדהים בין פרטים עלילתיים ועיצוביים של סרט ילדים מודרני לבין מעשי זוועה אנטישמיים, מאמינים לחלוטין שהוא מתאר עובדות היסטוריות וממהרים לשתף כי… מה? הם מסיקים שיוצרי המיניונים על אף שהם חובבי ציון דגולים אמצו סמלים אנטישמיים שלא בידיעתם? שהתחולל כאן צירוף מקרים מדהים? שהשימוש בטראגדיה ההסטורית הוא בעצם רובד סמוי שנועד לחלוק כבוד לקורבנות הנאצים?
נשמע לי שדי סביר שלפחות חלק מהמשתפים עשו זאת מתוך תחושת עלבון. אם זה מכיוון שהם הניחו שהייתה כאן אנטישמיות לשמה, או סתם כי הם ראו פה זלזול בקורבנות השואה והפיכתם לאלמנט קומי.
לא מבין למה זאת תגובה אליי.
(ל"ת)
כי אתה זה שטענת שלקרוא את הפוסט
כ"כולם אנטישמים ושונאים אותנו" היא קפיצה למסקנות.
ושום דבר ממה שאמרת לא משנה את זה.
גם בלי להכיר אישית כל אדם ואדם ששיתף את זה אני יכול להבטיח לך שכמות האנשים ששיתפו את זה בקטע אמיתי של "וואו הם אנטישמים להלהלהלה אני יהודי סחי" קטנה מאוד.
נחזור שנייה לדוגמה של הדרדרסים. אני לומד בבית ספר בפריפריה, באמאאמא שלך הפריפריה. אוקיי. רוב התלמידים בשכבה שלי, ובכן, איך נאמר את זה? בוא נגיד שבעין הדג הם לא קוראים, ואני מניח שאתה יכול להסיק לבד מה הכוונה שלי במשפט הזה. עכשיו כל הקטע הזה עם "הדרדרסים אנטישמים" זה משהו שכבר שנים חוזר בשיחות שונות אצלינו בשכבה. אממה, גם אם אף אחד לא אומר בפירוש "נו באמת זה שטויות", בכל אחת מהשיחות האלה, לפחות מאז שעזבנו את היסודי, אין באמת נימה של רצינות. אף אחד לא *באמת* חושב שהדרדרסים הם אנטישמים. למה אני שופך מהכיתה שלי על כל שאר העולם? כי ברצינות, אין שום הבדל בין האנשים "מהסוג הזה" שאני מכיר לאנשים "מהסוג הזה" בשאר הארץ, שכנראה שיתפו את הפוסט הזה. אנשים שלוקחים את זה ברצינות גמורה, אני מבטיח לך, הם מעטים מאוד, ותאמין לי, יהיו גם אנשים "מהסוג הזה" שיצחקו עליהם על כך שהם חושבים ככה.
כן...
וכמה אנשים חשבו ש-Palestinian Gazelle זו מזימה של השמאל והאנטישמים נגד מדינת ישראל? לא בצחוק, לא בקטע 'סחי', אלא באמת ובתמים.
הצל וכמה אלפי איש שעשו לייק לדף שלו.
(ל"ת)
תמצא את הפוסט המקורי (או אחד מעותקיו) בפייסבוק
ותקרא את התגובות ואת השיתופים. לצערי הרב, חלקם רציניים לגמרי. את הסטטוס בפייסבוק של עין הדג שפרסמתי עם קישור לפוסט *הזה* מישהי שיתפה בליווי הטקס "מזעזע להחרים להחרים". אני מניח שהיא לא קראה מעבר לכותרת (של הסטטוס) והתמונה. והנה, ממש בעמוד הזה מישהו מנסה לפרט ולבאר למה אייס אוף בייס דווקא כן שתלו מסרים נגד ישראל ולמה הפוסט הזה על המיניונים דווקא כן אנטישמי למרות שהוא לא, או משהו. לא ממש הבנתי.
"מזעזע להחרים להחרים" נשמע בדיוק ההפך, כמו ניסוח של "חח איזה אידיוטים שהם חושבים ככה בכלל".
באופן עקרוני אני משתדל שלא להתחיל לנתח את דעותיהם שלהם אנשים כשכל המידע שיש לי עליהם מסתכם בטקסט בין 3 מילים ותמונת פרופיל, ולכן אני לא מרשה לעצמי להסיק שמי ששיתפה את זה מסוגלת מבחינה אינטלקטואלית להאמין שהמיניונים אכן אנטישמים.
כן, ברור שיש אנשים אידיוטים שיחשבו ככה. אידיוטים יש בכל מקום. אבל מאיפה שאני עומד, מהיכרותי עם בני אדם בכללי וגם עם אנשים "כאלה" בפרט, זה עושה רושם שהאידיוטים האלה הם לא פלח אוכלוסייה עד כדי כך גדול כמו שנוח/כיף לחשוב שהם.
אבל הם מתרכזים.
מה שיפה, ובעייתי, ומפחיד, ברשתות החברתיות, ובמיוחד באלגוריתם של פייסבוק, הוא שהוא גורם לקרבה בין אנשים דומים על חשבון פתיחות לאנשים שחושבים אחרת מהם. כך שמספיק שאדם אחד ראה את הפוסט המקורי וחשב שהוא רציני, ומשתף את זה אצלו, כך שבאופן מעריכי יראו אותו יותר ויותר אנשים שיחשבו שהוא רציני.
מאותה סיבה, אנשים משוכנעים שרוב האנשים בפייסבוק הם שפויים בדיוק כמוהם, מכיוון שהם לא רואים את האנשים שחושבים לגמרי אחרת מהם.
תודה.
ניסיתי לנסח הרבה זמן תגובה כזו, כי באמת שלא הבנתי על מה שנאוצר בא להגן כאן.
יש מקרים מסויימים בהם לא חייבים לזעוק 'אנטישמיות', אבל טוב להסיט את תשומת הלב של הקהל (ראה מקרה 'סלמה'), אבל לא הבנתי למה שנאוצר בא לסנגר על הפוסט המגוחך הזה דווקא.
אני לא מסנגר וטוען שזה בעצם כן אנטישמי, אם ככה הבנת אותי אז הבנת לא נכון.
אני פשוט חולק על הטענה שלכם על כך שיש הרבה מאוד אנשים שלוקחים ברצינות את הקונספט לפיו המיניונים/דרדרסים/ווטאבר הם אנטישמים.
לא הבנתי מה ניסית להגיד פה
אבל קבל ממני פישלייק מילולי על "אנשי המערות הדתיים".
רגע
אז כתבת כמה מאות מילים במקום לכתוב "הי, מישהו מצא תמונה שהזכירה לו את המיניונים ועשה מזה בדיחה ממש מצחיקה"?
Occam's razor.
אין לי בעיה גדולה עם מי שכתב את הטקסט על התמונה.
יש לי בעיה עם האנשים שמשתפים אותה ברצינות.
כמו כן
זה אמנם נכון שלומר "התער של אוקאם" גורם לך להישמע יותר חכם בכל נסיבות שהן, אבל כדי שלא להגיע לרוויה מומלץ להפחית את השימוש בו. התער של אוקאם.
אני מנסה לשחזר חלקים מהמוח שלי שנמסו אחרי שבטעות ראיתי אתמול כמה דקות מ"רובוטריקים 4", אז בין השאר אני זורק לאוויר דברים כאלה.
החתול של שרדינגר.
כמו כן חם, לכן תהיתי למה אתה מעלה את טמפרטורת הגוף עוד יותר בהתייחסות לעובדה שיש בעולם אנשים מטומטמים שמפיצים דברים בפייסבוק, אבל היי, נזכרתי שיש דברים שבתוקף היותך אתה מרגיש חובה לעשות למרות שהם הורגים אותך קצת מבפנים, כמו לראות רובוטריקים 4 ועוד לכתוב על זה.
3>
התמונה
התמונה הזו צולמה בשנת 1908. ניתן לראות בה צוללנים בריטים בחליפות ההצלה שלהם כשהם עומדים על סיפון הצוללת HMS C7 – אלה הם למעשה חברי צוות הצוללת.
רגע,אז יוצר הדרדסים לא נאצי בסוף?
פעם הייתה תוכנית בגל"צ שבה הם נתנו הוכחות לכך שהדרדסים נוצרו בידי נאצי. ממה שאני זוכרת, אז ככה:
הדרדסים כחולים- כדי להדגיש את הדם הארי הנשגב עאלק.
גרגרמל- מצויר בדיוק כמו קריקטורה של יהודי מאותה תקופה.
נמצאו מסמכים מחשידים אצל היוצר שרמזו שהוא היה חבר במפלגה הנאצית.
אז מאז אני לא חברה של הדרדסים.
אני באמת מאמין שכן
יש כל כך הרבה ניואנסים בסדרה הזאת שגורמים להאמין שיש דברים בגו.
אני כמובן לא חובש עדיין את כובע האלומיניום שלי, אבל אני לא חושב שאפשר באמת לדעת למה התכוון המשורר.
אם כבר - שאלתיאל קוואק
דולף הוא הצדק, הסממנים הנאציים וכו'…..
דרדסים היו "סתם" קומוניסטים.
כן, אבל שם הוא היה הרע לא הגיבור.
(ל"ת)
ושם זה נעשה בכוונה
"שאלתיאל קוואק" נוצרה כסדרה חינוכית שמטרתה הייתה (בין השאר) לחנך לערכי מוסר. ולצורך כך היא לוותה כמה מהרעות החולות של החברה שלנו כדי להעביר את המסר. נאציזם, אפרטהייד, קפיטליזם דורסני, ציד לוויתנים ואפילו אקולוגיה… כולם כיכבו בשלב זה או אחר בסדרה.
זו גם היתה סדרת האנימציה היחידה לילדים שאני יכול לחשוב עליה
שהציגה דמות להט"בית (אולי החסידה, שהיתה לה חברה) והוצגה בצורה לגמרי טבעית, וזה היה לפני 20 שנה.
מצחיק
אבל זה היה ככה רק בישראל
בגירסה המקורית אולי היה גבר בכלל.
זה אפילו יותר מצחיק ככה
ישראל של לפני 20 שנה היתה הרבה יותר שמרנית מהיום, אז עוד לחשוב שהמדובבים הישראלים גרמו לזה שתהיה באחת מסדרות האנימציה לילדים הפופולריות ביותר דמות מרכזית שהיא להט"בתית, ושזה יהיה בטעות ואפילו לא ככה במקור הופך את העניין ליותר משעשע (ואת הסדרה לאפילו יותר מהפכנית ומקדימה את זמנה, גם אם זה רק בישראל).
מה פתאום שמרנית
הרי כבר בשנות השבעים כבר היה פה בתוכנית מיינסטרים לילדים – רגע עם דודלי – הדראג הציוני הראשון!
שלא לדבר על זה שהיה לנו רמטכ"ל וראש ממשלה שאחד מרגעיו הזוהרים היו בדראג
(ל"ת)
כזה דבר צריך להיות מלווה בלינק!
(ל"ת)
מבצע 'אביב נעורים'. אהוד ברק התחפש לבלונדינית לצורך המבצע,
אך למרבה הצער לא טרח להעלות ליוטיוב.
אבל ספילברג דאג לשחזור הדרמתי
ב"מינכן"
טוב, פעם אחרונה שבדקתי
מבצעים של סיירת מטכ"ל הם יותר חשאיים מהארון המשפחתי. אני דיברתי על פומביות עם רייטינג של 90% (כי היה רק ערץ אחד).
לשפרירה זכאי היה עניין עם ניקוּב חסידות.
(מלשון נקבה). לא רק בדיבוב שביימה ל'שאלתיאל קוואק', גם בסרט 'דמבו' דמות החסידה היא גבר במקור, ובגרסה העברית בבימויהן, היא הפכה לגברת חסידה.
כנראה בשל הזיהוי המאוד חזק של החיה למין הנקבי בעברית, כמובן, והקושי ביצירת מקבילה זכרית לשמה (לא, 'חסיד' לא נפוץ או נשמע טוב).
בחייך
ככה שוכחים את המפקדת אקא? הלסבית שפיקדה על אווזי הבר ב"נילס"?
אקא היתה לסבית?!
לא זכור לי, איך זה בא לידי ביטוי?
זה שהיא רווקה זקנה לא הופך אותה אוטומטית ללסבית...
(ל"ת)
בניגוד לוויני, זוגתו דאז של נלסון מנדלה
שהיתה אחת מהטובים.
זו אכן היתה סדרה חינוכית שהעבירה בצורה די גסה מסרים של נאצים זה רע, אפרטהייד זה רע, איכות הסביבה זה הכי אחי.
1. הם התבלבלו עם היוצר של טינטין (נו, כולם אותו דבר, הבלגים האלה)*
2. זה די מדהים כמה אנשים מוכנים לחפור עמוק כדי למצוא מסרי-שנאה חבויים ב-"דרדסים". אני מבין שלהתלונן על מה שנמצא בסדרה הזו לגמרי על פני השטח – למשל, השוביניזם הבוטה שלה – זה פאסה.
* האמת לא, אין שום הוכחה שהוא היה נאצי (חברים קרובים שלו כן היו כאלה, והוא כן היה אנטישמי, ושנא קומוניסטים, וכמו ההוא מהדרדסים לא היה בדיוק פמיניסט דגול – אבל לגבי היותו נאצי, כאמור, אין עדויות).
עד כמה זה מוציא אותו בסדר שהוא לא היה נאצי
אם גם ככה הוא היה אנטישמי?
לא מוציא אותו בסדר. מוציא אותו מדויק היסטורית.
(ל"ת)
קראתי את האלבום הראשון שלו, שכולו עוסק בלהראות כמה הסובייטים הם חרא, לא בגלל איזה שהם טיעונים פוליטיים אלא כי הם נבלים קרטוניים, זה היה משמים לחלוטין.
ורחוב סומסום, מה עם סומסום!?
http://bertisevil.tv
הוא נאצי בדיוק כמו שהוא היה קומוניסט
או האמין בכישוף (ואלה רק תאוריות הקונספירציה שכתובות בויקיפדיה העברית).
כל הסיפור הזה מזכיר לי את ההאשמות המופרכות נגד "בלה והבולדוגים" (לינק למטה אם זה מעניין מישהו). אני מניח שאם מסתכלים מספיק זמן על משהו, לא משנה כמה תמים, אפשר לראות צד מרושע פוטנציאלי בדבר הזה.
http://internet.gawker.com/internet-racists-are-obsessed-with-nickelodeons-show-ab-1716108536
קצת הבנת הסטוריה לא תזיק
אני לא יודע מהיכן הצילום , אולם ללא ספק אין אילו חליפות צלילה מתקופת WW2, נראה שאילו חליפות אמודאי אופייניות לסוף המאה ה19 ,מדי קצין הצי גם הם אופייניים לסוף המאה ה19 או תחילת ה20 [למרות שקשה לדעת איזה צי בדיוק בצילום אולם מדי הצי הגרמני והבריטי היו דומים למדי ]
נראה איפה כי המדובר בצוות בידוק בדרכו לבדוק תת ימית את שידרית הספינה
לא נראה כלל כי המדובר בפעילות מלחמתית ,
אגב מוקשים ימיים לא " הוטמנו" אלא פשוט הוטלו מספינה ועוגנו בשדות מוקשים . כך שממילא אין שחר לטענה כי אמודאים הטמינו מוקשים אילו שטויות.
כמובן שאנשי קומנדו כגון " חזירי הים" האיטלקיים המפורסמים מיקשו ספינות אולם פעילות זאת הייתה ע"י חיילי עילית ולא ילדים בשבי הנאצים !
הידעתם?
אם לוקחים אות אחת מתשע השורות שאחרי התמונה שפורסמה בדף זה, בדילוג על השורה השמינית, אפשר להרכיב את המילים "יהודי רשע"!!!111!!!11!!11!!
מכאן, שעין הדג אתר אנטישמי ויש לשרוף אותו מיד. הנה, אני שופך כבר נפט על המחשב שלי וטובל את הפלאפון בטרפנטין. זה יראה לדורון הזה.
כל התאוריה הזאת היא רק מסך עשן
כדי להסתיר את הקונספירציה האמיתית –
" rel="nofollow">היטלר היה מיניון.
ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולך לסנכרן את "הקוסם מארץ עוץ" עם פינק פלויד כששניהם ברוורס כדי לשמוע שפול מקרטני מת והמתנקש השני של ג'ון קנדי מתגורר בבידוד על ירח מזוייף.
ומשהו אחרון לסיום.
מזדהה.
אני מסכים עם תוכן הכתבה ומוצא אותה משעשעת פלוס. גם אותי זה עצבן. יישר כח.
ההגיג שגרם לי לאהוב אותך יותר מאי־פעם.
ברצינות.
אבל זה שיש אנשים שמאמינים באמת ובתמים שסרטים של בראד בירד כוללים מסרים של איין ראנד זה הגיוני לגמרי, כן.
(ל"ת)
זה שאנשים מאמינים שסרטים כוללים מסרים
זה מה שבאמת הזוי.
אז אתה לא רואה הבדל
בין ניתוח סרט ומציאת מסרים שהוא לכאורה מעביר, לבין הפצת טקסט שקרי לחלוטין, שמציין עובדות היסטוריות לא נכונות ומגובה בתמונה לא קשורה מתקופה אחרת כדי ליצור "שערוריה" מהונדסת בנוגע לסרט?
ודאי שאני רואה הבדל
אבל ניתוח יתר היא אחת מהרעות החולות של העת האחרונה. לא סביר שיהיו בסרט ילדים תמים מסרים ראנדיאניים בדיוק כפי שלא סביר שיהיו בו רמיזות נאציות, ולחפש אותם בכוח, בין אם זה במסגרת בדיחה או מם או לחלופין מאמר ביקורת או ניתוח אקדמי זה מגוחך באותה המידה. זאת נבלה וזאת טרפה, ובמיוחד כשהיוצר עצמו לא מבין מאיפה השטות הזאת צצה – http://www.michaelbarrier.com/Interviews/Bird/Bird_Interview.htm
אין שום קשר בין הסטטוס שהוזכר למעלה לבין "ניתוח יתר", או בכלל ניתוח.
הוא מבוסס כולו, ברצינות או בצחוק, על מידע לא נכון שלא נמצא בסרט. אין שום קשר או דמיון בין הדבר הזה לבין ניתוחי בראד בירד.
הקשר והדמיון
נמצאים ברצינות התהומית שבה אנשים לוקחים את אותם "מסרים", בין אם הם נובעים מתוך הסרט עצמו או חיצוניים לו. אלה פאקינג סרטי ילדים. אני בכלל לא שמעתי על איין ראנד עד אותו דיון מגוחך, והייתי אז בן 23, אז לחשוב שיוצרי הסרטים מחביאים מסרים כאלה בסרט שמיועד לילדים… נו.
חשוב לזכור שגם אם בירד הוא לא ליברטריאן שבלילה מתווכח על תורתה של רנד
בהחלט יכול להיות שהוא מסכים איתה אידאילוגית בנקודות מסוימות.
ואז גם אם הוא לא מנסה בכוח לדחוף את המסרים האלו ושם אותה שם בכוונת תחילה, אין ספק שהם יצוצו ביצירה שלו בצורה כזאת או אחרת.
אז שאני אבין
אתה טוען שבסרטי ילדים אין מסרים? או שאם אתה לא שמעת על הוגת דעות פופולארית ודי משפיעה עד גיל 23 כנראה שאף אחד לא שמע עליה?
ובכל מקרה השאלה אם בירד ניסה ליצור מחווה מודעת לאיין ראנד היא זניחה אם תפיסת העולם המוצהרת העולה מסרטיו ("לא כל אחד יכול לבשל, אבל בישול עילית יכול להגיע מכל מקום") חופפת באופן עיקבי את זו של ראנד. תמיד יכול להיות שהוא הגיע לאותן מסקנות עצמאית (לא כזה מופרך בהתחשב בכך שהוא חי בתרבות שבה המסרים האלה מאד רווחים, גם אם בדרך כלל באופן פחות מוצהר מאשר אצלו), זה לא הופך ניתוח שמחבר אותו לאידיאולוגיה ליברטאנית ל"ניתוח יתר" או לסנטימטר פחות מדוייק.
איזה כיף לי, פתחתי דיון בדיוק מהסוג שממנו אני סולד.
איפה אמרתי שבסרטי ילדים אין מסרים? איפה אמרתי שאם אני לא שמעתי על ראנד עד אז אף אחד אחר לא? עד אז הצלחתי לשמוע על ג'ודית באטלר, סוזן סונטאג, ואלרי סולאנס והוגות דעות רבות אחרות, אבל על ראנד לא. אז זה לא שאני חי בבונקר תרבותי כמו ש(אולי) התיאוריות של ראנד לא כאלה חשובות ומשפיעות כמו שעושים מהן. אבל לענייננו: בירד בעצמו מכחיש את המסרים האלה, וחושב שהם קשקוש. הנה שוב.
http://web.archive.org/web/20130728235058/http://www.ign.com/articles/2005/03/10/an-interview-with-brad-bird?page=3
בעידן היש-מי-שיקרא-לו-בעין-הדג-פוסטמודרני כולם מוזמנים, כמובן, לנתח כל סרט איך שירצו, אבל זאת בדיוק המשמעות של ניתוח יתר, קצת יותר מ"סנטימטר פחות מדויק" כשהוא מתעלם ממה שהיוצר עצמו אמר לגביו, ונוקט בגישה של "מלמעלה למטה" (כלומר, מלביש על הסרט תיאוריות מוכתבות מראש קודם ומשתמש בדוגמאות מתוכו כדי להוכיח אותן אחר כך ולא להפך). כן, בסרטי ילדים יש מסרים, אבל מסרים כמו "תאמין בעצמך" ו"זה בסדר להיות גם שמח וגם עצוב כלפי אותו זיכרון ממש", לא של ראנד ולא של סארטר, לא כי ילדים אינם חכמים או בהכרח לא יכירו אותם אלא כי זה פיקסאר. פיקסאר. אנימציה מסחרית אמריקאית לילדים ולכל המשפחה. אולפן נפלא, מהולל, שיוצר סרטים גאוניים ומופתיים, אבל מה לעשות, עדיין מיינסטרים ולא שניצקליין, ולכן אלה ניתוחי יתר מגוחכים.
(לא קשור לנושא בכלל אבל ברק בסינג'ר מקסימה. חבל לי עליה.)
"תאמין בעצמך"
"אלא אם כן אתה במקרה לא סופר גיבור נפלא ומושלם מעצם לידתך ואז פנה את הדרך בבקשה. הרי לא היית רוצה שכולם יהיו מיוחדים". שוב, מסר מוצהר לחלוטין שבמקרה איין ראנד הייתה שמחה להקריא לילדיה לפני השינה. אתה מתייחס לתפיסה ראנדית כאילו היא מין פילוסופיה גבוהת מצח שאין לה שום השפעה על העולם (שלא לומר, קשר הדוק לנושאים שמופיעים בכל סרט הוליוודי כמעט), אבל פילוסופיה לא עובדת כך. כשיוצר צריך לקבל כל בחירה תסריטאית כמו "מי הגיבור שלי?" "מה מקור הכח שלו?" "מה הופך אותו למיוחד?" "מה מניע אותו?" "מול מה הוא צריך להתמודד?" הוא מבצע בחירות אידיאולוגיות לכל דבר. וכאשר הבחירות שלו מצביעות באופן עיקבי על אידיאולוגיה מסויימת, גם אם הוא יכחיש אליה כל קשר היצירה עדיין תהיה צבועה בצבעים אידאולוגיים די ברורים. להצביע על כך הוא לא ניתוח יתר, הוא פשוט ניתוח.
נתתי את "תאמין בעצמך" כדוגמה למסרים כלליים בסרטי ילדים, לא למסרים של בירד.
ניתן לדון הרבה בשאלה מה הם בדיוק המסרים של משפחת סופר על, ואכן כבר עשו זאת, גם בעין הדג וגם בשאר האינטרנט, אבל אני לא חושב שהמסר הוא כפי שאתה מציג אותו. המסר הברור הנובע מהסרט הוא "אם יש לך כשרונות מיוחדים, זה לא בסדר אם החברה תדרוש ממך לא להבליט אותם" ולא "פנה את הדרך". והרי זה לא רק סרט ילדים של פיקסאר, זה גם סרט פעולה/גיבורי על. גיבורי על עוזרים לזולת, לא אומרים להם לפנות את הדרך, והמקרה של באדי שונה מסיבות שכבר נידונו בהרחבה. אז לא, המסר שציינת אינו מוצהר, אלא הפרשנות שלך ושל עוד כמה. מי שחשב על ניתוח פרשני והגיע אליו בעצמו זכותו לדעה, אבל זה לא אומר שדעותיו עולות באופן מוצהר מהסרט. "להצביע על כך הוא לא ניתוח יתר, הוא פשוט ניתוח" – ולהגיד שיש בעולם אנשים מוכשרים יותר, מוכשרים פחות ולא מוכשרים בכלל זה לא ראנדיאני, זאת פשוט עובדה. יותר אמיץ להציג מסר כזה מאשר קלישאות של "כל אחד הוא מיוחד", אבל בשום מקום לא נאמר למי שאינם סופרמנים לפנות את הדרך. אבל מעבר לזה, התיאוריה של ראנד היא תיאוריה כלכלית-פוליטית והסרטים הנידונים הם, ובכן, סרט פעולה/גיבורי על וסרט על עכברוש שרוצה להיות שף. אני חוזר שנית. עכברוש. שרוצה. להיות. שף. לא סרט על כלכלה, לא סרט על פוליטיקה, סרט על עכברוש שרוצה להיות שף. למצוא בסרט הזה מסרים כפי שהצגת זה בוודאי לא נפשע כמו להשתמש בסדרת טלוויזיה על נערה שעוברת מעידוד לפוטבול כבמה לתיאוריות קונספירציה אנטישמיות וגזעניות, אבל זה בפירוש מגוחך; ואם במשפחת סופר על עוד איכשהו אפשר להגיד שחלק מהמטרות של הנבל אלטרואיסטיות, הרי שרטטוי פשוט מציג עובדה קיימת – יש אנשים מאוד מוכשרים בעולם ומגיע להם להתבלט. בשום מקום לא מדובר על דחיקת אחרים הצידה.
גם בצורה המרוככת שבה אתה מציג את המסרים
ראנד הייתה חותמת עליהם בשתי ידיים (כן, גם הטענה שהחברה מנסה לדרוש מהמוכשרים לא לבטא את כשרונם היא הבסיס לתפיסת העולם שלה). ואם בעינך זה שיש "מוכשרים יותר ומוכשרים פחות" הוא פשוט המציאות אני תוהה אם היית מחנך גם את ילדיך שאם הם לא מוכשרים במשהו כדאי להם לותר מראש (כי זה בדיוק מה שרמי אומר שלנגוויני צריך לעשות. "כל אחד יכול לבשל אבל לא כל אחד צריך").
אה, אבל רגע. זה סרט על עכברוש שרוצה להיות שף. שכחתי. אז כנראה הוא נועד לצפיה לעכברושים. אה, לא? אז כנראה שבכל זאת יש משמעות לבחירה להתעסק חצי סרט במשמעות של כשרון מולד והקושי לבטא אותו. ולא, "יש מוכשרים יותר ופחות" זו לא המציאות. או לפחות לא הדרך היחידה להסתכל על המציאות. קריאה אחרת של המציאות תדגיש שביטוי של כישרון הוא עניין של למידה איטית, מאמץ אינסופי ולא מעט מזל עיוור. דרך נוספת יכולה להציג אותו כתלוי מאד בחינוך שניתן לך, בנסיבות חברתיות אילהם נולדת ובפריבילגיות המקובלות בחברה שלך. זה שאצל בירד (ואצל חלק נכבד מהקולנוע ההוליוודי) כישרון הוא עניין של מתת אלוהים והביטוי שלו דורש בסך הכל פירוק של מנגנוני פיקוח חברתיים היא גם בפעם האלף – בחירה אידיאולוגית.
אתה מתפתל
אבל לפחות עכשיו מנסה באמת לנהל דיון ולא רק לפסול אותו מראש כי "לא יכול להיות שפיקסאר ינסו להעביר מסרים מורכבים יותר מ'חברות זה קסם'" אז תודה. כעת תשובות:
בראד בירד לא חושב שהחברה מדכאת את המוכשרים? נא להוכיח. כי לא רק שזה המצב בכל סרטיו, זה העיסוק העיקרי בהם. וראנד בהחלט טוענת שזה כך. זו לא המציאות? מסכים.
הסרט לא מתעכב על הבינוניים שלא מצליחים? כמובן. כי כל תפקידם הוא לשמש כלי קיבול עבור הכישרון של יחידי הדור שמושכים בשערותיהם. לא ברור אם בכלל לגוויני מעוניין להיות שף? באמת? אז הוא בחר להיות עוזר טבח במסעדת יוקרה מתוך חלום להיות גנן?
ואם השף גוסטו הוא הדובר של המסר עבור הצופים אתה מתעלם בנוחות מהפירוש של אגו לדבריו שאיתו הסרט נחתם ששוב אומר די במפורש "כשרון אמיתי יכול להגיע גם מהמקומות הבזויים ביותר". דהינו פסילה של כל תפיסת עולם שתראה בכשרון תוצר של הסללה חברתית יותר מאשר של תכונות מולדות.
אתה קראת לי ברוני?
והרי רק החודש היללתי ושיבחתי את הקול בראש על כך שהוא מעביר מסרים מורכבים (וחיוביים), אבל מסרים מורכבים אינם תמיד בגדר אידיאולוגיה.
לא צפיתי בכל סרטיו של בירד אז אני יכול לדון רק במס"ע ורטטוי, אבל בסרט השני לפחות לא זה המצב – רמי לא "מדוכא על ידי החברה", הוא פשוט, ובכן, עכברוש. וככזה הוא גם מוגבל פיזית (קטן, לא יכול להגיע לכלי הבישול וכדומה) וגם מעורר סלידה בשל הקישור בין עכברושים ללכלוך. אבל הבחירה שהוא יהיה עכברוש היא קומית בעיקרה, בוודאי שלא אידיאולוגית. יותר מזה, היא מבוססת על רעיון שכמעט קרוב ל-high-concept- "העכברוש רוצה להיות במטבח, אבל האנשים לא רוצים את העכברוש במטבח". זה מתכון לקומדיה, לא לאידיאולוגיה.
