ביקורת: חיפוש

לבד, מול מסך מחשב, ג'ון צ'ו מנסה להבין מה קרה לבת שלו באחד מהמותחנים הטובים ביותר מהתקופה האחרונה.
שם רשמי
חיפוש
שם לועזי
Searching

בטח שמעתם על "חיפוש" כסרט שמתרחש כולו על מסכי המחשב, וחשבתם שזה איזה גימיק זול במקרה הטוב, אבל תנו לי להגיד לכם: זה סרט טוב. מה זה טוב? נפלא. נהדר. מתחרה ראוי לחלוטין על תואר סרט השנה, ומכיל בתוכו את מה שהיא בקלות אחת מההופעות הכי מרשימות של השנה.

"חיפוש" מספר את סיפורה של משפחת קים: אבא, אמא ובת. אלא שאז, במונטאז' ערוך בצורה כזאת שקשה לא להתרגש מצד אחד (המוזיקה מוודאת את זה) ולא להיזכר ב"למעלה" מצד שני, נשארים רק האבא והבת. ואז, לילה אחד לאחר שבתו מתקשרת אליו שלוש פעמים – נשאר רק האבא. מהנקודה הזאת, הסרט מתמקד בניסיונות שלו להבין מה קרה לבת שלו, ויותר חשוב מזה – מי היא בכלל. כי מסתבר שהבת שלו מסתירה ממנו כמה וכמה דברים.

מה שבעיקר נהדר ב"חיפוש" זה שבניגוד לסרטים אחרים שמנסים לדמות את חווית המשתמש אבל חורקים – הוא אשכרה מזכיר את חווית הגלישה האותנטית של כל אחד מאיתנו. הרי כאשר אנשים מהעתיד יראו סרטים של ימינו, הם יתהו מה זה כל האפליקציות "פייספייס" או "צוויצר" שיש בסרטים שמצולמים בימינו. אתם יודעים, כל האתרים האלה בסרטים שהם פייסבוק, אבל ליוצרי הסרט לא בא להגיד שהם פייסבוק, אז הם "פרינדבוק" או "פייסמיט" או "הפייסבוק" או משהו. ובכך, הסרטים האלה יוצרים עולם מופלא ומקביל של אנשים שמשתמשים בכל מיני אתרים מומצאים בשביל לחפש דברים באינטרנט. נו, אתרים כמו "לוגל" או "סרצ'נט" או "בינג". "חיפוש", לעומת זאת, נמנע מכל זה. בשחזור אנימציה (שממש לא מרגיש כמו שחזור אנימציה), הסרט משחזר בצורה נפלאה את החוויה של משתמש הטכנולוגיה המודרני. הוא תופס את הניואנסים של חווית המשתמש באפליקציות כמו טמבלר, פייסבוק, גוגל, ועוד והסרט אפילו הצליח לקלוע למעבר החמקמק הזה שיש לאנשים ממחשבי "חלונות" למאק. סצנה אחת, של שחזור סיסמה, מוכרת יותר מדי טוב לכל מי שמצא את עצמו לפתע מחוץ לג'ימייל שלו. "חיפוש" הוא סרט שדובר את שפת המחשב והסמארטפון כל כך טוב, עד כדי כך שאחד מהפאנצ'ים (המוצלחים) שלו, הוא פשוט מישהו שנכנס ויוצא מצ'אט.

אבל מאותנטיות לבד לא עושים סרט ולכן זה כיף לגלות שמדובר גם במותחן כיפי להפליא. כן, אפשרי (ואפילו סביר) שתעלו על פתרון התעלומה או על הכיוון הכללי שלה לפני שהסרט יעשה זאת (הסרט חובב רמזים מטרימים, ולא תמיד טוב בלהסתיר אותם כמו שהוא חושב) אבל הסרט בונה ומפיל את כיווני החקירה שלו בצורה נפלאה שהייתה ממלאת את אגאתה כריסטי בגאווה, ובתוך כל זה מצליח לשתול רמזים קטנים לגבי האופי האמיתי של מה שמתרחש בסרט. וכשמגיע השלב שבו סוף סוף צריך לפתור את התעלומה, הפתרון מגניב, הגיוני ולחלוטין עובד, כך שאפילו אם הבנתם לאן הרוח נושבת – עדיין מדובר בבריזה נעימה שכיף להרגיש על הפנים.

