ביקורת: פיסמייקר

אתם בהחלט רוצים לטעום את זה.
שם בתרגום חופשי
פיסמייקר
שם לועזי
Peacemaker

גדלתי בבית אולטרה-סופר-שמרן. אפילו מילות הסלנג הלגמרי-מקובלות לעשיית צרכים היו מחוץ לתחום לחלוטין, ותחתיהן השתמשו במילים רומזות ומבלבלות לעיתים (האם "גדולים" הם "גדולי הדור" או…?). וכמובן, כמו בכל בית אדוק, שום מילה ושום רמז בנוגע למיניות והמסתעף. אני נמצא היום במקום אחר לחלוטין, אבל עד עצם היום הזה היתקלות ביחס מפורש למה שאכלול בכינוי הרחב "צרכי הגוף" עדיין גורמת לי אי נוחות ממשית. כנראה לכן מעולם לא התחברתי – אפילו טיפה – לכל יצירה תרבותית שכללה התעסקות מוגזמת בדברים האלה, מ"אמריקן פאי" עד ל"קטע מהסרטים".

מהסיבה הזו בלבד הייתי אמור לברוח מ"פיסמייקר" כאילו הבעירו לי אש בבגד ששמים על החלק הלא-עליון של הגוף. אם בדירוג ה-R המשוחרר של "יחידת המתאבדים" ג'יימס גאן עוד שמר על איפוק, אז תחת המטריה של HBOmax גאן לכאורה איבד את הבלמים. כבר בפרק הראשון מוצגת סצינת מין בוטה, ורוב ההומור בו הוא הומור אינפנטילי נמוך ורדוד.

זה אכן הציק לי, אבל משהו תפס אותי. משהו. עוד לא הבנתי מהו, אבל זה היה מספיק כדי לראות את הפרק השני. והשלישי. ואז את כל השאר. וזאת הפכה להיות סדרה שאני ממש אוהב.

במה אנחנו עוסקים כאן, בעצם? בפושע-חייל הלא-לגמרי-נורמלי כריסטופר סמית' (ג'ון סינה), הידוע בכינויו "עושה השלום" וכמו כן בחיבתו לדאוג לשלום בכל מחיר, גם אם הוא יצטרך להרוג בשביל זה אנשים, נשים וטף. הבחור שרד את מאורעות הסרט "יחידת המתאבדים" וכעת מגויס שוב על ידי אמנדה וולר ושליחיה למשימה סודית נוספת – טיפול בתופעה מסתורית שמכונה "פרוייקט פרפר" ונדמה כי משפיעה לרעה על שלל דמויות מפתח בממשלה.

פיסמייקר מצורף לקבוצה של אנשים שאמורים לדאוג לו, ביניהם ג'ון אקונומוס (סטיב אייג') ואמיליה הארקורט (ג'ניפר הולנד, ארוסתו של גאן) שחוזרים מ"יחידת המתאבדים". החדשים בחבורה הם לאוטה אודביו (דניאל ברוקס), וקלמסון מרן (צ'וקוודי איווג'י) שאמור לפקד עליהם. בחגיגה נוכח גם רוברט פטריק בתפקיד אביו של פיסמייקר, וכמו כן האדם המתועב ביותר ביקום הידוע והיחיד שלא זוכה לשום רגע של סימפטיה אלא באמת מוצג כרוע קיצוני במאת האחוזים. האחרון שמצטרף הוא פורע חוק מטורלל אף יותר מהאחרים שמקפיד על הכינוי "וויג'לנטי" (פרדי סטרומה).

אז לפני שאענה לשאלה מהו אותו משהו שגרם לי להתאהב בסדרה על אף ולמרות, צריך לדבר על החוזקות היותר ברורות שלה, ובראשן העובדה שהיא כיפית להחריד. הקלילות מגיחה מכל פינה, המודעות העצמית כמעט שוברת את הקיר הרביעי, ובעיקר – המוזיקה. היכולת של גאן להתאים שיר לאווירה היא מדהימה, אבל לבד מזאת, זה פשוט שיר כיפי אחרי שיר כיפי ברמה של עודף סוכר בדם. הפלייליסט של הסדרה בספוטיפיי ממאן לרדת לי מהמערכת כבר שבועות ארוכים, ואם לבחור נקודת שיא אחת זה דווקא לא שיר כותרות הפתיחה המבריקות אלא "Monster" מפרק 6 שמתאים את עצמו למה שרואים על המסך בדייקנות של אזמל מנתחים. רק כששמעתי את השיר בנפרד והבנתי שהחיתוך הפתאומי בסופו כבר היה שם במקור, הבנתי לעומק את ההברקה שבהצמדה שלו לסצינה הספציפית הזו.

צריך גם לדבר על הדיאלוגים של גאן. כבר ב"שומרי הגלקסיה" הוא הפגין את היכולת שלו לכתוב דקות ארוכות של טקסטים שנובעים רק מחוסר הבנה של מטאפורה או התעקשות על הסברים מילוליים לדברים מובנים מאליהם. זה קורה כאן כמעט בכל פרק, והאמת שזה קצת מוגזם – בטח אם השיח כולו עוסק במשהו קרינג'י מלכתחילה, כמו תנוחות של יחסי מין לסביים – אבל זה עדיין מבריק. ומטורלל, נכון. אבל מבריק.