לא ידוע שום דבר על לינגוויני ושאיפותיו. אולי הוא סתם צריך את הכסף? אולי הוא אוהב אוכל ובישול אבל לא שואף כל-כך גבוה? אולי הוא כן שואף אבל יודע שהוא לא כזה מוכשר? אולי הוא כן מנסה להיות כזה מוכשר אבל לא מראים לנו את זה כי הוא לא הדמות הראשית בסרט? אולי הוא הדמות האנושית ב"מורם"? (כנראה שכן.) אבל לא. מכל זה אתם בחרתם לתקוע חץ ולצייר סביבו את המטרה – איין ראנד. בסרט ילדים. איך לא חשבו על זה קודם. מעבר לזה, אתה עושה את אותה טעות שאחרים כבר עשו בהקול בראש (ולא רק שם) – מניח מסקנות תמאטיות שאינן במקומן, כלומר שרמי מייצג את כל המוכשרים באשר הם כמו שלינגוויני מייצג את כל הבינוניים (והסרט לא טוען שהוא בינוני, הוא פשוט לא מראה לנו את יכולותיו במטבח כי הוא לא הדמות הראשית.)
הפיסקה האחרונה שלך, מה לעשות, היא הדוגמה החיה לניתוח יתר. אם במפורש נאמרת בציטוט המילה "גם", הרי שהסרט אינו פוסל שום תפיסת עולם אחרת. לא שיש לו תפיסת עולם מלכתחילה. מש"ל.
לא.
"גם מהמקומות הבזויים ביותר" – דהיינו, לא רק מהאשפתות וגם לא רק מחצרות האצולה, אלא מכל מקום בו הוא מתגלה. דהיינו – הסללה חברתית לא משחקת תפקיד. אתה עושה תעלולים רטורים כדי לא לראות את מה שהסרט אומר במפורש. בירד עושה פה הכל כדי להסביר לך שעכברוש הוא משל. שאם עכברוש הצליח גם כל אחד אחר יכול (אלא אם כן הוא פשוט בינוני כמובן).
והגנות מהסוג של "רמי לא מיצג את כל המוכשרים שנולדו בביבים אלא סתם עכברוש שבמקרה הצליח" הם באמת ציור של המטרה מסביב לחץ. מיצג או לא, הסרט בוחר להתמקד בו, ויש לבחירה הזו משמעות. אם יש אי שם מחוץ לפריים עוד מליונים של עכברושים שנסיבות לידתם מנעו מהם להגשים את חלומותיהם הסרט לא נותן לנו שום רמז לזה. הוא כן נותן לנו הרבה רמזים לכיוון ההפוך (שבראשם הפסוק החותם של הסרט). אם אתה מסרב לראות מימדים סימבוליים של יצירה גם כשהסרט דוחף אותם לגרון, ומתעקש שכל סיפור מיצג את עצמו בלבד בלי שום השלכה לגבי סיפורים דומים, יהיה לך קשה למצוא גם מסרים פשטניים מסוג "תאמין בעצמך". הרי גם היהודי זיס סתם מספר את סיפורו של יהודי אחד שבמקרה רוצה להשתלט על העולם, למה לקחת את זה כל כך קשה? והנה לך תפיסה פוסטמודרנית עקומה למדי שהיא באמת רעה חולה של העת האחרונה.
באופן כללי, אם אתה צריך לחפש התפלפלויות משפטיות ולהטפל לניסוחים כדי להצדיק את הטענה שלך נדמה לי שאפשר להכריז על סיום. אתה יכול להמשיך להחזיק בעמדה שהסרט בכלל ניסה להגיד משהו אחר לגמרי או להגיד כלום בפיתה. מה שברור הוא שאם קיומו או אי-קיומו של מסר תלוי בקיומה של המילה "גם" במשפט הסיום של הסרט, כנראה שהכלום בפיתה הזה קצת פחות מובהק ממניונים נאצים.
באמת אפשר להכריז על סיום
אם הגעת לעבור על חוק גודווין בשלב כל-כך מוקדם ולא מוצדק (לא, גם בסוג כזה של כתבה זה לא מוצדק). יכולת להסביר את הטיעון שלך עם כל דוגמה אחרת, במקום זה בחרת לפנות לעלבון לאינטליגנציה. חבל, היה דיון מעניין.
(הסרט בהחלט אומר שכל אחד אחר יכול. הוא לא אומר "אלא אם כן הוא בינוני". מה איין ראנד הייתה אומרת ועל מה היא הייתה חותמת? זאת לא נדע כי היא מתה לפני שיכלה לצפות בסרט. לא שזה יפריע לרבים מבאי עין הדג להמשיך להפיל את שמה בכל פעם שמוזכר שמו של בירד.)
בשמחה הייתי זורק השוואות אחרות
רק שנשמע שיהיה לך קל לבטל באותו תעלול כל סוג של מסר אם הוא לא סרט תעמולה מובהק. וקצת אירוני שאתה מתלונן על גודווין כאשר התחלת את הדיון בלהשוות את חיפוש מסרים ראנדיסטיים לחיפוש אנטישמיות.
מעבר לזה, אני תוהה איך מסר הפרווה שאתה מוצא בסרט ("כל אחד יכול" בלי "אלא אם הוא בינוני". כי בינוניים יכולים להצליח אצל בירד? כי יש סיכוי שמישהו שאינו גיבור על ינצח את דאש במירוץ?) מסתדר עם הטענה שרמי מיצג רק את עצמו. אבל כבר הבנתי שאתה יותר פה בשביל לחפש סדקים משפטיים ופחות בשביל לנסח טענות שלמות.
לא, כי זה לא מה שעשיתי.
דיברתי על מציאת מסרים סמויים באופן כללי, לא השוויתי, אלא המשכתי עם הדוגמה של הכתבה עצמה. אין הדבר דומה להשוואת סרט של פיקסאר לסרט תעמולה נאצי.
וזה לא תעלול. גיבורי על כשמם כן הם, גיבורי על. לאף אחד גם אין סיכוי לנצח את סופרמן בהרמת משקולות ללא קריפטונייט, האם זה אומר שכל סרט/קומיקס גיבורי על באשר הוא בנוי על תורתה של ראנד? ככלל, אמנות נראטיבית (ספרות, קולנוע, טלוויזיה וכן הלאה) לא עוסקת בבינוני. בדרך כלל. כי מזה יש לנו כבר מספיק בחיים האמיתיים. זאת לא אג'נדה איינראנדית אלא שיקול של מה מעניין יותר וכן, מה שימכור יותר. איך בכלל ייראה סיפור כזה? "שף בינוני מצליח כי…" למה? מצירוף של נסיבות? אז יצטרכו לבנות את הדמות שלו ככזאת שתתחבב על הקהל על ידי הדגשת תכונות חיוביות אחרות שלו (כן, הוא לא גאון, אבל יודע לתת לבאי המסעדה את מה שהם רוצים עם הרבה אהבה, או…), ולכן שוב אינו בינוני. איזה יוצר אחר כן עוסק בבינוניות? מה מעניין בזה?
"ככלל, אמנות נראטיבית (ספרות, קולנוע, טלוויזיה וכן הלאה) לא עוסקת בבינוני"
מאיפה ההחלטה הזאת?
האמנות הנראטיבית בהחלט לא עוסקת בשגרתי ומשעמם אבל קשה להגיד שרוב גיבוריה הם הטובים ביותר במה שהם עושים. יש בהם משהו מיוחד, אבל הם לא הגאונים ביותר או הטובים ביותר כמו בסרטי גיבורי על או סרטיו של בירד.
ויש הבדל בין "לא בינוני" ל"הכי טוב שיש".
שפן הלוח דיבר על בינוניות,
אז ניסיתי להמחיש לו איך סרט כזה ייצא, או לא סביר שייצא בכלל. גיבור (במובן של פרוטאגוניסט, לא במובן של מי שעושה מעשי גבורה) הוא בדרך כלל שונה מסביבתו, מה שתורם לעניין ולהזדהות איתו. לא, לא כל הפרוטאגוניסטים הכי טובים במה שהם עושים. רחוק מזה. אבל הם גם אינם בינוניים, וגם בחיים האמיתיים אנשים בינוניים לא יצליחו לנצח אדם מוכשר במיוחד בתחומו. מה לזה ולאיין ראנד אני ממש לא יודע.
המון סרטי של "דג מחוץ למים"
נשענים עם הפרמיס שהגיבור שלהן מתחיל, ולפעמים גם נשאר מאוד נורמלי (הוא פשוט בסביבה לא נורמלית).
לשם סיבור האוזן (עין?) – פייפר מכתום זה השחור החדש יכלה להיות מאוד משעממת וגנרית אם היית פוגש אותה בבית קפה בפלורנטין. אבל בתוך בית כלא, יאפית בלונדינית וחייכנית זה מקור לעלילות
ולכן אמרתי "שונה מסביבתו".
לא בהכרח "הכי טוב בתחומו".
איש רציני
של האחים כהן עוסק באדם הכי בינוני שאפשר לדמיין
וזה פשו מרתק,
(כן אני יודע שזה היוצא מהכלל, ועדיין )
ולכן אני מציין שוב ושוב
המסרים של בירד לא כל כך יוצאי דופן בקולנוע ההוליוודי. במידה מסויימת כל ז'אנר גיבורי העל הוא אכן ליברטני למדי בתפיסתו, וכך גם סכמת סיפורי סינדרלה שרטטוי נופל לתוכם. והם לא הז'אנרים היחידים בקולנוע ההוליוודי שעושים זאת. (עכשיו הבנתי שכבר ניסחתי בעבר תגובה כמעט זהה – כאן) בדרך כלל התחושה היא שהמסרים הליברטניים מועברים בחוסר מודעות, מתוך התניות תרבותיות ומוסכמות ז'אנר. בראד בירד, לעומת זאת עושה עלי רושם של יוצר ברמת מודעות גבוהה יותר. המסרים שהוא מעוניין להעביר מנוסחים באופן הרבה יותר מדוייק מאשר איירון מן נאמר, גם על חלקיהם הקשים לעיכול. הוא יוצא דופן בחדות וברהיטות בהם הוא מעביר את המסרים שלו, לא בעצם קיומם.
ולא, זה לא הדרך היחידה לספר סיפורים מעניינים. תרבויות אחרות יכולות ליצר סוגים אחרים לגמרי של גיבורים. אני לא מספיק סינמופיל כדי לתת לך מראי מקום, אבל מספיק להסתכל על סרטי אומנויות לחימה מזרחים למשל כדי לראות גיבורים מסוג מאד שונה. כאלה שמקור כוחם נובע בדרך כלל משליטה רוחנית ואימון ממושך ולא מחסד עליון.
תסלח לי שאני לא בקיא מספיק בגישה הליברטריאנית
אבל לפי האלטרנטיבה שאתה מציע, הרי שאותו גיבור בינוני, אחרי כל ההסללה החברתית והאימון והתרגול וכל זה, אמור להגיע לדרגת העילאיות הגסטרונומית של רמי או הכוחנית של מר סופר על, ככה שבסוף גם הוא לא יהיה בינוני. אם כל ההבדל הוא ב"אימון ותרגול" לעומת "חסד עליון", הנה הוכחתי לך שזה לא נכון, כי בתחילת רטטוי רמי בפירוש מתאמן, מתנסה ומתרגל. דווקא סרט הפיקסאר שמציג את הגישה שתיארת, שיש אנשים שכמה שלא יתאמצו וישתדלו, פשוט לא נולדו מוכשרים למה שהם רוצים להשיג, אינו של בראד בירד. אני מתכוון כמובן לאוניברסיטת המפלצות, שבעיניי ובעיני אחרים בעין הדג המסר שלו הרבה יותר אמיתי, אנושי ומשקף את המציאות, גם אם אכזרי במידת מה; לעזאזל, זה הכי קרוב שפיקסאר הגיעו ל"החיים אינם הוגנים, תתאבד או תתגבר על זה", או לחלופין "אלה שלא יכולים מלמדים" וכן הלאה. עד שכבר שוברים לקהל את נוסחת ה"אם רק תתאמץ ותשתדל תצליח", לא נראה לי שהתגובה ההולמת כאן היא "אבל מחדירים לילדים בעורמה אג'נדות של איין ראנד!"
רמי לא מתאמן שניה
הוא נולד עם חוש ריח אבסולוטי ויכולת אינטואיטיבית להבין בדיוק מה צריך לעשות למרק כדי להפוך אותו ליצירה פלאית. הוא כן מתמודד לכמה שניות עם נגישות מוגבלת לחומרים. לקרוא לזה תהליך למידה ריאליסטי זה בדיחה.
כמו כן, אתה לא חושב שקצת מאוחר להודות עכשיו שאתה לא יודע מהי הגישה הליברטאנית כאשר אנחנו מנהלים דיון די ארוך על האם היא קיימת או לא קיימת בסרט מסויים?
הטענה האלטרנטיבית שהצגתי די רחוקה ממה שתארת כרגע. בין היתר, הצגתי גישה שמכירה בהשפעה של הסללה חברתית על שלל מנגנוניה על הפרט. בכך שהיא *מונעת* פעמים רבות גם מאלה שנולדו עם פוטנציאל לגלות אותו, אפילו לעצמם, לא שהיא עוזרת להם להפוך לגיבורי על. אם מראש רמי היה בן אנוש עשיר ומקושר שמשקיע כסף ומאמץ בלימודי קולינריה ובסוף מגשים את חלומו לנהל מסעדת עילית הוא אכן היה מוצג בסוף כאדם בעל כישורים יוצאי דופן, אבל זה היה סרט אחר לגמרי.
הראו סצנה אחת מייצגת של הניסויים שהוא עושה בבישול
בתחילת הסרט, עם הברק והגבינה. רצית שיראו את כל האימונים שלו? לא כל סרט של פיקסאר חייב להיפתח במונטאז', אתה יודע. הסללה, ליברטריאניזם וכל זה אינם רלוונטיים לסרט. זה לא הסיפור שבירד רצה לספר, אחרת היה מספר אותו. זה יכול להיות נורא כיף לקחת סרט ולחשוב איך הוא היה נראה אם היו משנים בו פרט או כמה פרטים, גם זה נעשה בעין הדג לא מעט וגם אני השתתפתי בזה לא פעם (ג'ונו, מישהו?), אבל זה לא משרת שום מטרה. הסרט הוא סרט, ואין טעם לשפוט אותו על פי מה שאין בו אלא על פי מה שיש פה. אבל אם באמת ייתכן ולא הבנתי אותך עד הסוף, איך אתה היית מציע לשפר את הסרט ואת מסריו? מה בעולמם של העכברושים היה יכול להיות מקביל ל"הסללה"?
מה?
אני לא מציע לשנות את הסרט בשום צורה. זה סרט מעולה, סוחף ומעורר מחשבות. הוא אחד מקלאסיקות פיקסאר האלה שאני יכול לצפות בהם בלי סוף וכל פעם לגלות דברים חדשים. אני חושב שהוא עשוי בצורה מבריקה ושהוא מצליח לקלוע בדיוק למטרות שלו.
הוא גם, מה לעשות, מגיע מתפיסה שאני לא מסכים איתה. ביג דיל. יש לא מעט סרטים שאני נהנה מהם לחלוטין וללא סייגים למרות שאני מוצא בהם מסרים בעייתיים (מלך האריות למשל). בטח שאין כאן מה "לשפר" אותו כדי שיתאים לתפיסת עולמי, כי אני לא צריך להסכים עם תכנים של סרט בשביל להנות ממנו. ולכן לא ברור לי מאיפה הגיעה הטענה שאני מאשים את בירד בהחדרת מסרים באופן נכלולי. אין כאן שום דבר נכלולי. הוא מכניס אותם באופן מוצהר כי זה סוג הקולנוע שמעניין אותו לעשות ואין עם זה שום בעיה. הסרט הזה משרת את הרעיונות שלו בצורה מושלמת.
אני בפירוש לא מנסה לשפוט את הסרט לפי מה שאין בו. די ברור לי שכל התאמה שאני אעשה תהפוך את הסרט לפחות טוב ופחות שלם. אבל זה גם לא עוצר אותי מלבחון את הבחירות שנעשו בסרט במבט בקורתי, כלומר – לא לתת לו הנחות רק כי מדובר בסרט ילדים. אם אתה בכל זאת שואל איך היה נראה לו היה בנוי על פי תפיסת עולמי התשובה היא שהוא היה נראה כבר משלב הדראפט כמו סרט אחר לגמרי, נגיד כמו סרט לגו.
אם זוהי אכן ה"אג'נדה" של בירד, אז כנראה שאני מסכים איתה.
במיוחד לאור התגובות למטה.
סליחה שנדחפתי לכם לויכוח
אבל הוא באמת מאוד מעניין, אז אתם מוזמנים להמשיך.
לכמה מיצירות גיבורי העל (לפחות אלו שאני ראיתי) אין סאבטקסט עמוק מדי בגלל שהן אכן יצירות שטחיות למדי, שמתמקדות בלבדר- זה נכון בעיקר על היצירות המוקדמות יותר- סדרות הטלוויזיה המצוירות של ספיידרמן ובאטמן, חוברות הקומיקס עצמן ואף סרטי באטמן-ספיידרמן-סופרמן הישנים. דווקא לאחרונה יש מגמה של סרטי קומיקס איכותיים ובעלי רבדים רבים יותר- הדוגמאות הבולטות ביותר הן של אקס-מן ובאטמן של נולאן. אם מסתכלים על הסאבטקסט של הסרטים האלו, אז הם אכן נושאים השקפות ראנדיסטיות. באקס מן המסר המרכזי הוא שבני האדם תמיד יפחדו ויגבילו את השונים (והטובים?) מהם, ובבאטמן זה עוד יותר בולט- זכורה לי במיוחד הסצנה בה באטמן מציל כמה חייקני-באטמן מהמאפיה, וכשאחד מהחקיינים שואל אותו 'מה הופך אותך ליותר טוב ממני?' הוא עונה לו 'אני לא לובש מגני הוקי' או משהו בסגנון.
אני רק שאלה -
איין ראנד פעם הסבירה, או שמישהו אחר אולי הסביר בשבילה, מה האינטרס של החברה לעשות כזה דבר במקום להרוויח וליהנות מהכשרונות של אותם אנשים? כי שום הסבר להנחת היסוד המופרכת הזאת לא יישמע הגיוני.
לינגוויני בחר להיות שוטף כלים במסעדת יוקרה
מתוך חלום למצוא עבודה. כלשהי. הוא מצהיר על זה בפירוש.
ואני אישית תמיד ראיתי את הפרשנות של איגו כ… פשוט פרשנות של איגו…
אבל מה עם הבחורה ועם השף הראשי?
הם עבדו כל חייהם כדי להיות הכי טובים, ונושלו מכס המלכות בגלל שהגיע איזה בחורצ'יק שפשוט בא עם "מרכיב X" מולד, שבלעדיו אתה לעולם לא תהיה הטוב ביותר, לא משנה כמה תתמיד, תרצה ותתאמץ
זה לא מדויק
סקינר לא "עבד כל חייו כדי להיות הכי טוב", הוא פשוט ירש את המסעדה מגוסטו שלא בצדק והמשיך להצליח על ידי שיעתוק ומסחור שלה. קולט היא אחת מצוות המטבח אבל כמו לינגוויני לא ידוע לנו על החלומות והשאיפות שלה כי היא לא הדמות הראשית. היא טובה מאוד במה שהיא עושה אבל לא ידוע האם היא חולמת להצליח בעולם האוכל, להיות שפית, לפתוח מסעדה משל עצמה או מה.
קשה לי עם האמירה שלך
" ואם בעינך זה שיש "מוכשרים יותר ומוכשרים פחות" הוא פשוט המציאות אני תוהה אם היית מחנך גם את ילדיך שאם הם לא מוכשרים במשהו כדאי להם לותר מראש".
פיזית ואמפירית, זו לחלוטין המציאות. אם אדם נולד עם מנת משכל נמוכה משמעותית, הוא לא יצליח להשתוות לגאון. אפילו אם הוא עם מנת משכל ממוצעת+. כנ"ל לגבי אספקטים פיזיים (כוח, מהירות וכו') או שמיעה מוזיקלית, חוש ריח, יצירתיות וכמעט כל דבר.
ניתן להשתפר במידה מסוימת (לפעמים משמעותית) אבל לחנך ילדים שעבודה קשה תפצה על *כל* פער זה פסול בעיניי כי א. זה שקר שעלול להתפוצץ בפניהם. ב. זה מתכון להעמסת יתר עצמית ותסכולים.
[ במאמר מוסגר, עדיף להדגיש שכשרון בתחום מסוים הוא לא כל העולם- לכל אדם כשרונות בתחומים מגוונים. ואם תחום מסוים קרוב ללבך, גם אם לא תהיה הטוב ביותר בתחום, עצם השיפור הוא הישג ראוי לציון. אגב, לא חייבים להיות "הטוב ביותר בתחום" כדי לעסוק בו. אבל זה לא הועבר בסרט למיטב זכרוני, אז נעזוב את זה בצד.]
לכן "בינוני" היא מילה המעוותת את המציאות. "בינוני בX"- זה כבר נכון יותר.
אגב, הורה לילד בגובה 1.40 מ' שמאוד רוצה לשחק בNBA שמגבה את הילד ב100%, לא מכין אותו לאפשרות המאוד סבירה שזה לא יקרה ודואג למסלול תעסוקה חלופי הוא הורה מאוד לא טוב בעיניי. נחמד לשמוע על המקרים הבודדים שמצליחים (ולכן בד"כ מעובדים לסרטים) אך המציאות שונה מאוד.
כן, יש הרבה שמצליחים עם המון עבודה קשה, אך יש גם כאלו שמצליחים כי יש להם מתת אלוהים. אני יודע, פגשתי כמה כאלו. ואתה צודק, זה מתסכל מאוד בהתחלה, אבל לומדים לחיות עם זה בדיוק כפי שמקבלים את העובדה שיש אנשים גבוהים/ צעירים/ עם גנטיקה טובה ממנו. אם בירד רוצה לספר עליהם, זה לא ממקם אותו אוטומטית במחנה של ראנד. קנאה, חשש מאחרים שטובים מאיתנו הם רגשות טבעיים מאוד בקרב אנשים. גם גאון מתמטי מקנא לפעמים בדוגמן/ אתלט מצליח, למרות שהוא לא פחות "מיוחד"- הנבל בסרט הוא גאון לכל דבר, ממציא ברמ"ח איבריו, כנראה מליארדר לפחות עם אי פרטי ויש לו חברה יפיפיה. הוא עדיין מקנא באתלט ונוטר טינה. סרט שמציג את הקשיים של אלו שכולם מביטים בהם בקנאה לא בהכרח מבטל את האחרים. ויולט ביישנית מאוד בתחילת הסרט, אני בטוח שהיא מקנאת בבנות המקובלות בבית הספר שלה.
"מוכשרים יותר ומוכשרים פחות"
אין ספק שאנחנו כבר לגמרי באופטופיק אבל המשפט הזה חזר כבר הרבה פעמים בדיון שאני פשוט כבר לא יכולה להשאיר אותו כך.
אין אנשים "מוכשרים יותר ומוכשרים פחות" מהסיבה הפשוטה שכשרון זה דבר מופשט שמדבר על הרבה דברים שונים.
כל בן אדם מוכשר במשהו – אף אחד לא מוכשר בהכל.
ואם אתה ההורה של ילד שהומני באופיו, והוא דיסקלקול ובלי שמץ של תפיסה ריאלית ואתה מעודד אותו להיות מהנדס למרות שזה קשה לו והוא סובל מכל רגע, אתה עושה עבודה גרועה בדיוק כמו ההורה שמעודד את הילד שלו ששהוא בגובה 1.30 בגיל 16 – ואומר לו שאם הוא יתאמץ מספיק הוא יגיע לNBA.
אני מאוד כשרונית בכימיה, אבל יכולת העיצוב שלי לוקה בחסר ואין לי שום יכולת יצירתית. אחותי לא כל כך מסתדרת בעולם הלימודים הריאלי, אבל היא מעצבת גרפית בחסד עליון.
הרעיון הוא לא להגיד לעצמך "אני מוכשר" או "אני לא מוכשר".
הרעיון הוא לשאול את עצמך "במה אני מוכשר" – כי כל אחד מוכשר במשהו.
זה חלק ממה מה שניסיתי לומר
הפסקה הראשונה בתגובתי היא ציטוט.
אתם מסתכלים על זה קצת עקום.
מי שמבקר את האידיאולוגיה הזו, לא מתכוון שכולם טובים ומיוחדים ומהממים וטובים אם רק ירצו מספיק.
סיפור קטן לדוגמא:
?oh=3066175c5727f49c11405be57d17551f&oe=564A98E0" rel="nofollow">ציור עט 
" rel="nofollow">עיפרון,
?oh=3384d84d67d4732625805eba863b308f&oe=563E1A43" rel="nofollow">פחם).
אני מצייר לא רע בכלל. מגיל קטן היה לי הכישרון והרצון לצייר. הנה מספר דוגמאות מכל מיני שנים (
בגיל 14, כשאבא שלי עוד היה איש צבא מאצ'ואיסט גבר גבר שלא מתווכחים איתו, ביקשתי ללכת ללמוד ציור עם שתי בנות מהכיתה שלי. אבא שלי אמר 'בנים נרשמים לחוג כדורגל, או כלום'. אז לא למדתי ציור. בעצם, המשפט הזה די הרחיק אותי מאומנות ללא מעט שנים. שתי הבחורות מהכיתה אגב- שאין לי את הדוגמאות לציורים שלהן אבל תצטרכו לסמוך עליי שלא היה להן רבע מהכישרון שלי- למדו, ואחת מהן אפילו מעצבת גרפית היום. כנראה שהיום, היא הרבה יותר טובה ממני בציורים.
בעולם של בראד בירד ואן ריינד, הדבר הזה לא קיים. אני נולדתי עם כישרון ציור, ועל כן אני יותר טוב מהבחורה שלמדה והשקיעה, נקודה סוף. הבחורה שהפכה להיות מעצבת גרפית בכלל לא הייתה צריכה ללמוד בזה ולהתעסק בזה, לא משנה כמה היא אהבה את המקצוע ובעזרת השקעה הצליחה להשתפר. היא לא נולדה עם כישרון.
לקחת דוגמת קיצון (מה שתמיד קורה בוויכוחים באתר) לא באמת מייצג. בנאדם בגובה 1.30 מ' לא יהיה טוב ב-NBA. אבל לא על זה אנחנו מדברים. השאלה האם בנאדם בגובה 2.2 מטר, שכמה פעמים זרק לסל בשכונה והיה די טוב יהיה כוכב ה-NBA, או המייקל ג'ורדן הזה שבקושי מגרד את ה-1.95? והאם הוא בכלל יהיה טוב כמו טיירון בוגס שעבד מאוד מאוד מאוד קשה ונכנס ל-NBA בגובה 1.62?
טיירון הזה הוא בינוני, הוא לעולם לא יהיה מהטובים ב-NBA, והאידיאולוגיה שמדברים עליה פה גורסת שמלכתחילה הוא לא היה צריך לנסות אפילו.
תודה רבה!
כל הדיון הזה אני מרגישה כאילו אנשים יוצאים מנקודת הנחה שכולנו דמויות D&D שמסתובבות בעולם כשכתוב לנו על המצח "חכמה: 8, כריזמה: 7, כשרון: 30", ועכשיו אנחנו רק צריכים למצוא במה אנחנו מוצלחים ולפנות את הדרך למי שמוצלח יותר מאיתנו בתחומים אחרים.
זו בדיוק האידיאולוגיה של רטטוי, וזה בדיוק מה שלא עובד בה. כשרון הוא לא מתת לידה שרק צריך למצוא ולטפח, הוא תלוי בנסיבות חיים, בחינוך, בכמה כסף וזמן פנוי היה להורים שלי להשקיע בכשרון שלי. אני יכולה להיות מוכשרת במשהו אחד בתחום, אבל אסון בדבר אחר שהוא נחוץ לא פחות (אולי אני המתכנתת הטובה בעולם אבל לא יודעת לעבוד בצוות?).
ואפילו אם כל זה מתקיים ואני האדם הכי מוכשר בשדה שלי בכל פרמטר אפשרי – אני עדיין אצטרך ללמוד מאנשים בעלי יותר ניסיון ממני, אפילו אם הם חלילה מוכשרים פחות. ולכן הקונספט הזה שכולם צריכים לפנות לרמי את הדרך ולתת לו לבשל אך ורק איך שהוא רוצה, למרות שהוא לא מכיר את המטבח, את המוצרים בו או את הלקוחות של המסעדה, רק כי על רמי יש את התווית "מוכשר" – הוא די מגוחך.
לא בהכרח
אם מדברים פה כבר על סיפורים אישיים וגובה – בתור מישהו שהוא 210 סנטימטרים מאונכים, רק זה לא הופך אותך לכדורסלן טוב. אני יכול להגיד בודאות שאני יותר אזיק מאשר אועיל לקבוצה שתצרף אותי אליה. וכמובן ששמעתי עשרות פעמים "לא משנה אם אתה טוב או לא, אתה גבוה!". אז זהו…שלא. כדי להיות טוב בכדורסל לא מספיק להיות גבוה, צריך גם *gasp* ללמוד ולהתאמן. מטורף, נכון? גם מישהו שהוא 1.80 כנראה יאכל אותי בלי מלח במשחק כדורסל.
ולפעמים הייתי שמח לו החברה הייתה קצת יותר מתקדמת. ואם לא, אז לפחות יותר אדישה. כי כשאתה גבוה זה משום מה לגיטימי לשאול כמה גבוה ואם אתה משחק כדורסל וכשאתה אומר שלא אז אתה בזבוז של כשרון ומה לעזאזל הטעם בקיומך. הקונספט הזה פשוט נשגב מבינתם.
*אהמ* סליחה, זו…נקודה רגישה. As you were.
כן, לא, הייתי חייב.
https://www.youtube.com/watch?v=OupqpR5eYrY
אז לא הבנתי משהו
כישרון הוא לא בינארי, זו סקאלה. כישרון מאבחנים, בוחנים מול שאר האנשים בתחום וכו'. מי קובע אם אתה כשרוני? יש סמכות אחת? מי בוחר אותה? (אגב, יש תחומים סובייקטיביים לחלוטין. לו היית מראה פיקאסו או פולוק לאנשים רבים, הם היו טוענים שצייר את זה ילד בגן.)
המציאות היא שכל עוד אנשים קרובים יחסית בנק' ההתחלה שלהם, עבודה קשה יכולה לקחת אותם לשלב הבא, אך בשלב מסויים נוצר פער עליו לא ניתן לגשר. לצורך העניין, אתה מצייר נחמד מאוד, אבל לו היית מחליט שאתה רוצה להתפרנס מציור והתחרות שלך הייתה רפאל או רמברנדט. עד כמה זה היה ריאלי, גם בהנחה שהיית מקבל מימון מלא מההורים ללמוד אומנות וציור?
אין מלחינים חרוצים ועשירים? כמה מהם הפכו למוצארט, בטהובן? באך?
