ביקורת: תיכון פיצוץ (Spontaneous)

תחיו כאילו כל רגע אתם יכולים להתפוצץ, כי במקרה הזה יש מצב וזה בהחלט מה שיקרה.
שם רשמי
תיכון פיצוץ
שם לועזי
Spontaneous

למרות שמו, ואני צריך לחזור על זה עוד פעם, כי מה זה לעזאזל השם הזה, אז שוב: למרות שמו של "תיכון פיצוץ", לא מדובר בקומדיית תיכון גנרית משנות התשעים עם איזו עלילה כמו "סת' גרין וסת' רוגן כצמד סטלנים שמנסים למצוא דייט לפרום אז הם בטעות ממציאים גז פלוצים מיוחד שנקרא "פיצוץ" ושגורם לכולן להתאהב בהם או משהו". לא, "תיכון פיצוץ" (שזוהי בהחלט הפעם האחרונה שאקרא לו בשם הזה, ומכאן והלאה אקרא לו "ספונטנית", כמו שמו באנגלית) הוא לא סרט כזה ולא סרט בסגנון הזה: אין פה שיגועים, תעלולים, הצצות, ושאר ירקות. במקום זה, מדובר בסרט על תיכון שבו תלמידי שכבת י"ב מתחילים להתפוצץ ספונטנית, ולאף אחד אין מושג למה.

עם תיאור העלילה גורם לכם להתחיל לפתח ציפיות ולהתחיל לחשוב שאתם יודעים לאן הסיפור הזה הולך ללכת: חכו רגע, קחו נשימה, ותתאזרו בסבלנות. כי לטוב ולרע, "ספונטנית" עושה משהו ייחודי אפילו יותר מ"תלמידי תיכון מתחילים להתפוצץ על ימין ועל שמאל": הוא לוקח את הסיפור הזה ברצינות, ומנסה לפרק אותו באופן מציאותי, כואב, ונוגע ללב – מה שמאוד מרשים, אבל עלול קצת לשעמם את מי שבא לסרט טירוף צחוקים על תלמידי תיכון מתפוצצים.

הסרט שלנו עוקב אחרי מארה קרלייל (קתרין לנגפורד, "13 סיבות למה"), תלמידה שרגע אחד יושבת בכיתה ורגע לאחר מכן היא מכוסה בדם. הדבר מוביל לפאניקה, ובצדק, אבל כל הפאניקה והמסתורין בשלב הראשון לא מדגדגים את זאת שעוד תבוא כשתיענה השאלה למה כל הרשויות עושות מההתפוצצות הספונטנית כזה עסק גדול – הסיבה היא שהם חושדים שזה יקרה שוב. ומפחיד מאוד לחוות התפוצצות ספונטנית (אני מתאר לעצמי), אבל מפחיד פי כמה לדעת שכל רגע עלול להיות האחרון שלך, ולאף אחד אין מושג איך לעצור את זה.

זה היה יכול להיות סרט מגפות שעוקב אחרי אנשי המקצוע המתוסכלים, או אחרי המנהל שמנסה להעביר את התיכון דרך זמנים קשים, או אפילו אחר התלמיד האחד שמנסה לפצח את התעלומה, אבל במקום זה, "ספונטנית" הוא סיפורה של תלמידת תיכון ממוצעת לחלוטין (אולי קצת סרקסטית ואינטליגנטית מהממוצע), אז מה שהיא עושה כתוצאה מהמקרה הזה הוא להתמסטל ולדפוק את הראש, כי מי יודע אם היא תוכל לעשות זאת מחר. בליל סטלה שכזה היא פוגשת את דילן (צ'ארלי פלאמר) ומתפתח לו סיפור אהבה חמוד להפליא ומלחיץ באופן אינסופי, כי מילולית כל שנייה הוא יכול להתפוצץ להם בפנים.

אם עקבתם, זה אומר שמסרט "מה לעזאזל" פנינו לאזורי ה"קומדיה רומנטית", וזאת לא תהיה הפנייה האחרונה שהסרט יעשה במסע שלו. כי אומנם הסרט לא מציג תרחיש מציאותי, אבל הוא בהחלט מציג אותו באופן מציאותי: מדי פעם החיים הם קומדיה רומנטית, מדי פעם דרמה, ומדי פעם הם רצף "מה לעזאזל קרה עכשיו" – "ספונטנית" הוא כל אלה, ועוד כמה דברים, מנוערים ומשוקשקים היטב. זה אומר שמדי פעם הקצב מאט כדי שדמויות יוכלו לעכל באופן מלא את הסיטואציה, ומדי פעם הוא עובר מהר כי הזמן מבחינתם טס, וזה בעיקר אומר שמדובר בסרט חכם שיודע שלא מספיק לזרוק את הקונספט, אלא צריך גם להשתקע במשהו אחר – והוא המסע של הדמות הראשית בשנה הכי מטורפת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו (טוב, אולי חוץ משנת הקורונה האחרונה).

כל זה לא היה יכול לעבוד בלי הדברים הבאים: התסריט השנון, המצחיק והחד של התסריטאי והבמאי בריאן דאפפילד (שעזר בכתיבה גם של "אהבה ומפלצות"); ההופעות הראשיות של קתרין לנגפורד וצ'ארלי פלאמר, שמצליחות להיות מעוררות הזדהות, מצחיקות, ומרשימות בכל פנייה חדשה שהסרט לוקח במפתיע; ונו – זה שפעם בכמה זמן, נאמן לשמו, מישהו מתפצץ לאלפי חתיכות על המסך. אין מה לעשות, זה שומר על רמה בסיסית של מתח. יש עוד דברים שעוזרים לסרטו כמו צוות שחקני משנה שעושה את תפקידו נאמנה, הבימוי הטוב בצורה מפתיעה לסרט ביכורים של דאפפילד, ועוד דברים קטנים, אבל אלו הם הדברים העיקריים.

בהחלט יש סיבות למה לא לראות את "ספונטנית": לרוב כשמחפשים סרטי תיכון רוצים משהו יותר פשוט וקל להזדהוּת ממנו, ולמיטב ידיעתי, לרוב האנשים לא התפוצץ מישהו בכיתה, ולרוב כשמחפשים סרטי "שמעת מה קרה שם?!" מחפשים משהו שרק הולך ומקצין ולא כזה שמוכן לקחת רגע או שניים כדי לתת לדמויות שלו הזדמנות להתפתח, לעכל ולתהות על הדברים שהם עברו. ובכל זאת, גם לשני הקהלים יש מה לחפש פה: כי למרות הפרמיס המרוחק, יש משהו כל כך מעורר הזדהות עם "ספונטנית", ולמרות שהוא סוג קצת אחר של סרט "מה לעזאזל", הוא הרבה יותר מבדיחה אחת שחוזרת על עצמה. וחוץ מזה הוא גם באמת פשוט ממש מוצלח.