פרויקט נואר – שנת 1944

פריץ לאנג כפול, ביטוח חיים כפול, וסרט הנואר הכי גנרי שיש. כפול.

החקירה המרכזית

מיניסטריון הפחד  | Ministry of Fear

אמרתי בכתבת המבוא שפריץ לנג יככב פה? אז לא רק שהוא הבמאי הראשון שמופיע בפרויקט, אלא שבשנת 1944 הוא ביים שני סרטי נואר מרשימים. הראשון הוא מותחן מסויט (שמתרחש דווקא באנגליה) על אדם מן היישוב, סטפן ניל (ריי מילאנד), שמשתחרר אחרי אשפוז כפוי. בעודו מחכה לרכבת שתיקח אותו ללונדון הוא משתתף בחגיגה כפרית במהלכה הוא זוכה בעוגה בתחרות מסתורית. זו כנראה העוגה הכי טובה בעולם, כי גם אנשים אחרים רוצים את העוגה. מאוד רוצים את העוגה. מה זה רוצים? הם יהיו מוכנים לרצוח בשביל העוגה הזו.  

כשהוא מגיע ללונדון הוא מנסה לחקור את הקשר בין האנשים שמנסים לגנוב את העוגה / לרצוח אותו (אני לא בטוח מה גרוע יותר) לארגון הצדקה "האימהות של האומות החופשיות". מובן שבדרך הוא מתאהב בקרלה הילפה (מרג'ורי ריינולדס), אחת ממנהלות הארגון. אבל כאשר אין לו במי לבטוח, אפילו לא בצלילות מוחו שלו, ומזימות נמצאות מעבר לכל פינה, סטפן יצטרך לגלות את האמת כדי לשרוד.

"מיניסטריון הפחד" הוא סרט של שני חלקים. החלק הראשון, בו סטפן נמצא במנוסה כמעט מתמדת בלי לדעת במי לבטוח, הוא הטוב מבין השניים. זה לא סתם מותחן ריגול פרנואידי, מהסוג שהיצ'קוק התמחה בו – זה מותחן סוריאליסטי. לחגיגה בכפר יש מאפיינים שכאילו נלקחו מאימה כפרית (folk horror): אדם עיוור שרואה טיפה יותר מדי, מגדת עתידות שנשמעת בהתחלה כמו זייפנית נלעגת אבל יודעת דברים שהיא לא אמורה לדעת וכאמור, איוּמים אורבים בכל פינה. 

בסרטים של היצ'קוק הגיבור יכול, לפחות, לסמוך על כך שהוא אדם שפוי בעולם שהשתגע, עולם שמנסה להרוס אותו. בחצי הראשון של הסרט גם זה לא בהכרח נכון – מאחורי כל רגע ביזארי מרחף הפחד של סטפן שאולי הוא לא באמת החלים, והדברים שהוא רואה לא קיימים; שאולי מה שרודף אותו זה לא לגיון של מרצחים אלא האשמה העצמית שלו.

החצי השני הוא יותר שגרתי ולוקח אותנו לקרקע בטוחה יותר. אבל אין מה להתלונן: זו עדיין קרקע בטוחה שמצולמת נהדר. בין אם מדובר בתוככי משרד ממשלתי או בחנות ספרים מאובקת, הצלם הנרי שארפ מצליח להשרות על כל רגע אווירה של איום בלי לאבד לרגע את היכולת לספר סיפור. והקרב הסופי, שמצולם ברובו באפלה, מצליח לסחוט מהצופים כל טיפת זיעה אפשרית באשר לגורל הדמויות.  

"מיניסטריון הפחד" לא היה הסרט שבנה את הקריירה של לאנג באמריקה – לאנג ביים שם מותחנים עוד מאמצע שנות השלושים – אבל הוא כן עזר לו לקבע את הסגנון שלו: החקר של הנפש האנושית במנוסה, הן מאחרים והן מעצמה, בשעה שהאיום הפיזי משמש כדרך להעצים את הפחד מהתמוטטות עצמית.

 

תיקים נוספים מאותה השנה

האישה בחלון | The Woman in the Window

הסרט הגדול השני של לאנג ב-1944, ובעיני רבים המועדף, עוסק באדם מכובד בשם פרופסור ריצ'ארד וונלי (אדוארד ג. רובינסון) שנתקל בדיוקן של אישה יפיפייה ולאחר מכן גם באישה עצמה (ג'ואן באנט), ומכאן הכל מסתבך. גם האיש וגם האישה מקבלים שורה של החלטות לא הכי חכמות שגוררות אותם עמוק לתוך הבוץ, הן של עולם הפשע והן של עולם החוק והצדק. 