כן, אלו דוגמאות קיצון אך זו בדיוק הנק'- גם בסרט מוצגת דוג' קיצון: גאון פנומנלי עם חוש ריח אבסולוטי, יצירתיות ויכולת לנתח מנה כדי לשפר אותה וכו'. הדרך היחידה בה ניתן להסיק ממנו על כלל האנשים היא לומר שכל אחד מאיתנו פוגש בתחום עיסוקו גאון שכזה וזה פשוט לא נכון.
בוא ניקח את כל השמות שכתבת:
רפאל, רמברנדט, פולוק, פיקאסו, מוצארט, בטהובן, באך.
עכשיו לך תעשה חיפוש כמה שנים כל אחד מהם למד, עבד ופיתח את הכשרונות שלו, או שאולי הם פשוט נכנסו לגלריה, עשו איזה דודל על קנבס, או פשוט התיישבו על פסנתר איזה ערב והחלו לנגן, וכולם קדו להם קידה והכירו בגאונותם.
שוב, לו היית צריך להתחרות בהם (או אני, או רוב העולם) בהינתן בדיוק אותה כמות עבודה מושקעת. יודע מה, לו היינו מקיעים פי 4, פי 10, פי 100 מהם. אתה חושב ששנינו היינו מצליחים להתעלות עליהם? לא צריך להתעלות, להשתוות אליהם.
הנק' היא שעבודה קשה יכולה לשפר אבל לא לפצות על פער גדול שנובע מכשרון פנומנלי. ויש מקרים נדירים של אנשים שמסוגלים לנגן יצירות מורכבות משמיעה בלבד, עם ידע בסיסי מאוד עד לא קיים במוזיקה והם עושים זאת טוב יותר מנגנים מוכשרים אחרים שעמלו קשות על זה. מה לעשות? זה נדיר אך קיים.
אני מתחיל להתייאש.
כן, אם היית אתה (או כל אדם אחר) משקיע אותה כמות או פי 4 מבטהובן, או באך, או כל אדם אחר בתחום שבו הוא התמחה הוא היה כנראה מצליח להשתוות להם. לגמרי. בלי שום ספק, אולי גם להתעלות עליהם!
מוצארט היה גאון. אבל הוא השקיע שנים על גבי שנים בלמידה של מוזיקה. אבל זה לא הדיון בכלל, כי דיברנו על גאונים, מוכשרים, כל כך מהממים שהם לא צריכים באמת ללמוד את התחום, או לקחת מניסיון של אנשים שאולי פחות מוכשרים מהם, אבל בעלי יותר ניסיון ויותר ידע. האנשים הפחות מוכשרים שצברו ניסיון וידע *הם* מי שכובלים את המוכשרים (רמי למיניהם) ולא נותנים להם להתפתח. אתה חושב שמוצארט היה יודע להלחין כמו שהוא הלחין אם אבא שלו לא היה מלמד אותו?
הבעיה היא לא בנסיבות החיים הקשות, אלא במסקנה שלך. כשרון פנומנלי לא ייצור פער גדול. זה פשוט לא נכון. כשרון נותן לך יתרון קטנטן, Edge, משהו שכנראה ייחד אותך ביחס לאחרים. אבל הסרט שאנשים חיים בו שהם חושבים שלהצליח במשהו נובע מ-90% כשרון, 5% עבודה קשה ו-5% מזל, הוא מדע בדיוני. ג'ימי הנדריקס היה גאון, אז אחרי הרבה עבודה קשה הוא הצליח לתת טוויסט קטן ולבלוט על שאר הגיטריסטים. אנדי וורהול היה גאון, אז הוא הצליח לחשוב מחוץ לקופסא ולשבור את יסודות האומנות *שאותם הוא למד במשך שנים*. מייקל ג'קסון היה גאון, אבל הוא עבר שנים של התעללות (כמו רוב המלחינים המפורסמים בעולם) כדי להמשיך להתאמן ולהשתפר, ואחרי זה הקדיש את חייו, וגופו, כדי להביא את הגאונות לידי ביטוי.
אתה מבין על מה הויכוח?
אם אתה גאון במשהו, לא אומר שאתה יכול לתפוס כלי נגינה, מכחול, או נוסחה מתמטית בלי לדעת על זה כלום מראש, ולהיות הכי טוב בזה בעולם. גם אם אתה מאוד מאוד מוכשר, אתה תצטרך ללמוד מהמורים שלך (שהם כנראה פחות מוכשרים, כי בבירור הם לא הפכו להיות אגדות) כדי להגיע לרמת הידע הנדרשת שתוכל להתחיל *לבטא* את הכשרון שלך.
(לא שמעתי על אדם אחד שיכול לנגן יצירה מוזיקלית מורכבת כאשר הוא רק בעל ידע בסיסי. אבל גם אם זה נכון [ואני מדגיש שזה לא נכון ואין מצב כזה], אז זה שקול בערך לאדם שיעתיק ציור נורא מורכב בזה שהוא חוזר על הקווים. זה אומר שאתה יודע להחזיק עט נכון, לא יותר מזה)
אדם שלא יודע כלום על משהו לא יכול להיות גאון באותו משהו נקודה.
(ל"ת)
ועדיין, תראה איזה גאון אתה בכל מה שקשור לאיין ראנד.
אז הגענו לשורש המחלוקת בינינו.
1. יש המון אמנים חרוצים שמשקיעים שנים את כל כולם, יומם ולילה, עשורים מחייהם כדי לשפר את כישוריהם ולא באמת מגיעים לרמה של ה-אמנים הגדולים בתחומם. מה זה אומר? בעיניי, שלכישרון חלק גדול יותר מכפי שאתה רוצה לשייך לו.
2. האמנים שבחרת כדוגמאות לא קרובים לרמת הייחודיות המתוארת בסרט. אף אחד מהם הוא לא "סופרמן מוזיקלי" או משהו בסגנון. יש אנשים שיכולים לשחזר את הביצועים שלהם וכנראה פה טמון הכלב.
ואם אתה גאון אתה לא צריך להיות הכי טוב בעולם, אתה רק צריך להיות בפער גדול דיו מהאחרים. זכור לי מישהו שיכול להאזין ליצירות ג'אז מורכבות ולנגן אותן (ואין לי כוח לחפש ביוטיוב אבל אם תרצה אחפש אותו). כשקראתי עליו היה כתוב שהוא ניגן מילדות אך לא למד אצל אף אחד. האדם הממוצע לא יכול לעשות את זה, גם אחרי כמה שנים טובות של לימוד ותרגול.
אבל זה כ"כ התרחק מהכוונה המקורית שכבר איבדתי את חוט המחשבה. אז ננסה לחזור לסרט-
1. לדעתך, הסרט משדר מסר לפיו אם יש לך כישרון אתה צריך לעסוק בתחום ואם לא אז אין טעם ועליך לפנות את הדרך לטובים ממך. אני אומר שכישרון הוא לא בינארי ואני לא יודע מי היא אותה ישות נסתרת שקובעת האם יש או אין לך כישרון.
2. להבנתי, אתה רוצה את רמי כמי שאמור לסמל את הצופה. אני חושב שלא בצורה רחבה כפי שאתה רואה את זה: הוא עכברוש בסרט שמלא בבני אדם, הוא פנומן ללא מתחרים בתחומו ויש לו 100% מהכלים להצליח. כמה אנשים יכולים לראות את זה ולחשוב: "היי, זה אני!"
אם תנסה להיכנס לדקויות ולנסות לחלץ הנחות ולהשליך זה פשוט יקרוס. אז מי קובע היכן נגמר הניתוח ומתחיל ניתוח היתר?
3. בנוסף, הסרט עוסק במסעדה בודדת אחת. בכל מקום אחר, אין עכברוש אובר גאון שיגנוב את העבודה מהעובדים החרוצים, אז קשה לי לראות את ההשלכה הגורפת הזו על כל ה"בינוניים".
4. גם אם נניח שהסרט מתאר משהו שאין לו אח ורע במציאות (כמו עכברוש מדבר ומבשל?) ויוצר גיבור על קולינרי. האם צריך להתעלם מהיכולות שלו כי יש אחרים שעבדו ממש ממש קשה אבל עדיין לא טובים כמוהו? האם צריך לומר לסופרמן שיסתלק מפה, יש שוטרים והם ינסו לעצור את הרכבת שעומדת להתרסק?
אגב, אם אתה מרגיש שטענותיי לא ממוקדות מספיק אמור לי, אשתדל לתקן.
בוא נעבור על הנקודות.
1) תן לי דוגמא אחת. אתה שוכח שאותם אמנים ענקיים שאתה מדבר עליהם, התאמנו מגיל-3, 5, 8 ולא הפסיקו עד יום מותם.
אתה לא מדבר על "רמה" אתה מדבר על *הכרה*. מוצארט היה מעולה, אבל היו הרבה מלחינים ברמתו בעולם. הוא זכה להכרה (פיקאסו לדוגמא, זכה להכרה רק אחרי שהוא מת).
2) אתה השווית בין רמי לבין מוצארט. אנשים יכולים להגיע לאותה רמת ביצועים של מוצארט אז בוא נוציא את הכלב מהקבר לרגע. (והאם זלזלת בג'ימי הנדריקס?)
אני לא ממש עוסק בתחום, אבל המעגל שאני מסתובב בו כן עוסק באומנות ומוזיקה. תאמין לי (או לחברים שלי שכן מתעסקים בזה), לכישרון יש מעט מאוד השפעה. זה עוזר בהתחלה כשאתה לומד את היסודות, וזה עוזר כשאתה מתקדם לשבור את אותם היסודות ולבנות משהו חדש, מחוץ לקופסא, אבל זה *לא* מה שישים אותך מעל כולם.
אני מסכים איתך שכישרון זה מדד סובייקטיבי, ולכן אין לו מידת השפעה ניכרת. תתפלא אולי לשמוע, אבל למסר 'אם תעבוד חזק מספיק בשביל משהו, גם אתה תהיה טוב בזה' הרבה יותר אחיזה במציאות מאשר 'אם נולדת עם כישרון, רק החברה יכולה לעצור בעדך להצליח'.
נעבור לנקודות על הסרט:
1) *לדעתי* הסרט משדר מסר לפיו אם נולדת בעל כישרון, אתה יותר טוב מהשאר באותו התחום (ושוב, זו נקודת מבט אגוצנטרית. בפירוש יש רק מעט אנשים מוכשרים לפי העולם של ראנד, אבל הקוראים שלה חושבים שהם חלק מאותם מוכשרים, הם לא בינוניים). הסו-שף שנמצאת במטבח שנים ובעלת ידע מטורף? אל תקשיב לה (חוץ מלהשאיר את התחנה שלך נקייה), כי אתה יודע יותר טוב ממנה מה לשים במרק ומה לא.
2) לא הבנתי את הנקודה השנייה לגמרי. רמי אמור להיות העוגן שאיתו הצופים מזדהים. כן, הצופים אמורים לחשוב 'ואללה, גם אני מוכשר בציור/שירה/בישול/ריקודי מחול, אבל בגלל שהחברה לא מבינה את זה ומדכאת אותי אני לא מצליח לפרוץ'. (לדוגמא הסיפור שכתבתי למעלה? בעולם של ראנד [ובירד] אבא שלי הוא החברה שמדכאת את הכישרון שלי, אני העילוי הבא בתחום הציור, וכל מה שאני צריך לעשות זה רק לתפוס קנבס ולשים את הציורים בגלריה [מה שרק נשיא ארה"ב לשעבר ושכמותו יכולים לעשות בעולם האמיתי]).
3) הסרט לא יכול לספר על כל העולם. הוא מתרכז במסעדה אחת ואני משליך ממנו על העולם. התיאוריה לא אומרת לבינוניים לפנות את הדרך, היא אומרת למוכשרים להתעלם מהם ולא לתת להם לדכא את הכישרון והעילוי שלהם (כמו שרמי עושה עם המנה של גוסטו).
4) אני לא יכול להתווכח עם העולם של הסרט והדמויות בסרט, כי הן נוצרו שלא אוכל להתווכח איתן. בסרט, רמי הוא גאון ועילוי, ואף אחד לא יכול ללמד אותו כלום. בעולם האמיתי זה לא עובד ככה. בעולם האמיתי, גם גאון מוזיקלי צריך לשבת שנים עם מורה לפסנתר שהיא לא גאונה מוזיקלית כדי ללמוד ממנה. בעולם האמיתי, גם אדם בעל חוש ריח סופר מפותח והבנה בטעמים סופר ייחודית, צריך ללמוד טכניקות, ומתכונים, ולעבוד שנים בעבודות החרא, ולהיות כפוף לשף כלשהו שהוא לא גאון, כדי ללמוד איך להביא את הכירון שלו לידי ביטוי.
בסרט, הושטרים יזוזו וייתנו לסופרמן לעצור את הרכבת. בעולם האמיתי, 'מושיקו' הג'אבר יעמוד בצד וילמד איך המשטרה מתמודדת עם רכבת שעומדת להתרסק.
סורי, טעות קשה ובלבול בין פיקאסו לואן גוך.
(ל"ת)
1. שפן הלוח נתן, אייזיק ניוטון הוא למשל דוג' מתחום אחר. אנשים רבים השקיעו שנים רבות בלימודים ולא הצליחו לתרום כזו תרומה, לפרוץ דרך בכזו צורה או לפתח את החדו"א (ואף מילה על לייבניץ!). בנוגע לרמה- שוב, זה סובייקטיבי מדי, אז אני יורד מזה. בכ"מ, לא כיוונתי להכרה.
2. שוב, כיוון שזה לא תחום אובייקטיבי, אני מושך את הצהרתי. התחושה שלי הייתה שהוא תופעה נדירה מאוד וכמעט לא ברת שחזור. ואני לא מזלזל בהנדריקס, אבל המשפט הקודם לא מתאר אותו.
יש הבדל בין 'אם תעבוד חזק מספיק בשביל משהו, גם אתה תהיה טוב בזה' ל 'עבודה קשה תגרום לך להיות הכי טוב/ תאפשר לך לנצח פנומן עם כשרון נדיר מאוד'. זה מה שהבנתי מהטענות לגבי קולט למשל.
לגבי הסרט:
1. אם כולם היו מקשיבים לסובביהם, לא היו מתפתחים סוגים שונים של ציור, פיסול, בישול, שירה, הלחנה וכו'. לא תמיד כדאי להקשיב, לפעמים צריך לתת ביטוי לקול הפנימי שלך. בבירור, רמי בנוי כך שמובן שהוא יודע מה הוא עושה.
2. אנסה את הטיעון עם ניוטון, אולי זה יעביר את מה שאני מנסה לומר- לו היית הניוטון של הציור (או לפחות של הזרם אליו אתה רוצה להשתייך)- תופעה נדירה וכשרון אדיר, זה היה נכון. רמי הוא כזה, רובנו לא. אולי לא הבנתי את הסרט כראוי, אני קיבלתי את הרושם שאני אמור להזדהות עם רמי רגשית אבל להבין האנשים סביבו ולזהות את עצמי בהם ולקבל פרספקטיבה שונה. לכן אני חושב שהוא עוסק בסובלנות כלפי יצירתיות של אחרים, בהרגעת החשש מהשונה, לא בדיכוי הבינוניים עבור המוכשרים.
3. נכון, אבל זה לא שהוא טרח להדגיש שזו המסעדה היחידה, או הטובה בעולם (נכון?). דווקא מזה קיבלתי את הרושם שזה לא מכוון להצהרה כוללת- זה סיפור סינדרלה מקומי במקרה הטוב. וגם אם המסר שציינת הוא הכוונה המקורית, האם זה מסר כה גרוע בסרט ילדים? אל תיתן לחברה להשתיק את הקול הפנימי שלך. מן הסתם שבמסגרת סרט כזה לא ניתן יהיה לציין את כל כללי המסגרת והסייגים.
4. קודם כל, זה סרט ועוד סרט ילדים- הקצנה היא חלק מהענין.
אבל גם אם לא, במציאות אף אחד לא היה רוצה ללמד את המקבילה האנושית לרמי. ייתכן שזה מה שגרם לו לקבל פרספקטיבה שונה, לפתח טכניקות משלו. בסמסטרים הראשונים של הלימודים כמה מרצים אמרו לנו שבינתיים עוד לא "הרסו" את החשיבה שלנו עם התבניות המוכרות ושנהנה מזה. ויש אוטודידקטים בעולם, אז נכון שלא מזיק לשמוע דעות ולקבל עצות, אך לפעמים צריך לדעת לצאת לדרך משלך.
חפש "עלמה דויטשר" ותגלה שלפעמים יש כשרון שלא כל ילדה בת 9 שמתאמנת תוכל להגיע אליו.
לא צריך לחשוב שגאון נולד גאון בלי מאמץ כדי לדעת שיש אנשים שיש להם קצת יותר ממה שיש לאחרים בתחומים מסויימים.
דוגמה נוספת: הכנר ג'ושוע בל,
שההורים שלו התוודעו למוזיקליות שלו אחרי שבגיל צעיר מאוד הוא הכין לעצמו 'מיתרים' נכונים טונאלית.
אוקיי.
אבל האם יש או אין עילויים בעולם לא היה נושא הדיון.
זה חלק מהנושא. רמי מוצג כאחד כזה. לכן, הסו-שף לא תגיע לרמתו ולכן העובדה שהוא לא מקשיב לה (ובדיעבד מתברר שזה מוצדק מאוד) היא מובנת. לכן זה גם לא מעביר מסר לכלל הילדים, מעבר לרעיון מופשט למדי של לא להיכנע לחברה בכל תחום, כי גם אם יש המון אנשים מוכשרים- אין המון עילויים.
זה פשוט סיפור על עילוי אחד והדרך שהוא עשה, בסרט ילדים. בכנות, אם זה מייצג נאמנה את תורתה של ראנד, אז אולי גם אני ראנד-יאני, למרות שאני מתנדב, משתדל לעזור וסולד מאנוכיות קיצונית.
זה הנושא:
"הסו-שף לא תגיע לרמתו ולכן העובדה שהוא לא מקשיב לה… היא מובנת."
בגלל שבמלוא הפוטנציאל שלו, רמי יהיה יותר טוב מהסו-שף, היא כביכול צריכה לפנות לו את הדרך והוא לא יכול ללמוד מהידע ומהכישורים שלה.
על זה דיברנו.
לא… בגלל שהוא מתעלה עליה-וכלל לא משנה מדוע, הוא לא *חייב* להקשיב לה.
הרי לו הוא היה מגיע לרמה הזו אחרי שנים של עבודה מפרכת לא הייתה לך בעיה עם זה, אם אני מבין נכון.
זה נשמע לי מוזר מאוד.
ושוב, למרות שזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים,
בעולם של הסרט זה בסדר גמור. במציאות, התנהלות כזו היא טפשית שתגרום לך להיות מפוטר תוך דקה וחצי. כישרון, עילוי, גאונות, לא באים *במקום* ולא *חשובים* יותר מניסיון וידע שנצבר.
גם העילויים שטווידלדי הביא כדוגמא צריכים ללמוד מההורים וממורים ומאנשים שיש להם ניסיון. איך אמרו חז"ל? אין חכם כבעל ניסיון.
א. סרטים מקצינים מצבים. בעולם האמיתי האדם הראשון שהיה רואה את רמי היה כולא אותו והופך למליארדר כי הוא תפס עכברוש מדבר או הורג אותו לפני שהיה מספיק לשמוע אותו, כי הוא עכברוש במטבח או על ראש של עובד.
ב. זו לא הנק'- גם במציאות נשמע שאתה חושב ששף שעבד 30 שנה והגיע לפער עצום מסובביו יכול להתעלם מהסו-שף שלו, אבל גאון שלמד למשל רק זמן קצר אבל הוא בעל אותן יכולות של השף הקודם חייב לכפוף ראש כי הוא לא עבד קשה מספיק.
הצורך ללמוד בעולם האמיתי לא רלוונטי, כי בהשוואה- אם מישהו יכול ללמוד בשנתיים מה שייקח לך 10-15 שנים וגם אז כנראה לא תשתווה לו, זה דומה דיו למצב בסרט. זה נדיר, אבל זו בדיוק הסיבה שמוצג רק רמי אחד.
חזרתי לביקורת כדי לקרוא את הדיונים שם שוב.
הנה תגובה של אדם קלין אורון:
"הדיון הזה קצת חוזר על עצמו – שלא באשמתך – אבל הפירוש שלך לרמת המאמץ הנדרש מרמי לחידוד הכשרון שלו עדיין, המממ, קצת רחב. הוא רואה איך עובדת מסעדה, נכון. הוא מסתכל בהתפעלות על האלמנטים ה*טכניים* של הפעלת מטבח שקולט מלמדת אותו (עמדה נקייה, איך להחזיק סכין וכדומה), אכן. אפשר להניח (אבל לא מראים לנו) שהוא למד המון מהספר ומתכנית הטלוויזיה של גוסטו. אבל בפועל, הסרט מתמקד בצורה חזקה וברורה בכך שרמי לא באמת צריך ללמוד שום דבר מהותי – הוא רק צריך לערוך הכרות עם הכלים החברתיים בהם מקובל לצקת את הכשרון שלו, וזה, מבחינתו של הסרט, מינורי.
שים לב שכשהמטבח מתפרק – כשכולם עוזבים – רמי מלמד את משפחתו את כל מה שאותם אנשים ייחודיים ומוכשרים (לטענתך) עבדו עליו שנים, וזאת תוך חמש דקות. והוא מייצר את מה שהסרט מציג, בבירור, כמנה המבריקה ביותר בסרט."
חוץ מהקטע המגניב שכבר לפני 8 שנים אדם ידע שהדיון יחזור על עצמו, החלק האחרון הוא מה שמפריע לי בסרט. רמי הוא הוא המהות של המטבח. שאר העובדים, קולט, אחראי הרטבים, וכו' אין להם שום חשיבות. הם בינוניים, ואיתם או בלעדיהם המוצלחים, הרמי למיניהם, ישגשגו. למעשה, יותר קיצוני. בעיקר בלעדיהם, כי הם מפריעים עם חוסר הכישרון שלהם וההיצמדות שלהם למה שמוכר.
רמי יכול לקחת עכברושים, שמעולם לא ראו מטבח, ורק בעזרת פיקוח להוציא תחת ידו את המנה המושלמת. הסרט אשכרה אומר לך שאין צורך שהבינוניים ינסו להגשים את עצמם כי; א) הם לעולם לא יהיו ברמתו של רמי, וב) הניסיון, הידע והכישורים שהם רכשו במהלך השנים זה חסר תועלת, אפילו עכברושים יכולים לעשות את מה שהם עושים.
אז כל מי שלא מוצארט, לא צריך ללמוד מוזיקה.
אני פשוט לא מצליח להבין את זה
בכנות, זו קפיצה גדולה למסקנות שגויות מאוד.
ראשית, קולט וכל השאר משנים לעצמם. נכון, הם לעולם לא יגיעו לרמתו של רמי, אז מה? יש רק מסעדה אחת בעולם? זה דו קרב למוות שאני לא מודע לו בו אם אתה במקום שני אין לך זכות קיום?
לפי מה שאתה אומר, לא הייתה צריכה להיות מדליית כסף באולימפיאדה, או דירוג בכל ענף ספורט מלבד מנצח. אתלט שחוזר עם מדליית כסף אמור להתקבל בקריאות בוז והשפלות. אתה אומר "אם אני לא הכי טוב, אז אין טעם בכלום"- זה מסר מפחיד ומזיק עשרות מונים מכל מסר אחר שאתה רואה בסרט.
שנית, "אפילו עכברושים יכולים לעשות מה שהם עושים"- אבל עכברוש הוא הוא הגאון שמותיר את כולם הרבה מאחור. אי אפשר להשתמש בעכברושים בו זמנית כסמל העילוי הגדול ביותר וגם כעלבון. אגב, אם האנשים במסעדה יעשו מה שרמי אומר, התוצאה תהיה זהה לפחות או טובה יותר, כי לאנשים יש נסיון בבישול.
התייאשתי סופית.
אין מצב שההודעה האחרונה שלי הייתה עד כדי כך בלתי מובנת. לא אמרתי לרגע שום דבר מכל מה שאמרת בהודעה שלך, אז או שאני ממש גרוע בהבעה בכתב (למרות שגייסתי גם את אדם קלין אורון לצידי), או שכרגע אתה סתם מתאמץ להמשיך להתווכח.
הגבתי למשפטים מהתגובה שלך, אצטט אותם, אולי זה יעזור:
2 הפסקאות הראשונות שלי התייחסו לציטוטים הבאים:
"שאר העובדים, קולט, אחראי הרטבים, וכו' אין להם שום חשיבות. הם בינוניים, ואיתם או בלעדיהם המוצלחים, הרמי למיניהם, ישגשגו."
"הסרט אשכרה אומר לך שאין צורך שהבינוניים ינסו להגשים את עצמם כי; א) הם לעולם לא יהיו ברמתו של רמי "
"אז כל מי שלא מוצארט, לא צריך ללמוד מוזיקה."
אז הצבעתי על העובדה שהעובדה שרמי משגשג לא פוגעת באחרים. בנוסף, מילולית, כתבת: אין צורך שבינוניים ינסו להגשים את עצמם כי הם אף פעם לא יהיו *הכי טובים*.
אז מה? BFD. לא יקרה כלום אם הם יעבדו קשה מאוד ויהיו במקום שני, או שלישי, או אפילו ב100 הראשונים. כי אין רק משרה אחת בתחום, או בושה בלהיות לא הכי טוב אבל ממש ממש טוב.
הפסקה האחרונה שלי מתייחסת לציטוט הבא:
"הניסיון, הידע והכישורים שהם רכשו במהלך השנים זה חסר תועלת, אפילו עכברושים יכולים לעשות את מה שהם עושים."
ואיזה מגניב שרק עכשיו נזכרתי שאנחנו מספיילרים לסרט את הצורה?
(ל"ת)
הכשל נמצא בתשובה שנתת:
לפעמים אי כניעה לדפוסים מוכרים והאזנה לקול הפנימי והכשרון שלך יניבו תוצאות מפתיעות לטובה.
אצל רמי אין לפעמים. כל מה שרמי עושה הוא טוב יותר, מכולם. אפילו לגוסטו, אחד השפים הטובים בעולם, הצעיר ביותר שקיבל כוכב מישלן, המורה הרוחני שנותן לו השראה, רמי משאיר אבק מאחורה אחרי יומיים במטבח כשהוא משפר את המנה הכושלת שלו.
אני שמח שאנחנו מצליחים סוף סוף להגיע להסכמה מסויימת. המסרים בסרט הם בכלל לא רעים. אל תיכנע למוסכמות חברתיות, לא משנה מאיפה אתה יש לך סיכוי להגשים חלומות, וכו'. כשמחברים את זה לכלל היצירות של בראד בירד, ושמים לב לפילוסופיה של ראנד, או אז האלגוריות שאני לקחתי מהסרט מקבלות יותר משמעות.
אגב, אתה פירשת את אחת ההודעות הקודמות שלי בצורה הבאה: "אם אני לא הכי טוב, אז אין טעם בכלום". בוא נגיד שניסית לומר 'אם אני לא הכי טוב/נולדתי עם כישרון יוצא דופן, אז אין טעם לנסות בכלל'. אני אומר בדיוק ההיפך, כאשר הסרט אומר בדיוק את זה.
בעולם של הסרט רק אלה שנולדו עילויים מצליחים להגיע להישגים אמיתיים. מי שסתם עובד קשה, לא באמת יכול לכוון לכוכבים.
אני מסכים איתך, זה מסר מפחיד ומזיק יותר מכל מסר אחר. תאר לך ילד שמאוד מאוד אוהב לצייר, או לשחק כדורגל, או לבשל. הם לא נולדו עם כישרון מיוחד, אבל האם אחרי שנים של למידה ועבודה הם לא יצליחו ליצור תחת ידם משהו מופתי? האם רק לפועלם של מוצארט/פיקאסו/מסי/טאמט צריכה האנושות להקדיש את תשומת ליבה?
כי מבחינתי על זה אנחנו מתווכחים, ונראה שאנחנו די מסכימים.
טוב, זה לא בדיוק נכון
מוצארט וגם פיקאסו היו שניהם בוי וונדרס, שגילו את הכשרון הפנומנלי שלהם בגיל מאד צעיר (כלומר, כאשר השקיעו הרבה פחות שנים בפיתוח שלו מהרבה אחרים). זה קשור כמובן לזה שהם הגיעו ממשפחות שעסקו בתחום ודחפו אותם לשם, ובעלות מספיק אמצעים כדי לאפשר לילד לפתח את כשרונו. זה גם קשור במליון דברים אחרים, כי יש גם אומנים רבים אחרים לא פחות פורצי דרך שהתחילו ליצור רק בגיל מאד מבוגר, או שנלחמו על הכרה בכל צעד ושעל של הקריירה שלהם או שגדולתם הוכרה רק אחרי מותם.
כי זה עוד רמה של סיבוך. פרסום והצלחה חומרית לא מגיעים אוטומטית עם כשרון, ודורשים גם הרבה פוליטיקה ומרפקים (עוד כמה דברים שרטטוי מתעלם מהם לחלוטין). למדתי ציור אצל אומן שהוא בעיני אחד הרגשים ובעלי העומק הרעיוני הרב ביותר בארץ, אבל יצירותיו כמעט ולא מוכרות (מחוץ לתחום צר ביותר) בדיוק בגלל שאין לו שום כוונה להכנס למדמנה הזו. עניין נוסף הוא היכולת ליצור יצירות שהקהל גם ידע להעריך, כי אם יצירות המופת של רמי היו אתגר קולינרי מהסוג שרק בודדים בעלי רגישות חושית משוגעת היו יכולים להפיק מהם עונג זה היה משאיר אותו בעל מסעדה ללא לקוחות. כלומר, אומנים גדולים צריכים גם לדעת לתקשר עם הקהל, שזה בפני עצמו לפעמים חרב פיפיות (להתחנף לקהל הרי הוא שורש כל רע לפי ראנד). גם דרייב ליצירה לא בהכרח מגיע עם כשרון, ויתכן בהחלט שילד הפלא של דורנו מעולם לא פיתח את כשרונו האדיר בכדרות מכיוון שהוא שונא חימר ומעדיף להתמקד בריקוד.
