סדרת טלוויזיה טובה נמדדת במספר דרכים, לרוב באמצעים כמו בימוי, משחק, תסריט וכדומה. אלא שעמוק לתוך תור הזהב של הטלוויזיה, סדרות חדשות רבות מסמנות וי על כל האלמנטים הללו ובאמת שכל הכבוד להן וכן ירבו. אבל אם כך נשאלת השאלה: מה הופך סדרה מטובה למצטיינת? לכזו שלא רואים בכל יום או בכל שנה? סדרה שקולגות יציקו לכם שוב ושוב שאתם "חייבייייים!" לראות עד שאתם לבסוף נכנעים ומסננים קללה ברגע שגיליתם שהמעצבנים האלה צדקו?
חשבתי על זה רבות בעודי צופה ב"שוגון", סדרה שנפתחת, בדומה לסיפורים טובים רבים, עם הגיעו של זר למקום לא מוכר. הזר הזה הוא ג'ון בלאקתורן (קוזמו ג'רביס שהוא לא טום הארדי, עניין שנאלצתי לגגל מספר פעמים): נווט אנגלי שמוצא את עצמו ביפן של שנת 1600, היכן שהמאה הנוצרית החדשה זימנה לקרבה שינויים דרמטיים; אבל איתרע מזלו של בלאקתורן והוא הגיע לשטחו של לורד טורנגה (הירויוקי סנאדה, אלא מי עוד?), מצביא רב עוצמה ואחד מחמשת חברי המועצה השולטת ביפן.
אלא שספק בגלל האמביציה של טורנגה וספק משום שרוקמים נגדו מהלכים מאחורי הגב (וספק משום שרוקמים נגדו מהלכים מאחורי הגב בגלל האמביציה של טורנגה), מוצא עצמו הלורד בקרב של חייו על כס השלטון היפני – וזה אומר תככים פוליטיים, עסקאות, התנקשויות, בריתות וכל מה שאתם מצפים מסיפור טוב אודות מלחמה על השלטון. לכן גם ניתן להבין מה העניין של טורנגה בברברי הזה שהגיע מעבר לים: ייתכן שיש לו ידע וניסיון חיוניים לקמפיין שטורנגה מנהל. אבל איך מתקשרים עם זר שדובר רק שפה מציקה ובעיקר בצעקות?
כאן נכנסת לתמונה מאריקו (המועמדת העתידית לאמי אנה סאווי, "מונרך – מורשת המפלצות"), אשת אצולה הנאמנה לטורנגה וקתולית מומרת המסוגלת לתרגם את דבריו של בלאקתורן נאמנה או, לכל הפחות, לאחר סינון קפדני של קללות. ובעוד משחקי הכס של טורנגה הם האורז והדגים בסושי שמרכיב את הסדרה, מערכת היחסים המורכבת (וזאת בלשון המעטה) בין בלאקתורן למאריקו הם האצה שבלעדיה הכול יתפרק.
סיפורי אהבה רבים ראיתי לאורך השנים. עם זאת, אחד כמו זה שבין איש הים האנגלי וגס הרוח ובין אשת האצולה היפנית הנשואה פלוס ילד, זה משהו שטרם נתקלתי בו. אל תצפו לסיפור אהבה סוחף וטראגי כנגד כל הסיכויים, אלא ליחסים שזורים בניואנסים על פיהם יקום ויפול דבר. כי בלאקתורן כבר לא בקנזס. יש דרכים נכונות לשתות תה, לשתות סאקה, להעניק מתנה, לקבל מתנה, לאחוז בחרב, לקום, לשבת וכנראה לחרבן. משפט חסר משמעות שבלאקתורן פולט בלהט הרגע ובצחוק עשוי לגרום למותו של חף מפשע, פשוט כי אין דבר כזה "חסר משמעות". לכל תנועה ולכל הגה השלכות כבדות משקל. זו ארץ בה אדם שמציע לעשות חרקירי צריך גם להרוג את בנו התינוק משום שכבוד המשפחה הוא ערך עליון ומעוות. כך שאם אתם מצפים שבלאקתורן ואשת אצולה מקומית יוכיחו לכולם שאהבה מנצחת הכול משל זה פוקהונטס או משהו, ובכן, זה לא הסוג הזה של סיפור.
