מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו ב2017?

אתם בוחרים את הסרטים שלא הופצו שייכנסו לסיכום השנה ויהונתן צוריה ממליץ לכם על כמה מהם.

בכל שנה אנחנו בוחרים את סרט השנה ואת הופעת השנה של גולשי עין הדג. את ההיסטוריה של סיכומי השנה אתם יכולים לראות כאן.

לקראת סוף השנה יעלה סקר הבחירה מבין עשרת הסרטים הגדולים של השנה. אבל לפני כן, צריך לבחור מהם העשרה האלה, מבין כל סרטי השנה. ועוד לפני כן, צריך להחליט מבין איזה סרטים להחליט. כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע השנה באופן משמעותי ייכללו בטופס. וכרגיל, זה רק חלק מהתמונה. יש הרי המון סרטים טובים שלא זכו להפצה מסחרית בארץ, מסיבה זו או אחרת.

אז עכשיו, השאלה עוברת אליכם: איזה סרטים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית, חייבים להיכלל ברשימת המועמדים של השנה? אתם מוזמנים לציין בתגובות את שמו של כל סרט שבו צפיתם בפסטיבל, בסינמטק, בטלויזיה, בוידאו ביתי או בכל מסגרת אחרת בלבד מהפצה סדירה בבתי קולנוע. ואם הסרט שרציתם להזכיר כבר הוזכר – ציינו את תמיכתכם בתגובה או בפישלייק. הסרטים שיקבלו מספר משמעותי של איזכורים ייכנסו לרשימת המוקדמות בסקר סרט השנה.

הערה ראשונה: סרט אחד בכל תגובה, בבקשה. כך אפשר יהיה לספור את הפישלייקים והתגובות כתומכים בו.

הערה שנייה:  בבקשה, ציינו כאן סרטים שאהבתם בלבד. לא כל סרט שראיתם, אלא רק סרטים שתשקלו להצביע להם בסקר המוקדמות – כאלה שאתם מכלילים בין סרטי השנה שלכם.

הערה שלישית: ישנם סרטים שכבר יצאו בחו"ל ומקבלים תגובות אוהדות – כמו "להרוג אייל קדוש", למשל – ויגיעו אלינו רק בחודשים הקרובים. מכיוון שאנחנו הולכים לפי לוח ההפצה העברי, הסרטים האלה יתחרו בשנה הבאה, אחרי שתהיה לקהל הרחב בארץ הזדמנות לראות אותם. אין צורך להצביע עבורם השנה.

אחרי שזה הובהר, אני שמח להציג לכם את הטקסט הבא של ההמלצות שלי לחלק מהסרטים שלא יצאו שנה הבאה. שימו לב שהרשימה למטה היא בגדר המלצה וזה שסרט נמצא ברשימה לא אומר שהוא אוטומטית יופיע בסקר, והוא עדיין צריך לעבור את אותו התהליך (פישלייקים ותגובות) כמו כולם.


אני אמור, איכשהו, להצליח לצמצם את היבול של כל הסרטים שלא-יצאו בשנה האחרונה (או שנתיים, אם אני נינוח) לתוך רשימה שלא נמשכת כאורך הגלות. אפילו אם אני מצמצם אותה רק לסרטים שרק אהבתי מאוד מאוד וגם לא משתף כאן את הסרטים של נטפליקס (שיזכו לסקירה נפרדת) אני נשאר עם רשימה ארוכה למדי. בקיצור, משימה קשה שלא ממש הצלחתי לעמוד בה.
אז להלן רשימת 9 הסרטים (שהם הרבה יותר מ9) שלא-יצאו בשנה האחרונה, או שלא-יצאו קצת לפניה ב150 מילים לסרט, או פחות.

Webp.net-resizeimage (5)

הסיני:  "בת הים" / "The Mermaid"

עקרונית, חלק מהרשימה הזאת הייתה כתובה כבר שנה שעברה, והרשתי לעצמי להשאיר את "בת הים" גם השנה ולו רק בגלל המשפט הבא שכתבתי לפני שנה – "סצנת הפתיחה של בת הים היא סצנת הפתיחה הטובה ביותר שראיתי השנה, הסצנה הכי מצחיקה של השנה ואולי הפתיחה הכי טובה לקומדיה אי פעם." שנה לאחר מכן, זה עדיין נכון. אם סיור במוזיאון החיות המקומי בסין לא מצחיק אתכם, אז כנראה ש"בת הים" לא בשבילכם ושאין לכם חוש הומור. כי למרות שהוא ממשיך להיות מצחיק באותה המידה, הוא אף פעם לא מצליח להתעלות על הגאונות הויזואלית של הסצנה הזאת. הסרט עצמו מספר על בת ים מקהילת בני ובנות ים שנשלחת לחסל טייקון נדל"ן צעיר שרוצה להרוס את שטח המחייה של בני הים (שהוא, משומה, לא בתוך הים) רק שאז קוראים בלגנים וקונצים כאלה ואחרים אשר מסבכים את כל הסיפור. ביניהם: צמד הבלשים הרציניים ביותר, שפם, איש תמנון שמנסה לא לבשל את עצמו ומסר סביבתי מהדהד.