מה שאני מנסה לומר הוא שכשרון הוא מושג טעון ודי מבלבל שהרבה פעמים זוכה ליחס מיתי יותר מאשר פרקטי. רב ההתקדמות האנושית לא מושגת על ידי יחידי סגולה בעלי כוחות על שמקפיצים אותה קדימה אלא על ידי מליוני צעדים קטנים של אנשים מוכשרים באופן סביר שקבלו את האמצעים המתאימים כדי להגיע לעמדה בה הם יכולים לתת את הפוש הקטן שלהם, ובעיקר על ידי שיתוף פעולה בין הרבה מאד יחידים שמצליחים לבנות יחד דבר גדול יותר מסך חלקיהם. לכן השאלות האלה על "האם נכון לתת לעילויים להוביל את החברה?" או "כיצד נאפשר לעילויים לבטא את כשרונם באין מפריע?" היא בעיני יותר זריעת חול שמחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות מורכבות ופחות עיסוק אמיתי במהותה של קדמה או יחודיות. יהיה אשר יהיה מקורו של כשרון אמנותי יוצא דופן מהסוג שמגיע פעם בדור, לבסס עליו תפיסת עולם שלמה שלא לומר לקדש אותו על ידי חלק כל כך נרחב מהתוצרת הקולנועית, דורש ראיה צינית מאד לגבי היום יום של רב בני האדם (כלומר אלה שאינם נולדים עם איזה כשרון מובהק, יוצא דופן, וגם ובעל ערך בעיני סביבתם).
לו היית מנסה להכניס תיאור ריאלי של הגורמים להתפתחות הציוויליזציה שלנו היית מאבד הרבה מהקסם של הסרטים הללו. סרטים הם פחות מדיום חינוכי ויותר בידורי. לדעתי, מסרים מוכנסים לסרטי ילדים בעיקר כדי להרגיע ארגוני הורים למיניהם.
וברור שהנטיה של סרטים לעסוק בבלתי שגרתי מעוותת את הצגת המציאות. למשל, שרוב סרטי הגיבורים מציגים כחות שיטור והצלה באור מביש ורחוק מהמציאות. אבל אנחנו הולכים לקולנוע כדי לצפות בבלתי שגרתי- שהרי השגרתי נמצא כמעט תמיד סביבנו. לכן ייתכן ופשוט לא צריך לייחס לכך חשיבות רבה מדי.
זו דרך אחת להסתכל על זה
דרך אחרת היא לראות שקולנוע מיינסטרימי נוטה לאשרר את עולם הערכים הסמוי שכבר רווח בחברה. ניתן בהחלט ליצור סרטים מעניינים שלא עושים זאת (שוב, סרט לגו שבו הגיבור הוא השיגרתי שבשגרתיים, ועדיין האדם המיוחד ביותר בעולם) אבל זה דורש רמת מודעות שרוב הסרטים לא נוקטים. כל זה דוקא לא רלוונטי לבירד שכאמור – בעיני מבצע בחירות מודעות לחלוטין.
אבל לגו הוא פארודיה על שאר הסרטים, זו כל הנק'.
רוב הסרטים האחרים- בייחוד כאלו הפונים לילדים מניחים את אלמנט ההנאה הרבה, הרבה מעל המסרים וברוב הסרטים קשה הרבה יותר ליצור הנאה אם מקפידים על ריאליזם ברמה כזו.
לכן, אני חושב שגם בירד לא מנסה לאשרר תפישות עולם ולהטמיע אותן סאבלימינלית בקרב הצופים הצעירים.
כי לגו הוא סרט ריאליסטי?
ואני בטוח שבירד לא חושב על עצמו כמי שמאשרר תפיסות עולם או מפעיל אינדוקטרינציה על צופים תמימים, אלא כיוצר חתרני (במידה מסוימת) שגורם לצופים שלו לא רק להנות אלא גם לחשוב ולהיות מודעים יותר, למשל למנגנונים חברתיים שהוא תופס כהרסניים. ובמידה מסוימת זה גם נכון. שוב, קולנוענים רבים משתמשים במוסכמות קולנועיות מבלי להתעכב עליהם לשניה ובכך אכן מאשררים אידיאולוגיות מוטמעות, אפילו אם באופן מודע כל מה שהם ניסו לעשות הוא לגרום לצופה להזיל ריר על פיצוצים ובחורות בביקיני (שזו כמובן גם בחירה אידאולוגית בפני עצמה). אבל בירד לא עושה את זה. הוא בוחר בחירות די יוצאות דופן כדי לחדד את המסרים שלו ולהנכיח גם את חלקיהם היותר קשים לעיכול.
לגו הוא פארודיה פרועה, space balls לילדים. איזה סרט לא פארודי יכול לעשות זאת?
בעיניי, בחירותיו לא יוצאות דופן בהשוואה לרוב סרטי הילדים האחרים. בסופו של יום, המסר- כל מסר, שתוכל להוציא משם הוא מעורפל למדי ונתון לפרשנות (עובדה, אנחנו עדיין כאן).
העניין הוא שילדים אוהבים אקשן מהיר והומור. אתן לך דוג' מהיום: הקטנים (6 ו4, בן ובת) בחופש ורוצים סרט. יש לי בבית ספריה ענפה שכוללת את רוב הקלאסיקות של דיסני וסרטים שאהבתי מהעשור האחרון, כולל השרקים, הרובינסונים, big hero 6, מפלצות-בע"מ ואוניברסיטה ל, הדרקון הראשון והשני שלי, home, ועוד. הם צופים במשפחת סופר על יותר מכל סרט אחר מאז ראו אותו, לפעמים פעם בשבוע- למרות שאני משדל אותם לגוון.
למה? כי יש שם אנשים עם כוחות מיוחדים- מה שמייצר אקשן מגניב וסיטואציות ייחודיות יחסית. אתה מצליח לחשוב על סרט ילדים שלא מתמקד באנשים מאוד מיוחדים ומאפשר תכונות כאלו ברמה ותכיפות שכזו? כי אני לא וכנראה שגם הם.
כן, סרט לגו
לא רואה מה עניין היותו פארודי רלוונטי. הוא סרט שפועל על פי הגיון עלילתי שונה לחלוטין ממה שהורגלנו (כן, גם כי הוא ביקורתי כלפי המבנה הרגיל) ועדיין מצליח למצוא מספיק הזדמנויות להומור מוקצן ואקשן יצירתי.
וכמובן שגם מה שילדים מחפשים מסרט הוא תלוי תרבות וזמן ולא טבוע בגנים שלהם, כן? הרי מי שנהנה מסרטי דיסני לפני 50 שנה לא היה גזע אחר של בני אדם. העובדה שזה מה שילדים מחפשים בתרבות הספציפית שלנו מעידה שוב על התניות תפיסתיות שהתרבות הזו הטמיעה, ולא על תקפותם של מבנים מסויימים להעברת סיפורים כאיזו אמת הכרחית.
אוקיי, מלבד סרט לגו, את יכול לחשוב על אחרים? אם זה כ"כ פשוט חייבים להיות אחרים. אני שואל ברצינות כי ניסיתי להיזכר ולא מצאתי.
ומה שילדים מחפשים היום לא חייב להיות תלוי בהתניות שהחברה הטמיעה, אני לא בטוח כמה החברה מספיקה להטמיע עד גיל 4. העולם סביבנו השתנה ורף הגירוי עלה, מה שדורש יותר מסרטים. הpremise של אנשים בעלי יכולות מיוחדות פותח אפשרויות רבות יותר למה שהקהל מבקש ובקלות רבה יותר.
היותו פארודי רלוונטי כי הוא מסתמך על כל אותם סרטי גיבורים שהיו צריכים להתקיים כדי שהוא ייווצר. אבל גם אם הוא אכן כזה, אתה יכול לחשוב על אחרים מלבדו? אם זה כ"כ פשוט חייבים להיות אחרים. אני שואל ברצינות כי ניסיתי להיזכר ולא מצאתי.
ומה שילדים מחפשים היום לא חייב להיות תלוי בהתניות שהחברה הטמיעה, אני לא בטוח כמה החברה מספיקה להטמיע עד גיל 4. העולם סביבנו השתנה ורף הגירוי עלה, מה שדורש יותר מסרטים. הpremise של אנשים בעלי יכולות מיוחדות פותח אפשרויות רבות יותר למה שהקהל מבקש ובקלות רבה יותר.
לא הצעתי שסרטים ימציאו את התרבות מאפס
מנסתם סרטים שמבקשים להיות חתרניים צריכים להתייחס לתרבות בתוכה הם פועלים, ופארודיה היא דרך לא רעה לעשות זאת. "העולם השתנה ורף הגירוי עלה" הוא רק גירוד פני השטח של הדרכים בהם החברה מטמיעה ערכים ויוצרת ציפיות כלפי מוצרי תרבות, גם לפני גיל 4. יוצר שגדל בתרבות הזו, אפילו אם הוא מגיע מתפיסת עולם שונה, לא יכול ולא צריך להתעלם מזה. זו בדיוק הדרך ליצור אומנות שיש לה רלוונטיות ושיכולה לעשות שנוי.
האם יש עוד סרטים כאלה? הייתי אומר שלא מעט. סרטי גיבורי על, למרות שההצפה של השנים האחרונות, הם לא הז'אנר היחיד. וגם נסיכות לא. אפילו לפיקסאר יש כמה סרטים שעוסקים בסתם סיטואציות של אנשים "רגילים" ולא בעילויים עם כוחות על. "הקול בראש" למשל הוא סרט עם קצב מעולה שעוסק בסיטואציה יומיומית לחלוטין. גם "אפ" הוא יותר סיפור על גיבור בעל כורחו ועל מפגש אנושי אינטימי מאשר על גדולה שיועדה משמיים. גם כמעט כל סרטי מיאזקי (אולי זולת הרוח עולה) מעצבים גיבורים שמעניינים בגלל תכונותיהם המוסריות והבחירות שלהם, ולא מכיוון שהם מוכשרים יותר מסביבתם.
הסרטים האלה שוב – דורשים יוצרים מודעים יותר שפועלים בצורה גלויה כנגד הזרם, ולכן הם מיעוט. אבל לומר שלא ניתן ליצר כאלה סרטים זה לגמרי לא נכון.
לגבי סרט לגו- התכוונתי שהוא יכל להכניס אקשן מטורף כי הוא פארודיה על סרטים שכללו אקשן שכזה, לכן הוא יוצא דופן בין שאר הסרטים שציינת.
"זו בדיוק הדרך ליצור אומנות שיש לה רלוונטיות ושיכולה לעשות שנוי."- לא כל פיסת אומנות או מוצר בידור חייב לחנך, זה לגמרי בסדר לעשות בידור לשם בידור, בפרט כשמדובר בסרטי ילדים.
אני לא משלם על סרט כדי לעבור סדנת חינוך אלא כדי להנות. כל עוד המסר קיים ומסייע או לכל הפחות לא מפריע,הכל מעולה. ברגע בו מסרים מעיבים על ההנאה/ מגבילים את הסרט, היוצר מועל בתפקידו עבור אג'נדה אישית (לא משנה עד כמה מוצדקת). הוא לא מפרסם את הסרט כמיצג חינוכי על השלכות הסללה חברתית/ החפצת נשים/ ליברטריאניזם/ כל אג'נדה אחרת, אלא כסרט כיפי לילדים.
הסרטים שציינת הם יצירות מעולות, אך הם לא מספקים פעולה והומור בקצב של סרטים עם גיבורים "מיוחדים" ומנסיוני האישי לא מושכים עבור ילדים בגילאי 4-12 באותה מידה, לפחות בצפיות חוזרות.
וזו הנק' שניסיתי להעביר: אלו לא בחירות מתוך אג'נדה פוליטית, אלא יצירתית. אז אולי לא צריך להעניק משמעות לכל פרט ופרט.
אתה שוב לא מתווכח איתי
הטענה שלי לא הייתה שסרט חייב לערער על מבנים חברתיים, אלא ש*אם* הוא רוצה לעשות זאת הוא לא חייב להעמיד פנים שהוא טהור מכל השפעה של התרבות הסובבת, כי זה לא יאפשר לו לתקשר עם הקהל שלו. כלומר – כן, הוא יכול להשתמש גם באקשן, בהומור ואפילו בבאטמן. לא כל סרט חתרני צריך להיות מסמך דרמטי נוגה בשחור לבן.
הטענה שלך כלפי סרטים היא שוב – טענה אידאולוגית. לומר "תפקידו של סרט הוא לספק לי הנאה ולא לחנך אותי" מתעלם מכך שסרטים מחנכים אותך כל הזמן בין אם תרצה ובין אם לא. אני חוזר בפעם השלישית בערך: זה שהרבה יוצרים לא מנסים לעשות דבר מלבד לגרום לך הנאה לא מרוקן את הסרט שלהם מעמדה אידאולוגית. זה שהם בוחרים כביכול *לא* לחנך אותך (כלומר, לא לאתגר בכלום את תפיסת העולם איתה הגעת מהבית) היא בחירה פוליטית לכל דבר, מודעת או לא מודעת. היא לא מגינה עליהם בכלום כשאני מנתח את המוצר באופן ביקורתי (מה שלא חייבים לעשות כמובן).
ואחרי כל זה, אני עדיין לא מבין מה הרלוונטיות לדיון, כי גם אם מקבלים את הטענה שלך עדיין לא הוכחת שום דבר לגבי בירד. בירד איננו מייקל ביי והסרטים שלו מסמנים שוב ושוב שיש להם יומרה מעט גבוהה יותר מסתם להראות אקשן ופיצוצים. רוצה להראות שכל מסר אצלו הוא סתם תוצר לוואי של הרצון לגרום לי הנאה? נא להביא ראיות מעט מוצקות יותר.
על הטענה הראשונה שלך מעולם לא חלקתי, פשוט ציינתי שהאקשן בלגו מגיע כנראה מכל אותם סרטים עליהם הוא צוחק/מבוסס (בהם הגיבורים מיוחדים- נבואה/כוחות על וכו') ולכן אני לא מצליח לחשוב על סרטים עם הרבה אקשן "מגניב" וגיבור לא מיוחד. אולי "הדרקון הראשון/שני שלי" אבל אפילו שם הגיבור הלא יוצלח הוא ממציא מרשים מאוד, עם קואודינציה מעולה, אמיץ בצורה יוצאת דופן וכו'.
שנית, גם לא אמרתי שלסרטים אין/ לא צריכה להיות אידיאולוגיה, מכוונת או שלא. בסה"כ אמרתי שאסור לה להפריע להנאה מהסרט או לגרוע מאיך ששיווקו לי אותו כצרכן. אשתמש שוב ב"דרקון הראשון"- סרט שמכה בראשך באידאולוגיה לכל אורכו אך ללא פגיעה בחוויית הצפיה, אז למרות שהייתי שמח לעידון של המסרים, אין לי שום בעיה איתו, להיפך (בלי לגעת כלל בנכונות המסר בעיניי).
לו גיבורי "משפחת סופר על" היו נטולי כוחות, הסיפור שלהם היה יכול להיות מעניין יותר מחשבתית אבל היית מאבד המון מהאקשן והומור הסלאפסטיק ממנו ילדים נהנים (בעיקר ממהירותו של דאש והאלסטיות של הלן- סופר אמא) ועבורו רבים הלכו לראות את הסרט.
יוצרים חוזרים לאנשים מיוחדים כי הם מהווים כר פורה לכתיבת מה שרוב קהל היעד רוצה לראות בקלות יחסית. מילא אם היית מאשים אותם בעצלנות יצירתית, אבל בקידום כאלו מסרים- ועוד בכוונה?
ואני מודה שלא ראיתי את כל הפילמוגרפיה של בירד, ראיתי בסה"כ 3 סרטים: מש' סופר על, רטטוי, משימה בלתי אפשרית 4. מהם אני זוכר רק אחד היטב (כי צפיתי בו עם הקטנים יותר פעמים מכפי שהייתי רוצה לזכור), אבל אף אחד מהם הוא לא בדיוק אודיסיאה בחלל או אפילו אקס מאכינה. הוא יוצר סרטי אנימציה פחות טפשיים, זה הכל. קשה לי לראות במה יצירותיו מתעלות על שרק, מפלצות בע"מ ואחרים או לזהות בהן יומרה להיות מעבר לסתם סרט מהנה.
לכן, איני יודע כיצד להביא ראיות לאי-קיום כוונה או מסרים מכוונים בסרט, רק את הרציונאל מאחורי דעתי לאי סבירות גבוהה לכך. אגב, jaguar ניתח ממש בקצרה בדיון סצנה ברטטוי ואני הבנתי אותה בצורה שונה לחלוטין, אז אולי זה יותר אמביווילנטי.
אז עברנו מניתוחי יתר של רטטוי לניתוחי יתר של סרט לגו?
סרט לגו הוא סרט בסדר מינוס, שמשתמש בכל הנוסחאות גם אם הוא צוחק עליהן ו/או מפגין מודעות כלפיהן. אם תשאל אותי עכשיו מה העלילה מעבר לתקציר אני לא אזכור כמעט מעבר לסצנה פה סצנה שם. הדמויות פלקטיות (ולא, הטוויסט בסוף לא מתרץ את הפלקטיות שלהן, זה שוב מודעות עצמית), הדמות הנשית הראשית נוצרה כמו בסרטים רבים אחרים רק כדי להיות מושא אהבתו של הגיבור הראשי, מה חתרני בסרט הזה אני לא יודע. הוא בפירוש לא גרוע, נהפוך הוא הוא סרט מהנה למדי, אבל מה שאפשר לקרוא לו "סרט טיסה", משהו כמו מפלצות נגד חייזרים רק פחות סקסי (או סקסי בצורה אחרת, בכל זאת אליסון ברי). מזכיר לי את ההשתפכות המטומטמת על שרק מלפני עשור וחצי כ"חתרני וצוחק על דיסני", וכשמגיעים לסרט עצמו יוצאים ממנו עם תחושה כזאת של "זה הכול?". לאיזו הוגת דעות חשובה אפשר לשייך את סרט לגו?
בתור מישהו שממש שונא דיונים כאלה
אתה ממש מתעקש להמשיך ולקיים אותם. אתה מוזמן לחזור ולקרוא את הדיון מההתחלה ונדמה לי שתוכל להבין בכוחות עצמך אילו אלמנטים בסרט לגו הרגישו לי שוברי מוסכמות (רמז: לא הייצוגים הנשיים בו). אחרי זה אתה יכול להמשיך לזרוק טענות מסוג "אני לא זוכר מה קרה בסרט אבל אני בטוח שכל מי שרואה בו דברים שאני לא רואה טועה", או שאתה יכול לנסות לנסח טענות שבאמת מתנגדות לטענות שלי.
עברתי במיוחד על התקציר עוד פעם
ולא נזכרתי בהרבה יותר פרטים מהותיים מהסרט ממה שזכרתי גם ככה, שזה כבר אומר משהו. זה שבהתחלה אומרים שיש נבואה ואחר-כך אומרים שאין נבואה זה לא "חתרני" בשום צורה ואופן, זה בסך הכול מצרף את סרט לגו לרשימה ארוכה מאוד של סרטים אחרים בהם הגיבור הראשי לא מיוחד מעצם היותו, אלא לומד להכיר במיוחדות שלו בזכות דברים שהוא עובר לאורך הסרט. מבחינת השאלה איזה סרט מופתי יותר ואיזה סרט ייזכר יותר מעבר לגימיקים ולהומור, ברור שהתשובה היא רטטוי, כך שלנסות למצוא בסרט לגו יותר מוסר נכון או מה רק בגלל הפרט הזה זה מאולץ.
פוקימון (הסדרה)
סבבה סביב פרוטגוניסט מאוד תחרותי, שלמרות שיש בו המון דברים טוב, הוא מפסידן סדרתי.
לא צפיתי ולכן אני לא יכול לדעת,
אבל "מפסידן סדרתי" זה הקצה השני של הסקאלה, רחוק מבינוני.
אני מתחיל להבין את הבעיה.
"מסרים חיוביים לאומת איינראנדיים" הוא קונספט שקיים רק אצלך. ליברטניות איננה קללה, וזה שאתה תופס "האשמה" בלברטניזם כמקבילה להאשמה בחברות בכת השטן הוא פער שאני יכול ליחס רק לחוסר ידע מספיק. ישנם לא מעט אנשים, חלקם חכמים ובעלי השפעה, שמקבלים זאת לחלוטין כתפיסת עולם מוסרית ולא יהססו להצדיק אותה בפניך או להלחם בכל מעודם כאשר הם ירגישו שהיא מותקפת. כשפול ראיין מכריז שהוא מעריץ את ראנד הוא לא מחליק בלשונו וחושף עצמו כפוליטיקאי מושחת. הוא בסך הכל מצהיר על הזדהות עם תפיסה מסויימת של תפקיד המדינה ושל חרויות הפרט שמאד רווחת אצל הרפובליקאים בארה"ב וגם אצל הימין בישראל.
כשאני אומר שבירד הוא ליברטן בתפיסתו אני לא מנסה להפחית בערכו או בערך יצירתו. אני לא אומר שהוא פחות מקורי או פחות מורכב. להפך – הקו האידיאולוגי הברור הזה רק מוסיף בעיני ערך ליצירתו (והיכולת להתוכח איתו היא מבחינתי אחד הפלוסים החשובים). לזהות אידיאולוגיה שעליה מונח סרט לא גוררת האשמה בנכלוליות ובשטיפת מוח, בטח במקרה כמו זה בו המסר די גלוי ולא מניפולטיבי.
אז אני מתחנן – תניח את הצורך האוטומטי להגן על כבודה של מורשת בירד. הוא לא בהתקפה. עכשיו אפשר להתחיל לענות לעניין?
כי אתה לא באמת מבקש ממני שוב להסביר מה ההבדל בין "כל אחד יכול לבשל" במובן בו הוא מפורש בסוף רטאטוי ("מעטים הם מיוחדים באמת, אבל אלה שכן יכולים להגיע מכל מקום") לבין "כל אחד הוא המיוחד" של סרט לגו, נכון? כי אלוהים אדירים, אני לא מתכוון להתחיל את הדיון הזה מההתחלה. אסתפק רק ב: לא. הם לא אותו הדבר. הם הפכים גמורים. ובאמת חשבתי שכבר הסכמנו לפחות על זה.
אני לא אתחנן, אבל אני אבקש
לא להכניס לי מילים לפה ודעות שאינן שלי, כמו "אתה תופס 'האשמה' בלברטניזם כמקבילה להאשמה בחברות בכת השטן", כמו גם שאר הדימויים שלך לאורך הדיון, שנועדו ליצור ערך של זעזוע יותר מכל דבר אחר, שאין מקומו בדיון על סרטי ילדים ("אתה מקיים תחרות בה המקום הראשון ירוויח מיליון שקל ולכל השאר יעכלו את הבית", "כי באותה מידה יכולת לטעון שמגזיני אופנה לא מלמדים ילדות לשנוא את הגוף שלהן אם הם לא מראים במפורש נשים שמנות חותכות את עצמן", ולעניין הגודוויניזם כבר נדרשתי). לצערי שטויות כאלה רווחות לפעמים בעין הדג והרי על זה התגובה המקורית שלי. כן, המסרים של רטטוי ושל סרט לגו הם הפכים גמורים, אבל מה להם ולחתרנות? לחזור לקלישאת ה"כל אחד זה מיוחד" זה נועז בעיניך? לא, ליברטניות אינה קללה אבל היא גם לא האידיאולוגיה של בירד. הוא אמר את זה פאקינג בעצמו. אז זה לא שאני מגן על מורשתו כמו שאני מזדהה עם חוסר הבנתו מה רוצים ממנו. גם אם נניח לרגע שזאת כן האידיאולוגיה שלו (וזאת לא), אין לה שום אחיזה במציאות, שכן בכל תחום, מה לעשות, יש את המעולה והבלתי נשכח, יש את המצוין והטוב מאוד, יש את הבינוני והמיותר ויש את הגרוע והבלתי נסבל. לכן תסריט שאתה מתאר ובו ילדים שואבים כאלה מין מסרים ממס"ע ומרטטוי ואחר כך גם מנסים לפעול לפיהם אינו אפשרי, ולמי שיחשוב שהוא יכול להיות גאון קולינרי כמו רמי אבל יתברר שטעה תינתן ההזדמנות להתברג במקומות אחרים בעולם הגסטרונומיה, גם אם הם לא הפסגה של הפסגה. אז מה שווה כל המערכת הפילוסופית האוטופית של איין ראנד אם לא ניתן להגשים אותה במציאות?
שתי מילים בהודעה שלך.
"הבינוני והמיותר". Nuff said'.
ולמרות איין ראנד, תחומים מסוימים (כמו מוזיקה למשל) מלאים בבינוניות.
כנראה שהם לא פירשו את בראד בירד נכון.
ברור שיש בינוניים.
האמירה שבינוני=מיותר היא המקוממת.
תשמע
לכתוב כזו הודעה שאין בה אפילו נימוק אחד (מלבד לקרוא לעמדה המנוגדת "שטויות") ואז להאשים אותי בדמגוגיה זה באמת חוצפה מופלאה. וזה אכן הופיע גם בהודעה המקורית שלך שעוד לא סיפקת לה גיבוי אחד (כי אין לך יכולת לעשות זאת. כי אין לך הבנה מספיקה של האידאולוגיה המדוברת כדי למצוא פגמים בהשוואה).
וזה בולט גם בהודעה הזו. גם לו היה לי חשק להכנס לדיון על ביקורת הליברטניזם (שהוא נסיון נוסף לסטות מנושא) בטח שאי אפשר להתחיל אותו מהטענה שלך, כי היא מתנגחת בטענות קש ולא דומות לשום ביקורת אמיתית על האידאולוגיה הזו (שאם תחפש טוב דוקא תוכל למצוא בדיון הזה). בפעם החמישית אולי: אתה לא מבין מהי אידיאולוגיה ליברטנית. אתה לא מבין מה ההשלכות שלה במציאות (ויש לה לא מעט כאלה). אתה לא מבין עד כמה הבסיס האידאולוגי שמופיע בסרטי בירד הוא יסודי בתוכה. וכל אלה לא מפריעים לך לפסול את ההשוואה מראש כ"שטויות". אז כשתרצה לדון ברצינות תודיע לי.
לא קראתי לעמדה שלך שטויות
קראתי לניסיונות לזעזע שטויות כדי להימנע מביטויים קשים יותר. ביקורת על ליברטריאניזם (ולא ליברטניזם) היא ניסיון לסטות מהנושא? ואני חשבתי שזה הנושא. לסרטים של בירד ולסרטי ילדים בכלל אין אידיאולוגיה. כנ"ל גם סוגות אחרות של סרטים כמו סרטי פעולה, סרטי אסונות, קומדיות רומנטיות וכדומה. לא כל דבר הוא אידיאולוגיה, ורובו המוחלט של הקולנוע אינו אידיאולוגי. אני בטוח שאפשר להלביש על סרטי בירד או כל סרט אחר גם ניתוחי יתר שלקוחים מאידיאולוגיות פוליטית אחרות, אבל זה בדיוק כמו להגיד "דרדסבא קומוניסט". אני צריך ללמוד עכשיו אידיאולוגיה כלכלית-פוליטית שלמה שאין לי שום עניין בה רק כדי להמשיך בדיון, גם כשאני לא חושב שיש אידיאולוגיה כלשהי מאחורי הסרטים מלכתחילה? זה כבר מתחיל להזכיר את המשפט הידוע על "לך תוכיח שאין לך אחות". אתה זה שטוען שהאידיאולוגיה הזאת נמצאת בסרטים, לא אני, ולכן חובת ההוכחה היא עליך.
ביסוס ההשוואה בין בירד לראנד
הוא נושא הדיון. ביקורת אישית שלי על הליברטניזם של ראנד הוא הסטת הנושא (למרות שגם אותה כבר פרשתי לו היית טורח לקרוא).
אתה לא חייב ללמוד כלום, אבל גם אף אחד לא מכריח אותך להמשיך בדיון שאין לך את הרקע כדי להשתתף בו. לחלופין אתה יכול להתחיל מעמדה קצת יותר צנועה ולשאול מה שאתה לא יודע. להתגאות בבורות שלך ולחשוב שהיא לא רלוונטית בשביל לשפוט טענה שאין לך את הבסיס אפילו להבין היא סוג של יוהרה שנסתרת מבינתי.
כל חובת הוכחה שהייתה לי כבר מולאה בדיון הזה עשר פעמים, כי אני בניגוד אליך באמת העלתי טענות. אתה לעומת זאת חוזר על אותה הנחת מוצא לא מבוססת שוב ושוב וכשדוחקים אותך לפינה שולף טענות אבסורדית כמו "לסרטי ילדים ולקולנוע מסחרי בכלל אין אידאולוגיה" (ולהזכיר קומדיות רומנטיות בטיעון הזה זה חתיכת גול עצמי, שדורש ממני מאמצים עילאיים כדי לא לסובב את הדיון אליו). או "אני לא צריך ללמוד תיאוריה כדי לומר שהיא לא קיימת בטקסט", ואז שולח אותי לעשות בשבילך את שיעורי הבית. תודה, אני מוותר.
"לחלופין אתה יכול להתחיל מעמדה קצת יותר צנועה ולשאול מה שאתה לא יודע"
אבל כששאלתי, קיבלתי תשובות בנוסח "אני לא וויקיפדיה", פרובוקציות גודוויניסטיות, פרובוקציות באופן כללי, ועכשיו גם התנשאות ("מתגאה בבורות שלך") ואמירה שאין לי עמדה. אני לא קראתי לעמדה שלך שטויות אבל אתה טוען שאין לי עמדה בכלל, וגם מרבה לזרוק את המילה קש כדי לנסות לתת לזה תוקף. רציתי לשאול עכשיו למה קומדיות רומנטיות זה גול עצמי אבל אני כבר חושש להיתקל באותן תשובות. עד עכשיו לא מצאתי שום דבר מהקיצוניות שאתה מזכיר בסרטים עצמם, בעוד שמגיבים אחרים בדיון כמו יגואר כן היטיבו לבאר סצנות שממש לקוחות מהסרט עצמו ולגרום לי לחשוב עליהן שוב, גם אם לא הסכמתי איתו ב-100%. אתה לעומת זאת נהנה להפיל שמות ולזרוק לאוויר מונחים חוץ-קולנועיים כמו הסללה חברתית וליברטניזם (כשאמרתי ביקורת על ליברטניזם, התכוונתי כמובן לביקורת הכוללת ולא רק לביקורת האישית שלך), כנראה כי זה נורא מגניב בעין הדג לנתח את הסרט לפי מה שבדיוק לומדים באוניברסיטה או סתם מתלהבים ממנו, אם כי למען ההגינות השטות הזאת על איין ראנד כנראה לא התחילה בעין הדג, אז לא פה האשמה. "חוזר על אותה הנחת מוצא לא מבוססת" זה בדיוק מה שעושה מי שמדביק לסרטים פרשנות חיצונית שאינה נובעת ממנו גם כשהיוצר עצמו אומר שזה קשקוש.