אבל זה לא אומר שלא תתרגשו. הבדלי השפה והתרבות בין בלאקתורן ומאריקו מאפשרים לנו לצחקק כמו ילדים קטנים מדברים שוליים כמו חילופי מבט או נגיעה בזרת, ולהיות במתח במה שאני יכול רק להגדיר כארוחת הערב האינטנסיבית בהיסטוריה.
וכאן בא לידי ביטוי האופן שבו "שוגון" מצטיינת מאחרות. לסדרות רבות סיפור טוב, אולם ההבדל הוא מה שמתחת לסיפור; הדברים שלא נאמרים אך כולנו מבינים, לעתים באופן מרחיק לכת. זו סדרה שבה צופים ערניים עשויים להבין מה בדיוק עובר בראשם של שני גברים שמביטים זה בזה כשאחד מהם מבצע חרקירי. מי שיקראו לכל זה סאבטקסט כנראה יצדקו, אך לטעמי מדובר ביותר מזה. בסדרה שבה לכל הדמויות אינטרס אישי כזה או אחר, כמעט כל סצנה מלווה במספר רב של משמעויות גלויות ונסתרות. גלגלתי עיניים כששמעתי בתחילת הסדרה את הפתגם שלפיו לכל אחד שלושה לבבות: אחד בפיו שכל העולם ידע, אחד בחזהו שמיועד לחברים, ואחד שקבור עמוק במקום שבו איש לא יכול למצוא. אבל עם התקדמותהּ למדתי להעריך עד כמה רחוק דובקת "שוגון" ברעיון הזה.
כל זה לא היה מצליח בלי האנשים המיומנים שמאחוריה. "שוגון" היא אחת הסדרות הכי יפות שראיתי – בין אם בזכות התפאורות המעוצבות עד הפרט הקטן ביותר ובין אם נופיה המרהיבים של קנדה, שם צולמה הסדרה. ובדומה לטקסים יפניים מסורתיים, "שוגון" לוקחת פעמים רבות את הזמן כדי להתמקד בחיי היומיום ובפעולות שבשגרה. הרי אין דרך טובה יותר להכיר דמות מאשר לדעת כיצד היא מתנהגת בבית.
השחקנים, מיותר לציין, נהדרים. אין לי בעיה עם לא-טום-הארדי בתור בלאקתורן, הוא מגלם אנגלי חסר נימוסים כמו שצריך. אולם גולת הכותרת היא השחקנים היפנים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ראויים לתשואות. על מה שאנה סאווי עשתה בסדרה הזו עוד ידברו רבות בבתי ספר לטלוויזיה, וכמובן שהירויוקי סנאדה, כהרגלו, סוחף בלי שהוא צריך לומר מילה. אולם ראוי לשבח גם את טדאנובו אסאנו ("שתיקה", שם למרבה האירוניה גילם מתורגמן) בתור לורד יאבושיגה, אדם ערמומי, פזיז, מטומטם, אכזרי ובוגדני – ולמרות הכול לא יכולתי להפסיק לחבב אותו. זה אחד שהייתי שמח לצאת איתו לערב בילויים בלתי נשכח בעיר התחתית.
ראוי גם לציין לטובה את טקהירו הידה (גם כן מ"מונרך – מורשת של מפלצות", שם גילם את אביה של הדמות של אנה סאווי) כלורד אישידה, אחד מחברי המועצה והאדם הכי קרוב שיש לסדרה הזו לנבל. אולם העובדה הזו נעוצה בנסיבות פוליטיות בלבד, ואין למעשה שלב שבו שנאתי אותו, ופעמים רבות אף עלתה בי המחשבה שאולי הוא צודק. בסופו של יום, הסיבה שאנחנו מדברים בחיוב על טורנגה היא בגלל ההיסטוריה שעליה מבוססת הסדרה (או, טכנית, ההיסטוריה שעליה מבוסס הספר שעליו מבוססת הסדרה). כל הדמויות – כן, גם זו של בלאקתורן – מבוססות על אישים אמיתיים שלקחו חלק בעלייתה לשלטון של שוגונות טוקוגאווה שנמשכה מעל 200 שנים (ושסופה תואר בסרטי "קנשין"); אבל במציאות שבה טוקוגאווה היה מפסיד, ייתכן שהיינו רואים סדרה אחרת שבה לורד אישידה עוצר את ההשתלטות הזדונית של לורד טורנגה האכזר. "שוגון" מודעת לכך שההיסטוריה לא דיכוטומית ועל כן לורד אישידה לא מצטייר כמרושע טיפוסי.