האינדי: "Don't Think Twice" ו"Other People"

"אל תחשוב פעמיים" הוא סרט שאם יוצר כמו מייק לי היה חתום עליו הוא היה זוכה להרבה יותר הערכה בחוגים מסוימים – וזאת למרות שהאיכות הייתה נשארת בדיוק אותו דבר. הסרט מספר על קבוצת אימפרוב והדינמיקה המשתנה שבתוכה, והוא מהסרטים שאוהבים את בני האדם אבל לא בצורה אידילית שאומרת שכולנו מלאכים אלא מחבב אותם בגלל מי שהם באמת: הוא מציג את הדמויות שלו כאנשים טובים אבל עם בעיות כולל מלחמות האגו, הקנאות והקיטורים.

גם ב"אנשים אחרים" גיבורינו הוא כותב קומי שמנסה לפרוץ, אבל יש לו בעיות גדולות יותר: אבא שלו לא השלים עם זה שבנו יצא מהארון, הוא צריך לשמור על אימא שלו חולת הסרטן שמצבה רק מידרדר והוא תקוע בעיר השמרנית והקטנה שממנה ברח. ג'סי פלמונס ומולי שאנון משחקים את הדמויות הראשיות והם פשוט נפלאים בתפקידיו בסרט קורע לב עם לא מעט רגעים קומיים.

ועוד שניים: "מוריס מאמריקה" ו"ביאטריז בארוחת ערב" הם נהדרים. מצטער, אלה כל המילים שנותרו לי.

האימה: "שכונה בטוחה"

אם אתם אוהבים אימה, קומדיה, וכל מה שביניהם – לכו לראות את "שכונה בטוחה". מדובר באחד הסרטים המבריקים של השנה שעברה וגם באחד הסרטים שכדאי לדעת כמה שפחות עליו לפני הצפייה. גם את השורה "ילד בן 12 והשמרטפית שלו מעבירים את הלילה עד שמשהו קורה" עדיף לעצור באמצע.
מדובר בסרט אכזרי, חכם, כיפי, משוחק נפלא ופשוט טוב. התלונה היחידה שיש לי עליו לא באמת משנה (וגם מהווה ספוילר, אז לא משנה). אחד הביקורות השוותה אותו ל"שכחו אותי בבית" שפוגש את "משחקי שעשוע" אבל גם זה לא בכיוון בכלל. מדובר בסרט שפשוט צריך לראות. אז לכו ותראו אותו.
ועוד: ואם אתם מעדיפים את האימה שלכם אפילו צעירה יותר מבני נוער, תמיד אפשר לראות את הסרט על העובר הרצחני ב"Prevenge" שגורם לאימא שלו לצאת למסע הרג. זה לא תמיד מצליח להגיע לרגעי הטירוף שהקונספט הזה מבטיח, אבל הוא בהחלט סרט כיפי, אכזרי ואולי כזה שלא מומלץ לראות בזמן ההריון.

Webp.net-resizeimage (6)

היפני: "Your Name."

"השם שלך." הוא סרט אנימה, אבל לא סתם עוד סרט אנימה. יש בו איזה קסם בלתי מוסבר – לא משנה כמה אדיש אתה בתחילתו, באטיות הסרט שובה אותך והופך אותך לשלו. הסרט מתאר נער ונערה שמעולם לא נפגשו מגלים שהם נמצאים אחד בתוך הגוף של השני, הרחק מאוד – היא גרה בכפר, והוא גר בעיר. אבל זאת רק נקודת המוצא: הסרט מתחיל בהנחה שכולם יודעים איך ז'אנר "חילופי גופות" עובד ואז רץ לכיוונים מפתיעים ואחרים עם גלריית דמויות שלמרות שקשה להגיד שהיא מקורית או מפתיעה היא עובדת, ואתה מוצא את עצמך נקשר לגורלם מהר מאוד.