שמח לשמוע שהתכוונת
שאערוך לך סקירה ספרותית של הביקורת על ראנד ולא רק לשמוע את דעתי האישית.
חשבתי שעין הדג נוצר מתוך אג'נדה אנטי-אליטיסטית
עכשיו מתברר שגם לדיונים על סרטי ילדים של פיקסאר חובה לבוא עם רשימת קריאה.
"דיונים".
(ל"ת)
אני לא יודע מה פישלר חושב
אבל כשהחלתי לקרוא את האתר (בימיו הראשונים) אף פעם לא קיבלתי תחושה שהאתר הוא "אנטי אליטיסטי" (דן ברזל היה כותב מוקדם וחבר פעיל והאיש הזה יכל לגרום לפרופסור למדעי התרבות מבוכה), הוא היה אנטי "שנצקלניות" – תפיסה שאולי חושבת עצמה לאליטיסטית (במובן של "סמנית של טעם טוב בלעדי") אבל בפועל מטופשת יותר מהסרטים שהיא מבכה.
הדיונים באתר עוד בימי ראשיתו כללו פתילים ארוכים וסבוכים על פילוסופיה ורעיונות של סרטים, קירה בתתי המשמעות של סרטיו של בראד בירד היא משהו שמופיע פה מאז שהאתר ביקר לראשונה סרט של בראד בירד. לכו תקראו את הדיונים הארוכים המקוריים על משפחת סופר על – אין חדש תחת השמש.
ועוד חשוב לציין שכשהאתר הוקם השנה הייתה 2000. שנת אלפיים. תקופת המערות של העדין האינטרנטי. כשכתבת הפתיחה עלתה היא כללה את השורה הלא אירונית "אנחנו מגלים כי כל אותם סרטים לא חכמים (קטגוריה זו כוללת את כל הסרטים האמריקניים שנעשו משנת 74' ואילך בתקציב של יותר מ-5 מיליון דולר, ושרוברט דה-נירו לא משתתף בהם) זוכים לציון של כוכב וחצי מתוך חמישה". אתם מבינים – כשהאתר רק התחיל רוברט דה נירו עוד היה שחקן מכובד ולא הכוכב לשעבר של פגוש את ההורים 4: נקמתו של הקיא.
בוודאי שדברים מסויימים השתנו – לא רק שהאנשים (טוב, עכשיו האיש) שכותבים את האתר השתנו ב-15 השנים האחרונות העולם שסביבם השתנה. היה מוזר לי אם הכול היה נשאר בדיוק אותו הדבר.
המבקרים שמרכיבים את השם נחמן שניצקליין לא השתנו
כשאני קורא ביקורות של אורי קליין, אני מבין לגמרי את הפרודיה/סאטירה של דורון נגדו (הבן אדם מנסה לנתח את סרטי טד ברצינות), ודן ברזל היה תמיד היוצא מן הכלל שהעיד על הכלל. מה שכן השתנה לטובה זה שעכשיו לא כל המלאכיות של צ'ארלי או אחי, איפה האוטו שלי? זוכים לביקורת נלהבת של "אחלה סרט קיץ רוצו לראות" וסרטי פעולה טיפשיים זוכים כאן סופסוף ליחס של, ובכן, סרטי פעולה טיפשיים. אין מצב שסרט כמו ג'וזי והפוסיקטס, לו היה יוצא היום, היה זוכה בכלל ליחס מצד דורון למעט דף סרט מחייב ושורת תקציר עוקצנית.
אבל, כמו שתום אמר
התפיסה נגד ה"שניצקלייניות" לא הייתה שזה שניצקלייני לנתח למוות סרטי ילדים או סרטי שובר קופות, אלא נגד להניח אוטומטית ששוברי קופות או סרטי ילדים הם נחותים לעומת סרטי פסטיבלים. זה בדיוק הפוך מלא לנתח סרטי ילדים או סרטים הוליוודים. אם כבר בזה שאנחנו מנתחים סרטים מעין אלו זה מתוך המחשבה שגם שוברי קופות או סרטים שנעשים קודם כל למטרת בידור יכולים להיות בעלי אמירה ולא חייבים לזלזל בנו כצופים. מפה, אני חושבת, גם מגיעות כל הביקורות שקשורות לייצוג נשים ומיעוטים- מתוך העובדה שאנחנו כן אוהבים את סוג הסרטים האלה ואנחנו כן מצפים למצוא בהם מסרים שאנחנו רוצים, אם לא היינו אוהבים אותם וזה לא היה חשוב לנו לא נראה לי שהיינו מבזבזים את הזמן בדיונים האלה.
אבל מעבר לכל זה, אני לא מבינה מה הטעם בלקיים דיון על משמעות של סרט וכמעט כל הודעה לכתוב שעצם הדיון הוא טיפשי וחסר ערך. אז למה אתה משתתף בו? באתר יש כל מיני סוגים של דיונים. וגם האופי של הדיונים משתנה. אם יש סוג מסויים של דיונים שאתה לא אוהב- אני לא מבינה מה כ"כ קשה פשוט לא לקרוא אותו, שלא לדבר על פשוט לא להשתתף בו? יש פה מספיק הודעות/דיונים שדנים בסרטים מסחריים מנקודת מבט "שטחית" (ליהוק לסרטי קומיקס, רמת האקשן בסרט מסוים וכו'). אני לא יכולה לדרוש שכל דיון פה באתר יהיה על נושא שמעניין אותי. מה שמעניין אותי אני קוראת ומה שלא מעניין אותי אני לא קוראת. זה בדיוק מה שאתה יכול לעשות בעצמך.
1. כמו שאמרתי, לא רציתי לפתוח כזה דיון;
2. אחרי שפתחתי אותו בטעות, כן ניסיתי להבין, וברצינות גמורה, אולי יש ממש בהשוואה הזאת, אבל חוץ מכמה סצנות שיגואר ניתח וגרמו לי לחשוב עליהן שוב לא ראיתי את הטענות שהועלו כאן נובעות מהסרט עצמו.
3. אני מאוד אוהב דיונים ארוכים וניתוחים מעמיקים וממש לא מעניינים אותי ליהוקים בסרטי קומיקס, אלא שבמקרה הזה, מה לעשות, זה נראה לי לא מוצדק.
אבל יותר לעניין, אני חושב שלהיות נגד שניצקלייניות זה לא רק להגיד שגם סרטים מסחריים שווים את הזמן שלנו (ואני גם באמת לא חושב ששלושת המבקרים הנ"ל קטלו את הסרטים המוערכים של פיקסאר) אלא יותר מזה, שעין הדג נוצר כאתר שמזמין גם אנשים ללא ידע מוקדם בקולנוע או בתחומים אחרים לבוא ולדון בסרטים. אם במקום זה עין הדג הופך למועדון סגור של גילמן/מקסיקו גם בסרטים הכי מוכרים לקהל הרחב זה בדיוק ההפך מהמטרה שלשמה הוא נוצר.
אתה מודע לעובדה שאתה לא יכול לומר את הדברים האלה כשאתה כתבת תגובות שלמות
שמכסות את הביבליוגרפיה של וירג'ינה וולף וג'יימס ג'ויס, נכון?
ומעבר לזה, עדיין יש באתר יחס מכבד מאוד גם לבלוקבאסטרים ולסרטי קיץ קלילים. "רחוב ג'אמפ", "קצה המחר", "פיץ' פרפקט" ו"שומרי הגלקסיה" הם רק חלק מהסרטים שזכו כאן ליחס מהלל. תמיד המיינדסט היה שסרטים טובים יקבלו ביקורות חיוביות, ללא קשר לשיוך הז'אנרי שלהם – בתקופה שבה יאיר רוה חובב סרטי האקשן האמריקאיים היה לבד במערכה, כשקליין, שניצר, שרגל ואינגבר פסלו כל סרט תוצרת הוליווד רק בגלל שרצה הגורל והוא התייחס אל בידור כאל מטרה.
רחוק מזה
לוולף התייחסתי בעיקר בביקורת על השעות, שם סביר ורלוונטי לעשות כן. את ג'ויס אני באמת מזכיר לא מעט כי אני מעריץ, ובכל זאת מעולם לא פתחתי דיון סגור שמיועד רק למי שקרא את כל כתבי ג'ויס, ובטח ובטח ובטח שלא ניסיתי לפתוח דיון שמשווה בין סרטי ילדים תמימים ליוליסס, כמו מה שעדיין ממשיך בתחתית העמוד, וכבר גובל בחוק פו. אבל אני חושב שהייתי מאוד ברור כשדיברתי על אנטי-אליטיזם. יחס אוהד לשוברי קופות מוצלחים תמיד היה ותמיד יהיה בעין הדג. זה מעולם לא השתנה. אני התכוונתי לאופי הדיונים עצמם, שלמיטב הבנתי לא היה אמור להיות מנכר.
המיינסטרים היה גם שאפשר לדבר על *סרטים*, וזה בסדר.
ולא חייבים תמיד לנתח אותם ניתוח תרבותי ולחלק להם ציונים אידיאולוגיים. שגם זה מותר, אבל לא חובה.
אודה לך אם לא תגיד לי מה אני חושב.
"אין מצב שסרט כמו ג'וזי והפוסיקטס, לו היה יוצא היום, היה זוכה בכלל ליחס מצד דורון למעט דף סרט מחייב ושורת תקציר עוקצנית".
אתה רוצה אולי גם לכתוב לי מה תהיה השורה הזאת בדיוק, שאדע להבא?
דן ברזל היה גבוה מצח אבל כתב ברור מאוד.
ונימק טוב בין אם הסכמתי איתו ובין אם לא.
כן, זה נכון.
מה שכן, להתלונן על למה הבינוניים לא מוצגים כמוצלחים כמו המוכשרים באופן מיוחד מתחיל כבר להישמע כמו "למה האחרונים תמיד בסוף", או משהו כזה. שים לב גם שקולט לא מוצגת בסרט כבינונית, אלא כטובה בתחומה אבל שמרנית ולא יצירתית כמו רמי. יש הבדל. מקצועיות שאינה יצירתית אינה בינוניות.
קולט לא מוצגת כבינונית,
להיפך היא מוצגת כמי שעבדה קשה מאוד כל החיים שלה כדי להגיע לאן שהגיעה. אבל רמי, שבחיים לא היה במטבח של מסעדת יוקרה או אשכרה הכין ארוחה (כי מה הוא כבר יכול היה להכין בבית בכפר?) יכול ללמד אותה, את שאר השפים במסעדה, ואת המבקרים על טכניקות בישול, טעמים, ושאר הדברים.
זו ראיית עולם הרבה יותר נאיבית מסתם 'כולם מוכשרים ומיוחדים וטובים'. זו ראיית עולם שאומרת שאם אתה טוב במשהו, אתה הכי טוב באותו דבר, ואם רק תקבל את ההזדמנות תוכל להוכיח את זה בלי לעבוד קשה. כמו כל תוכניות כשרונות הריאליטי למיניהם. כי מי צריך פיתוח קול, ללמוד לנשום, לדעת תווים, סולמות, טכניקות, לא לעשן, מה לאכול, איך לא לפגוע בקול, וכו' וכו' אם נולדת עם כישרון?
"אם אתה טוב במשהו, אתה הכי טוב באותו דבר"
איך זה יכול להיות אם יש הרבה אנשים שטובים בתחומם? כולם הכי טובים? זה כשל לוגי. יש כאן מישהו שבאמת סבור שבראד בירד מאמין בזה? ולכל אורך הדיון שכחנו את אמרת הכנף של גוסטו לאורך כל הסרט – "כל אחד יכול לבשל". איך זה מסתדר עם איינראנדיזם? מס שפתיים? כן, אני זוכר את הדיונים ברטטוי שטענו שהכוונה היא ל"כל אחד יכול לבשל, אבל לא כל אחד יהיה טוב/גאון בזה", אבל מילולית "כל אחד יכול לבשל" זה בדיוק ההיפך מ"פנו את הדרך", והמשפט הזה הוא אחד הראשונים בסרט ומגיע הרבה, הרבה, הרבה לפני המסקנה של אגו. האם באמת נראה לכם שסרט ילדים מהמיינסטרים של מהמיינסטרים – המכנה המשותף הגבוה ולא הנמוך אמנם, אבל עדיין מיינסטרים – ירצה להעביר לילדים מוסר השכל של "אם אתם ממש טובים במשהו, צאו להגשים את עצמכם, אבל אם לא פשוט תוותרו?" מה גם שאין דמות אחת ברטטוי שעזבה את עולם הקולינריה רק בגלל רמי.
אתה מתעלם מהרבה דברים למען הטיעון שלך.
האמרה של גוסטו מוסברת בסוף הסרט בלי צורך בניתוחים מיותרים. 'כל אחד יכול לבשל' לא אומר שכל אחד צריך לבשל, אלא שגם מהאשפתות יכול להגיע גאון בישול.
מכאן הבחירה בעכברוש בתור דמות ראשית, במסעדת יוקרה בתור הלוקיישן העיקרי, ואוכל בתור התמה. זה מסר בכלל לא רע בפני עצמו, אופטימי ומתאים לסרט ילדים. כשהוא עומד לצד שאר האידיאולוגיה הוא קצת מתערער.
הכשל הלוגי קיים בכל מקום שבו האידיאולוגיה הזו מוצגת. באמאמאמאמא של המיינסטרים, American Idol לקחה אנשים שבחיים לא החזיקו מיקרופון במטרה להפוך אותם לכוכבי על. ומי בחר ועזר לאותם מתמודדים? לא זמרים אחרים שנבחרו בתוכניות ריאליטי, אלא כאלה שעבדו מגיל צעיר מאוד, מאוד, מאוד קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. לחשוב שמריה קארי, ג'ניפר לופז, או טיילור סמית' הצליחו רק בגלל הכישרון המולד שלהם זו ראיית העולם שבסרט.
הצד החיובי של האידיאולוגיה- אם אתה טוב במשהו לך תשיג אותו למרות המכשולים והאתגרים- מוצג בסרט לא בגלל שבראד בירד עושה מניפולציה על הצופים, אלא בגלל שזה מה שמושך אנשים מלכתחילה לראנדאיזם. כולם חושבים שהם הכי מוצלחים והכי טובים בתחום שבו הם טובים, ולכן הצד הפחות נעים של בינוניים צריכים 'לפנות את הדרך' בכלל לא פונה אליהם. מה זה שהופיע פה? כשל לוגי כמובן.
אף אחד לא עזב את תחום הקולינריה, אבל הדמויות הטובות, אלה שמבינות עניין, הלכו לעבוד תחת רמי. כן, כן. קולט, שעבדה כל החיים שלה, ולמדה כדי להיות סו-שף במסעדת יוקרה, הפכה להיות סו-שף של עכברוש שהיה בערך יומיים במטבח.
טיילור סמית' זה בכלל כדורסלן
ואף אחד לא רואה בג'ניפר לופז אדם בעל כשרון מוזיקלי, אלא סלבריטאית שמינפה את המראה החיצוני והפרסום שלה גם לתחום המוזיקה. יתרה מזאת, אתה מתעלם מהעובדה שרבים מהשופטים בתוכניות מציאות שכאלה אינם מוזיקאים בכלל (סיימון קאוול) או מוזיקאים שאף אחד לא שמע עליהם לפני שהפכו לשופטים באותם תוכניות (רנדי ג'קסון), או שאת רוב הזוכים/משתתפים באותם תוכניות, למעט הראשונים ממש (קלי קלארקסון, קארי אנדרווד) אף אחד לא זוכר, ככה שמה לעשות, משנתה של איין ראנד לא תופסת. הנושא שהעלית מעניין אבל קשור להרבה דברים אחרים, בעיקר לשינוי שיצר האינטרנט בתעשיית המוזיקה שאכן גורם לכולם לחשוב שכל אחד יכול, לכל אחד יש מה להגיד וכל אחד מוכשר ומיוחד. יצא סרט תיעודי מצוין על הנושא הזה (מתמקד בעיקר במוזיקה אבל מתייחס גם לשאר האמנויות בשם PressPausePlay, שמשפט המפתח הזכור מתוכו הוא "פעם, קהל היה הולך לראות הופעה ומקשיב לאמן. היום, אם כל אחד בקהל חושב שגם הוא אמן בעצמו כבר אין הקשבה, יש קקופוניה".
הסרט לפניכם. מומלץ ביותר.
https://www.youtube.com/watch?v=-rvlaTg3vPg
בקיצור, לא הייתי מביא את אמריקן איידול, תוכניות שמוציאה מתוכה בעיקר בינוניות ובטח שלא גאונים כמו רמי (לא, קארלי סמית'סון בוודאי שאינה גאון) בתור דוגמה. עדיין עולה השאלה, כן או לא איין ראנד, מה כל-כך רע במה שקולט עושה? אם באמת קורה ומגיע פתאום איזה גאון באופן פתאומי, לא שווה ללכת לעבוד איתו? זה אמנם לא כל-כך שגרתי, אפילו לא בעולם של הסרט, אבל זה יכול לקרות.
תתרכז בעיקר.
למרות שבהתחלה הם באמת הצליחו ליצור כמה כוכבים, המטרה של התוכנית היא למכור חלום. את אותו החלום שראנד מכרה לקוראים שלה. לא רק למתמודדים, גם לצופים בבית. אם אתה טוב, אתה בליגה של הגדולים ולא צריך לעבוד על זה.
וכן, יש לאינטרנט השפעה מאוד גדולה למשנתה של ראנד, כי עכשיו באמת 'כל אחד יכול לבשל' (או לשיר, או ליצור סרטים, או לכתוב בלוג) שזה מעולה, אבל עדיין צריך לעבוד קשה מאוד בשביל זה.
קולט, בתור הדמות בסרט המצוייר שבו היא נמצאת עושה את הדבר הכי חכם בעולם. רמי הוא גאון הדור, הפיקאסו של הבישול, וקולט לא טובה כמוהו אז עדיף לה ללכת לעבוד תחתיו וללמוד ממנו.
אני השלכתי מזה על החיים האמיתיים, שבהם אדם (או עכברוש) שלא עבד במטבח של מסעדת יוקרה לא יכול ללמד סו-שף מוכשרת שעובדת קשה את רזי המקצוע.
אמא שלי בשלנית מעולה, וגורדון רמזי בטוח ישמח לקחת ממנה מתכון או שניים של מאכלים דרוזים (מאכלים דרוזים זה מיתוס אגב, אבל זה לדיון אחר), אבל הוא לא יהפוך להיות הסו-שף שלה במידה שהיא תפתח מסעדה.
אבל להבנתי הסרט עוסק במקרה קיצון (אני לא זוכר אותו אפילו מעט). הוא לא אומר שכל אדם כשרוני הוא גאון לא יאומן (כנראה שהקולט הזו מוכשרת מאוד ועדיין, היא לא ברמה של רמי), אבל אם בא אחד כזה והוא עובדתית טוב יותר, לסרב לעבוד תחתיו זו גאווה או התבכיינות נוסח "אבל אני עבדתי קשה מאוד בשביל זה".
זה מזכיר לי את הטענות של לקס לות'ור לגבי סופרמן- הוא לא עבד קשה עבור הכוחות שלו- אז מה? get over it, צריך להתייחס למציאות כפי שהיא כרגע.
לגבי ריאליטי שירה- סוזן בויל. יש לה קול אדיר וטוב יותר מרבים שעבדו קשה מאוד במשך שנים. מה לעשות?
ומי אמר שלא צריך לעבוד בתוכניות הללו? אני לא ממש צופה בהן אך ממה שהבנתי מקבלים שם בעיקר חשיפה ראשונית ואז הכוונה ושיעורים אישיים מאותם יוצרים מנוסים שהזכרת. אז הדרך היום יכולה להיות קצרה יותר מפעם. זה כמו שעגלון ינחר בבוז כלפי נהג במכונית מודרנית ויטען לבכורה כי הוא השקיע שנים בטיפוח סוסים ורכיבה עליהם והצעיר הזה בקושי נוהג שנה. מה לעשות שכישורי הנהיגה של הצעיר עדיפים?
כישורים צדדיים לא רלוונטיים, יש כאן מישהו סופר כשרוני ויצירתי, כמה רמות מעל כולם. הוא קיבל מתנה. אז לבוא ולומר "אבל הוא לא עבד קשה בגלל זה" למרות שעובדתית הוא משפר את המתכונים ומתעלה על האחרים לא נשמע לי כאמירה אובייקטיבית.
בדיוק.
אם לאמירות של ראנד אין כל אחיזה במציאות, לרוב, אז מה זה משנה אם בראד בירד מקדם אותן? ואולי הוא בעצם כן מקדם אותן? (לא הוא לא). הנה, רק לפני שבוע הוקדשה ביקורת המסעדות השבועית של גלריה לאחד מזוכי מאסטר שף הישראלים, שנחשב למקבילה הקולינרית של נינט טייב מהבחינה הזו – לא כישרון מולד או לא מולד (ולא אכנס כאן לשאלה עד כמה נינט מוכשרת או לא) אלא מה הוא עשה עם הזכייה שלו, ואיך הוא מינף אותה. אותו אדם, שכנראה הוא מוכשר מאוד בתחום האוכל (לא יודע, לא טעמתי), פתח שתי מסעדות מצליחות ומוערכות מאוד בירושלים, ועכשיו אחת חדשה בתל אביב. האם מישהו במדינת ישראל מתייחס אליו כמו לרמי, כאל גאון קולינרי שעלה לגדולות ושללא תוכנית המציאות שבזכותה התפרסם לא היינו זוכים להכיר אותו? בטח שלא. מתייחסים אליו כאל אדם מוכשר שידע למנף הזדמנות שניתנה לו, ובמיוחד הדבר בולט בהתחשב באלפי זוכי ומשתתפי תוכניות המציאות שלא מינפו כלום, שאף אחד לא שמע עליהם, ושאולי גם לא היו מוכשרים מלכתחילה. בגלל זה השוואה לתוכניות מציאות לא תופסת, כי היא רחוקה מליצור משהו שקרוב למה שהראו ראנד ובירד. אין זוכה בתוכנית מציאות שהגיע לגדולה ולהערכה של פסגת התחום שבו התחרה, עדיין לא, לפחות, ואני בספק אם משתתפי התוכניות האלה אכן לוקים באשליות שלשם ההשתתפות בתוכנית תיקח אותם.
הדוגמה של יגואר על אימא שלו מאוד הזכירה לי את התגובה המיתולוגית הבאה –
http://www.fisheye.co.il/%D7%9C%D7%97%D7%9D-%D7%AA%D7%94-%D7%95%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/#target-comment-105183
ולכן היא גם לא תופסת. רמי הוא לא סתם "מישהו שמבשל טוב" או אפילו מעולה בדיוק כמו שפיקאסו הוא לא סתם "מישהו שמצייר יפה". הוא אדם (סליחה, עכברוש) עם כישרון מולד. אם זה מתיישב במקרה עם מניפסטים של איין ראנד או ואלרי סולאנס או אליוט רודג'ר זה לא מעניין. אם יש למישהו כישרון כל-כך מיוחד, חובה להכיר בו, וזה ממש לא אומר שזה בא במקום אימון, ניסיון או תרגול. צריך לזכור גם שהמסעדה של רמי לא נפתחת אחרי "יומיים שהוא במטבח" אלא אחרי תקופה ארוכה של ניסיון אצל גוסטו.
אנחנו זוכרים ש"רטאטוי" הוא לא סרט תיעודי, נכון?
בירד בחר לבנות את דמותו של רמי ככה שכל מה שניתן לעשות הוא לפנות לו את הדרך. הוא לא שואל אם ראוי או לא שרמי יתעלם מכל מי שמנסה ללמד אותו כשהוא בא לבשל, כי הוא בוחר להציג מראש סרט על עילוי משוגע שבאמת לא זקוק לאף אחד. הוא מדגיש שרמי נמצא בשבע ליגות מעל מכל אחד אחר, ושכל מי שמציע לו עצות פשוט מושך אותו לנטה, כי דרך זה הוא משדר את המסר שלו כלפי כל צופי הקולנוע, שכנראה אף אחד מהם גם בעוד מאה שנה לא יהיה כזה עילוי. הוא מבקש לעורר הזדהות עם גיבור שנסיבות חייו יוצאות דופן לא פחות מאשר נסיבות חייו של סופרמן ומסיק מזה מסקנות כלפי התנהלות חברתית קונקרטית של אנשים אמיתיים שלא חיים בעולם של גיבורי על.
וזה בדיוק הבעיה גם עם ראנד וגם עם בירד. זה לא רק שהם מנסים לתאר את העולם במאין רידוקציה אוטופית כזו, של משיחים יחידים בדורם מחד והמוני בורים קנאים מאידך, אלא שלתפיסות האלה יש השלכה על מה שקורה בנתיים בחיים של כולנו. למשל, מכיוון שהתפיסה הזו מסרבת להכיר בהסללה והתניה חברתית (כי הרי הגאונים האמתיים יוכלו לקפוץ בקלות מעל כל משוכה חברתית), היא רואה בכל מנגנון שנועד לאפשר שוויון הזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות איום מסוכן על חירות הפרט שמעכב שגשוג חברתי אמיתי. כל התארגנות עובדים, תמיכה בחינוך בפריפריה, הטלת מס פרוגרסיבי או מנגנונים של אפליה מתקנת וצמצום פערים, נתפסת על ידם כנסיון דיכוי של המצליחנים והכפפתם על ידי הבינוניים. וכן, התפיסות האלה הן תפיסות פוליטיות משגשגות ומשפיעות (פול ראיין, שהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקאית הזדהה מספר פעמים כמעריץ גדול של ראנד).
בדיוק, זה לא סרט תיעודי
זה סרט על סופרמן קולינרי. מה הבעיה בזה?
אף אחד מאיתנו לא יהיה סופרמן (למיטב ידיעתי), אף אחד מאיתנו כנראה לא יגיע לכזו רמה של בישול.
זה לא אומר שאף אחד לא צריך לבשל-כתחביב או מקצוע, מדובר פה במסעדה אחת. לא היחידה ביקום, או אפילו בעיר ככל הנראה.
אני מרגיש כאילו מנסים להשליך בכוח על אוכלוסיות שכלל לא מיוצגות בסרט.
אני לא זוכר ממש את רטטוי, אז אשמח אם תפנה אותי למקומות בהם ניתן לראות אלגוריה לשלילת הנושאים שציינת. בסה"כ מספרים פה על הקשיים של ה1%, גיבורי העל בתחום שלהם.
אם לעולם לא אהיה חזק כסופרמן זה אומר שלא שווה לי להתאמן, להתפתח, להתחזק?
כל דמות בסרט יכולה לעבוד בכל מסעדה אחרת שאין בה סופר גאון על פנומן.
שהוא פונה לבני אדם, לא לעכברושים ולא לסופרמנים.
גם סופרמן, תתפלא לשמוע, הוא סרט שמדבר אל בני אדם ונועד להיות רלוונטי לחייהם. סוג של מודל הזדהות אידיאלי שהצופה הממוצע יכול לשפוט את חייו בהתאם לערכים שהוא מיצג. וכך גם רמי. הוא דמות ניתנת להזדהות שמנסה לספר לך לא על קשיי גדולי הדור הדמיוניים שנולדים אחד למאה שנה ויכולים לפרוץ כל מכשול חברתי מבלי להתאמץ – אלא על החיים האישיים שלך. על האדם הזה שבטוח שגם הוא מוצלח יותר מכל מי שיושב סביבו באולם ושגם הכשרון שלו יום אחד יפרוץ את כל המכשולים ויתגלה לעולם. רמי הוא סוג של אני עליון שמולו אני יכול לשפוט את חיי, אבל כל מסקנה שתקח ממנו תהיה בעייתית מאד מבחינה חברתית.
ניתוח יתר. ניתוח יתר. ניתוח יתר כבר אמרתי?
כל הבעיות הסוציופוליטיות שתיארת לא נובעות מרטטוי. בראד בירד היה מתהפך איפשהו אם הוא היה יודע שמצמידים כזאת אחריות מוסרית לסרט שלו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אין בסרט אף סצנה שבה מישהו מנסה ללמד את רמי משהו על קולינריה ורמי דוחה אותו בבוז. נהפוך הוא – רמי רואה בגוסטו את האליל שלו ולומד ממנו המון. לשאר הדברים שכתבת אני לא מעוניין להתייחס כי הם, ובכן, מגוחכים. רטטוי אשם בהתנגדות למס פרוגרסיבי? זה כבר מתחיל להתקרב להאשמות נגד בלה דוסון. לא מבחינת התוכן, מבחינת המופרכות. דיונים כאלה אולי מוציאים את הכותב חכם בעיני עצמו, והם גם יכולים להיות נורא מהנים (אם כבר הנוסטלגיה ל-2007 שהדיון הזה עושה, זכורים לי מאותה שנה גם ניתוחים שניסו למצוא בהארי פוטר ואוצרות המוות מסרים על משבר הסאבפריים), אבל אין בהם ממש. למרות שכל דמות ראשית אמורה מעצם היותה לעורר הזדהות, אני לא זוכר שהזדהיתי עם רמי בשלב כלשהו, לא במהלך הצפייה, לא בצפיות חוזרות ולא כשחשבתי על הסרט אחר-כך, כולל בדיון הזה. מה לעשות שרטטוי הוא סרט כל-כך מופתי שחוסר הזדהות עם הדמות הראשית שלו לא פוגעת בהנאה ממנו כהוא זה.
אמרת, ואתה ממשיך לומר
בלי לערער אפילו בקצת את הטיעון או אפילו להתיחס אליו.
כן, רטטוי מציג תפיסת עולם ליברטאנית מובהקת. כן, זו תפיסה עם כמה מושגים די ברורים כלפי דמותה של החברה הרצויה שנובעים ישירות מהתפיסה שלה כלפי כשרון והאופן בו הוא בא לידי ביטוי. זה לא סרט שעוסק במיסוי פרוגרסיבי, אבל הוא כן עוסק ב(אי קיומה של)הסללה חברתית. אם אתה לא רואה את הקשר בין השניים אחרי כל הדיון הזה אני באמת יכול רק להאנח.
אתה יכול להתעלם מזה. או לתת לבירד מליון הנחות שמנסות לעוות את דבריו כך שישמעו מרוככים יותר. היי, גם אני הבעתי התנגדות כששמעתי את ההשוואה הזו לראשונה אחרי האינקרדיבלס. אבל כאשר לאורך כל הפילמוגרפיה של בירד מצטרפות עוד ועוד עדויות בלא שניתן לראות שום סתירה משמעותית, באיזשהו שלב חייבים להודות שכנראה יש סיבה למה הרעיונות האלה חוזרים אצלו שוב ושוב ולמה הם נשמעים כל כך דומים לציטוטים של איין ראנד. לא מבין למה זה כל כך קשה לך לקבל בהתחשב בהצהרה שלך שאתה בכלל מסכים עם הרעיונות האלה. אז הנה, קיבלת סרט מעולה שגם דובר את האידיאולוגיה שלך. רוצה להמשיך לגחך רק כי הרבה יותר כיף לחשוב שכולם פלצנים שמחפשים בכח להתווכח עם סרטים? שיהיה. לא אפריע. מתעקש שאין שום הבדל בין הפצצה הפילוסופית "כשכולם מיוחדים אף אחד לא מיוחד" לבין מסרי אינסטנט מסוג "האהבה תנצח הכל"? בעיני אתה נאיבי עד מאד.
