תמונה קבוצתית: רומנטיקה טלוויזיונית

הזוגות הכי משעשעים, הכי מצחיקים והכי חמודים מהמסך הקטן.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה שבה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצים לראות את הכתבות הקודמות מוזמנים לחפש אותן בתגית "תמונה קבוצתית".

נראה לי שכבר הבנתם מה אפשר לעשות בתגובות? אם לא, תגידו, נעזור לכם עם זה. 


אם נמאס לכם כבר לשמוע על טלוויזיה באתר, חבל – זה לא הטקסט בשבילכם ויש עוד שבוע קשה לפניכם. במסגרת פרויקט השלמת הצפייה החלטנו לשאול את הכותבים שלנו: "מהו הזוג הטלוויזיוני האהוב עליך?" 

גבי קוגן: את המקרה המפורסם של וויל סמית' וכריס רוק באוסקר ראיתי בשידור חי, וממש דקות ספורות אחרי האירוע כבר ראיתי בקבוצת הפייסבוק "Sopranos Duckposting" (שמוקדשת כולה לממים סביב הסדרה האהובה עליי) בדיחות שהשוו בין הרגע הזה לבין אחד מקווי העלילה הטובים והזכורים בתולדות הסדרה – סאגת הבדיחה מהעונה השלישית והרביעית. אין דרך לתאר את קו העלילה הזה בצורה פשוטה יותר מ"כמעט פורצת מלחמת כנופיות עקובה מדם בגלל בדיחה של דמות מסוימת על אשתו של דמות אחרת", והבעל והאישה שבמרכזו, ג'וני "סאק" סקרימוני ורעייתו ג'יני מ"הסופרנוס" הם הבחירה שלי כאן.

ג'וני וג'יני הם לא מהדמויות הקבועות של הסדרה. ג'וני סאק, מספר 2 במשפחת המאפיה הניו-יורקית שפורשת את חסותה באופן מתנשא על משפחת סופרנו שמעבר לנהר ההאדסון, מתחיל כדמות משנה שמופיעה באופן ספוראדי ותפקידה גדל לאורך העונות, אבל עדיין לא מספיק כדי להפוך לחבר קאסט באופן מובהק. אשתו, ג'יני, כמעט נטולת תפקיד מחוץ לקו העלילה המפורסם עליה. ובכל זאת, בזמן היחסית מועט הזה, איכשהו, הם מציגים לנו מערכת יחסים די מדהימה בכמה שהיא בריאה.

זה לא מדהים רק ביחס ל"סופרנוס" עצמה. כלומר, זה לא באמת קשה – הרי כמעט כולם בסדרה בוגדים בנשותיהם באופן קבוע. ג'וני לא רק מתבלט בעובדה שאינו עושה את זה, אלא גם בזה שהאישה שהוא נאמן לה לא בדיוק נתפסת בקרב הסביבה שלו כמי שמשתלם להיות נאמן לה – ג'יני סובלת ממשקל עודף גדול במיוחד, והבדיחה שסיפרו עליה מתייחסת בדיוק לזה. בהתחלה, הזעם של ג'וני נראה כמו קטע של כבוד – פשוט לא מעליבים את אשתו של הבוס, לא משנה מי היא ומי הוא.

אבל לאט לאט, מסתבר שזה קצת יותר עמוק מזה. המאפיונר הקשוח הזה, שמטיל אימה על פקודיו ואויביו, זועם בצורה אולי קצת לא פרופורציונלית מסיבה שאף אחד לא ממש מעלה על דעתו: הוא אשכרה אוהב את אשתו בכל ליבו. לרגע גם הצופים תוהים האם יש כאן פוזה, אבל בסוף מסתבר שתכלס אין לבחור שום סיבה לעשות פוזה על דבר כזה: הרי בסביבה שלו – שבה מאהבות מהצד נתפסות כפרס ויעד לגיטימי שעל כל חבר משפחה שמכבד את עצמו להגיע אליה – הנאמנות שלו לא מוסיפה לו כבוד אצל אף אחד, על אחת כמה וכמה עם אישה שנחשבת שמנה ומכוערת. אז בעצם, אין לו למה להעמיד פנים.

