דרכים צדדיות

במקור: Sideways
במאי: אלכסנדר פיין
תסריט: אלכסנדר פיין וג'ים טיילור
על פי ספרו של רקס פיקט
שחקנים: פול ג'יאמטי, תומס היידן צ'רץ', וירג'יניה מדסן, סנדרה או

אני רוצה לנצל את הבמה על מנת להרגיע את כל קרובי ומכרי: אני בסדר גמור, באמת. הסירו דאגה מלבכם. לא התחלתי לעשן סמים או להזריק וודקה. נכון, ראיתי סרט – 'דרכים צדדיות', במקרה זה – ולא התעקשתי לפרט את משנתי עליו בפני כל מי שלא רץ מספיק מהר. אבל אני עודני הארמדיל שאתם מכירים.

מבינים, 'דרכים צדדיות' הוא אגוז קשה לניסוח. יש בו יותר מדי אלמנטים בעייתיים מכדי להתקרא "סרט נפלא", ויותר מדי רגעים נפלאים מכדי להתקרא "סרט בעייתי". מה שלא הופך אותו לאחד מאותם סרטים נייטרליים – לא טובים ולא רעים. נהפוך הוא, אנו עוסקים במוטציה חולנית של יצירת מופת ועקיבא גולדסמן. בקיצור, הניסיון לתאר את התחושה שקיבלתי מהסרט הזה, סופו שיפיק קולות בלתי מזוהים מהמוח שלי, שמזכירים את כל שירי 'פינק פלויד', לו רק התנגנו במקביל. ובכל זאת, הנה ההתרשמות שלי מהסרט:

מיילס הוא גרוש מזדקן, מורה לאנגלית. הוא אדם טוב, מיילס. לא חסרים לו חברים והוא טיפוס כריזמטי מאד. ומצד שני הוא מרוחק, מסוגר בעצמו, נשאב לנוירוזות על בסיס יומי ומתקשה להתגבר על הפרידה מאשתו. בזמנו הפנוי הוא חבר פעיל בקהילת 'יין הדג – ביקורות שיכר לאנשים שלא סובלים ביקורות שיכר'. היין כבר מזמן עבר את הגבול שבין תחביב לאובססיה עבורו. רק על זה הוא מדבר, בזה בעיקר מסתכמות פעילויות הפנאי שלו ואופקיו, ונראה שגם כשהוא רוצה להפסיק לנתח את ריחו העדין של השרדונה בפני הבריות, הוא פשוט לא מסוגל.

כל מה שקשור לדמות הזו, הבימוי, הכתיבה, המשחק, הצילום, יוצרים דמות חריגה באנושיות שלה. לא אכחיש שמיילס הזכיר לי לא פעם את עצמי. לא אכחיש שהתמיהה של אנשים מכך שאני לא מדבר על סרט שראיתי כשיצאתי מ'דרכים צדדיות', הטרידה אותי מאד. ברם, אם אני כבר צר אופקים ופתטי כמו מיילס, אני מקווה שאני לפחות מגולם על ידי שחקן ברמה של פול ג'יאמטי ('אמריקן ספלנדור', 'אגדות וסיפורים'). לא קל לעבור את דרך הייסורים בשדרת הכוכבים כשאתה נאלץ לשאת את הכתובת "לוזר" על המצח, אבל ג'יאמטי, הפלא ופלא, מצליח להמציא את העליבות בכל פעם מחדש, ולהחדיר בה אנושיות מרשימה ועומק. קל מאד, בייחוד בסרט של אלכסנדר פיין, להפוך את הדמות לקריקטורה מופרעת, אבל מיילס של ג’יאמטי הוא בן אדם.

