ביקורת מתגלגלת: רק רוצחים בבניין, עונה שנייה

רק ביקורות באתר.
שם רשמי
רק רוצחים בבניין
שם לועזי
Only Murders in the Building

היי, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד. יהיו כאן ספוילרים, ומכיוון שהדף הוא (בסופו של דבר) לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. 


פרק 1: בעלי עניין

שלוש הערות למקום:

  1. זה כנראה לא צירוף מקרים מוחלט שהסדרה השנייה שאני מגלגל פה גם היא עוסקת בתעלומת רצח קומית.
  2. כן, זה באמת השם של הסדרה. תלונות ומענות לדיסני פלוס.
  3. לא עסקנו בהרחבה באתר בעונה הראשונה של הסדרה אבל כזה, היא מוצלחת, כן?

בכל מקרה, לפרק הראשון של העונה השנייה יש עבודה לא פשוטה, והוא עושה את רובה על הצד הטוב של הסיפור. אחרי הפסקה לא קצרה (אם כי גם לא ארוכה), הצופים נוחתים שוב לבניין הארקוניה וצריכים לזכור, בעצם, מי זה מי בכלל ומה קורה פה. אה, נכון, הייתה את ההיא שנרצחה בסוף העונה הקודמת. מי היא? אה, נכון, היא הייתה ראש ועד הדיירים. אה, הנה אחד הדיירים. אני חושב שאני זוכר אותו? אולי משהו עם חתול?

אז הפרק הראשון צריך גם להתניע את העלילה של העונה השנייה, אבל גם לוודא שכולנו עוקבים שוב אחרי ההתרחשויות אחרי שלקחנו הפסקה. זה מונע ממנו ממש להיות פרק עוצר נשימה או מלא בתהפוכות, אבל בשביל זה צירפו אליו את הפרק השני, שנגיע אליו עוד רגע – הפרק הראשון צריך לבסס את מה שנמצא על הכף בעונה הזאת.

אז כאמור, לאחר מותה של באני (ככה קוראים לה!), צ'ארלס (סטיבן מרטין), אוליבר (מרטין שורט) ומייבל (סלינה גומז) נחקרים על ידי המשטרה בגלל הקטע הזה שהגופה נמצאה מתה בדירה של מייבל, עם מסרגה (של מייבל) תקוע בגופה. סצנות החקירה שמבוצעת על ידי השוטרת החביבה וויליאמס מהעונה הקודמת (דא'ווין ג'וי רודולף) ועל ידי שוטר חדש ופחות נחמד (מייקל רפפורט) מזכירות לנו את מה שכיף בסדרה הזאת: הנינוחות שלה. קשה להגיד שמדובר בסצנות החקירה הכי מצחיקות שאי פעם היו, אבל הדיאלוגים תמיד כיפיים ומספיק שנונים כדי למשוך אותנו פנימה גם כשמזהים חלק מהבדיחות, והמשחק של כל המעורבים בדבר (אולי פרט לגומז שלא תמיד קולעת) מצליח להחזיק אותך תמיד מרותק למסך. בסופו של דבר מגלים החברים שלמשטרה אין אפילו את הנשק שבו רצחו את באני, אז עדויות נגדם אין למשטרה והם משחררים אותם. וויליאמס מתחננת בפניהם לא לעורר בעיות, לא לעשות פודקאסט ולא לצאת לחקירה עצמאית, אבל אני מניח שאם הם היו מקשיבים לה לא היה לנו עונה שנייה.

עם זאת, השלישייה בהחלט מנסה ללכת לדרכה ולחיות "חיים משעממים": צ'ארלס מקבל הצעה לגלם את בראזוס בריבוט של הסדרה (אבל כדוד של הדמות הראשית), אוליבר פוגש את איימי שומר (שמחליפה את סטינג כדייר הסלבריטי של העונה, כך נראה) שרוצה לקנות את הזכויות לפודקאסט ולעשות ממנו סדרה, ומייבל מגלה שהעניין בה יכול להיתרגם למשהו שיאפשר לה לממש את השאיפות האומנותיות שלה. כל זה, כאמור, נועד לבסס לנו את מה שעל כף המאזניים עבורם: הזדמנות לתהילה, כסף, או מימוש עצמי – שאני מניח שבמהלך הסדרה הגיבורים יצטרכו להבין כמה הוא חשוב להם באמת לעומת המרדף אחר האמת או הצלת החברים שלהם או משהו. זה עובד טוב, אם כי אולי קצת ישיר מדי.

או שאולי מה שישיר מדי הוא הדרך שבה השלישייה נשלפת חזרה מהניסיון שלהם לשגרה אל חיי החוקרים החובבנים: פודקאסט שמאשים אותם ברצח של באני עם מעט מאוד עדויות והרבה מאוד צלצולים. וכלומר, כן, אני מבין את הלחץ של לקום ולגלות שמישהו מאשים אותך ברצח בהסכת בתפוצה רחבה, אבל אני חושב שיש פתרונות טובים יותר מ"טוב, אז בוא נחקור את הרצח בעצמנו!" אבל, נו, צריך להגיע איכשהו לחקירה של העונה השנייה, והסצנה שבה טינה פיי נפגשת (בדמיון) עם כל אחד מהם מבוצעת באופן מגניב.

אה, כן, החלק של "העונה השנייה"  – גם בפרק הזה וגם בפרק הבא יש לא מעט בדיחות מטא כאלה על עונות שניות ושטויות כאלה וזה לא נורא, אבל באמת שאני לא צריך את זה.

נקצר תהליכים: השלישייה פורצת לדירה של באני, מגלה שם את גברת גמבוליני – ציפור עם יכולות חיקוי מרשימות מאוד – ואז מגלה שני שכנים אחרים שנכנסים לדירה של באני במטרה למצוא ציור יקר ערך. הציור, כיאה לתעלומת רצח, לא שם, והשלישייה מחליטה שמי שלקח אותו הוא בוודאי הרוצח. מרוצים, כל אחד הולך לדרכו – עד שצ'ארלס מגלה את הציור בדירה שלו. ואם זה לא מספיק – מדובר בציור אירוטי של אבא שלו. שזה טוויסט די נהדר.

  • אני לא בטוח שיש לי את היכולת לספק את כל ציד ביצי הפסחא הנחוץ לסדרה כמו זו, אבל מי שמוצא ורוצה לשתף – צאו לדרך.
  • נראה שהסדרה מייעדת לשומר תפקיד יותר גדול משהיה לסטינג, ואני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. זה לאו דווקא שהיא לא מצחיקה, אבל ההומור שלה מאוד שונה מההומור של הסדרה עד כה.
  • החלק הכי טוב בפרק: "את רוצה עורך דין?" "לא, אני אומרת שאתה כל כך חכם שאתה יכול להיות עורך דין."
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: הציפור הזאת. נקמה על כך שלא האכילה אותה.

פרק 2: מופללים

אם הפרק הראשון היה הכנה כללית וסידור המטבח, הפרק השני כבר מתחיל להגיש לנו את המנות הראשיות.