והכל מתכנס לכדי אחת הסצנות הטובות בסדרה, שבה ג'וני מוכיח שאכן אין כאן שום פוזה, אפילו לא מול עצמו: הוא תופס את ג'יני אשתו שוברת דיאטה. כשהיא מרגישה אשמה, אולי אפילו פחד וחרדה מזה, הוא עונה לה במשפט מדהים "תגידי, אי פעם ביקשתי ממך שתהיי רזה בשבילי?!", וזה לוקח קצת זמן אבל הוא באמת מצליח לשכנע את אשתו, שגם ככה מרגישה רע עם עצמה, שהוא אכן באמת ובתמים אוהב אותה כפי שהיא, ולא אכפת לו מה אחרים חושבים. לא הייתי רוצה לחתום במשפט "תהיו כמו ג'וני סאק" כי הרי הוא עדיין מאפיונר בן זונה מתועב שאחראי לפשעים ולמיתות רבות, אבל כאילו, בניכוי הדברים האלה, מגיע לו ולאשתו כבוד על מודל מאוד בריא ויפה של זוגיות, ודווקא בסביבה הכי פחות צפויה.

נעמה רק: יותר משהיה לי קשה לבחור זוג לפרויקט (דעו שיכולתי להרים פה גם לנדג'ה ולאזלו מ"מה שקורה בצללים"), היה לי קשה לבחור זוג אחד מ"שיט'ס קריק". יש הרבה דברים טובים בסיטקום הזה, ואחד מהם הוא העיסוק בזוגיות בפרט ומערכות יחסים בכלל. האהבה העמוקה בין מוירה וג'וני, ההתבגרות שעוברת אלכסיס בעקבות שברון הלב שלה, הזוגיות היציבה-למרות-הכול של רולנד וג'וסלין – הכל טוב ויפה. אבל מבחינתי אף זוג בסדרה לא משתווה לדיוויד ופטריק, שהם גם מה שהאינטרנט קורא לו "שאיפות זוגיות", אבל גם ייצוג ריאליסטי במפתיע של זוגיות ארוכת טווח. 

במבט ראשון אפשר לחשוב שיש כאן סיפור אהבה יפה מכדי להיות אמיתי – בחור שרק לאחרונה יצא מהארון נסחף בעקבות מאניק פיקסי דרים בוי מקסים ומצחיק, ועושה כמיטב יכולתו לכבוש את לבו. בתכלס זה קצת יותר מורכב, כי ההבדלים העמוקים בין השניים – באופי, ברקע, בגישה לחיים – באו לידי ביטוי כבר מההתחלה והובילו לכמה משברים גדולים בדרך. יש להם הרבה דפקות, כזוג וגם לכל אחד בנפרד, אבל התוצאה היא לא זוגיות דפוקה שעובדת, אלא להפך – הם מצליחים לאזן את המגרעות אחד של השני בלי להעלים אותן. הם נשארו זוג יציב למדי למרות הילדותיות והאנוכיות של דיוויד, למרות חוסר הניסיון של פטריק, למרות הטראומות של דיוויד מחיי הלילה בניו יורק ולמרות החרדתיות של שניהם, וזה בעצם הניצחון הגדול פה. המטרה היא לא רק למצוא מישהו שממש מוצא חן בעיניכם, אלא מישהו שתהיו מסוגלים להתגבר יחד איתו על קשיים ובעיות, גם אם לפעמים אתם הבעיה. 

