פפריקה

במקור: Paprika
במאי: סטושי קון
תסריט: סטושי קון, סיישי מינקמי
על פי ספרו של יאסוטקה צוצואי

קשה להיות מספר 1, זה ידוע, אבל גם החיים במקום השני, מסתבר, הם לא פיקניק. קחו למשל את סטושי קון, שאפשר לומר עליו היום שהוא הבמאי מספר שתיים באנימציה היפנית. אחרי שהפחיד את הקהל עם 'Perfect Blue', הוציא אותו עם דמעות בעיניים מ-'שחקנית המילניום', ריגש אותו עם 'סנדקי טוקיו' וטלטל אותו עם סדרת הטלוויזיה 'Paranoia Agent', קון העלה את רף הציפיות מסרטיו לרמה שלא סתם קשה, אלא בלתי אפשרי להגיע אליה. ולמרות ש'פפריקה', הסרט הראשון שלו שיוצא ב-DVD עברי, מתאמץ להגיע אליה – ומדי פעם מדגדג אותה מלמטה – עבורי, כמעריץ של האיש, מדובר באכזבה. ועדיין, אצל קון גם אכזבה יכולה להיות מרתקת.

גיבורי הסרט הם חבורת עובדים במכון מדעי הכוללת פסיכיאטרית קרירה ומעשית, וממציא גאון שסובל מעודף משקל חמור ומנטליות של ילד בן 6, והמפקח של שניהם. השלושה מעורבים בניסוי של טכנולוגיה חדשה – "די.סי. מיני" – שמאפשרת הקלטת חלומות של מטופלים פסיכיאטריים, ושוטטות בהם. אחד מאותם מטופלים הוא קונקוואה, בלש בגיל העמידה שמתמודד עם חקירת רצח טראומטית ואובססיה לא מובנת לסרטי קולנוע. על הטיפול בו מופקדת "פפריקה" – דמות מסתורית של נערה קופצנית שמחליפה צורה (גיבורת על, בת-ים, הפיה הטובה) בהתאם לעולם המעוות של הפציינטים השונים.

הבעיות מתחילות כשאחד ממכשירי ה"די.סי. מיני" נגנב, מה שנותן ליו"ר המכון המדעי את התירוץ שהוא תמיד חיפש כדי לסגור את הפרויקט. ונראה שבצדק: עם גניבת המכשיר, אנשים מתחילים לאבד את האבחנה בין מציאות וחלום – הם מסתובבים תוך נפנופי-ידיים וצעקות חסרות-פשר בלי לשים לב לאן הם הולכים, מה שנגמר בדרך כלל בנפילות ממקומות גבוהים. אבל זו רק ההתחלה. המצב נעשה יותר גרוע כשהחלומות של אנשים מתחילים להתערבב זה בזה ולפלוש למציאות עצמה, ודברים נעשים מוזרים. מאוד מוזרים. ברגע אחד הדמויות מנהלות שיחה רגועה על כוס קפה, וברגע שאחריו הן מוצאות את עצמן בג'ונגל של טרזן, בפילם-נואר, בבית קולנוע שבו הן עסוקות בלצרוח על הדמויות שמופיעות על המסך, או בקרנבל ססגוני מלא בבובות חרסינה מדברות, רובוטי-צעצוע ענקיים, תזמורת צפרדעים ומכשירי חשמל הצועדים בסך.

החזותיות המדהימה של 'פפריקה', השאירה אותי עם הלסת למטה. הסרט עשוי באנימציה מסורתית, "שטוחה", אבל מכיל עושר עצום של אפקטים ויזואליים מקוריים, כשהמציאות שמסביב לדמויות קורסת ונבנית בכל פעם מחדש. כל סימני ההיכר הרגילים של קון – מעברים מהירים ממציאות לפנטסיה ובחזרה, שינויים פיזיים שעוברות דמויות, מחוות אובר-דרמתיות משתפכות – כולם נמצאים כאן, אבל האופי של העלילה אפשר לו להתפרע הפעם עוד יותר מכרגיל. צפייה ב'פפריקה' באמת מזכירה הסתובבות בתוך חלום שלא ממש ברור איך אפשר לצאת ממנו, וגם לא ממש בטוח שרוצים. דרך המראות והצלילים, קון מראה איך הטכנולוגיה המודרנית היא קו הגבול החדש שעובר בין המציאות והדימיון שלנו.

הצרה היא שב'פפריקה' קו הגבול הזה מטושטש מתמיד, והוא לא נעשה ברור יותר ככל שהסרט מתקדם. אם בסרטים הקודמים שלו קון הקפיד לקשור את כל הקצוות בסוף, כאן הוא פותח עוד ועוד כאלה. מצד אחד, הסרט קצר מדי. 90 דקות זה מעט מדי לסרט שמנסה להכנס לנבכי נפשן של יותר מחמש דמויות ראשיות, מה שגורם לכך שחלק מהדמויות האלה פשוט נעזבות בצד הדרך. ואולי הבעיה היא בעודף הדמויות הראשיות? הסרט היה יכול להסתדר נפלא בלי חלק מהן, במיוחד זו של הבלש קונקוואה. החלומות שלו הן אמנם הכי מעניינים, אבל האיש פשוט נודניק מעצבן. מצד שני, 'פפריקה' הוא גם סרט ארוך מדי. הסחבת בהתחלה היא אולי הכרחית כדי להתרגל לאווירה (ולוקח זמן להתרגל אליה), אבל את רבע השעה האחרונה אפשר היה לצמצם בקלות לחמש דקות, או אולי להחליף אותה בסוף אחר – שהיה משקיע קצת פחות בפירוטכניקה ויותר בסגירת מעגלים עבור הדמויות ומתן הסבר הגיוני לכל הטררם שהתרחש בשעה וחצי האחרונה.

ועדיין, בניגוד לסרטים אחרים שעסקו בשוטטות בעולם החלומות והתת-מודע (למשל 'תא קטלני' המקושקש), 'פפריקה' לא משתמש בחלומות רק כתירוץ לויזואליה מוזרה ולא מוסברת, אלא מנסה לפחות לשאול שאלות על הגבול שבין החלומות מול המציאות, ועל אף שזה גורר לא מעט קשקשת מיותרת בדיאלוג, זה עדיין מעניין. וכל אחד ממיליון רסיסי-הזיכרון של הדמויות שמפוזרים בסרט גם הוא מין סיפור בפני עצמו, ולרוב מדובר בסיפור מרתק.

מה שעדיין לא משנה את העובדה שזה הסרט הכי חלש של קון עד כה. עצה: אם לא ראיתם אותם עד עכשיו, צפו בסרטים הקודמים שלו (ובמיוחד 'שחקנית המילניום') לפני שתיתנו ל-DVD של 'פפריקה' סיבוב במערכת שלכם.