אה, ואתה מצליח לבלבל בין הכוונה של היוצר לתחושה שלך. רטאטוי רוצה שנזדהה עם רמי. הוא הדמות הראשית. הסרט מוצג דרך העיניים שלו ואפילו בליווי קרינות של מחשבותיו. אם בכל זאת לא הצלחת להזדהות איתו זה אולי פגם של הסרט, אבל בשום אופן לא משנה את הכוונה של יוצרו בבחירה להתמקד בסיפור המרוץ לצמרת של עילוי קולינארי שהוא גם עכברוש.
אתה הוא זה שמעוות
לא אמרתי שמבחינתי המסר של מס"ע בנאלי כמו מסרים של "האהבה תנצח הכול" ו"תאמין בעצמך". נהפוך הוא, הדגשתי עד כמה המסרים של סרטי פיקסאר עמוקים יותר מקלישאות שכאלה, וגם נתתי את אוניברסיטת המפלצות כדוגמה חיובית לכך.
לא אמרתי שאם אני לא הזדהיתי עם רמי זה לא מה שהסרט התכוון. נהפוך הוא, אמרתי והדגשתי שכל יצירה נראטיבית מכוונת בדיוק לזה, רק שרטטוי מוצלח גם אם הוא לא מצליח בכך.
לא אמרתי שליברטריאניזם זאת האידיאלוגיה שלי. אמרתי בגדול שאני מסכים שאסור לחברה להפריע לאנשים מוכשרים במיוחד להתבלט ותוך כדי הדגשתי שאני לא בעד גישה של "פנה את הדרך" או כזאת שמבטלת לגמרה אימון ותרגול, וגם הראיתי שהסרט עצמו אינו כזה.
אלה סרטי ילדים. באיזה סרט ילדים אחר כן קיים ומעודד רעיון של הסללה חברתית? (מודה שלא שמעתי גם על זה עד הדיון הנוכחי, משמע אולי זאת לא תיאוריה כזאת משפיעה.) להגיד שפגמים אלו ואחרים קיימים במערכות פוליטיות כאלה ואחרות בגלל ההשפעה של ראנד זה אולי נכון כשזה מוכח, על אחת כמה וכמה אם יש פוליטיקאים המצהירים בגלוי על הערצתם אליה, אבל זה לא קשור לקולנוע; מאידך, כאשר בירד עצמו מצהיר על ההיפך מכך אתה מתעלם. "כל הפילמוגרפיה של בירד"? לצערי הפילמוגרפיה שלו לא כזאת ארוכה כדי שיהיה אפשר להסיק ממנה כאלה דברים. כבמאי הוא חתום רק על שני סרטים נחשבים שבהם הדיון עוסק, על עוד סרט אנימציה שפחות זכה לתהודה, על סרט בסדרת משימה בלתי אפשרית ועל בחזרה למחר שהוא חדש יחסית ולכן מוקדם מדי לבדוק את ההשפעה שלו, אלא שבעין הדג כבר בדקו ומצאו: איין ראנד. לא מס"ע ולא רטטוי דורסניים כלפי אנשים בינוניים או לא מוכשרים, בטח לא כפי שאתה מציג זאת. מס"ע אפילו לא דורסני כלפי באדי בהתחלה – מר סופר על אולי לא נחמד אליו אבל בסך הכול רק דואג שלא ייפגע. רטטוי הוא אחת היצירות ההומאניות ביותר שאני מכיר. איך משהו ברטטוי מתיישב עם תפיסתה של איין ראנד שאנשים צריכים להיות אנוכיים אני לא רואה.
שוב "לא שמעתי אז כנראה זה לא קיים?"
הסללה חברתית היא (לצערנו) תופעה קיימת ונחקרת. במציאות, לא בקולנוע. זה שאתה לא יכול לחשוב על סרט שמכיר בה (הם קיימים, תאמין לי) מעיד יותר על סוג הסרטים שזוכה להצלחה, ועל תעשיית החלומות שהקולנוע ההוליוודי מנסה לקדם (שזו כמובן בחירה שהיא גם אידאולוגית) מאשר על כמה זו "תיאוריה משפיעה". חוצמזה אני לא בטוח שאתה מבין את משמעות המושג הזה כי אתה משתמש בו לא נכון (מה זה אומר "לעודד רעיון של הסללה חברתית"?)
כמו כן, מה לעזעזל הקשר לכך שרק שני סרטים של בירד זכו להכרה ביקורתית אחרי שאתה הוא זה שהגבלת את הדיון לשניים האלה בלבד?
אבל די, אני הותשתי. ניכר שאתה דן באידאולוגיה ליברטאנית מתוך היכרות שטחית למדי שלה (יש לי הרגשה שאנוכיות כפי שהיא מופיעה אצלה היא לא בדיוק מה שנדמה לך) ואפילו הודית בזה. הטיעונים שלך ממשיכים להאחז בקש (שיהיה, סצנה וחצי של לימוד עצמי הם בעצם מונטאדז' של תקופת הכשרה) ויש גבול לכמה אני יכול לשמש כוויקיפדיה. זמן טוב להכריז על מיצוי.
אתה מתעלם מהבקשה שלי.
תן לי בבקשה דוגמה לסרט ילדים – הוליוודי, מיינסטרימי, אבל סרט ילדים – שמדגיש, מפאר ומשבח הסללה חברתית, באופן שבו רטטוי לא עושה זאת. יודע מה? תן לי בבקשה סתם דוגמה לסרט ילדים שרק מציג הסללה חברתית מבלי לבסס עליה עמדה חיובית או שלילית ואז נראה מה דעתי עליו, בסדר? יכול להיות שבאמת אני טועה לגמרי, ושדעתי תשתנה, אבל אם אין כזה סרט, אולי זה פשוט לא רלוונטי לסרטי ילדים.
"הגבלתי" את הדיון לשני הסרטים שראיתי מתוך הגינות לא לדון בסרטים שלא ראיתי, אבל מספר הסרטים בפילמוגרפיה של בירד הוא מעבר לשליטתי, וכרגע הוא מצומצם מדי ולא עקבי מכדי שיהיה ניתן לבסס עליו הכללה כל-כך גורפת.
כשדיברתי על אנוכיות, התייחסתי לדברים שכבר נאמרו בעין הדג, למשל כאן – http://www.fisheye.co.il/tomorrowland/#target-comment-909677
בשום מקום במס"ע או ברטטוי או בשום פאקינג סרט ילדים בהיסטוריה לא מוצג דבר כמו "אלטרואיזם זה מגונה", בעיקר לא במס"ע, שבו מטרתם של גיבורי העל היא קודם כל לעזור לזולת. ברטטוי יש יותר מסרים אחרים כמו עבודת צוות אבל גם שם לא נאמרת שטות כמו "אלטרואיזם זה דבר מגונה", ואם אני צריך לחקור ולהיות דוקטור בפילוסופיה שלמה שאני לא בהכרח תומך בה רק כדי לדון בסרטים שאני אוהב שאני לא חושב שאותה פילוסופיה בכלל נמצאת בה, הרי שזו גישה שסותמת דיון.
האם אתה מבין שסרט שעוסק בהסללה חברתית
הוא סרט שמראה למשל שלילדה שנולדה ברהט, גם אם היא כשרונית ואמביציונית בטירוף, יש מעצם לידתה סיכוי די אפסי להפוך לטבחית עילית? כלומר, אתה מבין שזה אומר סרט עם הרבה עיסוק בסוגיות חברתיות מורכבות להפליא והרבה מאד טרגדיה? זה נראה לך חומר לסרט ילדים? מנסתם לא. עכשיו כשהסברתי את המושג הזה שוב כאילו אני וויקיפדיה, אתה יכול להסביר מה השאלה הזו נועדה לשרת? זה שילדים בגילאי יסודי בדרך כלל לא בשלים מספיק כדי להבין סוגיות חברתיות מורכבות לא אומר שכל סרט ילדים חייב לומר במפורש "הסללה חברתית לא קיימת". קיימים עוד נושאים בעולם. חלקם אפילו מניחים את היסודות לביקורת והבנה של נושאים חברתיים רחבים יותר בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות.
בירד למשל חושב שלעודד ילדים לתחרותיות, הישגיות ומדידת האחר באמצעות כלים תכליתיים של כמה אתה כשרוני מיוחד ונפלא יותר ממנו (כי אם אחד לא מיוחד יותר מהאחר אף אחד לא מיוחד), זה חומר טבעי לסרטי ילדים. בעיני גם בראיה חינוכית זה די מזעזע. אבל קיימים אי אלו סרטי ילדים שבהם הגיבור בכל זאת אינו מין פנטזיה של גיבור על נערץ, אלא פשוט אדם שראוי לכבוד מתוך אשיותו הספציפית, ולא מתוך היותו טוב מאדם אחר. שמציגים חברות, תקשורת ושיתוף פעולה בין יחידים ללא תחרות. שבהם כשרונות שונים של בני אדם שונים באים ללמד זה את זה ולא לסתור זה את זה ("ארץ יצורי הפרא" למשל עולה בדעתי. הוא עוסק בדיוק במעבר הזה בין רצון להערצה לתקשורת בין שווים. והוא עושה זאת באופן מקסים). כל אלה נושאים שרלוונטיים יותר לחוויית חייהם של הילדים מאשר "הסללה חברתית" ועדיין יכולים להוביל לשאלות מהותיות בשלבים אחרים ("אם האחר לא כל כך שונה ממני למה עצם זה שהוריו מרוויחים פחות אומר שיש לו פחות סיכוי ממני להוציא בגרות?"). בעיני אלו ערכים שראוי בהרבה לחנך ילדים לאורם. ואם בכלל, דוקא בירד הוא זה שמכניס יחסי עבודה בין מבוגרים לתוך עולם שבו הם זרים לחלוטין.
כמו כן - "מולאן"
סרט ילדים מיינסטרימי פר אקסלנס שעוסק בהסללה חברתית.
אוקיי, הבנתי למה אתה מתכוון עכשיו
למרות שרטטוי כן מתעסק קצת בנושא ההסללה החברתית, בעיקר באמצעות הדמות של דג'אנגו (אבא של רמי), אז זה לא שהסרט מתעלם מקיומה לחלוטין, אבל בגדול אתה צודק, הסרט ישר מנחית את רמי במסעדה ומציג אותו כגאון. ממש לא נכון שילדים בדרך כלל לא יכולים להבין סוגיות חברתיות מורכבות, אבל אם הסללה חברתית לא נראית לך כחומר לסרטי ילדים בכלל (שזה גם לא נכון, עושים סרטים כאלה גם אם הם לא מיינסטרים, בכל מיני פסטיבלים לסרטי ילדים מכל העולם ובפרויקטים כמו ילדים יוצרים סרטים) אז על מה להתלונן, בעיקר כי אתה סותר את עצמך – אתה אומר שבירד מעודד ילדים לתחרותיות אבל גם מציג תפיסה שבה יש כאלה שפשוט נולדו יותר מוכשרים וזאת עובדה מוגמרת, משמע אם הם כל-כך מוכשרים הם בכלל לא צריכים להתחרות באף אחד, כי הם יעלו לגדולה ממילא. הסרטים של בירד ממש לא מעודדים ילדים לתחרותיות. זאת, למשל, יצירה שמעודדת ילדים לתחרותיות –
http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/.premium-1.2529957
ואוי ואבוי אם האלטרנטיבה שאתה מציע זה סרט לגו, אולי הסרט הכי underwhelming של העשור עד כה. אחרי שסיימתי את הצפייה ממש לא הבנתי על מה כל הרעש, שלא לדבר על זה שבניית הדמות הנשית הראשית מחפירה (לא שרטטוי חף מבעיות כשמדובר בייצוג נשי, אבל זה באמת לא הנושא).
אתה שוב מגביל את הדיון
ואז מתלונן על זה שאני לא מביא דוגמאות מחוץ לגבולות שהגדרת. ובנוסף, אתה מכניס לעניין את סרט לגו שלגמרי לא הבאתי כדוגמא לעיסוק בהסללה חברתית (הוא רלוונטי לדיון בדרכים אחרות). כמובן שיש סרטים שעוסקים בנושאים חברתיים מורכבים ופונים גם לילדים. הם פשוט יהיו מאד רחוקים מהמיינסטרים. קס למשל. סרט מורכב וטראגי שפונה גם לקהל צעיר (אם כי עדיין לא הייתי מראה אותו לגילאי יסודי).
ולא, הסללה חברתית היא לא סצנה וחצי בה החברה מספרת לרמי שהטבע שלו זה להיות עכברוש. הנה ניסוי מחשבתי: אם בסוף מולאן קיסר סין היה אומר את המשפט "עכשיו אני מבין את כוונתו של קונפוציוס כשאמר 'כל אחד יכול להלחם'. המשמעות היא לא שיכולת להיות מצביא מוכשר ניתנה לכולם במידה שווה, אלא שגם אישה מוכשרת יכולה להצליח בתוך צבא סין בדיוק כמו גבר." האם זה לא היה בעינייך מקומם לחלוטין? חברה שבה נשים מחוברתות לתפקידן באופן דורסני, ומערכת צבאית עם הטייה מובנית כנגד נשים (נעזוב כרגע אם מוצדקת או לא) שבה הסיכוי היחיד של אישה להצליח זה אם היא מסכנת את חייה ומתחפשת לגבר – ובעיניו זו בדיוק ההוכחה שאין מה לשנות בה כלום! אם זה לא מחיקה של הסללה חברתית אני לא יודע מה כן.
אין לי מושג על מה הספר בכתבה שקישרת, אבל מה שאתה מציג הוא סתירה רק אם אתה מקבל את הנחות היסוד של הסרט שיש מוכשרים יותר שאור גאונותם קורן עליך כבר מהשניה הראשונה שאתה פוגש אותם. מכיוון שהעולם לא פועל ככה המשמעות היחידה של הסרט הזה כלפי ילד הוא להראות לו שאם הוא לא מתבלט על פני כולם כל עולמו הפנימי וכל מה שהופך אותו ליחודי ב*אמת* (לא רק כשיפוט חיצוני) הוא חסר ערך. זה בדיוק חינוך לתחרותיות. זה ליצור עולם בו אתה חייב להלחם על קצה הפירמידה כי זה המקום היחיד ששווה משהו. כן, זה אומר שלמי שנכשל בתחרות הזו יהיה קל מאד לוותר מראש. וויתור הוא לא ההפך מתחרותיות, הוא תוצר של תחרויות פרועה. לכן בחברות תחרותיות יותר תראה מערכות חינוך שמשקיעות רק באלו בעלי הסיכוי להצליח בצורה פנומנלית, ומיצרות שכבות הולכות וגדלות של תלמידים שמוסללים לתפקידם החברתי, שמתחילים בנשירה סמויה בגילאים צעירים יותר ויותר, וגם כמובן שיעור הולך וגדל של דכאונות, חרדות ונסיונות התאבדות.
גם אני כבר מתחיל להתייאש
אז אשמח אם תסביר לי באיזה הקשר אתה כן דוחף את סרט לגו שוב ושוב, עוד לפני הדיון הזה, ואיך הגבלתי את הדיון. קודם רטטוי אחראי להתנגדות למס רגרסיבי, עכשיו הוא גם אחראי להתאבדויות? די, נו. תראה לי ילד אחד שניסה להתאבד כי אלה המסרים שהוא קלט מרטטוי. וזה אירוני במיוחד כי פעם עוד הסכמת איתי, או לפחות כך נדמה – http://www.fisheye.co.il/incredibles/#target-comment-351837
לטעון שסרט הוא חלק במנגנון ענק
שמחנך ילדים לתחרותיות, ושתחרותיות פרועה מובילה לכמה השלכות לא כל כך נעימות, רחוק מאד מהטענה שרטטוי אחראי להתאבדויות. קשה לי להאמין שבאמת זה מה שהבנת מההודעה כמו שאתה מעדיף להלחם באנשי קש במקום להתיחס לתוכן דברי (ועל הדרך חוזר לנסיון הקודם שלך לאנשי קש עם מדיניות המיסוי, שכבר התייחסתי אליו). זה לא מאפשר לענות לך מבלי לחזור על עצמי, אז אני אפילו לא אנסה.
ובקשר להודעה שלי שקישרת – אתה צודק. ואפילו התייחסתי לזה בעצמי לפני כמה הודעות. עברו מאז איזה 7 שנים ועוד כמה צפיות בסרט, ובהדרגה התברר לי שמה שהסרט מציג כאלטרואיזם הוא כסות דקיקה לצורך שהוא בבסיסו אגואיסטי: היכולת לבטא את יתרונותיך ומיצוי הפוטנציאל האישי שלך. זה נושא שהסרט מתעכב עליו הרבה יותר (לכן סיפורי המשנה של דאש ושל ויולט. לכן משבר אמצע החיים של בוב). ועדיין, לו היית טוען את מה שטענתי בהודעה ההיא היה לנו הרבה יותר על מה להתווכח מאשר הטענות הנוכחיות שלך. כמובן שזה דורש אשכרה לקרוא קצת איין ראנד.
"מנגנון ענק שמחנך ילדים לתחרותיות?"
והרי אתה טוען שהסרטים של בירד אומרים לבינוניים לפנות את הדרך, שזה ההפך מתחרותיות, כלומר אם לא נולדת עם כישרון מתפרץ כמו של רמי אין לך מה לנסות ולהשתפר בכלל. למעשה אין שום מימד של תחרותיות ברטטוי – הרי רמי לא מנסה להחזיר למסעדה את הכוכב שאיבדה מתוך תחרות עם מסעדה אחרת, והאם הרצון של רמי לשמר את המורשת של השף הנערץ עליו הוא "אגואיסטי"? הבעה עצמית ומימושו של כישרון זה "אגואיסטי"? הקניית נופך אנושי לדמויות של גיבורי על זה "אגואיסטי"? וזאת מעבר לטענה שלפעמים גם אלטרואיזם הוא מסווה לאגואיזם, ואפילו לא צריך להרחיק עד למסך הגדול בשביל זה, גם סיינפלד וגם חברים הקדישו פרק לנושא. בספר שקישרתי לביקורת אליו, למשל, אם היית ממש קורא את הקישור, מצורפות טבלאות בהם ילדים יכולים לכתוב את הישגיהם בענפי ספורט כמו קפיצה לרוחק, ואת מידת השיפור שלהם – זה חינוך לתחרותיות. מס"ע ורטטוי לא עושים את זה, הם רק אומרים שאם יש לך כישרון במשהו שאתה אוהב, תפגין אותו. זה מסר פשוט ותמים למדי, שלקשור אליו אידיאולוגיות גדולות זה מיותר.
מצטער
אין סיבה להכנס לויכוח על הגדרת מעשה אגואיסטי ואלטרואיסטי אצל ראנד. גם ככה אתה מתווכח רוב הזמן נגד אוויר. אם אין לך מה להוסיף על הטיעונים שכבר עניתי להם אנחנו יכולים פשוט להסכים שלא להסכים. אם אתה עדיין לא מבין איפה פה החינוך לתחרותיות אני מציע ניסוי מחשבתי נוסף: אני מקיים תחרות בה המקום הראשון ירוויח אלף שקל, השני 900 שקל השלישי 800 וכך הלאה. אתה מקיים תחרות בה המקום הראשון ירוויח מליון שקל ולכל השאר יעכלו את הבית. איפה מבין השניים אתה צופה שהתחרות תהיה פרועה, אלימה ודורסנית יותר? יפה. עכשיו – איפה מבין השניים אלה שתופסים את עצמם כלא מספיק מוכשרים (מטעמים אובייקטיביים או כי כך החברה חינכה אותם מגיל צעיר) יוותרו מהר יותר? האם הכוונה עכשיו ברורה? אז אני חוזר: וויתור הוא לא ההפך מתחרותיות, הוא תוצר של תחרויות פרועה. אין טעם שתמשיך את הדיון אם אתה מתכוון להתעלם לחלוטין מהטיעון הזה שהופיע ממש בהודעה אליה הגבת.
אתה מזכיר
את המונחים אגואיזם ואלטרואיזם, ואחר-כך אומר שאין טעם לדון בהם בכלל? גם אם בדברים שאתה אומר יש צדק, הם לא נובעים מהסרטים של בראד בירד בשום צורה ואופן. רטטוי לא מציג מצב שבו כל המסעדנים האחרים מתייאשים ופורשים בגלל רמי ומס"ע לא מציג מצב שבו כוחות הביטחון מתפטרים מתפקידיהם ומעניקים למשפחה את המפתחות של העיר. "ויתור הוא לא ההפך מתחרותיות, הוא תוצר של תחרויות פרועה" היא אקסיומה נהדרת במחקר סוציולוגי או ביצירה שממש עוסקת בנושא, אבל להדביק אותה לסרטים של פיקסאר ועוד לצרף לזה את איין ראנד זה כבר לא פרשנות מוגזמת, אלא פשוט רכיבה על היצירות כבמה להשמעת דעותיך. כל עוד לא תראה איך כל הפילוסופיה הקיצונית הזאת מוצגת בסרטים עצמם ונובעת מהם ולא מניתוחי היתר שהדביקו להם, אתה פשוט עושה להם עוול.
מה?
אני ממשיך לקבל את הרושם שהגעת עם איזה מושג כללי לגבי מה שאני אומר ואפילו לא מנסה לשמוע אם הדברים שלי חופפים אותו.
מי שהזכיר את המושגים האלו זה אני מלפני שבע שנים, שדוקא קרא קצת איין ראנד ולכן לא היה כותב הודעה כמו זו שאתה כתבת. איתו יש לי מה להתווכח. איתך לא כל כך.
ורק שנהיה סגורים – הטיעון שלך כרגע הוא שסרט לא מעודד ילדים שתופסים עצמם כלא מיוחדים לוותר אם הוא לא מציג במפורש אנשים לא מיוחדים שמוותרים? כי באותה מידה יכולת לטעון שמגזיני אופנה לא מלמדים ילדות לשנוא את הגוף שלהן אם הם לא מראים במפורש נשים שמנות חותכות את עצמן.
נדמה לי שהטיעון שלי על התחרותיות שיוצרת פערים הוא באמת אחד המובנים מעליהם, והסיבה שאני נדרש לכל מיני משלים מפולפלים הוא מכיוון שאתה ממשיך להאחז בכל קש אפשרי. אבל שיהיה. אני חושב שעשיתי מעל ומעבר כדי להראות שמה שאתה מציג כתיאוריית קונספירציה הזויה הוא מסר גלוי ומוצהר. אתה מתעקש להמשיך לא לראות את זה? אתה לא חייב.
הטיעון שלי הוא שהמסרים של הסרט פשוטים הרבה מכפי שאתה מציג
פעם, בשנת 2009 המתוקה, היה לי קישור לאיזה אתר שמסכם במשפט אחד את המסר של כל סרט, אבל מאז כבר החלפתי מחשב, והקישור אבד, שזה מצער, כי האתר הזה היה יכול לחסוך כל-כך הרבה מהדיון הזה. סליחה, פשוט הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת שלי. את זה, וגם שעדיין יש לי קראש על ויולט.
זהו. אפשר להמשיך.
יש פער עצום – עצום! – בין "אם יש לך כישרון, תפגין אותו" ובין "אם אין לך כישרון, פנה את הדרך". מס"ע אפילו מציג את סינדרום כמי שיכל להשתמש ברגשי הנחיתות שצבר לאורך השנים למטרות טובות, ובמקום זה הוא בוחר לנקום. ילדים בהחלט יכולים לקחת את סינדרום כמודל לחיקוי מלבד עניין הנקמה – אם לא נולדתם סופרמנים, תשקיעו ותוכלו להגיע לדברים מופלאים בכל זאת. אבל, אם לדבריך הסרטים הם ראנדיים, ומי שנשבה בקסמיה של ראנד הרי תופס את עצמו כאחד המיוחדים והמובחרים ולא כאחד הבינוניים, ואלה גם המסרים שהוא ייקח מסרטי בירד, אז איפה פה הבעיה? אם הוא צודק והוא באמת מוכשר באופן מיוחד אז הוא יצליח ואם הוא טועה המציאות כבר תראה לו את הדרך. אז זה לא שתחרותיות יוצרת פערים כמו שהיא מדגישה פערים שכבר קיימים שם מראש. אם כולם כבר חולקים סיפורים אישיים אז הנה גם אני אעשה את זה – עבדתי במשך חמש שנים במשרד פרסום מהגדולים בישראל, אבל עזבתי אותו בטיפשות, בין השאר כי אחרי שלב מסוים הפסקתי לקבל שם קידומים. ניסיתי לתקן את הטעות וללכת ללמוד פרסום באחד מבתי הספר הטובים בתעשייה כדי לחזור לאותו משרד פרסום. נהניתי מאוד מהלימודים שם, אבל אחרי חודשיים מנהלי בית הספר קראו לי לשיחה והסבירו לי שמה לעשות, אני לא מתאים לתחום. ניסיתי להסביר להם כמה חשוב לי לתקן את הטעות שעשיתי ולחזור לאותו משרד פרסום, אבל הם ענו לי משהו בסגנון של "יהיה הרבה יותר קל מבחינתו להמשיך לקחת ממך כסף על הלימודים, אבל אנחנו לא רוצים להשלות אותך". אז הם החזירו לי את הכסף. זה עצוב וכואב, אבל האם הם עשו משהו לא בסדר? האם עדיף להשלות אדם שפשוט לא מתאים לתחום מסוים שאם הוא רק ינסה הוא יצליח כי כל אחד יכול ומיוחד, או שבכל זאת צריך לסנן את מי שהוא בבירור לא טוב ולא מתאים לתחום לטובת כל המעורבים?
מקווה שזה ימלא את החלל בלב שלך
http://www.angryalien.com/
היי, הצלחתי למצוא את זה!
http://www.kids-in-mind.com
משפחת סופר על – "הלוחמה בפשע יכולה להיות עסק בודד, אלא אם כן זה עסק משפחתי.."
רטטוי – "כל אחד יכול לבשל אם תינתן לו ההזדמנות. אם אנחנו מה שאנחנו אוכלים כדאי שנאכל את הדברים הטובים."
לא שחובה להסכים שאלה ה-מסרים ה-יחידים של כל סרט, אבל אהבתי איך הם חוסכים דיונים כאלה.
לפי זה, גם כל מסקנה שתוכל לקחת מסופרמן תהיה כזו
אפשר לחפש ולבצע השלכות בכל מקום, אבל אם אתה בוחן את האקסטרפולציות הללו אני לא חושב שהן מחזיקות מים.
באותה מידה שסופרמן מנסה לשדר ערכים ומה המשמעות של ניצול כוחות לטובה, איפוק, התמודדות עם קשיים וכו', רטטוי מדבר על התמודדות אינדיבידואליזם בתוך חברה קונפורמית ושמרנית, על פריצת מעמדות וכו'.
נפלאות התבונה לא מיועד רק לסכיזופרנים פרנואידים אבל זה לא אומר שהמסר הוא לעולם לא לסמוך על חושיך. זה סיפור על תופעה נדירה יחסית שהפך לסרט.
אתה מתווכח איתי?
כי אתה חוזר בדיוק על הטענה שלי. נכון, סופרמן הוא סמל של ערכי מוסר ושימוש בכח. רטטוי מדבר על התמודדות של אינדיבידואל בחברה קונפורמית ועל פריצת מעמדות (מתוך תפיסה שהזכרנו כמה פעמים בדיון ורק ארמוז שאינה בדיוק מארקסיסיטית). נפלאות התבונה הוא סרט מחורבן שדוקא כן מתימר להיות "סיפור אמיתי", ואחת הבעיות שלו היא שהרעיונות שהוא זורק לא מתגבשים לשום מסר קוהרנטי.
ההבדל בינינו נעוץ בכך שבעיניך ברור לחלוטין שזו עמדת הסרט ואני לא כ"כ רואה את זה.
אני לא לגמרי מפוקס (חישוביות נוטה לעשות לי את זה) אבל אני די בטוח שכתבתי מדוע ביתר פירוט למעלה. בקצרה, אף אחד לא מגדיר כראוי מי בדיוק קובע האם אני מוכשר (ואז יש לפנות לי את הדרך) וכיצד, זו מסעדה אחת, בה מתרחשת תופעה סופר נדירה בדמות גיבור על קולינרי- קשה להשליך את זה על כולם כשמי שמושפע מכך בפועל הם קומץ אנשים, בסט נסיבות שלא סביר שיחזור וכל אחד מהם יוכל לעבור למסעדה אחרת ולהצליח מאוד.
גם אלן גרינספאן,
שהוביל את כלכלת ארה"ב מקריסת בועת האינטרנט בתחילת המילניום למשבר הגדול של 2008, הוא מחסידיה של איין ראנד.
דיברת על סוזן בויל,
כשבבירור אתה לא מכיר את הסיפור שלה. בוא נתחיל מזה שמה שאתה רואה בתוכניות ריאליטי הוא בולשיט. זה מבויים, ערוך, עובר בדיקה, וכו'. תאמין או לא, יש דרכים לתקן זיופים של זמר בזמן אמת, והטריק הזה משמש הרבה את תוכניות הכשרונות האלו.
שנית, סוזן בויל היא זמרת. מגיל צעיר. שעברה אימונים ושרה הרבה הרבה שנים. היא לא כשרון מהלך, היא עבודה קשה מהלכת שלא הצליחה בגלל מראה חיצוני. למה סוזן בויל הצליחה כל כך אחרי התוכנית? לא כי היא זמרת מדהימה שאין כמוה בעולם (בעיקר כי יש לה קול די גנ'רי והיא לא באמת מתבלטת בליגה של הגדולים), אלא בגלל התסריט שכתבו כשהביאו אותה לתוכנית. בחורה לא נאה ולא מטופחת במיוחד, קצת תמהונית, מגיעה לשיר את אחד השירים הקלאסיים והקשים בעולם. השופטים מחייכים בזחיחות, הקהל מגחך ברשעות, 'היא הולכת להביך את עצמה'. ואז היא פותחת את הפה ומרשימה את כולם. זה טריק שנעשה כל תוכנית שנייה בערך, אבל אצל בויל הוא תפס טוב יותר. הטריק השני הכי משומש בספר של קאוול; המתמודד שר, סיימון עוצר אותו באמצע ואומר לו שהאודישן לא הולך טוב ושכדאי שהוא ישיר שיר שונה. כולם בלחץ, השיר השני מתחיל להתנגן והמתמודד פוצח את פיו ושירה מושלמת יוצאת מגרונו, סיימון קאוול מחייך בסיפוק והקהל חושב לעצמו 'איזה גאון הסיימון הזה'.