אדם קלין אורון: "האמריקאים" היא לא מה שהיא נראית. לכאורה היא עוסקת בריגול, אבל האמת היא שהיא עוסקת במערכות יחסים, ויותר מכל דבר אחר, במה שנמצא בליבה של כל מערכת יחסים: נאמנות. וכמו שכל מי שהיו במערכת יחסים יודעים, מערכות יחסים דורשות נאמנויות שלעתים סותרות ולעתים מתחברות – למקום העבודה, לחברים, לילדים, וכמובן, לבן/בת הזוג. זה מסובך עבור כל אחד, ובמיוחד אם אתם אליזבת' ופיליפ ג'נינגס – זאת אומרת, נדז'דה ומישה, שני צעירים רוסים שנפגשו לראשונה כשציוותו אותם כדי שיעמידו פנים שהם זוג נשוי בוושינגטון. כעת, בשנות ה-80 של רייגן הם ממשיכים לפעול יחד, חברים טובים של השכן שעובד ב-FBI והורים דואגים לשני ילדיהם. אומנם פיליפ מתחזק מערכת יחסים נוספת עם מזכירה ב-FBI שהוא מגייס, ואליזבת' שוכבת עם פעיל קומוניסטי רדיקלי, אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים זה את זו. או שכן. או שלא? 

אליזבת' ופיליפ הם זוג מרתק גם כי קרי ראסל ומת'יו ריס מטעינים אותם במתח הנדרש, אבל בעיקר בגלל שהסדרה לוקחת את הזמן והופכת אותם, עונה אחר עונה, לדמויות מלאות להדהים: אי אפשר לדעת מראש איך הם יתנהגו, כל אחת בנפרד ושניהם יחד, אבל מרגע שהם פועלים ברור לגמרי מה היו המניעים שלהם, ולא פחות חשוב – מה המחיר. ובעולם שבו רק אליזבת' באמת מכירה את פיליפ, ורק פיליפ מכיר באמת את אליזבת', לראות עד כמה הם לא מכירים את עצמם, ועד כמה הם חזקים (וחלשים) למרות זאת, מרגיש כמעט כמו זכות. מעטות הסדרות שמתארות מערכות יחסים בכנות, בעומק ובריאליזם של "האמריקאים", שמתארת מציאות שבחיים לא הייתה יכולה להתרחש ובכל זאת היא אמיתית לחלוטין – כמו היצירות הבדיוניות הגדולות ביותר.

מאיה כהן שלו: אני מרגישה שנעשה עוול מסוים ל"אבק כוכבים", הידועה גם כ"הסדרה הכי טובה שלא ראיתם". איכשהו, היא גם נפילה בין הכיסאות וגם הצלחה מפתיעה. שוב, בקרב מי שראו אותה. כלומר, אני. את הסדרה יצרה רוז מטפאו, שם שגם כשאני הוגה אותו בראשי בלבד, אני יודעת שאין סיכוי שאני הוגה אותו נכון. היא גם מככבת בה, יחד עם ניקש פאטל. היא: ג'סי, בחורה אבודה עם חיבה להרס עצמי, בסוף שנות העשרים שלה, עובדת בקולנוע מקומי, לא יודעת להתנהל בתוך קשר. הוא: טום, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, חתיך, כוכב קולנוע ענק עם מלאן כסף, לא יודע להתנהל בתוך קשר. יחד הם זוג מפתיע ברמת ההתאמה שלהם, וגם שני אנשים שלא יודעים איך להתנהל בתוך קשר ונמצאים באחד. יאי! 

זה לא הטיימינג הנכון לסדרה כזאת. אנחנו כבר לא באמת בעידן הקומדיה הרומנטית, וגם אוהבי "נוטינג היל" חסרי הבושה (היי) כבר קצת בזים לסרט. אבל מטפאו קופצת ללא פחד לתוך הקומדיה הרומנטית הניינטיזית בעונה הראשונה, ולכן אחרי הסוף החמוד היה נחוץ המעבר החד אל העונה השנייה, שאומנם שומרת על אותו הטון, אותה האסתטיקה ואותה האמינות, אבל עוסקת יותר בחלקים המעשיים של הזוגיות שלהם. אז הם ביחד, עברו את המכשולים, שרדו את ההבדלים, ו? אלה עדיין שני אנשים שלא יודעים להתנהל בקשר. 

