ביקורת: Saltburn

פחד ותיעוב באחוזה בריטית.
שם בתרגום חופשי
סולטברן
שם לועזי
Saltburn

כאשר הוא מגיע לאוקספורד, אוליבר קוויק (בארי קיוגן) מבין מהר מאוד שהוא לא הולך להיות הילד הכי פופולרי. גם לא הילד העשירי הכי פופולרי. בעצם, הוא הולך לבלות את זמנו עם האדם היחיד הנוסף בשכבה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו. 

אלא שאז הוא נפגש עם פליקס (ג'ייקוב אלורדי) – דווקא כן הילד הכי פופולרי – בדיוק כשהוא צריך עזרה עם משהו. אוליבר מנצל את ההזדמנות לעזור לו בתקווה שהם יתחברו, וכך אכן קורה. אוליבר אף משתף את פליקס בסיפורים כאלה ואחרים על החיים שלו בבית עד שזה משתכנע להזמין את אוליבר לחופשת הקיץ בסולטברן – האחוזה המשפחתית של פליקס. אוליבר לא ממצמץ פעמיים וקופץ על ההזדמנות. מכאן, לאט לאט, הסרט ילך למקומות צפויים במידה מסוימת (בטח ככל שהסרט ממשיך ואנחנו מבינים את הדינמיקה בין הדמויות) שעיקר כוחם הוא לא הכיוון שהם לקחו כמו הנכונות של הסרט ללכת את הצעד הנוסף מחוץ לגבולות הטעם הטוב. נכון הסצנה ב"צעירה מבטיחה", סרטה הקודם של אמרלד פנל, שבו קארי מוליגן יורקת לקפה של בו ברנהם רק בשביל שהוא ימשיך לשתות אותו? אז בסרטה השני פנל מחליטה להמשיך בקו הזה ולבדוק מה הגבולות שלו. זה לא בדיוק מגיע למחוזות של "פלמינגוים ורודים" של אנשים אוכלים קקי, אבל בואו נגיד שסצנת שתייה מסוימת היא, ובכן, בהחלט בולטת. 

פנל, בכלליות, לוקחת את אסתטיקת הקיטש, טראש וטעם רע של סרטה הקודם והפעם מורידה את הניסיון לאמירה נוקבת על החברה. כלומר, כן, אפשר לנסות להוציא מכאן אמירה על עשירים מול עניים או משהו כזה, אבל זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שאוליבר מוצא בסולטברן משהו שהוא רוצה, ולעזאזל, הוא הולך לעשות הכל כדי לשמור עליו. יותר משזה סרט על נושא, זה סרט על דמות: אדם קנאי שנורא רוצה את מה שאין לו, והאנשים שמסביבו שמפריעים (או עוזרים לו) בדרך לשם. 

ככזה, הסרט נשפט על בסיס הדמויות שבו והשחקנים שלו. ואפשר להגיד על פנל הרבה דברים, אבל בדמויות היא מדויקת. בין אם זה המשרת המפחיד טיפה יותר מדי, אימו היהירה של פליקס (רוזמונד פייק) שבמקביל מנסה לנפנף בהישגיה ולהתגאות בבורות שלה (השורה שלה על "אנשים פשוטים" של פאלפ היא נהדרת), אביו של פליקס (ריצ'ארד אי גרנט) שמקבל יחסית מעט שורות אבל אפשר להבין מהן הכל, וכלה בתפקיד קטן אך מדויק של קארי מוליגן כאורחת אחרת בסולטברן וכו' וכו' וכו'. ומעל הכל: בארי קיוגן. 

אתוודה שעד כה לא התלהבתי מדי מקיוגן כשחקן. התפקידים שלו קצת נעו בין פסיכופט מלחיץ גנרי ואדם עם בעיות חברתיות והוא עשה את שני הקצוות טוב אבל פשוט לא היה שם משהו שממש הוציא וואו. הסרט הזה, שבו הוא משלב בין שני סגנונות המשחק, הביא אותי לראשונה לאותו "וואו". גם כשברור לצופים מה המשחק שקיוגן משחק, הוא משחק אותו נהדר. אוליבר כל כך רוצה את מה שסולטברן מציעה לו, ולא פעם אובד בדרך בניסיון להשיג אותו (בין אם מבחינה מוסרית ובין אם מבחינת התקרבות למטרות שלו) אבל התשוקה השקטה שלו מציתה את המסך. 

וזה בדיוק מה שיש ל"סולטברן" להציע: הנאה שטחית מעלילה שמלאה ברגעי גועל ומבוכה שמעוררים סלידה וצחקוק בו זמנית על אנשי האליטה שאין להם שום דבר להציע מעבר לכסף, הוד ופאר והאנשים שרוצים את השום דבר הזה. זאת לא ביקורת על האנשים האלה, אלא הנאה מהתפלשות בכלום הזה. אורח החיים שלהם מוביל לבדידות, ניכור, תסכול ועיוותים מוסריים ועל פי פנל, כל זה לא בעייתי או נוראי אלא קורע מצחוק. 

כל זה מגיע לשיאו בסצנת סיום שהיא, ובכן, מהטובות שהיו השנה, ואולי בכלל. כמו שטימותי שאלמיי קנה את המועמדות שלו ב"קרא לי בשמך" בזכות אותן דקות בסוף הסרט, כך גם קיוגן נותן מעצמו הכל בסיום שהוא חזית הסרט, לטוב ולרע. 

ברור לי שיש מי שיתלהב פחות מ"סולטברן" – אין לו פואנטה, הוא מספר סיפור שסופר כמה פעמים, והטעם הרע שלו הוא בהחלט לא לכולם (ואפילו לא משמש לאיזה סאטירה ספציפית שאפשר להצדיק אותה). אבל בסרטה השני, פנל מבססת את עצמה כממשיכת דרכן של קומדיות עוקצניות בטעם רע שקצת אבדו לנו. לרוב האנשים זה יהיה שנמוך מ"צעירה מבטיחה" שכלל פאנץ' חברתי חזק בהרבה, אבל אך אני מצאתי את עצמי מסיים בציפייה דרוכה לסרטה השלישי.