הסרט מציג מקרה קיצון, כי זה סרט, ובגלל זה אמרתי שהבחירה של קולט חכמה. במציאות, לעומת זאת, זה לא קורה. ולא, זו לא התבכיינות לא לרצות לעבוד תחת אדם שאין לו ניסיון. כי גם בתחום שלך לא תרצה שישימו אותך תחת בנאדם שלא עבד יום בחיים שלו במקצוע, "אבל הוא כשרוני ומה לעשות?".
איך אפשר להשוות בכלל
בין תחרות קאוורים לבין מה שרמי עושה? ממציא מתכונים חדשים, ממציא שיטות בישול חדשות, משדרג מתכונים קיימים. אם כבר, תוכניות המציאות הללו מקבילות למתכונים המשומשים של גוסטו שנשלפים מהאבק כשבא לקוח ורוצה שיפתיעו אותו – בואו ניקח שירים מוכרים ונשיר אותם הכי מקצועי שאפשר. רטטוי מקדש יצירתיות ומקוריות, לא מיחזור ורדיפת פרסום.
ואני בכלל מעדיף את ג'קי איוונקו.
צודק, אי אפשר להשוות.
המקבילה לרמי בעולם האמיתי שקול לבנאדם שלא שמע שיר בחיים שלו, ועדיין הוא הזמר הטוב בעולם, המנגן הטוב בעולם, שגם ממציא כמה כלי נגינה חדשים.
זו בדיוק הבעיה.
אבל זה לא ככה.
מראים לנו את רמי מתנסה ומשתפר בבישול כל הזמן – בהתחלה כשאין לו הרבה משאבים, ואחר כך במסעדה של גוסטו, ואת המסעדה של עצמו הוא פותח אחרי תקופה ארוכה אצל גוסטו. הסרט בפירוש לא מדגיש שכישרון מולד בא על חשבון לעשות ולהתנסות במישור של התכלס עם הדבר עצמו. אני מבין שזה נורא מרשים להזכיר את איין ראנד אבל אי אפשר להכפיף את הסרט בכוח למה שהוא בפירוש לא מראה, ממש לא.
אי אפשר להכפיף את הסרט למה שהוא בפירוש לא מראה.
ולכן לא מובן לי למה אתה ממשיך להתעקש שרמי כן מתאמן, וכן מתנסה בתכלס עם הדבר עצמו.
שלחתי מוקדם מדי.
לא מובן לי למה אתה ממשיך להתעקש שרמי כן מתאמן, וכן מתנסה, וכן משתפר בתכלס עם הדבר עצמו.
הוא הרי בפירוש רק רואה תוכניות של גוסטו (הוא לא בישל במטבח של הדיירת הזקנה), הוא בפירוש עושה מהמרק משהו מדהים בשנייה הראשונה שהוא נכנס למטבח (בלי כל ניסיון), ולא מראים אותו לומד שום דבר מאף אחד (חוץ מאיך להחזיק את הידיים ולשמור על תחנה נקייה).
אז שוב, אל תשפוט את הסרט על מה שלא מראים בו. ממש לא.
עוד מישהו חוץ ממני חושב שהסצנות הראשונות הן תחליף למונטאז' מייצג?
(ל"ת)
קיבלתי לגבי סוזן בויל- אמרתי לך, אני לא ממש צופה בתוכניות הללו, פשוט צפיתי בלינק כלשהו וזה עלה לי לראש.
שמעת על אנשים שיכולים לחשב בראש תוך זמן לא ארוך את פאי הרבה ספרות אחרי הנק' העשרונית? במשפחתי יש פרופ' למתמטיקה ודוקטור לפיזיקה שהשקיעו עשורים מחייהם ללימוד ופיתוח כישורים מתמטיים והם לא מסוגלים לעשות זאת.
הנק' היא שכשכישרון אדיר כזה מגיע, בלי קשר לכמות העבודה שאותו אדם מוכשר השקיע (או לא), אם הוא טוב יותר(- למשל ביצירת מתכונים, בשיפור קיימים וכו'), יהיה טיפשי לא לתת לו להוביל בתחומים הללו ,גם אם לא נותנים לו שליטה טוטאלית על הכל.
למה מישהו ששולף ספרות אחרי נקודה עשרונית הוא עילוי
ואנשים שמשקיעים שנים בפיתוח חשיבה מתמטית וכלים כמו הנוסחאות שהביאו לנו את המחשבון אינם עילויים?
אני חושדת שאתה נותן פה לתפיסה המוגבלת שלך (את עולם המחקר בפיזיקה ומתמטיקה) להטות את שיקול דעתך.
אני ארחיב את הנקודה שלי
להיות מסוגל לעשות חישוב כמו כל הספרות שאחרי הפאי זה בידור או פריק שואו. מבחינת הערך המוסף לאנושות/למדע/לאומנות זה בדיוק כמו לדעת לנגן את התקווה בגרעפס אחד ארוך בלי זיופים: יכול להעביר כמה ערבים מרתקים או לנצח בכמה בתערבויות.
אין בכשרון הזה את הכלים כדי לגלות את הפאי או לפתח נוסחאות דיפרנציאליות שמקרבות לפתרונות של משוואות אינסופיות.
וזו מהות הבעיה שלי עם הגישה שלך: אתה מאוד מתמקד באריזה הנוצצת ומתעלם מהשאר.
כן, יש אנשים שישלפו לך מספרים מטורפים כי המח שלהם מחווט בצורה נדירה ומרתקת. יש אנשים שיכולים על בסיס חוש הריח להרכיב ארוחה טעימה יותר ממה שכל ספרי הבישול בעולם יאפשרו לי או לך.
אבל כדי לפתור בעיות מתמטיות צריך ללמוד ולהבין כלים לוגיים וגם לדעת מה כבר ידוע. על אותו משקל כדי לבשל בצורה מושלמת צריך הרבה אימון טכני והכרות עם המרכיבים, אחרת אתה סתם תזרוק דברים שעובדים טוב ביחד ותקלקל במרקם לא נכון או בטיפול שמוציא את המרירות מהשילוב. כדי להיות עילוי בשירה/נגינה לא מספיק להיות בעל שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, צריך להתאמן על סולמות. כדי לצייר לא צריך רק חוש אסתטיקה מפותח, צריך גם להבין איך הצבעים מגיבים עם מצע הציור ואיך התאורה תשפיע על הנראות של הציור..
החוש הראשוני לא מספיק כדי להפוך אותך לעילוי.
אנסה לענות:
1. למה אותו אדם שמחשב/ת את פאי הוא/היא עילוי? כי זה לא מישהו ששינן את הספרות, נדרשות יכולות חישוב וריכוז אדירות כדי לעשות זאת בזמן אמת- עד כדי כך שיש בנצ'מארק (מבחן ביצועים סינתטי) שמשתמש בשיטה הזו, אם כי במרווחי זמן קצרים בהרבה.
למרות שקרובי משפחתי הם אנשים חכמים מאוד ולמרות שהם השקיעו המון זמן ומאמץ, הם לא הגיעו לרמת היכולת הזו. אז אם יעלה הצורך לחישובים מורכבים מאוד ללא עזרים טכנולוגיים, הגיוני לפסול אותו כי הוא לא עבד מספיק עבור היכולת הזו?
2. אני עושה בדיוק ההיפך מלהתמקד באריזה הנוצצת- אני מסתכל על התוצאה ומתעלם מן האריזה כליל: לא אכפת לי אם אותו גאון הגיע לרמה בה הוא נמצא כתוצאה מכישרון מולד, עבודה קשה או שילוב של שניהם. ברגע שאמפירית הוא טוב בהרבה מכולם, נשמע לי טיפשי לא לתת לו להוביל, לפחות בתחום בו הוא מצטיין, רק כי אחרים עבדו קשה יותר ולא הגיעו לתוצאות שלו.
רמי יודע לבשל הרבה יותר טוב מכולם, הוא יודע לשפר מנות בצורה שאף אחד לא עושה (אאל"ט, אני לא זוכר המון מהסרט). זה לא שחסרים לו כישורים והוא טוב רק תיאורטית, עובדה שהוא עושה זאת טוב מכולם.
בוא נבהיר פה משהו די עקרוני להמשך הדיון
היו לי חולדות מחמד. אני חושבת שהם חמודים מאוד, אני לא מבינה מה יש לאנשים נגד הזנב שלהם ואני מתמוגגת מהתנוחה העכברושית הקלאסית כשהם נעמדים על 2 ומגבנים את הגב.
יחד עם זאת, מדובר בחיית המחמד הכי מסריחה ומטונפת שהיתה לי בחיים.
הקונספט של חולדה מבשלת הוא פיקציה!
עכשיו כשהנקודה הזו מאחורינו, בוא נחזור רגע לאנשים שמסוגלים לחשב 22/7 או פאי:
תסביר לי מה היכולת הזו תורמת לאנושות?
כי כאן אתה מפספס את ההבדל בין העיקר (הפיתוח) לתפל (השליפה הזוהרת).
החשיבות של הפאי היתה גילוי היחס והיכולת להתמודד עם ההשלכות הגאומטריות של היחס הזה (שהתגלה במצרים העתיקה וביוון העתיקה).
חוקרים בכל מקצוע שהוא- מהמדעים המדוייקים או ממדעי הרוח כאחד- מפתחים עקרונות, שיטות, קונספטים חדשים. חלק מהם מפתחים את ההבנה או המחשבה האנושית. חלק אחר מהם מפתחים טכנולוגיות חדשות. הרוב (הלא עילויים) בעיקר בונים גוף הוכחה רחב לקונספטים הגדולים ומגדירים את הגבולות שלהם, מיצרים שיפור.
לחשב את המספר המדוייק של פאי זו יכולת מגניבה, אבל זו לא יכולת מועילה. זה לא תורם שום דבר לתובנות הגאומטריות, זה לא תורם שום דבר לתובנות הנדסיות, זה לא תורם שום דבר לפילוסופיה פוסטמודרניסטית או אחרת.
הטענה שלך מקבילה לטענה שסופרמן יותר חשוב מהאנשים שמפתחים טכנולוגיות טיסה. כי הוא כבר עף והם לומדים הרבה ובחיים לא יעופו לבד.
הדבר היחיד שאתה מוכיח, זה שאין לך מושג ואין לך כבוד למקצועות של קרובי המשפחה שלך.
שוב, "נדרשות יכולות חישוב וריכוז אדירות כדי לעשות זאת בזמן אמת". כשיש לך את היכולות הללו ברמה כזו, את יכולה לעשות המון בתחומים רבים. זו דרך להמחשת אותן יכולות.
ואני חוזר לעיקר מה שניסיתי להעביר- רמי מציג את את היכולות הפנומנליות בתחום הבישול בפועל, הוא לא מונה סתם את רכיבי המנה ע"פ חוש הריח אלא יוצר מנות ומשפר את הקיימות. זה כישרון קולינרי אדיר שכולל כל מה שהוא צריך כדי להיות עילוי בתחומו (עובדה שהוא מבשל בפועל).
במבחן התוצאה, הוא טוב משמעותית מבעלי הרקע, הנסיון וכו'. למה הוא צריך לסור הצידה כי יש אנשים שעבדו קשה מאוד אך לא טובים כמוהו?
את עוזרת מאוד לטיעון שלי. הוא בעל החזון, סביבו יש אנשים שלמרות מאמציהם לא מצליחים להגיע לרמתו. אם נשוב לדוגמא שהבאת: האם היית מקבלת דרישה של אותם לא-עילויים להתחלף בתפקידים כי הם עבדו קשה יותר?
לא, כי זה לא רלוונטי.
hence הציטוט שלי: "ברגע שאמפירית הוא טוב בהרבה מכולם, נשמע לי טיפשי לא לתת לו להוביל, לפחות בתחום בו הוא מצטיין, רק כי אחרים עבדו קשה יותר ולא הגיעו לתוצאות שלו."
איזה המון דברים אפשר לעשות חוץ מלחשב שברים מסובכים?
תשמע, בתואר ראשון לא כזה מדעי, שנה א' סמסטר א' קורס חדווא אחד שאסור להשתמש בו במחשבון למדנו איך לחשב קירובים של חילוק אינסופי שכזה.
כלומר, יקח לי יותר זמן להגיע למספרים ביחס ל"גאון" כמו שהצעת, אבל אני יכולה לפתור את זה. בימינו בעולם המחשבים, אפשר להציב ל"גאון" כזה גם תחרות שהוא ינוצח בה.
הגאון לא יכול לנסח משוואה פשוטה שתאפשר לכל אחד לפתור את השבר. זה שהוא פותר תרגיל, לא אומר שהוא מסוגל לפתח טכנולוגיה או לפתור בעיה קיומית
הרי הוא לא רואה את היחסים בין דברים אלא פשוט מחשב ממש ממש ממש מהר.
אז תסביר לי אילו המון דברים בהרבה תחומים הוא יכול לעשות?
אני אקדמאית, כך שבחיי היומיום שלי אני רואה המון דוגמאות לכך שעבודה קשה היא לא חלופה טובה מספיק ליכולת ברמה גבוהה. אבל אני גם רואה שיכולת היא דבר הרבה פחות בינארי מכפי שאנחנו רגילים לדמיין אותה. אין כל כך קשר בין שליפה מהירה ליצירתיות.
שתי הדוגמאות שלך מיצגות את העולם של שליפה מהירה.
אני רק רוצה לציין שהדוג' שהבאתי היו רק לצורך המחשה, הנק' העיקרית שלי הייתה בקשר לסרט ואני מקווה שאותה הבהרתי.
כעת, בנוגע לדברייך:
יופי, למדת איך לחשב כאלו חישובים. את הידע יש לך- האם את מסוגלת לחשב זאת *בראש*? כי זו הייתה הנק'.
דניאל טאמט הוא אחד שמסוגל לעשות זאת, כמו גם ללמוד איסלנדית בשבוע, להמציא שפה, לכתוב ספרים שנחשבים מופתיים בלי נסיון קודם בכתיבה, אחד מהם מסכם כעשור של מחקרים בנוגע לאנשים כמוהו.
ציטוט בעברית מראיון איתו שמצאתי בחיפוש זריז בגוגל: "זה פשוט משהו שקורה. הנוף המספרי, או זה של המילים, פשוט נוצר לבדו. כאילו מדובר בממד רביעי. כשאני מתבונן בתרגיל חשבון, אני לא מחשב שום דבר, אני עובד אינטואיטיבית. התשובה כאילו מגיעה מעצמה, דרך הליכה בנוף המספרי. עבורי לכל מספר יש משמעות, אופי, צבע וצורה. יש לי מערכת יחסים רגשית עם כל מספר עד 10,000"
ציטוט אחר: "אין לי מחשב־על בראש, ואני לא יודע לחזות את ששת המספרים שיזכו בלוטו בשבוע הבא. הדברים שאני כן עושה הם תוצאה של צורת מחשבה ודמיון עשירים ומלאי אסוציאציות."
זה לא סתם "חישובים מהירים" ,זו יכולת ייחודית, יצירתיות. מזכיר מאוד את מה שדיברת עליו, הלא כן?
עם רמת אינטלקט שכזו, הוא יכול לתרום לתחומים רבים.
דניאל טאמט באמת פנומן
יש לו כישרון מדהים, ואף אדם בינוני לא מצליח לדכא אותו.
השאלה היא איזו תרומה משמעותית לאנושות הוא ישאיר אחריו. בינתיים הוא הקים אתר ללימוד שפות ועוסק בעיקר בלכתוב ספרים ולהרצות על הכישרון המולד שלו. אנשים ציניים ממני יגידו שהוא לא יותר מסוג של פריק שואו מודרני.
לפי התפיסה שלך, אדם עם כישרון כמו שלו אמור היה בכלל להתמנות אוטומטית עם היוולדו למלך המתמטיקה העולמית ולפתור את כל הבעיות והפרדוקסים שהמדע עדיין לא פתר. זה לא מה שהוא עושה. זה לא איך שהעולם עובד וגם לא איך שיישום של כישרונות מולדים פועל.
עם זאת יש אנשים שלא נולדו עם הכישרון שלו, שאולי אפילו חס וחלילה משתמשים במחשבונים ולוקח להם הרבה זמן לפתור משוואות מורכבות, אבל הם מנתבים את המאמצים שלהם באפיקים שכן משנים את החיים של כולנו – שמקדמים את הטכנולוגיה או עוזרים לנו להבין את העולם בצורה שלא היינו מסוגלים לה קודם. חלקם הם אפילו הנוירולוגים שחוקרים את המוח של דניאל טאמט עצמו כדי להבין איך הכישרון שלו בעצם עובד.
האם דניאל טאמט באמת "שווה" יותר מהם?
הוא "שווה" מה שהוא תורם, אבל זה לא הנק' שלי. ציינתי את הדברים המדהימים (בעינינו, עבורו זה טבעי) שהוא עושה כהוכחת יכולות, לא כעיקר.
יש המון אנשים לא סוואנטים שתורמים למדע. יש גם אנשים כמו ניוטון, שמקפיצים תחום/מים קדימה בצורה פנומנלית ורוב האנשים האחרים לא יכולים לעשות מה שהם עושים.
מה טאמט בוחר לעשות עם יכולותיו תלוי בו. יש לו בעיות משלו להתמודד איתן והוא לא חייב להקדיש את עצמו לקידום המדע ו/או האנושות.
אבל הוא *יכול* לתרום המון ועם יכולותיו כנראה לתקל בעיות שרוב האחרים יתקשו בהן, כי דרך החשיבה שלו שונה מהותית משלנו.
לו יצוייר שהוא היה בוחר לרתום את עצמו לנושא מסויים, לומד אותו במשך זמן קצר יחסית ומוכיח עליונות בתחום הנ"ל ע"פ אחרים, האם יהיה נכון להתעלם ממנו כי יש אחרים שלמדו 30 שנה ועבדו קשה יותר אך לא הגיעו לרמתו?
ברור שלא צריך להתעלם ממנו, אבל גם לא צריך להתייחס אליו כעל-אדם שאם רק ירצה יוכל להושיע את כולנו. אתה מדבר על רמה כאילו מדובר במשחק מחשב שיש בו נקודות XP שהאנשים שמתעסקים בתחום מסוים מתחרים על מי ישיג יותר מהן. העולם לא עובד ככה, וזה שדניאל טאמט יכול ללמוד תחום מסוים מאוד מהר לא בהכרח אומר שהוא גם יכול לקדם את התחום הזה הלאה ולהגיע לפריצות דרך אמיתיות בו. זה רק אומר שהוא לומד אותו מהר ובקלות.
אני לא כותבת את כל זה כדי להמעיט בערכו של דניאל טאמט ובכשרון שלו, אני כותבת את זה כי אני חושבת שזה שאדם כמוהו קיים לא אומר שצריך להמעיט בערכם של אנשים שלמדו והתאמצו ועוסקים כיום במקצועות שדניאל טאמט מבין את הבסיס התיאורטי שלהם בקלות.
אבל מעולם לא אמרתי את זה.
ואני מנסה לפשט את העניין כי זו הייתה בסה"כ דוג' כדי להבהיר נק'.
כל מה שאמרתי הוא שברגע שאדם הוא הטוב ביותר בתחום מסוים (בפער גדול), לא משנה איך הוא הגיע לשם. אין להפלות אותו לרעה רק כי הוא "לא עבד קשה מספיק". זה הכל.
לגבי טאמט- סקירה קצרה: אני טענתי שיש אנשים שנולדים עם כישרון כה גדול שלא משנה מה רוב האנשים יעשו, הם לא יצליחו להשתוות אליהם. ציינתי כדוג' אנשים שמסוגלים לחשב בראש את פאי הרבה ספרת אחרי הנק' העשרונית כהוכחת יכולות, כי זה מעיד על יכולות אנליטיות ויכולות ריכוז גבוהות מאוד (מה ששימושי למדי כחוקר). עלתה טענה שזה לא מוכיח הרבה לגבי יכולות מעבר לביצוע חישוב מהיר בראש. הבאתי את טאמט כדוג' למישהו שכזה שיכולתו נובעת לא מחישוב מהיר אלא מדרך חשיבה ייחודית שמאפשרת הסתכלות שונה לחלוטין על תחומים כמו מתמטיקה וכשרונותיו כוללים הרבה יותר מ"חישוב מהיר". למיטב זכרוני חלק מאותם חוקרים לא סוואנטים שציינת אמרו על ספרו השני שהוא מנתח בצורה מבריקה את העשור האחרון של המחקר בתחום (וזה בלי הכשרה פורמלית) ומוציא תובנות מעולות. על ספרו הראשון (האוטוביוגרפי) זכור לי ציטוט בסגנון "הטוב ביותר מאז המינגוויי" או משהו דומה. זה קצת יותר מ"יכול ללמוד די מהר ולא משתמש במחשבון" ודוגמא מעולה לאדם עם יכולות אליהן רובנו לא יכולים להגיע גם לאחר מאמצים רבים מאוד.
[ האם הוא יכול לתרום לתחומים בהם יעסוק ברצינות בצורה משמעותית? כנראה שכן. כנראה שהרבה יותר מאחרים. האם הוא יעשה זאת? לא יודע, זה לא רלוונטי כי הוא לא נושא הדיון. אפילו אם הוא לא היה יכול לתרום זה היה פחות רלוונטי, כי בסרט הוכח שהכשרון והיכולות של רמי בתחום עולות בהרבה על האחרים בפועל.]
אין פה עניין של "להושיע", אם דוג' מתחום המדע מפריעה לך כ"כ, אפשר לנסות דוג' אחרת. אדם עם גנטיקה מותאמת להפליא לתחום מסויים יכול להיות האתלט הטוב ביותר באותו תחום. אחרים יכולים לעבוד ממש קשה ולא להגיע לתוצאות אליהן הוא יגיע בקלות יחסית. זה לא הופך אותו אוטומטית לאתלט המושלם, אבל אם הוא יבחר לעסוק בתחום ויצטיין, לא נוותר עליו כנציג לאולימפיאדה רק כי יש אחרים ללא כשרון/התאמה טבעית/מתנה משמיים שעבדו קשה פי כמה והוא הותיר מאחור.
אם מישהו חייב לעבור 200 מ' מהר ככל הניתן ללא כלי רכב, במי תבחרי, ביוסיין בולט או בצ'יטה מאולפת? למה משנה מי מהם עבד קשה יותר עבור יכולותיו?
ועם זאת למרות
כל ה"דרך חשיבה ייחודית שמאפשרת הסתכלות שונה לחלוטין על תחומים כמו מתמטיקה וכשרונותיו כוללים הרבה יותר מ'חישוב מהיר' " – מסתבר שעד כה תרומתו לעולם המתימטיקה (או לכל מדע מדויק אחר לצורך הענין) היתה זניחה עד אפסית.
מה זה אומר על הטיעון שלך?
לא הרבה, כי הבחירה האם לעסוק בתחום מסוים או לא היא שלו. הוא לא חייב לנו כלום.
אם היית אומר שהוא ניסה לעסוק במתמטיקה ונכשל, זה היה פוגע ברלוונטיות הדוג' הספציפית הזו שלי, אך לא בטיעון עצמו, כי בסרט רמי כן תרם- ביצירת מנות ושיפור כאלו קיימות.
אם סופרמן היה יושב כל היום ולא עושה כלום, זה לא היה אומר שהוא לא יכול לתרום. (לפני שקופצים עליי, לא רמזתי שטאמט הוא סופרמן, רק שאי פעולה /= אי יכולת).
מי בעד לעבור עכשיו לניתוח יתר של מגה-מוח?
(ל"ת)
אני אהיה פה איין-ראנדי בעצמי ואצהיר שזה סרט כזה מחורבן
שהוא פשוט לא שווה את המאמץ. הסרט הזה בחיים לא יגיע לשום מקום (חוץ מפח הזבל לסרטי אנימציה נשכחים).
מישהו אמר מתמטיקה?
מהבנתי לטאמט יש כישרון יוצא דופן בשפות ובחישובים,אני מניח שזה פועל יוצא לכישרון מדהים בזיהוי תבניות.
למרות שהיכולת הזו יכולה לעזור מאוד לאדם שעוסק במתמטיקה היא ממש לא ערבות לגדולה בתחום.
אני לא חושב שאם טאמט ינסה להתעמת עם בעיות גדולות מהעבר של המתמטיקה הוא יצליח למצוא להן פתרון מהסיבה הפשוטה שרק היכולת לזהות תבניות לא מספיקה.
כך לדוגמא את בעיית בזל,הבעיה הזו חביבה עלי במיוחד ולא בגלל הפתרון המפתיע שלה (תגובתי הראשונה הייתה לאמת את התוצאה במחשבון פעמיים) אלה בגלל הפיתרון שנתן לה אוילר שלמרות מספר דילוגים לוגיים הוא יוצא דופן,יצירתי ולא מזכיר בחצי דבר כול דבר שקדם לו.אני בספק אם טאמט היה מצליח להגיע לפתרון הזה.
אולי כן, אולי לא. לא הרבה מובן לגבי דרך החשיבה או היכולות שלו, אבל מהתיאורים שלו עצמו הוא לא מחשב כמו שאנחנו מחשבים, הוא "חש" מספרים ופעולות (בהיעדר מונח מתאים יותר). תיקול בעיות מופשטות או סבוכות יכול להיות פשוט מאוד עבורו (או שלא), אבל לי נראה סביר יותר שכן. שילוב של יכולת זיהוי תבניות, אינטלקט אדיר ודרך עיבוד שונה לחלוטין של נתונים בתחום נראה לי כמו נק' פתיחה מעולה. היכולת ללמוד במהירות מפליאה תחומים שונים גם לא ממש מזיקה.
בכ"מ, זה אוף טופיק מסדר שלישי לפחות וכבר לא רלוונטי בשום צורה לנק' המקורית או אפילו לאוף טופיק הראשון.
אם כ"כ קשה לכם עם טאמט, אנא פנו לאלגוריות האחרות שהעליתי 7 הודעות למעלה (האתלט המוכשר מאוד או התחרות בין יוסיין בולט לצ'יטה).
המיני דיון הזה התחיל כשהתרגזתי
שהסברתי שקרובי המשפחה הפרופסורים שלך לא עילויים ולא מועילים כמו טאמטים.
אז אני שמחה שנשארנו בנושא הזה, משום שאתה עדיין לא הצדקת את הטיעון שלך. רק הוכחת שיחסי הציבור של האיש עבדו עליך ושאין לך מושג מה עושה מתמטיקאי.
"אולי כן אולי לא" זה חתיכת בבל"ת. אנחנו לא חיים בסרט או יקומים מקבילים התכנותיים. אתה יודע מה כן קרה ומה לא קרה, לכן הטענה שלך שאולי טאמט ודומיו יכולים לפתור בעיות ברומו של עולם פשוט מעולם לא קרו. במבחן המציאות, מסתבר שהוא לא פותר בעיות ברומו של עולם.
"שהסברתי" אמור להיות "כשהסברת"
(ל"ת)
איפה דיברתי על מועילים?
בפעם המליון, קרובי משפחתי, אני ואת *לא יכולים* לעשות את החישובים הללו בראש, אפילו לא לזכור 22,000 ~ ספרות ללא תבניות שחוזרות על עצמן. לא יכולים ללמוד שפה בשבוע, לא יכולים לזהות תבניות כמוהו, לא יכולים לכתוב ספרים שנחשבים נפלאים ישר בנסיון הראשון, כשאחד מהם מקיף תחומי מחקר שמעולם לא למדנו רשמית.. את חולקת על זה? לא? יופי. גם הראיתי כמיטב יכולתי שזה לא "טריק" של חישוב מהיר בראש, או לגהק שיר. אם את עדיין מתעקשת על הסבר למה הוא עילוי מלבד כל מה שצויין, היא כי "נדרשות יכולות חישוב וריכוז אדירות כדי לעשות זאת בזמן אמת- יכולות שאין לרוב האנשים". לא יודע איך להסביר את זה בצורה פשוטה יותר.
לגבי "מועילים", אפה כתבתי שהוא מועיל יותר מאחרים?
אמרתי שאנשים אחרים, חרוצים ומוכשרים בפני עצמם, לא יוכלו להגיע לפחות לחלק מהיכולות הללו גם אחרי שנים של עבודה קשה.
ואז, כששאלת "איזה המון דברים אפשר לעשות חוץ מלחשב שברים מסובכים?", נתתי את הדוגמא של טאמט, כמי שהאינטלקט והיכולות שלו מתבטאים בעוד תחומים מלבד חישוב מספרים מסובכים ומרתי שהוא *כנראה* יכול לתרום רבות אם יבחר לעסוק בכך. איכשהו, נורא נפגעת מזה והחלטת שאני מזלזל בקרובי משפחתי ובמתמטיקאים באופן כללי. רעות החליטה שהעליתי אותו לדרגת המושיע שלנו ובלעדיו אנחנו אבודים ועוד כל מיני דברים שאין לי מושג מהיכן הגיעו.
בעניין מה שקרה או לא קרה, זה נראה כאילו את מנסה להתווכח איתי בכוח. לפי מה שאת אומרת, אם יש לי סיבולת לב ריאה אדירה ושרירים מפותחים כי אני שוחה המון אבל אף פעם לא רצתי 2 ק"מ רצוף, אז אני לא מסוגל, כי אנחנו יודעים מה קרה או לא קרה. יש לו יכולות פנומנליות וראיה שונה לחלוטין של מספרים ובעיות מתמטיות, הוא מילולית אחד לרבע מליארד בערך, זו לא קפיצה לוגית כזו גדולה. כן, יש כאלו שהגיעו לכאלו תוצאות ללא היכולות שלו ויש כאלו ששינו את העולם כי הם היו מוכשרים הרבה יותר מהשאר.
וכל זה כשאת מתעקשת להסיט את הדיון שוב ושוב לדיון אוף טופיק בדוג' פרטנית לדוג' כללית שבאה כטיעון עזר לנושא שונה לחלוטין.
אם זה כ"כ מפריע לך, חשבי על ניוטון. כמה אנשים יכולים להמציא את החדו"א? (חוץ מלייבניץ) ולנסח את החוקים שלו וכל שאר מה שהוא עשה לפני גיל 26? אז נתעלם מניוטון כי הוא צעיר מדי?
פישלייק בריבוע על
"רק הוכחת שיחסי הציבור של האיש עבדו עליך ושאין לך מושג מה עושה מתמטיקאי".