יש בסדרה אמירה יפה ומורכבת על מערכות יחסים זוגיות ובכלל. בהרבה מובנים אנחנו רואים הרבה פחות את הזוגיות שלהם ויותר את ההתפתחות האינדיווידואלית של כל אחד מהם בתוכה, יחד עם המטענים שכל אחד מהם מביא אליה. הרבה יותר משטום וג'סי הם זוג טוב, הם זוג שמאוד רוצה להיות טוב ולא מצליח, או לא יודע איך. יש פה הרבה ביקורת עצמית של הכותבת, שמרגישה כנה עד כאב (ואולי אף קורטוב של שנאה עצמית). למרות שהסדרה מורכבת בעיקר מסיטואציות אבסורדיות, הקשר שעומד במרכזה נראה הכי אמיתי, בעיקר כששני הגיבורים פשוט לא מצליחים לא לפגוע, וגם כשהם מאוהבים לגמרי, וגם כשהם סתם לא יודעים מה להגיד אחד לשנייה. 

רם קיץ: לא אכפת לי מהזוג הכי רומנטי, אני לא מחפש זוגות שיש להם קונפליקטים מעוררי הזדהות, ולא מעניין אותי אם הם יהיו בסוף ביחד או לא. אכפת לי רק מדבר אחד – זוג שמצחיק אותי. משום שאני, בסופו של יום, רוצה לשבת מול הטלוויזיה ולצחוק – ואין זוג שגרם לי לצחוק יותר מאשר אל ופגי באנדי מ"נשואים פלוס". הם עשו זאת כשהייתי בן 10 (ואם כבר, פנייה אישית לערוץ הילדים של פעם: מה לעזאזל עבר לכם בראש, ותודה!) והם עושים זאת גם היום.

אז נכון שהם טראש, הם לא תקינים פוליטית והם כנראה הדמויות הפיקטיביות היחידות שאני כמעט ויכול להריח מבעד למסך. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם, וזו הכימיה. כאשר מדברים על כימיה של זוגות בדיוניים, מדברים לרוב על משיכה, מתח מיני, סקס אפיל ומה לא. אלא שכימיה מוצלחת יכולה לבוא גם משני אנשים ששונאים אחד את השני, ואין זוג שרוקד את טנגו התיעוב יותר טוב מהם. אל ופגי הם חרא בני אדם, חרא הורים וחרא בני זוג – וזה מה שהופך את הצפייה בהם למהנה כל-כך, על אחת כמה וכמה באותם הרגעים הנדירים שהם כן מראים רגשות חיבה זו לזה.

כי פחות אכפת לי מכך שרייצ'ל ירדה מהמטוס עבור רוס אחרי שהם הביאו פאקינג ילדה לעולם ושיגעו לי את הראבו במשך 10 עונות (היו-בהפסקה או לא-היו-בהפסקה, לכו לעזאזל יש רעבים באפריקה) ויותר אכפת לי מהחיבוק שאל נותן לפגי לאחר שהוא מודה שהוא אוהב אותה ולא מסוגל בלעדיה, ולהפך. זו רומנטיקה במיטבה. רעילה אמנם, אבל כל עוד צחקתי, הם עשו את העבודה מבחינתי. חוץ מזה, מה יותר כיף מלהביט על זוג ולומר "וואו, לפחות אני לא הם"?

תום שפירא: למה אנחנו מתכוונים שאנחנו אומרים "הזוג הטוב ביותר"? במקרה של ג'ימי וקים מ"סמוך על סול", כנראה לא לזוגיות בריאה. לא ממש יכולה להיות זוגיות בריאה עם ג'ימי מק'גיל (לימים סול גודמן), איש שהוא קצת כמו חור שחור – כוח משיכה אדיר שבסופו של דבר ישמיד את כל מה שקרוב אליו. ומצד שני קים – אישה שמתחילה את הסדרה בלי כיוון מוגדר בחיים, מקצוענית אבל לא מרוצה, שכמעט מתחננת לאיזה manic pixie dream guy שיבוא וישנה את הכול.