אלמנט אחד שנפקד מהסדרה על אף ההיסטוריה, וכדאי שתכינו את עצמכם לכך מראש, הוא הקרבות הגדולים. "שוגון" סדרה יקרה וזה ניכר. יש בה אקשן בים וביבשה ומספר סצנות ברוטליות (כבר הזכרתי חרקירי, נכון?), אולם מי שמחכה לקרב גדול ועתיר תקציב, כפי שאני לתומי חשבתי שיהיה, נכונה לו אכזבה. זו לא סדרה מהסוג הזה, מסתבר, וזה בסדר גמור. "שוגון" פה כדי לספר סיפור מסוים, והסיפור הזה לא זקוק לקרב מפואר רק כדי לסמן וי על אחד כזה – ואני מעריך את האיפוק מצד יוצריה.
וכל אלה הם הסיבה שבגינה "שוגון" היא סדרה מיוחדת שהפכה את ימי שלישי (היום שבו שודרה) ליום חג עבורי, ואני חש ריקנות ללא מנה שבועית של שתייה דרמטית של תה ואנשים שמציעים לחתוך את עצמם בבטן. חלף זמן רב, רב מדי, מאז שמצאתי את עצמי מהופנט ככה למסך. וכיוון שעונה נוספת לא תהיה – זו מיני סדרה – אז מי מכם החוששים מהתחייבויות ארוכות טווח יכולים לצפות ב"שוגון" בידיעה שיש לה התחלה (נהדרת) וסוף (נהדר).
הפסקנו אחרי הפרק הראשון
כי זה הרגיש כמו אותה הגברת בשינוי אדרת.
אז אתה אומר ששווה להמשיך?
כן, אחרת לא הייתי כותב 1,049 מילים שמסבירות מדוע
(ל"ת)
הרגשתי קצת תחושה של been there, done that
ייתכן שכבר הורגלתי לטוב, אבל את האיכות של ההפקה עצמה לקחתי כמובן מאליו. מבחינת הסיפור, הרגשתי שכל הביטים של התככים הפוליטיים והמלודרמה סביב "עתיד הממלכה" כבר נעשו בעבר. אני יודע שהספר נכתב לפני משחקי הכס וכו׳, אבל זה לא משנה לי כצופה.
הדבר המחדש זה הדגש על הפערים התרבותיים, וזה אכן החלק החזק של הסדרה, אבל גם הוא לא התעלה לגבהים משמעותיים במיוחד.
יש לכם המלצות לעוד סדרות עם אינטריגות פוליטיות, תככים, מזימות ותכסיסים?
(ל"ת)
יורשים היא בגדול משחקי הכס מודרנית והיא פאקינג יצירת מופת.
(ל"ת)
אז גם משחקי הכס היא עינוי מוחי ב 3 פרקים הראשונים ואחר כך זה משתפר פלאים?
כי זה ממש מוריד לי מהרצון בכלל לנוסת אותה. יורשים היא עינוי סיני בקלישאות וחוסר אמפטיה לעשירים בשלושת הפרקים הראשונים
יורשים משתפרת דרסטית אחרי פרק 5 בערך. משם זה טירוף של סדרה, תרתי משמע.
(ל"ת)
מפרשים שחורים
על הנייר הוצגה כ"משחקי הכס עם פיאטים", בפועל התגלתה כסדרה מאוד חכמה שמיעוט הדמויות היחסי שלה מאפשר לה לתת עומק יותר גדול לכולן ובכך להפוך כל בגידה או תכך להגיוני ואישי יותר.
ממליץ בחום.
"רומא" ו"שושלת טיודור"
"שוגון" ממש החזירה אותי אליהן. גם קצת ל"דדווד" אבל היא יותר מערב פרוע ולא אותו אזור זמן, וגם נשענת על טקסט מאוד שייקספירי (ונגדעה באיבה).
אני מבין את המקום להגיד ש"יורשים" היא גם כזאת, אבל היא מאוד שונה בסגנון.
חייב לציין שאני לא מסכים עם החשיפה שאין קרב גדול בביקורת.
חלק גדול מהמתח בסדרה הוא הציפיה לאירוע מכונן, רק כדי שנבין בשני הפרקים האחרונים (!) שהתוכנית הגדולה היתה כזאת שתוכננה עם אבידות מינימליות.