עוד משהו שדי נהדר כאן הוא המשחק. לומר "ההופעה הטובה ביותר של סינה" זה לא אומר כלום, אז אומר פשוט שהוא ממש טוב פה. יש לו חלק גדול מאד בהצלחה של גאן לגרום לנו להזדהות עם הדמות שלו, והוא פשוט מגלם באופן מושלם את הילד המגודל והמנופח שהוא פיסמייקר. כשהוא צורח על הבוס שלו שהוא לא יכול להרוג את מי שנאמר לו כי לא ציירו עבורו יונה על קת הרובה, אתה פשוט מאמין לו בלי לעצור לרגע לחשוב על כמה הסיטואציה הזויה.

גם שאר הקאסט סבבה, כאשר גונב ההצגה הגדול הוא לחלוטין וויג'לנטי. כל סצינה איתו משעשעת וזכירה, ופרדי סטרומה פשוט זורח כאן. תודה לאלוהי הליהוק ששיבש את לוח הזמנים של השחקן כריס קונרד שנבחר במקור לגלם את הדמות הזו – אני לא מעלה בדעתי מישהו שהיה עושה את הדמות המשוגעת הזו בצורה יותר מדוייקת.

ישנו גם האקשן, שהוא לא יוצא דופן (למעט סצינה אחת שכוללת גורילה) אבל עדיין יעיל; וישנו גם הסיפור הכללי, המעטפת, על המסתורין של פרוייקט פרפר וכל זה. הוא באמת בסדר כמעטפת, אבל לא ממש מחדש.

אז למה התאהבתי בסדרה? איך החלקתי על כל המוסריות הנוראה של הדמויות, ובעיקר על הרמה הכל כך ירודה שלהן? איך גאן עקף את המגננות הטבעיות שלי, הן הרגשיות והן השכליות?

אני חושב שהתשובה בסוף היא פשוטה: גאן הוא הומניסט אמיתי. הוא מאמין בלב שלם, בלי סייגים ובלי התנצלויות, שנפש האדם היא דבר מקסים שראוי לחקור אותו, גם אם האדם הזה הוא מטורלל ופושע ורוצח. הדמויות ב"פיסמייקר" נוראיות כמעט אחת-אחת מהבחינה המוסרית, וגם מהבחינה החברתית סביר מאד שלא היינו יוצאים עם אף אחת מהן לדייט. אבל גאן מצליח איכשהו לחפור פנימה ולמצוא בכל אחת (טוב, כמעט בכל אחת) את הרגש האנושי מכל: הרצון להיות נאהב, החשק למצוא חן. תכפילו את הכתיבה המבריקה של כריש-האדם מ"יחידת המתאבדים" וקיבלתם את פיסמייקר: אדם דפוק, ילדותי, מעורער בנפשו, אפס ביחסי אנוש – ואנחנו רוצים בטובתו, כי בהדרכתו של גאן אנחנו נכנסים אל ליבו פנימה ונחשפים למחזה קורע הלב של אדם שרק רוצה יחס נורמלי.

ההבנה הזו לא גרמה לי לאהוב את שלל הרגעים המביכים, אבל כן גרמה לי להשלים איתם. כי זאת עסקת החבילה שראשו המטורלל של גאן רקח עבור הצופים: אני אגרום לכם להתרגש ולהזדהות עם הדמויות הכי מביכות בפלנטה. אתם תבהו במסך במבוכה רבתי למול בדיחת בולבול של ילד מבוגר, ותצהלו ואולי אף תזילו דמעה כשאותו ילד יתחבק עם נשר שהוא קורא לו "איגלי". זאת משימה מסובכת לגרום לאנשים למצוא את הנורמטיבי במי שמעולם לא היה משהו אחר חוץ מפושע מטורלל; ג'יימס גאן הצליח.

הוא לא הצליח עד הסוף, כמובן. הכתיבה הקריקטורית של אבא של פיסמייקר יכלה להיות מלוטשת יותר, חלק מהקלישאות בולטות מדי, את חולשת העלילה שלא מפתיעה בשום שלב כבר הזכרתי וישנה גם דמותו של אמן לחימה צעיר בכינוי "ג'ודומאסטר" שלא ברור למה הוא כאן, בעצם.

ובסוף בסוף, אבין מאד את מי שהכתיבה הבוטה והברוטלית תרתיע אותו. אבל הנה העניין: שווה להתאמץ. מי שגרם לכל העולם להתאהב ברקון מדבר ובעץ מהלך שיודע שתי מילים, הצליח להגדיל את ההימור ולעשות זאת שוב. כן, זה מופרע יותר, אבל זה גם עם המון סטייל, מוזיקה ממכרת והכי חשוב – משאיות מלאות אהבת אדם.