אבל אם אנחנו מדברים על זוגיות שהיא מבדרת לצפייה, אין הרבה שיוכלו להתעלות על השניים. המפתח להצלחה של הזוגיות שלהם הוא שגם הם וגם אנחנו אף פעם לא בטוחים מה המצב של היחסים שלהם בכל רגע נתון: הם חברים, הם עמיתים לעבודה, הם שותפים רומנטיים, הם שותפים למשרד, הם שותפים לפשע (כן, הזוגיות שלהם קשורה באופן הדוק לעבודה שלהם). המצב שלהם תמיד משתנה ומתפתח, ובכל רגע נתון הם גם מאתגרים זה את זו וגם עוזרים אחד לשנייה.

ומה שהכי חשוב – הם מאוד טובים במה שהם עושים, לא משנה כמה זה חוקי. הם מקצוענים עם יכולת אלתור שמאפשרת להם להתגבר על מכשולים שהיו מכריעים אחרים, אפילו כאשר המכשולים האלו הם החלטות שעושה השותף השני (העימות המילולי של קים עם לקוח עצבני של בעלה בסוף העונה החמישית הוא הצגה מופתית של עצבי ברזל).

הגרסה הגרועה של היחסים ביניהם היא זו שבה הגישה של ג'ימי לחיים מרסקת את קים, אבל במקום זה קיבלנו משהו הרבה יותר מעניין – קים לומדת דברים מג'ימי (איך לכופף ואף לשבור את החוק, איך לחיות עם עצמך כשאת עובדת עם חלאות), אבל היא אף פעם לא הופכת לגרסת בטא שלו. היא תמיד שומרת על מידה של עצמאות וקובעת עבור עצמה מהי המשמעות של להיות עורכת דין טובה. וזו כנראה הגרסה הכי טובה של זוגיות – שני אנשים שלומדים לחיות אחד עם השני מבלי להפוך לישות יחידה. קים וג'ימי לא יוכלו להישאר ביחד לנצח – זרעי החורבן של הזוגיות הזו טמונים בראשיתה – אבל כל עוד הם יחד, הם הזוג הכי מבדר לצפייה בטלוויזיה.

יצחק בארי: אני לא רואה הרבה טלוויזיה. היתרון של סדרות – זמן להרחבה והעמקה שאין בסרט בודד – הוא גם החיסרון שלהן: הזמן שאין לי. לכן אני כמעט ולא עושה צפיות בינג', ואם כבר יש סדרה שאני עוקב אחריה זאת סדרה מהסוג הישן – ברודקאסט שבועי שלא דורש הרבה זמן בפעם אחת, והמעקב אחריו, כולל ההמתנה השבועית, נותן ערך מוסף לחוויה. עם זאת, תשובה לשאלה "מהו הזוג הטלוויזיוני האהוב עליך" דווקא הייתה לי מייד, והתשובה היתה זהה גם אם השאלה היתה "מהו הזוג האהוב עליך בכל מדיום": מערכת היחסים של הסוכנת ג'מה סימונס והסוכן ליאו פיץ ב"סוכני שילד".

מה שיפה הוא שמערכת היחסים הזו באמת לוקחת את הזמן. הם בכלל לא מתחילים כזוג ואפילו לא כאינטרס רומנטי עתידי, אלא כחברים לעבודה, וחברים טובים באמת: הם דואגים זה לזה ואכפת להם מאוד אחת מהשני, אבל אין כאן רומנטיקה. בסוף זה מגיע, כמובן. אבל ראשית, הקשר שלהם ניטע היטב בקרקע יציבה של דמויות אמינות ועגולות שאכפת לנו מהן; קצת כמו החבר הטוב שמתחתן עם קרובת משפחה ואני מכיר את שניהם ומתרגש באמת.

אבל הסדרה לא עצרה בלהביא אותם זה אל זרועות זו, אלא המשיכה והעבירה אותם שבעת אלפים מדורי גיהנום. הזוגיות שלהם עמדה במבחנים פנימיים וחיצוניים מכל סוג ומין, כולל שהות של סימונס בכוכב לכת חייזרי למשך כמה חודשים, מסעות בזמן ורובוטים רצחניים. 