בראש הנושאים, נראה שאבא של צ'ארלס (בן ליווינגסטון) ישחק תפקיד משמעותי העונה – אם לא בחיים (צ'ארלס טוען שהוא מת, אבל אני לא יודע אם כדאי להאמין לו), אז בפלאשבקים. נראה שאביו שכב הן עם האמנית של הציור (שמתה מוות מסתורי) והן עם אימא של באני (שהיא שירלי מקליין! איזה כיף לראות אותה!), מה שאולייי הופך את באני לאחותו של צ'ארלס – אבל לא בטוח. מה שזה אומר, בעיקר, זה שאם העבר של מייבל שיחק תפקיד משמעותי בעונה הראשונה, נראה שהפעם תורו של צ'ארלס (ובעונה השלישית, אם תהיה, אז אוליבר?).

בכל מקרה, השלישייה מנסה להיפטר מהציור שנחת אצל צ'ארלס, ומוצאת דרכים קומיות לחרבש את מה שאמור להיות מהלך פשוט יחסית – בעיקר באשמת אימא של באני, שמגיעה לאירוע לכבודה שנערך בדירה ומבקשת לראות את הציור שלה (כי מסתבר שהוא שלה ולא של באני). הדברים מסתבכים אף יותר כשאוליבר מגלה שאיימי שומר היא הבעלים החדשים של הציור, ומסתבכים אפילו יותר יותר כשאימא של באני מתפרצת לדירה, מסתכלת על הציור ואומרת "זה לא הציור שלי בכלל מה אתם רוצים ממני, זה העתק". בקיצור, מישהו (באני לפני מותה? הרוצח? גברת גמבוליני, שעברה בירושה לאוליבר?) משחק עם השלישייה והם לא ממש נהנים מזה (במיוחד כשעל ההעתק יש מאחורה את שם המשפחה של צ'ארלס – סווג').

דברים שהם יותר נהנים מהם: להתמזמז עם קארה דלווין. טוב, רק למייבל יש הזדמנות לעשות את זה, אבל אני מניח שגם השניים האחרים לא היו מתנגדים. מייבל ממשיכה להתקדם בתוך עולם האומנות של ניו יורק, ולאחר שהיא פורקת עצבים על פסל שאליס (כך קוראים לדמות של קארה דלווין, מצטער) מכינה, היא פונה לנשיקות ועוד נשיקות (ואולי עוד דברים שאינם נשיקות, הסדרה לא ממש מתעכבת על זה).

וכן, טוב, למרות שקשה להגיד שמלא קרה בפרק, לכל הפחות אפשר להתחיל לדבר על רשימת חשודים כללית: היורשת של באני בראשות ועד הדיירים, אומה שנראה שהיה לה קשר קרוב לבאני, הווארד שנראה שיש לו הרבה לכלוך לפזר על כל העסק, ואני מניח שמתישהו גם נגלה דרך שבה נחשוד באיימי שומר ובאליס, אז למה שלא נתחיל כבר מעכשיו?

בכל מקרה, אם הפרק הראשון נועד לאפס אותנו, הפרק השני כבר לחלוטין מזכיר לנו למה לצפות בסדרה הזאת: היא כיפית, מצחיקה, נינוחה ואף פעם לא חכמה מדי, אבל תמיד חכמה מספיק בשביל שלא לחלוטין נדע מה הולך לקרות הלאה. אם כי, אם יושרה לי להמר: הציפור לא הולכת לעזור להם יותר מדי. בחייאת, זאת ציפור.

  • מצטיינת הפרק, ואולי העונה: שירלי מקליין. איזה תפקיד נהדר, איזה ביצוע נהדר, מקווה שזה יסתיים באמי.
  • אני עדיין חצוי לגבי שומר, אבל בפרק הזה היא מוכיחה את היתרונות שבליהוק שלה: הוויתור המהיר שלה על הציור האירוטי לאחר שהיא מגלה שהוא לא ציור של צ'ארלס היה נפלא.
  • שכחתי לציין שיש עניין עם כך שמייבל לאט לאט נזכרת בעוד משפטים וחלקי מילים שבאני אמרה לה לפני שמתה, בעיקר כי אין משהו מאוד מעניין להגיד על זה. הסדרה קצת מנסה לבנות נרטיב שבו מייבל מתמודדת עם הטראומות שלה, אבל בכנות מצערת – אני לא בטוח שגומז מצליחה לחלוטין להעביר את כל זה.
  • החלק הכי טוב בפרק: זה לא ספציפית חלק אחד, אבל כיף לראות איך השלישייה "נהפכת" לאט לאט אחד לשני ומסגלת מניירות אחד מהשני – בין אם זה סגנון הלבוש באירוע בין מייבל וצ'ארלס, או "אני הקלטתי! אוי לא, אני נהפכת אלייך?" של מייבל לאחר מכן לאוליבר.
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: אימא של באני! הסצנה עם סכין הגבינה הייתה הצגה מסורבלת!

פרק 3: יומה האחרון של באני פולגר

פרק 3 מהדהד את מה שנחשב לאחד הפרקים היותר טובים של העונה הקודמת (הנער משש בי. ככה קוראים לפרק, נשבע) בו נפרדנו מהשלישייה שלנו על מנת ללמוד קצת יותר על אחת הדמויות החשודות ברצח טים קונו. בשביל לא לחזור על עצמם לחלוטין, הפרק שעוקב אחרי באני שונה בכך שהוא עוקב אחרי הנרצחת, ובכך שהוא מתרחש בפרק זמן מוגבל: היום האחרון של באני. 

הפרק הזה נותן לג'יין הודישל הזדמנות לקבל את מרכז הבמה. המהלך הזה, שבו נותנים לדמות משנית קומית לפתע להיות תשומת הלב העיקרית, הוא תמיד הימור מסוים בסדרות קומיות וקומדיות בכלל – הפחד שבמקום "מורק ומינדי" אתם תגלו שיש לכם "ג'ואי" בידיים. אבל מכיוון ש"רק רוצחים בבניין" היא גם סדרת מסתורין לצד קומדיה, החשש הזה מתגלה כלא רלוונטי. הודישל כאן כדי להציג את הצד הדרמטי של באני: את מה שיש מתחת לתדמית הכלבה הקרה שלה.

ומה יש שם? ובכן, לא משהו שלא יכולנו לנחש, אבל בכל זאת מבוצע באופן מופתי: אישה שנאלצת להסתכל על חייה במבט לאחור ולא מוצאת שם כלום. אחראית ועד בניין יוקרתי שלאחר שתלך לא ברור מה ישאר ממנה. ההבנה הזאת כנראה מתניעה את שני הרגעים הדרמטיים של הפרק: פניית הפרסה שלה מול המחליפה שלה, נינה והרגע שבו היא מנסה להצטרף למסיבה הקטנה של צ'ארלס, מייבל ואוליבר. 

מה שיפה ברגע הזה הוא שגם אנחנו, כצופים, כמעט מפספסים אותו. זה כבר צעד כל כך גדול מצד באני לבוא ולהגיד תודה לשלישיה שהרעיון שהיא תרצה להצטרף אליהם לבילוי נשמע הזוי. אבל מהרגע שזה נהיה ברור, קשה שלא לחוש בפספוס שמתרחש לנגד עינינו – איך הטבע האנושי של כל ארבעת האנשים מנע מהם את היכולת ליצור את הקשר הזה. 