יותר מלהסביר כפי שעשיתי בתגובתי האחרונה, איני יכול כנראה.
זו תגובה לטענות שמעולם לא טענתי (ואפילו פרשתי את כל ההשתלשלות), אבל יודע מה? שיהיה. יופי, אני לא יודע כלום על מתמטיקאים, יחסי ציבור שיטו בי, אני פתי תמים שלא מבין כלום מחייו (למרות שכל מה שטענתי שנכון עובדתית נכון וכששיערתי השתמשתי במילה "כנראה").
ועדיין, מלבד אותה דוג' לדוג' לדוג' בה מצאתם עניין כה רב, יש עוד אלגוריות וגם נק' שניסיתי להעביר, עבורה התחיל הדיון.
איתן אתה מסכים? אם כן, אני מרוצה.
אולי דוגמה יותר טובה תהיה רמנוג'אן אבל אני חושב שהדוגמאות האלה איזוטריות מדי. אפשר לשאול שאלות אחרות: האם לעשות הקבצות, האם ללמוד באוניברסיטה לפני גיל 18, האם לפתוח בתי ספר למחוננים.
אלה דברים שרלוונטים לקצת יותר אנשים.
טוב לא קראתי את כל הדיון,אני מקווה שאני לא חוזר.
די ברור שרטטוי ומשפחת סופר על תומכים בחברה תחרותית כלומר חברה שמתגמלת על הישגים אבל ממה שקראתי על ראנד היא דווקא לא תומכת. מה שהיא אומרת היא שאדם צריך לפעול על פי עצמו ולא על פי אחרים. אני חושב בכלל שכל התחרות ב"כמעיין המתגבר" היא אמצעי ספרותי, העיקר הוא שרוראק פועל באופן עצמאי. לא ראיתי אצלה טענות על עדיפות למוכשרים או דברים בסגנון.
לא רואה את ההבדל.
גם בירד וגם ראנד לא מצהירים במפורש שהם מחנכים לתחרותיות אלימה. הטענה הזו היא ביקורת עליהם ולא חלק מוצהר באידאולוגיה. בטח שהליברטניזם של ראנד לא שואף לתכנון חברה כך שתתגמל תחרותיות (כי היא מתנגדת לכל סוג של תכנון חברתי. וגם לחברה. תגמול ההישגיות הוא מבחינתה משהו שיקרה באופן "טבעי" ברגע שתסיר את החסמים החברתיים), אבל אני לא רואה סיבה להניח שבירד שונה ממנה בזה.
הרי הדרך בה הנקודה הזו בא לידי ביטוי אצל בירד זהה לדרך בה זה מופיע אצל ראנד. גם רמי וגם מר אינקרדיבל הם כמעט לחלוטין בני דמותו של רוראק שפועלים מאותם מניעים. הם לא מנסים להתחרות באף אחד אחר כי הם מראש נעלים על סביבתם בכל מובן אפשרי. הם מבטאים את כשרונותיהם כי זה חלק מהטבע שלהם והם לא יכולים אחרת. גם בירד וגם ראנד טוענים שהחברה מנסה לגרום להם לדכא את הטבע הזה ולהכנע לקונפורמיות, ושניהם מראים כמה הנסיון הזה עקר ומעכב צמיחה חברתית.
בקיצור קפיטליזם
רק שמה שאפשר את הניידות החברתית
הוא לא התחרותיות, אלא הצורך הפנימי של רמי לבטא את מעלותיו האישיות. ניתן להבין ששאר העכברושים נשארים במעמדם פשוט מכיוון שהם לא כשרוניים מספיק (ולכן גם נכנעים לקונפורמיות).
לפי "כמעיין המתגבר" זה לא בדיוק שתחרות זה טוב, אלא שכמעט כל אינטראקציה אנושית (בעיקר האלטרואיסטיות שבהן אבל בהחלט לא רק) מבוססות על הכפפת האחר לרצונותיך או הקרבה של רצונותיך בפניו. כלומר שתחרות היא מצב טבעי ובלתי נמנע. לכן המצב היחיד שמוסרי הוא עולם בו כל אחד פועל באנוכיות מושלמת, שבה לכל אחד יש את החירות לפעול למען אושרו האישי ללא כל כפיה על האחר או כפיה של האחר עליו (מה שדורש כמובן שלא תתחולל גם כל התערבות חיצונית בבחירות שלך מצד המדינה). המשמעות של זה בפועל היא חברה של אינדיבידואלים מנוכרים שמתנהלים מתוך תחרות בלתי מרוסנת.
יש הבדל בין נון קונפורמיזם כללי לבין אי קבלה שאתה נחות אינהרנטית. אם המסר הוא "אל תקבל נחיתות אינהרנטית" זה ממש .p.c.
לגבי החלק השני של ההודעה שלך אתה צודק,
רק שלגבי רטטוי ומשפחת סופר על לא זכור לי דבר כזה ולכן יש הבדל.
המסר של מה?
אני לא עוקב אחרי הטיעון שלך. מי מדבר על קונפורמיות? ראנד? כי אני חושב שזה מושג קצת חלש כדי לתאר את האלימות הנוראה שהיא רואה בכל סוג של סולידריות חברתית, אחריות כלפי האחר או מאבק עם אחרים למען מטרות משותפות. בכל מקרה, המסר שלה אולי הפוך ממה שתיארת, מכיוון שהיא מצהירה די במפורש שלרב החברה יש נחיתות אינהרטית מול גאוני הדור המיוחדים במינם.
מעבר לזה, כן. אם אתה מצפה שכל רעיון שהופיע בספר של 800 עמודים יופיע גם בסרט של שעה וחצי נכונה לך אכזבה. עד כמה שרטטוי דומה לעיבוד קולנועי של "כמעיין המתגבר", להכניס נאומים כנגד אלטרואיזם זה משהו שהיה מוציא אותו רשמית ממלכת סרטי הילדים והופך אותו לכתב תעמולה לכל דבר. ועדיין, הבסיס העלילתי והרעיוני שלהם זהה, תיאור החברה הוא אותו תיאור והמשמעות החינוכית היא אותה משמעות.
המסר של רטטוי
רטטוי מדבר על נון קונפורמיות במובן של אי קבלה של נחיתות אינהרנטית ("אם אתה עכברוש אתה לא יכול לבשל") לעומת זאת ב"כמעיין המתגבר נון קונפורמיזם הוא הנושא העיקרי כמו שכתוב בערך בויקיפדיה שלו תחת תת הכותרת "הפילוסופיה שמאחורי הספר":
":הספר נועד לקדם את פילוסופית האובייקטיביזם של איין ראנד שדוגלת בחירות הפרט ובחשיבה עצמאית. גיבור הספר, הווארד רוארק, הוא סמל לאדם המתנהג על פי כלליה של ראנד, לאורך הספר הוא דבק בסיגנונו האישי ללא פשרות ומסרב להדמות לאחרים גם במחיר של אובדן פרנסתו. מולו הציבה ראנד את פיטר קיטינג, אדריכל אשר כל מעשיו ועבודתו מכוונים להתקדמות בקריירה ולהתחבבות על אנשי החברה הגבוהה ואין לו סגנון אישי. לאורך הספר מראה ראנד את שפלותו של קיטינג מול גדלותו של רוארק."
כפי שכבר כתבתי הרעיון המרכזי בספר הוא לא התחרות אלא ההנגדה בין שתי הדמויות לעומת זאת הנרטיב המרכזי של רטטוי הוא העליה ל"גדולה" של רמי.
לגבי העליונות של הגאונים פה עליתם על משהו. אני לא זוכר מספיק כדי לחלוק או להסכים.
נו?
ולאיזה דמויות רמי מונגד? קודם כל ללנגוויני, שהוא חסר כשרון ונועד לשמש רק כלי קיבול עבור היכולת של רמי – אבל לאחר מכן לסקינר שהוא בדיוק בן דמותו של קיטינג. פוליטיקאי קטן שהצליח להשתחל לצמרת ענף המסעדנות תוך ניצול כשרונות של אנשים אחרים, כאשר הוא עצמו חסר את היצירתיות והרגישות הדרושים לפיתוח מנה גדולה באמת. ברטטוי קיים אותו מימד בדיוק של בחירה ביושרה פנימית במחיר סיכון מקצועי. כך בארוחות המיקרו של גוסטו שסקינר משיק, שהם סמל מובהק לניצול המוניטין של אדם אחר והקרבת היושרה האמנותית למען רווח מסחרי (ויש כאן גם השוואה מעניינת עם התוכנית של סינדרום באינקרדיבלס. כי החטא הגדול פה הוא במחשבה שניתן להפוך כשרון יחודי וחד פעמי למוצר צריכה שניתן לרכוש לכל בית), וכך גם בשיא הסרט בבחירה של רמי לא לדבוק במנות של גוסטו שכבר נבדקו אלא ליצור מנה חדשה. בהיותו סרט ולא אפוס ספרותי – בירד לא מראה מחיר אמיתי שרמי נדרש לשלם עבור הבחירה שלו (אם כי אני מניח שלביטול פרויקט ארוחות המיקרו יהיה מחיר כלכלי), אבל אני לא מבין היכן אתה רואה פער בעולם הערכים ממנו היא מגיעה.
אגב, אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי המרכזיות של אלמנט הנונקונפורמיזם אצל ראנד. רוראק מונגד למספר דמויות, קיטינג הוא אחד מהם, אבל בעיני טוהי הוא דמות הנגד החשובה יותר (וגם העימות מולו מוצג כשיא הספר). והפער האידאולוגי בעימות הזה סובב כולו סביב האנוכיות של רוראק מול האלטרואיזם הטהור של טוהי.
הענין הוא זה: חלק מהמסרים של ראנד מאוד דומים למסרים פופולריים או נפוצים. אם נמנה חלק אז:
תהיה אנוכי: לא פופלרי אבל גם לא מופיע אצל בירד.
תהיה נון-קונפרמיסט:מאוד פופלרי, זה בעצם המסר של תנועת הנאורות ובפרט של קאנט.
תהיה יצירתי: גם מסר מאוד פופולרי
הנקודה היא ששתי המסרים האלה נמצאים בצורה מאוד קיצונית אצל ראנד רוארק לא מצליח לסיים את הלימודים כי הוא כל כך עצמאי.לעומת זאת רמי מתייחס לגוסטו כמנטור.
עליונות הגאונים: גם זה מסר מאוד נפוץ. יש סיבה למה אתה מכיר את מוצרט ואת סליירי אם אתה מכיר זה רק בהקשר למוצרט. גם כי מוצרט היה גאון וגם כי התרבות שלנו בוחרת להנציח גאונים. אני לא זוכר איך המסר הזה מופיע אצל ראנד.
גם ראנד לא נוצרה בואקום
הליברטאניזם צמח מהליברליזם שצמח בתורו מהנאורות. אבל הוא עדיין זרם מובחן, ולא רק בגישתו כלפי אנוכיות. זה שבירד מהדהד מסרים שרווחים בתרבות זה נכון, ועדיין האופן בו הוא מציג גאונים הוא לא רק כבנייה של מיתוס של הערצה – אלא כחלק מתפיסת עולם שמשתמשת בהם כמקפצה לכמה טענות בכלל לא טריויאליות. לא סתם בשני הסרטים המזימה המרושעת של הנבל היא לצמצם את הפער בין הגאונים להמונים הבינוניים. לא סתם מתוארת בהם חברה שדורשות מאלופי הדור להצניע את גדולתם. אלה אינם מסרים של תנועת ההשכלה, אלא רעיונות ראנדיים מובהקים.
אם אתה באמת מתייחס לנונקונפומיזם בתור המסר המרכזי ברטטוי אני חושב שאתה הופך את הסרט על הראש. רמי לא נאבק לשניה בקונפורמיזם ולא נראה כאילו נסיבות לידתו משפיעות על מבנה אישיותו או על בחירותיו בשום אופן. הוא לא צריך לבצע בחירה לפרוץ התניות קיימות ולהפוך ליוצא דופן, כי הוא יוצא דופן באופן אינהרטי, מלידה. כן, הוא נאבק בחברה שאחוזה בדעות קדומות כלפיו, אבל הוא עצמו לא מפגין שום מאפיין של אדם שמחונך מגיל צעיר ל"התיישר" כלפי ציפיות חברתיות. לא ניתן להביע דרכו מסר על נונקונפורמיזם יותר משניתן להביע זאת דרך סיפורו של ילד אוטיסט. לשניהם אין שום בחירה בהיותם יוצאי דופן.
לגבי היחס לגאונים כבר אמרתי שעל פניו עליתם על משהו.
לא טענתי שנונקונפורמיזם הוא המסר המרכזי ברטטוי אלא ב"כמעין המתגבר". אולם המסר הזה קיים. אפילו אם הנון קונפירזמים של פריצה מהתניות טבעי אצלו הוא עדיין מונגד לשאר העכברושים
סוזן בויל עבדה מאוד קשה
פשוט התפרסמה בגיל מאוחר. זה לא אומר שהיא לא התאמנה (לבד, בלי עזרה מקצועית ובלי תהילה) כל 50 שנותיה לפני שהיא הגיעה לטלוויזיה
עצה לעתיד:
בעתיד, אם אתה לא רוצה לפתוח דיון כלשהו, אל תפתח אותו.
לא תאמין כמה העצה הזאת רלוונטית לחיי המשפחה שלי.
(ל"ת)
מעולם לא ראיתי כזה פתילפלצת מוגזם שצמח רק מהערה צינית ותמימה באורך של משפט
ונסחף למחוזות האוף טופיק הרחוקות ביותר שבהם אנשים דנים באמריקן איידול, סוזן בויל והאם היכולת לחשב פאי מעידה על כישורים מתמטיים מהותיים.
אתה לא מספיק זמן באתר.
(ל"ת)
"הערה צינית ותמימה" קצת סותר את עצמו.
(ל"ת)
גם אני חשבתי על זה בזמן שכתבתי את התגובה
אבל לאחר עוד רגע הבנתי שזה לא בהכרח סותר. אפשר לזרוק הערה צינית אבל לא כזאת שנועדה ליצור ויכוחים ודיונים אלא מין עקיצה עם הצהרה והבעת תמיהה. כמובן שכל האחרים רואים את זה כהזמנה לדיון אבל האסתטיקה של החבובות בעצמו הודה שהוא ממש לא התכוון לפתוח את הדיון, כך שזו כן הערה "תמימה" מבחינתו.
לא יודעת, לדעתי
כשכותבים בפורום פומבי וזורקים עקיצה צינית מהסוג הזה, באיזשהו מקום מזמינים תגובות גם אם זה לא באופן מוצהר. אם ברור לך שאחרים יראו במשהו הזמנה לדיון, יש מצב שזה בדיוק מה שזה, בבחינת "אני רק מניח את זה כאן".
ה"תמימות" פה לדעתי היא יותר "היתממות" בהכחשה שבדיעבד.
But that's just me.
היתממות? הכחשה? אפשר לחשוב שמדובר בפשע.
זאת הפעם הראשונה שאני משתתף באופן פעיל בדיוני איין ראנד בעין הדג, וזה די כיף, כמו כל דיון אחר בעין הדג. מקריאה מבחוץ הדיונים האלה תמיד נראו לי מעצבנים וזאת הזדמנות בשבילי לגבש עליהם דעה מבפנים. ולא, ממש לא היה לי מושג שזה יגיע לאן שיגיע.
לא הייתה שום כוונה לתקוף
כל מה שאמרתי זה שלדעתי ההערה לא הייתה "תמימה", מהבחינה שהיה ברור שהיא תגרור תגובות. זה לא פשע בעיני יותר משזה פשע בעיניך.
קייקיי.
(ל"ת)
אני לא יודע איפה התמונה הזו צולמה,
אבל זה סופר מקריפ כשהיא הדבר הראשון שרואים כשקמים ב-6 בבוקר.
Would you kindly feel creeped out?
(ל"ת)
A man chooses
A slave obeys
וואו, אני כל-כך לא מסתובב במקומות הנכונים.
בפיד שלי בפייסבוק אף פעם לא מופיעים דברים כאלה.
התמונה מ-1908
http://www.therebreathersite.nl/12_Atmospheric%20Diving%20Suits/1908_Hall_Rees/1908_HallandRees.htm
אני עוד מחפש איפה בפוסט בפייסבוק כתוב "אנטישמים" או "מוות לכולם".
(ל"ת)
תקרא בין השורות
אם תתחיל ב-א' של "ומשום שלא" ותדלג ממנה 6-6-4-4-5-8 אותיות תראה שכתוב שם "אנטישמי".
אני אניח לך למצוא לבד את "מוות לכולם".
רק עכשיו התייאשת?
הכי אוף טופיק, עמך הסליחה
אתה יודע שאומרים chimera ולא kimera נכון?
הוא יודע איך אומרים
זה הקטע של הכתיבה שחלש אצלו
מצטער, Newsflesh.
התייאשתי.
למען האמת, רד, לא ברור לי למה.
תקן אותי אם אני טועה, אבל רני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שnewflesh התחיל דיון כזה. היה עדיף, לדעתי, להבהיר לו מה כללי הדיון באתר הזה, ומה לא בסדר במה שהוא כתב. אנחנו לא מדברים פה על המקרה של "ישראלי" שהבעיה אתו חזרה פעם אחר פעם, והוא גם התגרה בך למחוק את תגובותיו. בסך הכל,מדובר במגיב תמים- ובאחינו ליהדות, אין לשכוח
לא יודע לאן נעלמה שאר התגובה שלי.
אני מאשים את האמוג'י הקורץ. בכל אופן, הוספתי שזו כמובן החלטה שלך, וביקשתי מnewflesh לגשת ולקרוא את כללי התגובות באתר.
מכיוון שאין לי זמן ברגע זה להגיב באריכות
רק אבהיר ש"ישראלי" הוא סיפור שונה לחלוטין, הוא לא רק נמחק (פעם אחר פעם אחר פעם) אלא גם, בסופו של דבר, נחסם, וזה צעד קיצוני שאני לא נוקט בו לעתים קרובות. Newsflesh לא עשה שום דבר שמצדיק חסימה, מבחינתי, אבל הדיון הספציפי הזה שהוא יזם – מקומו לא כאן.
תודה על התגובה.
(ל"ת)
התמונה כנראה מתחילת המאה ה 20 (1909)
רשימה +תמונות של חליפות צלילה מאמצע המאה ה19.
החליפה מהתמונה בכתבה מ 1909
http://www.gracesguide.co.uk/Siebe,_Gorman_and_Co
הבוקר הפציע פוסט תגובה עם חביתוש
שהוא שם קוד לאנשים שעברו התעללות באמצעות גזל מפתחות ע"י צוררים שעונים לכינוי regaimdodli אבל אני לא מצליחה למצוא את זה יותר :(
כמה חבל, זו היתה כמעט הצדקה לפוסט המיניונים ההזוי.
בבקשה:
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153074604863358&set=a.10150375606303358.351252.570458357&type=1&theater
והנה זה הופך למם.
ידעתי שאפשר לסמוך עליך, אינטרנט!
ואלה שסביבם הם כל כך
הנס וכריסטוף.
רק איפה אולף… – נו זה ברור, השמיטו ממנו ד', נחזיר אותה למקום ועכשיו הכל ברור.
אולפד?
(ל"ת)
אדולף
(ל"ת)
הוא אהצדק!
(ל"ת)
גיגול נוסף
לויקימילון אגב מגלה שהמילה הזאת לא קיימת בגרמנית ובכלל המקור שלה צרפתי (לטעמי גם שומעים עליה בלי ויקימילון).
סתם מתוך סקרנות מה הכתבה בעין הדג שהי עלייה הכי הרבה תגובות ?כי אני יודע שיש כתבה שיש בה כמעט אלף.
אצל המר"ן זה אלף אחרי ניכושים על גבי ניכושים.
http://www.fisheye.co.il/%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%97-%d7%a8%d7%a2%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99/
לאחד הזה התכוונתי שהוא קרוב לאלף אבל ב-14 השנים האחרונות לא היו כתבות/ביקורות/חדשות אם יותר מי זה?
לשיבת המלך יש 1125 תגובות
מ2003 אז יותר חדש ממר"ן, אבל לדעתי זאת הביקורת שידוע שהיא הכי ה"מוגבת" באתר
http://www.fisheye.co.il/lotr3/
(מצחיק אותי הנאום בחילת הביקרות, שעוד היינו צעירים ותמימים ולא ידענו שנקבל עוד טרילוגיה מלאה מהארץ התיכונה…)
מר"ן?
(ל"ת)
מניח רעפים נוצרי
http://www.fisheye.co.il/%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%97-%D7%A8%D7%A2%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99/
אההממממ...
http://www.fisheye.co.il/dark_knight/
יש גם את "האביר האפל", שכשהוא הגיע לתגובה ה-900 ומשהו כבר אנשים
תהו מה תהיה התגובה שתנצח את "שר הטבעות", מה זה אומר על העתיד הקופתי שלו ומה זה אומר על סיכויי האוסקר שלו (בהתחשב בעובדה שבתקופה הזו "שיבת המלך" היה הסרט השני הכי מצליח אי פעם ואנשים קיוו לראות את "האביר האפל" מועמד לסרט, הבמאי והתסריט). http://www.fisheye.co.il/dark_knight/
אההמממהממם(אני חושב שככה כותבים את הצורה הזאת)
תגובה אחת מעלייך. ויש גם קישור.
אופ(יר) טופיק: מועמדיות לפרסי אופיר
והמועמדים הם… "המילים הטובות" (שגם מוביל עם 12 מועמדיות) ועוד ארבעה סרטים שלא שמענו עליהם: "היורד למעלה" (4 מועמדיות) שהוקרן בקאן, "חתונה מנייר" (9 מועמדיות) ו"ארץ פצועה" (11 מועמדיות) שהוקרנו בפסטיבל ירושלים ו"באבא ג'ון" (8 מועמדיות) שהוקרן ב"זוכרים איזה פספוס היה כשלא נתנו מועמדות למפריח היונים ואז הוא היה להיט בארץ? בוא ננסה ללמוד מהטעויות שלנו."
הפרס על שם "מי מפחד" לסרט שברור שהאקדמיה אהבה מאוד אבל בשנייה אחרונה השתפנה מלתת לו מועמדות לסרט הטוב ביותר: ציפורי חול.
לסרטי ז'אנר החיים עדיין קשים – מסווג חריג לא נכלל באף קטגוריה, אני לא מאמין הצליח להשתחל עם מועמדות אחת לעיצוב אומנותי וג'רוזלם באיפור. במצטבר כל הסרטים האלה קיבלו פחות מועמדיות מרועי אסף, שמועמד השנה 3 (!) פעמים בשתי קטגוריות המשחק.
הרשימה המלאה פה ומלאת המון עניין לכל שמונת האנשים שהספיקו לראות את הסרטים האלה.
מחשבות אחרי חודשיים
הרבה לפני בראד בירד, היה סרט ילדים שהראה גיבור שמגיע למקום עבודה, ומתוך כישרון אינסטינקטיבי והבנה אינהרנטית של הנושא מצליח לקפוץ כמה וכמה כיתות במשרד שבו הוא עובד, לעורר את קנאתו של אחד מעמיתיו, לזכות באהבתה של בחורה יפה ולהצליח להרשים ולהתעלות על אנשים שממש חקרו ולמדו את התחום ללא שום מאמץ. אני מדבר, כמובן, על ביג של טום הנקס. אז האם ג'וש בסקין גם הוא בן דמותו של האוורד רורק או ג'ון גאלט (והרי ביג יצא יותר בסמוך למותה של ראנד מרטטוי)? ואם כן, איך זה שאף אחד לא עלה על זה קודם? כי זה לא היה באופנה וכי לא היה אז עין הדג? או שאולי פשוט בשנות השמונים נתנו לסרטי ילדים להישאר סרטי ילדים?
(התשובה הלא מתחכמת: כי זה החלום האוניברסלי.)
זה קצת יותר מסובך
כי ההצלחה של הנקס ב"ביג" נובעת מכך שיש לו משהו שלאחרים אין: מוח של ילד. אז הוא מבין מה ילדים מוצאים מגניב ומקורי ומה לא. זה לא שהוא יותר כשרוני מהם בשום דבר – הוא פשוט מבין את הטעם של הקהל. זה לא אותו דבר בכלל ברטטוי. אם רמי היה מוצג כמבקר בטעם של עכבר, שיודע בדיוק מה מבקרים אוהבים לאכול אז זה היה משהו בר השוואה.
הכישרון שלו אינו אינסטינקטיבי - הוא תלוי גיל.
בניגוד לכל אנשי חברת הצעצועים מסביבו, ג'וש לא שכח מה זה להיות ילד, כי הוא, מה לעשות, באמת ילד.
ברגע שהוא מתחיל לחשוב על כסף, ויוקרה, והצלחה – ושוכח את ההנאה הפשוטה ממשחק בצעצועים – אז גם הוא מאבד את הכשרון שלו.
עדיין יש בסרט מסרים על החברה, או אולי הגיל, שמקלקלים את ההנאה התמימה שלנו מהחיים, אבל הוא הרבה פחות אינדיבידואליסטי במסרים שלו מהסרטים של בירד.
אבל מאז ומעולם
ילדים היו מעורבים במחקר ופיתוח של צעצועים. ביג מציג את חברת הצעצועים כקלישאה של סרט ילדים – משרד שיושביו הם מגדל שן של בוסים מעונבים ורציניים, ופתאום מגיע ילד קטן שיודע יותר טוב מהם כי הוא עדיין ילד – אבל במציאות זה לא ככה. במציאות חברות צעצועים שרוצות לפתח צעצועים חדשים ולהגדיל את המכירות של צעצועים קיימים עושות מחקרים וסקרים ופילוחי שוק, נותנות לילדים להתנסות בצעצועים, מנתחות נתוני מכירות משנים קודמות לעומת השנה הנוכחית, משוות בין טעם של בנות בצעצועים לטעם של בנים בצעצועים, מנתחות פסיכולוגית במה תינוקות ופעוטות יאהבו לשחק לעומת ילדים בכיתות הנמוכות וילדים בטרום-התבגרות (tweens), הכול בהתאם למה שילדים אוהבים ורוצים. איך דעתו של ילד אחד שמעולם לא למד דברים שממש דרושים למקצוע כמו סטטיסטיקה ועיצוב ובכל זאת קובעת יותר מדעות שנאספו ממיליוני ילדים זה שונה מכישרון של עכברוש אחד שמעולם לא למד קולינריה באופן מסודר ובכל זאת קובע סדרי עולם בבישול יותר מכל השפים והמבקרים?
כן, זה שונה.
כי, כמו ששנינו כתבנו לך, הדגש בסרט איננו על הכשרון של ג'וש, אלא על הילדותיות שלו. זה שהעולם שמוצג איננו מציאותי לא ממש רלוונטי לדיון הספציפי הזה, לדעתי.
בנוסף, הסרט לא פוסל את אותם מנגנונים
לא כל רעיון של ג'וש מתקבל בהדרת קודש – למיטב זכרוני, הוא לא פולט משהו וזה יוצא ישירות לשוק. הוא עדיין עובר את אותם שלבים אפורים והכרחיים עד ליציאה שלו, אבל הדרג הבכיר כבר מתלהב ממנו בגלל שהם מבינים שזה יילך לכיוון טוב. כלומר הם לא זורקים את כל מה שלמדו החוצה מהחלון בשנייה שהם רואים אותו.
וברטטוי כן?
אנשי המטבח גם הם לא זורקים את המתכונים של גוסטו מהחלון, ובטח שלא מיידית – בניגוד לביג הם אפילו לא מתלהבים מהרפורמות של רמי במקום אלא רק כשהם רואים שהשינויים של רמי מביאים להצלחה מעל ומעבר. יתרה מזאת, רמי בעצמו לא משליך את גוסטו לפח אלא להפך, רואה בו דמות אב נערצת ופסגה לשאוף אליה. מהבחינה זאת, המסר של רטטוי הרבה יותר טוב ומקורי – "אם יש לכם כישרון, דאגו שיכירו בו" לעומת קלישאת ה"אל תאבדו את הילד שבכם" או "תרשו לעצמכם להיות ילדותיים גם אם זה נראה מטומטם, בסוף זה איכשהו יסתדר".
לדעתי זה רלוונטי לדיון
בכל מה שהוא נוגע לעולם העבודה (עדיין מהדהד לי בראש המשפט של יגואר על איך שההתנהגות של רמי אצל גוסטו הייתה מביאה לפיטורים כמעט מידיים בעולם האמיתי.) אם אפשר לדלות מרטטוי מסרים כמו "ויתור הוא לא ההפך מתחרותיות, הוא תוצאה של תחרותיות פרועה שמביאה גם להתאבדות" יש מקום לדיון גם באיך עולם העבודה מוצג בביג ובסרטי ילדים אחרים. אני עדיין חושב, כמובן, שלא המסרים של ביג ולא של רטטוי מסוכנים ומבטלים הסללה חברתית או מה, אלא שהם סרטי ילדים שמציגים פנטזיה שאמורה להיות ברורה לכולם שהסיכוי שהיא תתממש במציאות הוא, עם כל הצער שבדבר, קלוש. ביג אמנם אכן מדגיש ילדותיות לעומת רטטוי שמדגיש כישרון מולד אבל בכל הנוגע לשאלות של הצלחה וקריירה יש טעם להשוואה ביניהם, וכן להוסיף סרטים דומים.
ועוד בעניין המיניונים הנאצים ושותפיהם
"קונספירציה!" ההרצאה שלי על תיאוריות קונספירציה אפלות מאחורי סרטים מצוירים תמימים, השבוע, יום שישי ב-22:00 בסינמטק תל אביב.
https://www.facebook.com/events/1168549273161721/
בשם כל נטולי הפייסבוק, תודה רבה על העדכון!
(ל"ת)
כולכם פראיירים..
כעיקרון אני תרגמתי את זה מפוסט שהיה בספרדית ולא ממש לא השתמשתי בגוגל תרגום מהסיבה שאני דובר ספרדית חלק בשל היותי ארגנטינאי.. מעבר לכך סאחי אני לא וממש לא קרוב להיות פרנואיד.. בפוסט המקורי היה רשום שהכל תורגם מפוסט בספרדית וזה בסה"כ קונספירצייה שקרית שיכלה להיות מעניינת אם היא הייתה נכונה מה שהיא לא.. הבעיה שלכם שאתם לא קוראים דברים עד הסוף ומשתפים דברים מבלי להבין את כל התמונה.. בכל אופן מי שהשקיע יותר מדי כתיבה במאמר הזה.. מצטער אחי אבל בזבזת את זמנך…
ארבע שנים לקח לך להגיע! גיגלת את השם שלך?
(ל"ת)