כל הטרללת הזו לא היתה עוברת מסך אם לא היו שחקנית ושחקן שיתנו עבודה כמו שצריך. אליזבת' הנסטריידג' ואיאן דה-קסקייר לא סתם נותנים עבודה כמו שצריך, אלא מעלים תצוגות משחק מרהיבות ממש. אני כל הזמן מהרהר בפרק "Inescapable" בעונה 6, שסחט את מערכת היחסים הזו בצורה שעל הנייר לא הייתה אמורה לעבוד. אבל הפרק עבד, ואם זאת לא היתה סדרת ז'אנר מישהו בפרסי האמי היה שם לב לעבודה של השחקנים, או לפחות לכתיבה המבריקה של הדמויות.

פיץ-סימונס גם זוכים לסוף טוב ומתוק למרות הכל, ואין קתרזיס יותר כיפי בעולם מלראות המחשה כל כך יפה לכוחה של אהבה אמיתית, אפילו אם היא בדיונית.

יהונתן צוריה: זוגות בסיטקומים תמיד חירפנו אותי. מה שבעיקר הציק לי היה שלא משנה כמה הם רומנטיים וחמודים, שני האנשים שמרכיבים את הצמד-חמד במרכז הסדרה לא יכולים להגיד אחד לשני את האמת ותמיד מוצאים דרך לשקר אחד לשני – לרוב ממטרות טובות, אבל בכל זאת: שקר הוא שקר. הסיבה היא שצריך למלא עוד פרק, ומה יותר קל מאשר לגרום לאיזה חוסר הבנה שנובע משקר לבן כלשהו? 

וכך, גם דמויות שאהבתי מסדרות נהדרות (נניח, "סקראבס") נפלו שוב ושוב לשטיקים שהיית מצפה שבן אדם מבוגר כבר לא ייפול אליהם, ובכך ההתפתחות של מערכות היחסים האלה תמיד נראתה לי מעפנה באיזשהו מקום (למרות שאם מזכירים את "סקראבס" – ד"ר קוקס וג'ורדן סאליבן ראויים לאזכור של כבוד כזוג שמצליח לאתגר לא מעט תפיסות ועדיין להיות רומנטיים בדרכם). 

אבל היה זוג אחד שהצליח בכל זאת להגיע לאיזשהו מקום בלב שלי שהוא כמעט, אולי, בטעות, מתקרב לאזורים של זוגיות בריאה: לילי ומארשל מ"איך פגשתי את אמא"; זוג שמתחיל את הסדרה בהצעת נישואין, ואומנם עובר כמה מהמורות (טיפשיות ולא תואמות לדמויות) בדרך, אבל מסיים אותו עדיין עושים את הדבר שהם הכי אוהבים בעולם: אחד את השני. 

זה לא מצב של "הפכים נמשכים" ולא של צמד-חמד, אלא פשוט שני אנשים שמאוהבים אחד בשני, ויותר מזה – אוהבים אחד את השני עם כל מכשול ומהמורה שהם נתקלים בהם; שתומכים אחד בשני ברגעים הקשים, ויודעים גם להעמיד זה את זו על מקומם כשצריך, ובעיקר מדברים אחד עם השנייה כמעט על הכול. לא ראיתי את הסדרה לאחרונה ואפשרי בהחלט שאני מדלג במוח על כמה עלילות טיפשיות, אבל לילי ומארשל מדברים אחד עם השני בפתיחות ובכנות כי אין להם מה להסתיר זה מזו. ואני לא יודע אם זה מודל זוגי שמתאים לכולם, אבל זה בטח משהו שמרגיש לי יותר מעניין, יפה ומחכים מעוד בן-זוג סיטקומי שלפתע צריך להעמיד פנים שהאישה שהוא בהה היא דודה שלו בשביל שאשתו לא תכעס עליו. 