כל זה, כמובן, לא מקדם אותנו במילימטר בענייני הרצח. אבל "רק רוצחים בבניין" אף פעם לא הייתה רק ענייני הרצח. כמו כל תעלומה טובה, הרצח (והחקירה שלו) הם דרך לקדם תהליכים נפשיים של כל המעורבים בדבר. אצל באני, היה מדובר באישה שלפתע 29 השנים בהן שלטה בארקוניה נראו לה ריקות – שאנשים כל כך חשבו שהיא כלבה קרה שהם לא הצליחו לראות איזה מגניבה, מוצלחת, ונבונה היא. 

מה שיפה ב"רק רוצחים", ואולי אחת הסיבות שהיא כל כך ניתנת לצפייה גם בפרקים חלשים זה הקצב שלה: משהו שהוא תמיד נינוח מאוד ומאפשר לנו "לעצור" את העלילה כדי להתמקד בדמות ולספר את הסיפור שלה דרך יום אחד, אבל גם תמיד מקדם אותנו צעד אחד או שניים כדי שהתעלומה לא תישכח מאחור. הקצב הזה הרבה יותר קשה לעשייה משניתן לחשוב.

חזרה לרצח. דבר מעניין שהפרק הזה עושה זה שהוא שם אותנו כמה צעדים לפני הדמויות שלנו: אנחנו יודעים בוודאות (בניגוד לשלישייה שבה מייבל פשוט מניחה את זה) שהציפור לא יודעת כלום, אבל אנחנו גם יודעים שני דברים שלגיבורים שלנו ייקח זמן להגיע אליהם (אם בכלל). הראשון הוא שיחת הטלפון עם אותו רוכש/ת שרוצה לקחת מבאני את הציור ובאני מסרבת לו. בגדול זה נשמע כמו הטעיה – כמו שיחה עם אמא שלה שאנחנו יודעים שמאוד להוטה אחר הציור, אבל זה מידע שחסר להם. השני, ומה שאני מניח שיתגלה כמשמעותי יותר, זה אורח המסתורין שהוא "לא חבר" של באני במסעדה שבה היא נתקלה גם באוליבר. 

הפרק הבא, אני מניח, יתמקד בנינה ובאיך שהיא בכלל לא הרוצחת לכאורה כי איך היא תהיה הרוצחת אם נשארו עוד שישה פרקים לעונה? יחסית לסדרה עם שלל בדיחות מטא, הייתי מצפה שמישהו יעיר על כך. מצד שני, יש מצב שהסדרה מספיק מתוחכמת כדי שהיא גם תהיה הרוצחת וגם נתמקד בה על ההתחלה. כמו כן, לטובת הסדרה אציין את הבחירה לא לסיים בעוד קליפ האנגר. מדי פעם יש משמעות גם לביטים רגשיים.

  • אז על הקפוצ'ון קיבלנו תשובה, סוג של. עכשיו רק 14 וסוואג' ומי רצח אותה וזהו, אפשר לקפל ולחזור הביתה.
  • איימי שומר לכאורה בתפקיד אורח אז סביר שלא נראה אותה זמן רב ושהקשר שלה לרצח לא יהיה יותר מההטעייה הברורה עם התמונה, אבל קארה דלווין דמות ראשית בעונה הזאת. מתישהו נגלה משהו. עכשיו נותר רק לחשוב מה. 
  • החלק הכי טוב בפרק: המלצר ובאני. מניח שנחזור אליו וזה מן הסתם פחות מצחיק מכל השאר – אבל יש משהו מחמם את הלב בקשרים טובים באופן מלא שבאני הצליחה ליצור. 
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: וויל, הבן של אוליבר. היי, צריך לתת לו איזשהו אפיון מתישהו, לא? 

פרק 4: להביט בך

הפרק הרביעי של העונה השנייה (ברכות על החידוש לעונה שלישית, אגב) פותר לנו תעלומה משמעותית אחת: איך לעזאזל אנשים ממשיכים להשאיר ראיות מפלילות (הפעם: סכין מגואלת בדם) בדירה של צ'ארלס.

התשובה: מעבר סודי שעובר לאורך הארקוניה ומאפשר לצותת לכל הדירות ולפלוש לחלק מהן. מלבב.

חוץ מזה, הפרק עושה שלושה דברים עיקריים:

1. "לפסול" את נינה כרוצחת. המרכאות בכוונה – הפער בין השיחה שמייבל וצ'ארלס צותתו לה ובין השיחה של השלישיה (פלוס הבת של צ'ארלס, עוד רגע נרחיב על זה) איתה הוא תמוה, לכל הפחות. אז כן, היא אמרה באופן מובהק "תמצאו את הרוצח", וכן, מהפלאשבק של הרוצח לא נראה שהוא בהריון מתקדם מדי, אבל לסדרה תמיד היו טריקים בשרוול. בכל זאת, אני מניח שעבור גיבורינו, נינה ירדה כרגע מעמדת "החשוד העיקרי".

2. להחזיר שחקני משנה אהובים מהעונה הקודמת – מצטער, לא אתה אוסקר. אבל טדי דימאס ובנו וכן ג'ן, למרות ההאשמות שמרחפות מעל כולם, מראים שיש שחקנים שברגע שהם נכנסים לסדרה אי אפשר לוותר עליהם כל כך מהר. טדי חוזר בתפקיד כפול: איום חד משמעי ומרתיע לאוליבר על כך שהוא הולך לדפוק אותו באופן בלתי ניתן לשיקום מצד אחד, ומצד שני: להתפרק בבכי לאחר שבנו פלוס מינוס מאשים אותו בכל מה שקרה ונוטש אותו – מה ששם את אוליבר במקום המבלבל של לרחם על מי שלפני שנייה איים להרוס לו את החיים.

על ג'ן אנחנו לא יודעים עוד הרבה כרגע – היא נשמרה כקליפהאנגר – אבל אני מניח שצ'ארלס ירצה לשאול אותה כמה שאלות.

3. והכי חשוב: לדבר על אבהות. עיקר הפרק מלווה את לוסי – ביתו (בערך) של צ'ארלס – שמגיעה בהפתעה (ועוזבת באותה מהירות), עוזרת לאבא שלה לקדם את החקירה (למרות התנגדותו החריפה), אבל נמנעת מלספר לו את הדבר הכי חשוב: היא הייתה בבניין בליל הרצח והייתה קרובה מאוד לרוצח. המתעטש. זה בטח רמז, לא?

אמנם "לדבר" זאת מילה קצת גדולה – אבל הפרק בהחלט מבליט לפתע את הצד הזה בשלושת האבות שבסדרה: טדי דימאס, צ'ארלס, ואוליבר – וגורם לנו ולהם לשקול את ההורות שלהם. המונולוג הקצר של צ'ארלס על נפלאות ההורות לנינה שבדיוק ירדו לה המים (לא סימן שהתינוק עוד רגע יוצא אבל אכן מלחיץ, בטח בלידה ראשונה) ובו הוא מנחם את מי שלפני רגע היה בטוח שהיא הרוצחת היה מחמם לב.