זה ממש הלב של הסדרה והסיבה שמסדרה פשוט מצוינת שני הפרקים האחרונים כבר הופכים אותה למשהו מופתי. לחשוף מראש את זה שאין קרב גדול מסיר הרבה מהמתח ועשוי לגרום לצופים לנחש את היפוך הציפיות לפני שמגיעים לסוף.
סדרה מרשימה מאוד, עם סוף חלש
ראינו בבית באדיקות, ובהתפעלות גדולה מההפקה, השחקנים והתסריט – אבל אני חייב להגיד שהבחירה של הסדרה לסיים בנימה אישית ופחות פוליטית, בלי לסגור את הסיפור עד הסוף, לא ממש עבדה עבורנו. זה הרגיש מינורי אחרי כל מה שעברנו, וקצת פתוח מדי.
ועדיין, מומלץ בחום.
סדרה שמתקרבת לשלמות. המון דברים אהבתי בה אבל יותר מהכל אהבתי את העובדה שמעבר לכל הקרבות התככים והמזימות הסדרה הזאת הייתה על יחסית. יחסי אהבה, יחסי אב ובן, יחסי חברות קרובות ורחוקות. לא סתם אחת הסצנות הכי מרגשות בסדרה קורית בפרק האחרון והיא סצנה מאוד "קטנה" אבל מאוד מאוד עוצמתית.
מאוד אהבתי את השחקנית שמשחקת את ליידי אוצ'יבה (אמו של יורש העצר) היא הצליחה באמת להפחיד אותי.
עוד אהבתי את העובדה שעד הסוף הסדרה לא באמת מכריעה מי הרעים והטובים. כמוך לא חשתי איבה לאישידו וגם לא אהבה לטורנגה, ולא סתם בסצינה האחרונה אתו השאלה אם הוא באמת אדם הגון או סתם תאב כוח לא באמת נענית.
המלצה חמה
את הסדרה טרם ראיתי ולא בטוח שאראה, אבל פרופסור רותם קובנר, חוקר ישראלי של יפן, ראיין את פרופסור פרדריק קריינס, חוקר בלגי של יפן, שייעץ למפיקי הסדרה:
https://www.academia.edu/118368626/%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%A1%D7%95%D7%A3_%D7%A1%D7%95%D7%A3_%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%AA?email_work_card=view-paper
סדרה נהדרת ממש
המתנתי איתה שתסתיים כדי שאוכל לעשות לה בינג' של כמה ימים, ולא התאכזבתי, בלשון המעטה.
אהבתי גם את הניתוח של הביקורת, הסדרה באמת עושה עבודה מצוינת בלתת לכל דמות מניעים חבויים כמעט בכל סצינה שנחשפים רק במחשבה קלה על הקונטקסט שהפרק הציג והניואנסים בהופעות ובבחירת המלים.
היכולת שלהם לתת משקל למילים ולצורה שבה דמויות בוחרות לתרגם את את המילים האלו, בסדרה שבה חלק מהגיבורים הראשיים לא באמת מבינים אחד את השני, היא יוצאת מן הכלל. יצא לי לחשוב לא אחת במהלך הצפייה שמעניין איך היא נראת ללא תרגום בשביל מישהו שדובר יפנית ולא אנגלית, אבל כן שזורות לאורך העונה כמה סצינות בין רק דוברי אנגלית שיקשו על צפייה כזאת.
אני לא יודע למה, ואולי זאת השוואה מוזרה ששמורה רק לי, אבל למרות כל ההשוואות הברורות למשחקי הכס ההשוואה שכל הזמן הייתה לי בראש היא דווקא לצפיות (טוב, צפיות ראשונות) בסרטי הסנדק.
זה הפוליטיקות המרומזות והמסתוריות עם רצף השמות הבלתי נגמר שצריך לזכור ולעקוב אחריו כל הזמן, הצור שבה הכל מתנהל מתחת למחסה של קוד עולם ברור שכל הדמויות משחקות בו אבל שוברות את הכללים שלו מאחורי הקלעים. עולם וקודים אמיתיים (יחסית) שבכל זאת מרגישים כמו יותר פנטזייה מכל מה שהיה במשחקי הכס. וכן, גם הניואנסים הקטנים בהתפתחות הדמויות שקורות לעיתים פנימית הרבה לפני שחיצונית.
לא שהם באמת דומים או באותה רמה, אבל לא יודע, לשם הסדרה הזאת שלחה אותי. ממליץ בחום למי שעוד לא צפה.