שני אוירבך: בתור מישהי שלא באמת בקטע של רומנטיקה בחיים האמיתיים, הייתה לי כמות מגוחכת של תשובות אפשריות לשאלה הזו: פליבאג והכומר מ"פליבאג", ג'וש הלבן ודריל מ"האקסית המטורפת", ווש וזואי מ"פיירפליי", צ'אק ונד מ"החיים על פי נד", פראן ומר שפילד מ"נני", ועוד. אבל בסופו של דבר היה לי ברור שיש רק תשובה אמיתית אחת לשאלה הזו: לזלי נופ ובן וויאט מ"מחלקת גנים ונוף".

לזלי היא דמות שקשה לא להתאהב בה בזכות שילוב לא שגרתי של תכונות חיוביות להפליא ותכונות די תמוהות שיוצרות יחד תמהיל מרענן, במיוחד עבור דמות ראשית. בן הוא, לדעתי, הגבר היחיד בטלוויזיה אי פעם שהוא באמת חומר לזוגיות רצינית ובת-קיימא. ביחד הם לא שלם שגדול מסך חלקיו רק כי אינסוף ועוד אינסוף שווה אינסוף (נראה לי, אני לא באמת יודעת מתמטיקה). 

הדבר הכי טוב בלזלי ובן הוא שהם מדגימים איך טרופים אהובים אך רעילים לעיתים של מערכות יחסים יכולים להתקיים בצורה בריאה ומעשית. לדוגמה הרעיון של enemies to lovers: בן ולזלי מתחילים בקונפליקט, אבל זה לא בגלל שהם מתאכזרים זה לזו או כי מישהו מהם הוא טיפוס לא נעים באופן כללי. יש להם אי הסכמות חריפות, אבל לאט לאט הם לומדים לראות את נקודת המבט זה של זו, מבינים שהאינטרסים שלהם לא סותרים כמו שהם חשבו, וזוכים בהזדמנות לגלות אחד את השנייה במישור האישי.

הם גם מראים את ההיגיון האמיתי מאחורי האמירה "הפכים נמשכים": בתור רואה החשבון הזהיר והשקול בן הוא לכאורה הצלע היציבה בזוגיות הזו, אבל למעשה הוא הסתובב תלוש בעולם עד שפגש את לזלי והתאהב בה למרות ובגלל שהשורשים שלה נטועים עמוק ככל האפשר בעיירה פאוני. מנגד, לזלי היא טיפוס סוער במיוחד, ובן שנוטה פחות למצבי רוח קיצוניים יודע בדיוק איך ומתי להיות נוכחות מרגיעה ומאזנת עבורה, בלי לכבות את האש שעושה אותה מי שהיא. התכונות ההופכיות שלהם הן לא כאלה שמקשות עליהם לחיות יחד (למשל אם אחד מהם היה חולה סדר וניקיון והשני מבולגן במיוחד), אלא כאלה שמאפשרות להם לספק זה לזו בדיוק את מה שחסר להם בחיים.

ומעל הכול, יש שם אהבה בכל הרמות והמובנים. המשיכה המינית קיימת ובשפע, אבל היא לא המרכז או הדבר היחידי שהיוצרים יודעים להראות. בן ולזלי כתובים באופן שבו כל צופה יכול להבין למה בן מאוהב דווקא בלזלי, ולהפך. הוא אוהב את התשוקה שלה להכול, את המסירוּת שלה ואת רוחב הלב שלה, והיא אוהבת את האחריות שלו, את הרכות והרגישות שלו ואת האמונה המוחלטת שלו בה. היסודות של הקשר הזה עמוקים ויציבים ובנויים על חברות ואינטימיות. כמו שהם אומרים בנדרי החתונה שלהם: הם אוהבים ומחבבים זה את זו.

תוסיפו לכל זה את העובדה שלרוב הקונפליקטים ב"מחלקת גנים ונוף" הם חיצוניים למערכות היחסים ולא צריך דרמות אישיות מאולצות כדי להניע את העלילה, ואת איימי פוהלר ואדם סקוט שממלאים את התפקידים שלהם בשלמות אינסופית, וקיבלתם את הסיבה בגללה אין לי עניין ברומנטיקה בחיים האמיתיים: אי אפשר להתעלות על מערכת היחסים של לזלי ובן.