בכל זאת, לצד רגעים נהדרים וכמה גילויים משמעותיים – יש תחושה כללית שהסדרה עדיין עסוקה בהצבת כלים על הלוח ולא בלהתחיל את המשחק. זה בסדר, אבל יש לה בערך פרק אחד נוסף של זה ואז נהיה כבר בחצי העונה וזה יפסיק להיות בסדר. אני לא מתלונן – קרו הרבה יותר מדי דברים מצחיקים, מרגשים ונפלאים בפרק כדי שאתלונן – אבל אני מאוד אשמח אם העונה לא תמרח בהתחלה רק כדי לסיים את הכל בספרינט בסיום.

  •  צ'ארלס מרוויח 200 אלף דולר בתמלוגים מסימפולים של שירים גרועים שלו. מסביר איך יש לו עדיין כסף.
  •  אז.. צ'ארלס פשוט לא חזר לסט? אף פעם? נראה לי שהוא כן והסדרה דילגה על החלק הזה, אבל או שזאת הייתה עריכה מאוד מבלבלת או חור עלילתי קטן.
  •  הסצנה של הפרק: טוב, יש כמה מתמודדים ראויים – מייבל מנסה להבין את לוסי, הסכין, "נראה שכבר פעמיים אני מכניס למכונית אנשים שיודעים יותר ממני" (וגם "מתוך חמשת האבות שהיו לי אתה האחד שאני הכי אוהבת") – אבל כשניית'ן ליין מסביר לך את השינוי העמוק שהוא עבר, ואז כמה עמוק הוא הולך לדפוק אותך ואז מסיים ב"נמסטה", ברור מי המנצח.
  •  הימור "זה הרוצח!" לא סביר אחד לפרק: ג'ן! מהכלא! איכשהו!

פרק 5: ההסגרה

צריך לומר את זה לטובת העונה השנייה: היא משתפרת מפרק לפרק.  וזה לא שהיא התחילה גרוע במיוחד. 

"ההסגרה" כולל את מה שהם ככל הנראה החלקים הכי מצחיקים עד כה ("כמו ווטרגייט, אבל פחות מעניין") וגם מקדם את הדמויות כמה וכמה צעדים – גם אם לאו דווקא את החקירה. 

כמו שהיה אפשר לצפות, גלגל ה"עכשיו מאשימים מישהו ומנקים אותו לכאורה מאשמה" עבר לאליס, החברה החדשה של מייבל – שהפרק לקח את הזמן לבנות אותה כאשמה כי "זה מאוד חשוד שהיא צצה אחרי הרצח של באני" ולנקות אותה כי "היא הסבירה יפה שהיא לא, וזה יהיה ממש שחזור אחד לאחד של העונה הראשונה בחייאת" אבל אף פעם לא ממש טרח להתעכב על דברים קטנים כמו "למה שהיא תעשה דבר כזה?". 

ברור לי שמדובר בשלישייה לא מקצועית ופזיזה למדי, שהולכת אחרי תחושות בטן יותר מהגיון בריא, אבל עדיין נראה לי לא סביר שאף אחד לא עוצר לשאול "מה יכול להיות האינטרס שלה לעשות דבר כזה כאשר אין לה עדיין קשר מבוסס עם אף דמות מהבניין הזה".

אבל נו, אפילו אחרי זה מדובר בפרק מבריק שנותן את מרבית הפוקוס לאוליבר, ואפילו פוקוס חיובי. אוליבר עד כה הוצג כמי שדוחף את הפרויקט קדימה – אבל לאו דווקא כדמות מבריקה בפני עצמו. הפרק הזה קצת מתקן את הרושם הזה עם האמירה שהוא "תמיד יודע מתי מישהו משקר" (אני לא בטוח שהמשפט הזה עומד במבחן הצפייה החוזרת של העונה הקודמת, אגב). אמירה שהוא מגבה גם באופן שהופך את אוליבר, לראשונה בסדרה הזאת, למגניב. 

בינתיים, צ'ארלס מחדש את הקשר שלו עם ג'ן – בלי לעדכן את חבריו להסכת (אוליבר לא ממש שם לב לזה, אבל לזה דווקא יש הסבר פנים-פרקי). זה מתחיל כניסיון לבקש מידע שיעזור עם הרצח, אבל מהר מאוד צ'ארלס לא יכול אלא להודות שהוא כן רוצה את הקשר הזה. וזה נפלא כי, כן, יש כאן תחושה של "להחזיר את הדמויות שעבדו מהעונה הקודמת במקום לבנות חדשות" אבל נו – איימי ריאן נהדרת בתפקיד הזה, וטוב שיש לנו עוד ממנה. 

מייבל, לעומת שני אלה, מקבלת את הקש הקצר בכל העסק, ואמנם מוצאת רמז שדוחף אותם קדימה – אבל ברמת התפתחות מערכת היחסים שלה עם אליס זה נשאר ברמה המאוד בסיסית של "אל תשקרי לי, טוב?". 

ואז הסיום מגיע, ואנחנו מגלים מה שאפשר היה להבין כבר ממונולוג הפתיחה של בנו של אוליבר – שהוא, ובכן, לא בדיוק הבן שלו גנטית. האם זה האיום שטדי דיבר עליו? כנראה שלא. האם זאת ההתפתחות שציפינו לה בתעלומה? גם לא, אם כי אין ספק שהפרק הצעיד אותנו קדימה בכל הנושא הזה. 

  • אני אף פעם לא אוהב כשיוצרים מכניסים דמויות שמדמות את המעריצים, אבל אין ספק שלכל הפחות הדימוי שלנו בתוך הסדרה הוא חמוד ואוהב יותר מאשר מזלזל ומתנשא.
  • החלק הכי טוב של הפרק: ג'ן וצ'ארלס בכלא. "הלילה שניסית להרוג אותי?". אם כי באמת שהדיון על קונטרה-איראן משתווה לכך. 
  • אוקיי, אז אליס באמת הייתה הרוצחת בגרסה המוזרה שלהם ל"רוצח". מתבקש לשאול: אז? אני מבין שתמטית זה מאוד חשוד אבל לעזאזל – מה המוטיבציה שלה? 
  • היי, באמת נתנו אפיון לבן של אוליבר. זה נחמד. 
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: הכלב שמשחק את טוטו. להגנתו, הוא חשב שבאני היא המכשפה הרעה. 

פרק 6: ביקורת ביצועים

אני והפה שלי – אחרי ששיבחתי את הסדרה על שיפור מפרק לפרק, פרק 6 מציג הידרדרות מסוימת מבחינת איכות. 

לא שיש כאן קטסטרופה – תמיד כיף לראות את ג'יין לינץ' וגם טינה פיי חביבה ביותר, אין ספק – אבל הפרק הזה הרגיש הכי פחות מפוקס מאז תחילת העונה. מעין פרק שבו הרבה קווי עלילות שהתחילו בפרקים קודמים ממשיכים, אבל הפרק קצת זונח איזשהו מהלך רגשי או עלילתי שלם לטובת קידום העלילה בכמה צעדים. 