בעוד ש"מיניסטריון הפחד" מחולק באופן די שווה בין חלק מצוין לחלק מצוין עוד יותר, הרי ש"האישה בחלון" מחולק באופן מאוד לא שווה בין החלק הנהדר (90%) לחלק הדרעק (10%). החלק הטוב – החקירה ששני הגיבורים מסתבכים בה – עובד נהדר. וונלי הוא בחור מכובד מהמעמד הגבוה שרגיל לדבר על העולם יותר מאשר להיות מעורב בו. הוא בבירור מרגיש לא בנוח בעולם האפל שהוא נגרר אליו וכל ניסיון שלו להסדיר את העניינים רק הופך אותם לגרועים יותר. רובינסון נבלע בתפקיד, מצליח לשנמך באורח פלא את הכריזמה הטבעית שלו, ומציג את אחד הייצוגים הכי אמינים של התמים שנקלע לעולם הפשע שנראו על המסך. הנוכחות של ג'ואן באנט מהפנטת, אם כי התסריט לא נותן לה מספיק עומק כדי להפוך את סיפור האהבה (או לפחות התשוקה) בין הגיבורים למעניין.

חבל רק שזה אחד מהסרטים האלו בהם הסוף הורס הכול. הסוף מעצבן ברמות שקשה לתאר, וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא כנראה גם היווה השראה לעוד שורה של סופים גרועים לאורך ההיסטוריה הקולנועית. באמת. תראו את הסרט, ותעשו לעצמכם טובה, תעצרו אותו חמש דקות לפני שהוא אמור להסתיים. 

 

ביטוח חיים כפול | Double Indemnity 

למרות שני סרטיו של פריץ לאנג, סרט הנואר שרוב האנשים זוכרים מ-1944 הוא דווקא היצירה הזו של בילי ויילדר. "ביטוח חיים כפול" אכן נראה טוב, כתוב טוב ומשוחק טוב, אבל חסרים בו האלמנטים הסוריאליסטיים שהופכים את "מיניסטריון הפחד" ליצירה כזו מרתקת לצפייה. ויילדר כל כך דואג שמא נאבד את עצמנו בעלילה, שהדמויות תמיד מסבירות מה הן עושות. כמו "שדרות סאנסט", עוד סרט ידוע של ויילדר על רצח ותחמנות, הסרט מתחיל מהסוף ואז חוזר אחורה, שחס וחלילה לא נהיה מופתעים מדי.

הסרט מספר על סוכן ביטוח בשם וולטר נף (פרד מקמורי) שמתאהב בפיליס דיטרסון (ברברה סטנוויק), אשתו הפתיינית של אחד הלקוחות שלו. השניים זוממים ביחד לא סתם לרצוח את בעלה של פיליס, אלא לבצע את הרצח באופן שיפעיל את סעיף השיפוי הכפול בביטוח החיים שלו, מה שיקנה להם פי שניים כסף. אבל החמדנות בעוכריהם – נסיבות המוות יוצאות הדופן מעוררות את עניינה של חברת הביטוח, וכעת שני הפושעים לא רק נאבקים להסתיר את הפשע, אלא גם מנסים להערים אחד על השנייה כדי לחמוק עם הכסף.

זו באמת יצירה מרשימה, בעיקר מבחינת המשחק, אבל חסר בה המגע האנושי שהופך את הסרטים הגדולים של ויילדר ליצירות חד פעמיות. עם זאת, סרט בינוני של ויילדר עדיין טוב יותר מיצירות המופת של מרבית הבמאים, כך שאין סיבה להתלונן.

 

רצח, אהובתי | Murder, My Sweet 

 שנתיים לפני שהמפרי בוגרט יגלם את הבלש הפרטי המפורסם מכולם, פיליפ מארלו, ויהפוך אותו לשלו (The Big Sleep), דיק פאוול הופיע בתפקיד בעיבוד לסיפור פחות מוכר של ריימונד צ'נדלר. בכנות, זה כנראה סרט הנואר הכי גנרי שראיתי. הוא כאילו נעשה בהזמנה כדי להראות את כל הקלישאות של הז'אנר: הבלש הקשוח שיורה שנינויות (ותגידו מה שתגידו על בוגארט, לפחות הייתה לו נוכחות. פאוול פשוט לא מצליח להרשים בתפקיד), היפיפייה הפתיינית, השוטרים שתמיד נמצאים צעד מאחורי הגיבור, הנבלים שהם… אה, משהו. לא רשמתי הערות בזמן הצפייה ולכן אני לא ממש זוכר כלום. 

אם אתם עדיין שוקלים לראות את הסרט זה, יש שתי סיבות לעשות זאת. הראשונה היא הצילום הנהדר של הארי ויילד. האיש עשה בערך מיליון סרטים וסדרות טלוויזיה משנות השלושים עד שנות השישים. בזמן הפקת הסרט הוא כבר היה אמן של צילום בשחור לבן והסרט פשוט נראה טוב, משוט הפתיחה ועד לסצנת הסיום. ושווה לצפות בו גם בשביל להכיר את מוסכמות הז'אנר – ככה הוא נראה, ככה הוא נשמע וככה הוא מתנהג. בהמשך נראה סרטים שצמחו מהבסיס הזה, אבל השתמשו באותן מוסכמות באופן הרבה יותר יצירתי.