ג'ק (תומס היידן צ'רץ', הלא ממש מוכר), חברו הטוב ביותר של האדם, עומד להתחתן שבוע מתחילת הסרט, ומיילס מחליט לקחת אותו למסע טעימות יין אי שם במרכז קליפורניה. התירוץ הרשמי שלו, כמובן, הוא לתת לג'ק שבוע אחרון של כיף לפני החתונה. אולם ברור שהיין מעניין אותו הרבה יותר מאת ג'ק. לג'ק אין שום עניין בניתוחים פלצניים: אם קוראים לזה יין, וזה יכול לגרום לך לרקוד על השולחן במרכז המסעדה – זה טוב מספיק. ג'ק מעדיף לנצל את השבוע החופשי כדי לבדוק כמה שיותר מוזגות יין תמימות. בתור חבר טוב, הוא גם מתפקד על תקן אביעד קיסוס ומסדר למיילס דייט עם מאיה, עובדת חמודה ביקב (וירג'יניה מאדסן), בתקווה שמיילס ימצא לבד את הדרך למיטה. מיילס, בהיותו מיילס, לא מצליח להזיז את העניינים, למרות שברור שמאיה דווקא נמשכת אליו. השבוע, בינתיים, רק הולך ומתקצר.

הסיפור כולו מסופר בשילוב של אירוניה, רגש וצילום נהדר, שמראה את המחשבה שהושקעה בו, ומתבל מדי פעם ברגעים קטנים ונהדרים ששווה לראות. באמת יופי, יש לנו כאן סרט יוצא מן הכלל, כה מופלא עד שאם נכים רואים אותו, הם מיד מגלים שהם יכולים ללכת שוב. כל הכבוד. או שמא?

שמא. ועוד איך שמא. הסרט אמנם מצליח לגעת בנקודות רגישות, אבל הוא משתכן בנקודות האלו ולא הולך לשום מקום. הבנתי שמיילס סובל מכך שהוא לא יכול להתקדם במערכת היחסים שלו עם מאיה, ונכון שלפעמים זה ככה גם בחיים, אבל יש גבול עד כמה אפשר לדרוך באותה הפואנטה. לפיין יש משהו מעניין להגיד, אבל זהו, הפנמתי. עכשיו הוא מוזמן להמשיך למשהו מעניין אחר. וחבל – נושא רגיש נוצר מכך שלא עוסקים בו כל יום. לנושא שנלעס עד דק יש שם משלו: שעמום מתמשך.

כמו כן, ברגעים אסטרטגיים בסרט, כאילו משום מקום, הופך 'דרכים צדדיות' למשך מספר דקות לקומדיית מצבים פרועה, בסגנון "האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון" – בסרט הלא נכון. מביאים לי סרט מריר-מתוק, עם אירוניה עדינה ודמויות מעוררות רחמים והזדהות, ופתאום מנחיתים עליי סצינה שהיתה מביישת את בן סטילר? לטעמי, איש שנאלץ לגנוב ארנק בזמן שבעלי הבית לומדים אנטומיה באותו החדר זה ממש, ממש, ממש לא במקום. במקרים אחרים הייתי מתייחס לזה כאל סתם דפקט קטן במערכת. במקרה הזה, הבאג חוזר על עצמו לאורך הסרט בכמות שלא יכולה להשאיר אותי אדיש. בוש והכלם, אלכס.

אחרי כמעט שעתיים, שמתי לב לתופעה מוזרה: ראיתי את הסוף של הסרט. הכל נגמר. אבל התמונות המשיכו לרצד על המסך וקולות קרטעו מתוך הרמקול. רק לאחר כרבע שעה הכתוביות נזכרו מה תפקידן והתגלגלו על המסך. אני ממש לא מבין את זה – אם אין יותר עלילה, למה הדמויות ממשיכות לדבר?

כיוון שמעלותיו של הסרט כה נהדרות ונפלאות, ומגרעותיו מספיקות כדי להרוס סרט ממוצע, ההנאה מהסרט תלויה בעיקר בצופה, וכמה הוא מתחבר לסרט. אני נהניתי למדי, וכך גם שני שליש משותפיי לצפייה. יכול להיות שגם אתם תיהנו, אבל לא הייתי חותם על זה.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך למצוא תחביבים אחרים.