זה הכי בולט בעלילה של צ'ארלס. כן, הסיום שלה הוא פאנץ' גאוני שמבוצע באופן מבריק אבל אחרי שלפני פרק (או שניים?) ראינו אותו ממשיך לערוג ולהתקשר לג'אן, עכשיו לפתע הוא בעצם לא יודע איך לומר לה שהוא רוצה להיפרד, ובתמיכת חבריו הוא מוצא דרך לשחרר. זה מהלך הגיוני אבל קצת כמו הביקורת על העונה האחרונה של "משחקי הכס" – פשוט מזורז מדי. היה הורג אותם לתת לנו עוד שני פרקים, או יותר, בשביל לסגור את מה שנראה כמו קו עלילה משמעותי בשביל צ'ארלס? אני מבין שנתנו לו הרבה העונה (היי, לוסי חזרה!) אבל אם התחלתם משהו, תסיימו אותו יפה. 

גם בגזרת מייבל דברים נהיים קצת מקושקשים מדי – כשהסדרה מכניסה דמות חדשה לחיים שלה אבל לא מתעמקת בקשר הזה, מסבכת את הקשר עם אליס ובכלליות נראה שעושה כמה דברים במקביל, ואף אחד מהם לא בצורה מספקת במיוחד. 

דווקא בגזרת אוליבר הדברים מתקדמים בקצב הגיוני כאשר הוא החליט, משום מה, לוודא את עניין הגנטיקה שלו לפני שהוא יבין באופן סופי שהבן שלו אינו גנטית שלו. המריחה הזאת מבורכת בפרק שכזה, אבל מעלה את השאלה מה הוא הולך לגלות שם? הרי בקרשנדו הרגשי של הגנטיקה האמיתית הוא חושד כבר, ובסדרה כמו זאת לא סביר שסתם יתנו לאוליבר להתענות. האם הוא יגלה שהוא יווני וחצי-אח של טדי? או שמא הבדיקה תשתלב בחקירה איכשהו?

ואז, נו, הסיום. אני חצוי לגביו – אני שונא קליפ האנגרים כפויים, וההחלטה לחתוך מהרכבת בדיוק כשמייבל מתעמתת עם מי שזה לא יהיה ששלח את ההודעות לצ'ארלס ואוליבר וניסה להשמיד ראיות (כנראה) היא כולה קליפ האנגר כפוי שהיה אפשר בקלות לעשות אחרת. עם זאת, הסיום הרגשי היה באמת נוגע ללב. 

  • "מרק!" 
  • עכשיו כשלא ראינו אותה ארבעה פרקים – האם אפשר להיפרד רשמית מאיימי שומר? האם היא באמת באה רק בשביל הבדיחה המוזרה בתחילת העונה וזהו? זה לא שיש המון מה להוציא ממנה כרגע, אבל לעזאזל, זה היה אפילו פחות מסטינג. 
  • אה, כן, שכחתי לחלוטין מהמסגור של הפרק דרך העוזרת של סינדי. הוא צפוי למדי, לא מאוד מעניין ולא מרגיש ממש נחוץ. זה שיש לשלישיה חברה חדשה לא אומר לי הרבה בשלב הזה, והדמות של העוזרת לא ממש מצליחה להבריק. 
  • הרגע הכי טוב של הפרק: לא, באמת, הדיאלוג בכלא בסוף היה באמת מבריק. גם הסצנה עם השוטר שבא במיוחד לצעוק עליהם להפסיק לעשות פודקאסטים ראויה לציון לשבח. 
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: הבחור בלי האצבעות מהעבר של מייבל. הוא בא לנקום! 

פרק 7: מהפכים

מה?

עד כה, "רק רוצחים בבניין" הלכה עקב בצד אגודל בפתרון התעלומה שלה וההתקדמות שלו. מדי פעם התקדמנו יותר בסיפורן האישי של הדמויות, מדי פעם יותר בענייני התעלומה, מדי פעם שניהם. מה שלא קרה, בכלל, זה פרק כדוגמת "מהפכים" – שבו קפצנו קדימה (בפעם האחרונה שראינו את מייבל היא היתה ברכבת, ואז היא מגיעה לדירה של תיאו), אחורה (בפעם האחרונה ידענו שמייבל לא דקרה את באני, עכשיו אנחנו… שוב חושדים בה משום מה?), ולצדדים (היי, נכון הבחור הזה שסביר מאוד שנראה אותו? הנה כל טריק קולנועי כדי לשמור אתכם במתח מעושה) בדילוגים מרשימים.

זה מתסכל כי בעוד שהקונצנזוס סביב הסדרה (לפחות פה באתר) הוא שמייבל היא החוליה החלשה ביותר של הסדרה, אני דווקא שמרתי לה אמונים יחסיים, התחברתי למה שסלינה גומז ניסתה לעשות עם הדמות והבנתי למה שילוב הטון שלה (סרקסטי, מופנם ויבש) לא רק מוצלח אלא חיוני לסדרה כניגוד לסגנון ההומור היותר מוחצן של מרטין ומרטין. אלא שכעת, כשהיא נאלצה להרים פרק כמעט בזכות עצמה (אוקיי, גם בזכות ג'יימס קברלי – מיד עוד על זה), זה פשוט לא עובד. לא באשמתה, אבל לא עובד. 

נתייחס רגע בקצרה באמת לאוליבר וצ'ארלס. הפרק הזה נותן להם לעשות בעצם דבר אחד ויחיד: לדבר עם הבלשית וויליאמס ולהשתכנע לתת לה את הסכין המגואל בדם שבדירתו של אוליבר. מדובר ברגעים היותר טובים וחביבים של הפרק, וגם כאלה שמצליחים לבסס את התימה של העונה (הורות, למקרה שאיכשהו פספסתם את הפטיש 5 טון בכניסה לפרק) בצורה חמודה יותר. אני מניח שהנקודה הזאת תהיה חשובה, אבל התחושה היא שבאמת מנעו מהם לעשות כל דבר אחר. בזמן שמייבל מספיקה להתעורר בדירה, לנסוע לקוני איילנד, לשחק עם תיאו, למצוא שוב את הבחור המנצנץ ולחזור – הם מספיקים שיחת צהריים נעימה עם וויליאמס, וזהו. תוצאות הבדיקה של אוליבר? משהו אקטיבי כלשהו? לא, למה להשתדל, בוא נחכה במסעדה. 

כאמור, זה בעיקר מתסכל כי החלקים של מייבל מול תיאו פשוט לא מצליחים להבריק כמו שהם אמורים. זה מתחיל מכך שזה בא משום מקום – לתיאו ולמייבל אמנם יש עבר משותף בזכות מותה המוקדם של זואי, אבל אין להם דינמיקה או מערכת יחסים מבוססת בשום צורה. הפרק כולו מנסה להיות "הו, לא אהבתי אותך אבל עכשיו אתה סבבה" אבל זה: א. קצר מדי, ב. לא עונה על שום דבר מקודם. מערכת היחסים של מייבל ותיאו פשוט לא הייתה עד כה, ועכשיו הניסיון להזניק אותה נראה בעיקר תמוה. 

אני מבין למה, אגב: אחרי הפרק הקודם בעונה שהציג את תיאו ואת סיפורו באופן שהכניס אותנו לנעליו, יש משהו יפה בפרק שבו אנחנו רואים את תיאו ומייבל מנסים לתקשר ויותר נכשלים מאשר מצליחים. אמנם הקטע של "מונולוג רגשי שלם נזרק לפח כי האחד לא מבין את השני" נשחק קצת מהר מדי, אבל זה לא משהו ללא חן. יש מעין מנוע פנימי לקונפליקטים בין מי ששומע ומי שלא והפרק מנצל אותו יפה. 