אבל המשקל האמיתי של הסרט הוא לא התעלומה, לא האותנטיות ולא הגימיק של מסכי המחשב אלא הדמות הראשית – דיוויד קים, בגילומו של ג'ון צ'ו. צ'ו מוכר בעיקר כהרולד מטרילוגית "הרולד וקומר" אבל בשנים האחרונות הוא זוכה לקאמבק ביקורתי מוצדק (ומי שעדיין לא ראה את "קולומבוס" בכיכובו – מומלץ), וב"חיפוש" הצד האיכותי שלו נחשף גם לקהל יותר רחב. צ'ו מגלם את תפקיד הדמות הראשית בסרט מתח, והוא עושה את זה בצורה נפלאה: הוא לא טיפש מדי, ולא חכם מדי; לא אדיש מדי אבל לא נסער מדי; הוא לא נוהג בצורה פזיזה, אבל לא פוחד לקפוץ למסקנות; הוא מצליח לגלם את התפקיד שלו גם כ"אבא שלאט לאט מתפרק ככל שהמצב לא מראה סימני שיפור" וגם של חוקר תעלומה בעיני עצמו באופן אמין לחלוטין. מצטער, "אמין" זה קצת מזלזל. הוא מדהים. צ'ו, ביחד עם התסריט הנהדר שנכתב לו, סוחב את הסרט על כתפיו ואף פעם לא משעמם – הוא מצליח להתפרק בלי ליפול למניירות, לשמור על חזית תקיפה בלי להישמע כמו חיקוי ליאם ניסן, ולדאוג כמו שאבא שהבת שלו נעלמה מתחיל לדאוג. הסרט גורם לדמותו אף פעם לא לזייף בכך שהוא מזכיר לנו שהוא לא מושלם – הוא חושש, הוא מפשל, הוא מטומטם מדי פעם. הוא, נו, אנושי. אתה מבין את הדמות שלו ואת הסיבות שבגינן הוא עושה את הטעויות שהוא עושה והוא מצליח לגרום למה שהוא פרקטית שיחת סקייפ ארוכה (עם כמה הפסקות יוטיוב) להיות סערת רגשות.

זה לא אומר שלסרט אין בעיות – כי מה זה סרט נהדר בלי בעיות? כמו שאמרתי, הרצון שלו לזרוק רמזים מטרימים נוטה להכשיל את עצמו, המוזיקה שלו טיפ-טיפה משתלטת על האווירה, ואף אחד לא הולך לתת לסרט אוסקר על הצילום שלו (למרות שלהגנת הצלמים – הם מנסים לעשות כמה שרק אפשר כדי לגרום למסך מחשב להיות אטרקציה ויזואלית שאף פעם לא משעממת). בעיה נוספת היא שהסרט קצת ארוך מדי – לא מבחינת תוכן ובטח לא מבחינת אורך (הסרט סוגר את הסיפור שלו ב-100 דקות) אלא מבחינת מטען רגשי. הסרט מגיע לשיא רגשי קצת לפני הסוף, והסיום שלו, למרות פתרון התעלומה המרתק, יכול להרגיש קצת נגרר. אני דווקא נהניתי מהיכולת לרדת מהשיא הרגשי לאט לאט ותוך כדי הבנה מה באמת מתרחש כאן, אבל אין ספק שזאת דרך קצת "משחקי הכס"-ית לערוך סרט.

"חיפוש" הוא סרט שהיה יכול לקרות רק ב2018. כמה שנים לפני כן וחסרים לך כמה אפליקציות ואתרים שמקלים על הסרט להעביר את האינפורמציה או לקדם את העלילה, ובעוד כמה שנים אני מניח שרוב הסרט הזה יראה כמו גלולת נוסטלגיה לזמנים בהם לא היו לכולנו צ'יפים שדיווחו איפה אנחנו בכל עת ותיקשרנו על ידי בלונים חכמים או לתקופה שבה חזירי-בר רדיואקטיבים שמשתגרים ברחבי כדור הארץ לא שלטו בנו. הוא לא מושלם, אבל כמו שאמרתי – מדובר בפגמים שמבחינתי רק עושים את הסרט נהדר יותר. אם הסרט היה יפה יותר או שונה במבנה שלו הוא לא היה מצליח לספר את הסיפור שהוא סיפר, והסיפור שהוא מספר – על אב ובת, שאיבדו קשר אחד עם השנייה, ועכשיו הוא מנסה להבין מה קרה לה – הוא באמת פשוט מדהים.