אבל כל זה לא משנה את העובדה שהפרק פשוט מתבוסס בעמידה במקום, ומנחית על מייבל תיק חדש למדי שלא קשור בשום צורה למה שבא לפניו. נראה כאילו הכותבים של הפרק לא ממש טרחו לקרוא את מה שקרה קודם בעונה – או שאולי הפרק מבוסס על טיוטה קודמת שבה באמת הציגו לצופים יותר לבטים רציניים בנוגע לשאלה האם מייבל עשתה את זה או לא. לנו, מי שצפו בגרסה הזאת של העונה, זה מרגיש כמו סתם מריחה של פרק נוסף במקום להתקדם באופן ישיר. דברים כמו כשמייבל אומרת שנייה אחת "אנחנו חייבים לחזור" ושנייה אחר כך "טוב, עזוב, חחח" לא עוזרים לתחושה שמישהו ידע מה הוא עושה כשכתב אותם. זה בעיקר תמוה כי הכותבים של הפרק הם אותם הכותבים של הפרק הקודם והנפלא של תיאו דימה. אולי זה פשוט יותר קל להם כשהם לא צריכים להתקשר לכאן ועכשיו אלא לפלאשבקים. 

לצערי, סיום הפרק גם לא מבטיח לנו התקדמות ישירה לקראת הסיום אלא מציג לגיבורים בעיה נוספת בדמות הפסקת חשמל בכל העיר. אני סומך על היוצרים שזה יתקשר בצורה כלשהי ויקדם אותנו יותר, אבל אחרי פרק שכזה, נטל ההוכחה שעליהם גדל לא מעט. 

הערות צד:

  • החלק הטוב ביותר בפרק: "אני יודע מה זאת שבועת שקר". אולי גם "שורת המקהלה". ובדיחה זולה, אבל נו גם "אויש, עכשיו אנחנו גם צריכים להתמודד עם תינוק?"
  • בסך הכל נראה שלוסי לא ממש נשלחה לגור עם אמא שלה, הא? 
  • האם יש לנו בעצם מספיק רמזים להתחיל לפתור את התעלומה בשלב הזה? אני מודה שכרגע אני אפילו לא בטוח מי החשודים, ונראה שגם הסדרה לא לחלוטין להוטה לגלות בעצמה ומעדיפה במקום זה לספר עוד סיפורים על הורות. האם ההכרזה על העונה השלישית אומרת שאת התעלומה הזאת נפתור רק אז? זה יהיה מתסכל, בלשון המעטה. 
  • רגע, שנייה, העלו את ההצגה של "הקוסם מארץ עוץ" ולא הראו לנו כלום? בוזזזזזז
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: מייבל. היא עברה משלב ההדחקה להמצאת זכרונות והיא בעצם כן דקרה את באני! טאן טאן טאןןןןןן

פרק 8: האפלה

בואו נתחיל מהסוף: אם הרוצח יתגלה כבלש זה יהיה טיפשי. 

כלומר, ויתרתי לחלוטין על האפשרות שהרוצח ו/או איש הנצנצים הם מישהו שיש לנו איזושהי מערכת יחסים מבוססת איתו והשלמת עם זה שהגילוי יבוא די משום מקום, ולא בקטע טוב. אבל, נו, הבלש? 

אני מוכן לקבל אותו כאיש הנצנצים – הרי כל השיחה מול האיש התחילה כי זה המספר שאמר להם לצאת מהבניין, ועל כן אפשרי שהכוונות שלו פחות זדוניות משנדמה – אבל הרוצח? אלא אם הסדרה עומדת ללכת בגדול ולהגיד שהוא הרוצח מהשדרה השישית ושהסיבה שלא תפסו אותו זה כי הוא חקר את הפשעים של עצמו (וגם זה קצת מאוחר מדי בשלב הזה בעונה), מה אפילו, מדוע, למה, ואיך זה מתקשר לאבהות, כי אם זה לא יתקשר לאבהות אז מה כל העונה הזאת רוצה מאיתנו בכלל. 

אבל נו – גם הסדרה עצמה מודה בכך שמשהו בה מרגיש תקוע. שזה מוזר, כי הסדרה הזאת לא נכתבה על בסיס תגובות הצופים בזמן אמת. היא צולמה ונכתבה כמקשה אחת. וזה אומר שהיוצרים רצו במכוון ליצור לשלישיית ההסכתנים שלנו (או איך שלא קוראים למקצוע הזה בעברית) את משבר האלבום השני ולהעביר גם אותנו, הקהל, במשבר הזה. מפתה לשאול "אז לא היה עדיף לא לעשות את זה?", אבל המודעות ב"רק רוצחים בבניין" תמיד הייתה כזאת יותר מתוחכמת מאשר בדיחות המטא הקורצות הרגילות. מה שאומר שאולי יש לכל העניין איזשהו הסבר מספק או פאנץ' יפה שרק מחכה לנו. ואולי אני סתם אופטימי. 

אה, הפרק עצמו. טוב, כפרק שמיני בסדרה שבו אני רק מחכה כבר לפתרון התעלומה הוא ממשיך את המגמה המכעיסה של העונה להתקדם בקושי רב ובחוסר רצון משל הוא היה אוליבר פטנאם במדרגות. בכלליות, זה לא לחלוטין פרק שאתה מצפה למצוא בסדרה שהיא על, ובכן, תעלומת רצח. 

עם זאת, נהיה הוגנים ונגיד שכפרק סיטקום על הארקוניה, שזה בערך מה שהוא היה, זה עבד. הקומדיה הרומנטית הקטנה, הקשר בין ראש הוועד לשוער, אפילו האסיפה הכאוטית בתחתית הבניין. אני מעורב רגשית הרבה יותר משציפיתי שאהיה בחיי האהבה של הווארד, ואני לא לחלוטין אתלונן אם הפרק יהיה פשוט דייט שלו ושל השכן החדש. 

אבל האם זאת הסדרה בימינו? האם העונה השלישית תזנח את החלק של "רוצחים" ותתמקד "בבניין"? שוב, אני לא לחלוטין נגד – אבל זה שינוי כיוון יותר מקליל לסדרה שבעונתה הראשונה התמקדה כמעט באופן מוחלט רק ברצח, וכל דבר נוסף שקרה התגלה כקשור לרצח בצורה כזאת או אחרת. האם גם הדייט של הווארד יהיה קשור לרצח? העבודה החדשה של לסטר? כמה הכתיבה בעונה הזאת מתפזרת כנסיון לתת לנו צוהר לחיים של שוכני הבניין וכמה מזה יתגלה כפריטי מידע שבהו בנו כל הזמן הזה? 

בקיצור, העונה הזאת עוד רגע מסתיימת, ומפה המצב נראה לא מאוד ברור. החדשות הטובות, אולי, הן שהיוצרים מודעים לזה. 

  • אנא תגאלו אותנו מקו העלילה של אוליבר ובדיקות הדי.אנ.איי שלו. אין שום סיכוי שהפתרון לסיפור הזה שווה את המריחה הזאת. 
  • השערת "זה הרוצח!" מופרכת אחת לפרק: החבר החדש של הווארד! הוא מתעטש! הרוצח מתעטש! זה לא מקרי!!!
  • הרגע הכי טוב בסרט: סיימון וגרפניודל. גם מצחיק וגם נוגע ללב. 
  • נראה ששוב לא התייחסתי בכלל לקריין של הפרק שלנו עד כה. מארב הוא דמות בסדר גמור בסך הכל.

פרק 9: מלחמת שותפים

פרק 9 מבשר לנו שני דברים:

הראשון הוא שלמרות שאפשרי ביותר שהיה אפשר להדק את העונה הזאת, כל הקצוות מתחברים. 

השני הוא שלא משנה מה יקרה בפרק הבא, הרבה מהשאלות שלנו כנראה יפתרו רק בעונה השלישית. 

אבל בכל מקרה, פרק 9 מזכיר את מה שידענו כל הזמן – כשהחבורה הזאת לא מבזבזת את הזמן במרדפי שווא ואשכרה יושבת ועושה את העבודה, יש בפנינו טלוויזיה סוחפת, מגניבה, חכמה מהרגיל וכיפית. 

נתחיל מהטוויסט הבולט ביותר – בעוד שהיה ניתן לנחש שסינדה קאנינג באה לעשות שטויות, העובדה שכל הפודקאסט האגדי שלה הוא שקר הייתה חתיכת הפתעה. האם היא משמעותית? לאו דווקא. אבל הפתעות כיפיות הן הפתעות כיפיות. בנוסף, כמו כל טוויסט טוב, הוא מסביר ומוסיף לדמות במקום להיות סתם משהו שנשלף בשביל גורם הפתעה כזה או אחר. 

נעצור רגע לספקולציה. האם זה אומר שסינדה קנינג היא היא הרוצחת? אני מבין שזה מה שהפרק רומז, ועדיין משהו פה לא מתיישב לי. מפלילה עיקרית ביחד עם הבלש? ודאי. רוצחת? זה צעד אחד יותר מדי לדמות שנראית זהירה ביותר עם ההתנהגות שלה. גם המוטיבציה שלה פה חלשה למדי: הסכת אחר הצליח אז היא באופן מיידי מפלילה אותו? זה לא בלתי אפשרי, וראינו מוטיבציות מופרכות יותר בכלל ובסדרה הזאת בפרט, אבל עדיין משהו בזה לא מתיישב לחלוטין מהודק. אם סמכתי על הסדרה שתדע להוציא את עצמה מהתסבוכת צעד אחר צעד – אז אני מקווה שגם הצעד הבא ייקח אותנו הרחק מ"סינדה קנינג היא הרוצחת" (ובכך תשאיר את עונה שלוש כדי לפתור את הרצח, במה שיסכם שבעצם כל הסדרה הזאת היא הסיפור סביב הרצח הזה, ועל כן היא נפתחה כמו שהיא נפתחה). 

אבל הטוויסט הזה בעיקר אומר שכמו שהיה ניתן לחשוד, היוצרים כאן לא מורחים זמן לשווא ויודעים בהחלט מה הם עושים. 

הטוויסט השני, המפתיע גם הוא, מגיע מכיוון שירלי מקליין – ואיזה כיף שהיא שוב פה. אם אני צריך להמר, אגיד שיש סיכוי טוב יותר שרוז קופר היא הרוצחת מאשר סינדה, ולו רק בגלל שלה יכול להיות בדל של מוטיבציה הגיונית. כמובן, הבעיה היא שזה לא מסתדר אפילו קצת עם הצללית של הרוצח שראינו עד כה. אבל אם הטוויסט הראשון הוסיף משהו חשוב לדמות מהותית, כאן עוד לא ברור לאן כל הסיפור הזה בכלל הולך. אבא של צ'ארלס חשוב למשהו בעלילה? כפי שצ'ארלס מעיד – הוא בקושי היה חשוב לו. אנחנו סתם נהנים לראות את עבודת השורשים שלו? מה הפאנץ' לכל הסיפור הזה והאם נראה אותו רק בעונה השלישית? 

ובכל זאת, שני קווי העלילה האלה – והסצנה של מייבל במועדון האגרוף – נותנים לסדרה את אותה אנרגיה שיש לה בשיאה כשמשהו אשכרה קורה ומתקדם. אחרי לא מעט פרקים שצ'ארלס שולח אנשים לדרכם בתחושה שהם יודעים יותר ממנו ומייבל לא מפצחת את הפאזל, הם מצליחים איש איש בדרכו לפלס דרך לעבר הפתרון. 

אבל אף אחד מקווי העלילה לא משתווה באמת לשיא הפרק – אוליבר פטנם. וכן, נו, קו העלילה הזה היה צריך להסתיים לפני כמה וכמה פרקים, אבל פרק 9 נהנה מכך שהוא בחר בו פשוט כי מדובר בסיום (או התקדמות משמעותית) נפלא. מרטין שורט כנראה נותן את תצוגת המשחק הכי טובה שלו עד כה בסדרה: מצחיקה, רגשית, כועסת, מבינה, והסצנות שלו עם ניית'ן ליין ממשיכות להיות זהב קומי. אם נראה שקו העלילה מול אבא של צ'ארלס מסתיים בפתאומיות של "וואו הוא כן היה רוצה להיות אבא שלך איזה קטע", אוליבר וטדי מצליחים להגיד דבר אחד או שניים על הורות. 

רק בחייאת, אני חייב להבין: מישהו באמת יחשוב שאחרי 30+ שנה שגידלת מישהו כילד שלך אתה תפסיק להיות אבא שלו בגלל בדיקת דנ"א? מה זה הסנטימנטליות הזאת לכמה גנים? איך זה גובר במילימטר על מי שגידל אותך כל החיים שלך? 

  • זה זול, זה טיפשי – אבל ההחלפה של התוכי בתרנגול בפתיחה גרמה לי לצחוק.
  • יותר ויותר אני מוצא את עצמי מתאכזב קצת מה"בפרקים הקודמים" שבעצם צועקים לי "הנה הדברים שהולכים לקרות בפרק!". בפרק מהותי כמו זה שמתקרבים לזיהוי, הרמזים המטרימים האלו חושפים את מה שהם מנסים לשמור כטוויסט בסוף. מצד שני, בסדרה עם ריבוי פרטים כמו זו, התזכורת הזו טובה מדי פעם.
  • הסצנה הכי טובה בפרק: קרב המעלית. 
  • בחייאת, צ'ארלס, "קרימינל מאסטרמיינד" זה לא שם טוב לסדרה.
  • הימור "זה הרוצח!" מופרך אחד לפרק: טדי. אם כבר ללכת לכלא אז עד הסוף. 
  • אז בעצם כל קו העלילה עם אליס היה… די מיותר? אולי בעונה השלישית משהו יקרה עם זה. 
  • אה, ולא להתרברב או משהו אבל כבר בפרק 2 אני התרעתי שהסצנה עם הסכין הייתה הצגה מסורבלת.

פרק 10: ידוע לי מי עשה את זה

נתחיל מהחלק השלילי: בפרק העמוס גם ככה לא היה להם זמן להציג את הרצח של באני שלב אחר שלב, וזה לא שהדברים הם לחלוטין ברורים. לא שיש כאן חורי עלילה או משהו, ובטח שאחרי פרק שכזה יש מה לסמוך על יוצרי הסדרה – אבל יש תחושה שפשוט דילגו על כל מיני דברים בניסיון להספיק הכל בזמן, ונו – בהתחשב בכמה הסדרה הרגישה מרוחה לרגעים עד כה, זה מצער כפליים. 

בנוסף, בעוד שהפינאלה הזה הוא מספק מעל ומעבר בכל הנוגע לרצח – יש דברים שעדיין נשארו קצת "סתם", במכלול הגדול של הדברים, ולא הצליחו להיות משמעותיים. האם הסיפור של רוז קופר ואבא של צ'ארלס יהפוך למשמעותי בעונה הבאה? האם משפחת דימאס תקבל סיום מעבר לכל הסיומים האלה? אולי. אולי לא.

אבל כל זה מתגמד לעומת הגדולה בפרק הזה. מה זה גדולה? פרק שהצליח להפתיע את כולנו (ראיתי כמה אובססיבים לסדרה שחשדו בכיוון פופי באופן לא ודאי וגם הם יוצאי דופן. כשפתחתי בורסת הימורים בתגובות אפילו לא הזכרתי אותה כאופציה רחוקה, וגם שאר המגיבים לא), ולא הסתפק גם בזה אלא כנראה סיפק כמה מהרגעים הכי מצחיקים של הסדרה עד כה. 

יש משהו כל כך חכם באופן מספק בזהות הרוצחת – הבחורה הבלתי נראית, זאת שאפילו כשקיבלה פרק שלם לעצמה רובנו עדיין התעלמנו ממנה והתייחסנו אליה כבחורה שנתונה למרותה של סינדה, ולא כמי שיכולה לזמום בעצמה רצח שכזה.  זהות הרוצחת אפילו מתקשרת, באופן מרוחק, לתימה הכללית של העונה ותסביכי האב שלה, עם פופי שמחפשת אישרור לכך שהיא בן אדם מוכשר וראוי להערכה עד כדי תכנון רצח. 

וכמובן, זה שהרוצחת היא מישהי כל כך קרובה למי שנראית כל כך יותר סבירה כרוצחת האמיתית, עד שכמעט כל הצופים פשוט הולכים אחרי הדג הגדול בסביבה (אבל אמרתי לכם לחכות רגע!), כשמסתבר שאפילו את הטוויסט על זהותה היא לא גילתה למעבידה שלה. 

בקיצור, אם "רק רוצחים בבניין" הייתה נשפטת רק על פי התעלומה שבתוכה – מדובר במשהו לפנתיאון. כאמור, הסדרה היא לא רק התעלומה, וחלק מהשרכים העודפים לא הצליחו להתקשר באופן מספק לחלוטין (אני מבין למה היה "צריך" את אליס בעונה הזאת, אבל זה לא עבד) אבל דווקא ההתעקשות של הסדרה להרחיב את אופקיה השתלם במסיבת הגילוי הרצחנית, שהייתה פשוט מעולה. 

זה היה פשוט מופת של שורות נהדרות בפי שחקנים מיומנים – מ"התשוקה האמיתית שלי", דרך "בני זונות קמצנים" ו"רק אחת מהפעמים שהתעלפתי הייתה באמת" ועד ל"אנחנו פודקאסט רציחות לכל המשפחה" (שמקבל משמעות מטא יותר באנגלית, בהתחשב בעונה האחרונה) – כל זה בעוד שהסדרה מצליחה להשאיר אותנו במתח מסביב לכל העסק של מה בדיוק קורה פה ומה הולך לקרות הלאה. 

וכן, אודה ואתוודה – לא חשדתי באליס (אם כי היה נחמד לדמיין שיש לה שימוש), אבל הדקירה של צ'ארלס, לרגע, עבדה עליי. פחות בגלל הסדרה ויותר בגלל ההודעה של סטיב מרטין שהוא יפרוש ממשחק בקרוב, ושנראתה מתואמת באופן מר מדי. 

אולי הכי כיף הייתה הכניסה לעונה השלישית. בניגוד לעונה הראשונה שבעצם "הסתיימה" רק עכשיו, העונה השלישית מתחילה באיזשהו דף חדש – ואיזה דף. זה מעבר לכך שפול ראד נמצא פה (אם כי, נו, כן – פול ראד! זה די מספיק כשלעצמו). בכמה הדקות שנתנו לנו לראות, קיבלנו כל כך הרבה רמזים מסקרנים (איך הוא מת? ערפל? איפור? חגורה כמו הפרק ההוא בשרלוק? אנט-מן נכנס לו לתחת והתחיל לגדול?) שאני חושב שיש יותר מבן אדם אחד שיעביר את החודשים הקרובים בצפייה מרתונית באותן דקות ספורות שוב ושוב. 

אז איך הייתה העונה? טוב, עם סיום כזה אין מנוס מלהגיד שנהדרת, עם כוכבית. כי למרות שבהחלט היה משהו נחוץ בהתברברות של העונה באמצע שלה כדי להשיג כמה נקודות שהיו קצת רחוקות מחקירה ישירה של הרצח, עדיין אפשר היה להדק חגורות (היה אפשר לפתור את עניין הדנ"א פרק מוקדם יותר, נניח) בסך הכל. זה היה סיכון מחושב שקצת רעד במהלך הדרך אבל בסופו של דבר לחלוטין עבד, ומי יודע – אולי בצפייה חוזרת העונה תראה אפילו יותר חכמה ממה שהצפייה הראשונה סיפקה לנו. 

אז עד לעונה הבאה, תשברו רגל. או בהצלחה. 

  • החלק הכי טוב בפרק: הרבה טוענים לכתר, באמת, אבל שום דבר לא הצחיק אותי הרבה זמן כמו הסלואו-מושן הזה. 
  • אבל אם כבר: כן, הסצנה הכי מרגשת הייתה בכל זאת האפילוג לכל ענייני הדנ"א, ואפילו והייתה צפויה מאוד מראש. 
  • אוקיי אבל השוט ההוא בבאר באוקלוהומה היה רמאות, אתם שומעים אותי! רמאות! 
  • עוד דברים מיותרים, בדיעבד: איימי שומר. כלומר, אני מבין שהביאו אותה כדי שנחשוד פה לחצי פרק אבל לעזאזל, יכלתם להשתמש בה עוד פעם אחת אחרי זה. אפילו מסטינג הוצאתם יותר. 
  • אני אישית בסדר עם עגבניות, אבל מכיר לא מעט אנשים שהן מחרידות אותם והזדהיתי יד שנייה עם סינדי בסצנה המדוברת. 
  • "זה עדיין לא מרגיש כמו פינאלה".
  • האם בשיחה עם אוליבר הוא שמע שצ'ארלס יהיה בתפקיד הראשי או הבחור שהוא פול ראד שאינו פול ראד? כי הם חברים טובים והכל אבל היסטורית, אוליבר לא מתרשם מכישורי המשחק של צ'ארלס.