ובנוסף: "קול שקט" הוא לא בדיוק "השם שלך." אבל גם הוא סרט אנימה מעניין ששווה לבדוק על בן נוער שהציק לנערה חירשת בילדותו וכיצד המאורע משפיע עליו, ו "שין גודזילה" הוא סרט גודזילה (לייב אקשן) שבו בניגוד לסרטים אחרים שיתוף הפעולה בין ענפי הממשלה הוא הגיבור האמיתי. זה יותר מעניין ממה שזה נשמע.

הדוקומנטרים

ז'אנר הסרטים התיעודיים נמצא בפריחה חסרת תקדים בשנים האחרונות, ולכן יהיה מבאס לצמצם את הבחירה שלי לסרט אחד – במקום זה, בואו נחבר חמש ונעשה את זה ממש מהר.

"Cameraperson" הוא אסופה של סרטונים קצרים שנהפכים יחדיו למשהו חד פעמי והרבה פחות פלצני ממה שזה נשמע. "אש על הים" מתאר את משבר הפליטים בצורה הכי לא מניפולטיבית שרק אפשר, עם התמקדות על אי אחד במרכז המשבר. "השג לי את רוג'ר סטון", מראה כיצד יועץ פוליטי אחד היה חלק מדרדור השיח הציבורי והפוליטי באמריקה, מניקסון ועד טראמפ. "ביצים!" , דוקו מצויר, הוא תיעוד מופרע של אדם שהתחיל לבצע ניתוחים של פוריות בגברים על ידי השתלת אשכי עזים. זה לא החלק המופרע – זה רק איך שהסיפור מתחיל. ו"מגדל" הוא עוד סרט דוקומנטרי מצויר, אבל הפעם מז'אנר המתח: מעין שיחזור בזמן אמת של המקרה בו צלף עלה על מגדל בלב אוסטין והתחיל לצלוף באנשים העוברים ברחוב.

קומדיית הפשע: "אש חופשית" ו"מלחמה על כולם"

"אש חופשית" הוא מהז'אנר של "אנשים תקועים במקום סגור והמצב מדרדר מהר" עם קאסט משובח (ברי לארסון, ארמי האמר, קיליאן מרפי ואפילו שאלטו קופליי טוב בסרט הזה), אקדחים, עסקאות שסרחו, בריתות שנוצרות ומופרות בהינף יד ואווירה קלילה ככל הניתן בסרט שבו הרבה אנשים מתים (למרות שממש קשה להרוג אותם). אם אתם רוצים משהו קצת יותר כבד, יש את "מלחמה על כולם" – סיפורם של שני שוטרים מושחתים שמנסים, בצורה לא-הכי-מוצלחת לעלות על עקבותיו של פושע תוך כדי ביצוע כל פשע אפשרי בעצמם. מדובר בסרט שעונה על השאלה "מה אם ווס אנדרסון היה מביים קומדית פשע?"  (ולא, התשובה היא לא "פשיעות קטנות", למרות שזה קומדית פשע של ווס אנדרסון): סרט מוקפד ויזואלית, עם אנשים שמדברים בצורה אדישה ומקשקשים פילוסופיה בזמן שהם דורסים ו/או יורים במישהו. הסרט השלישי של המקדונה שלא עשה את "ברוז'" הוא פרידה מהסרטים היותר מהורהרים שלו ("הכומר", ו"שומר חוק") בשביל משהו קצבי וכיפי אבל לא פחות איכותי.

Webp.net-resizeimage

ה"איך לא הפיצו את זה"?: "דטרויט" (שממנו התמונה של הכתבה) ו"גדרות" (שממנו התמונה למעלה)

אולי ראיתם אותי צועק פה ושם "איך לא הפיצו את "גדרות" בארץ????". וברצינות: איך? מדובר בסרט שהיה מועמד לאוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר וזכה בפרס שחקנית המשנה. זה במיוחד מצער מכיוון שמדובר, מבחינתי, בסרט הטוב ביותר שהיה ברשימת המועמדים שנה שעברה. הסרט עצמו נהדר וההופעות של וושינגטון ודייויס הן ישר לפנתיאון. אומנם "משפחת פועלים שחורה בשנות ה-50" לא נשמע כמו עלילה מסעירה במיוחד, אבל זה רק כי לא שמעתם את דנזל מספר את השקרים המופלאים שלו או מנסה להתמודד עם חינוך ילדיו.
עוד סרט שחבל שלא הופץ כאן הוא "דטרויט", סרטה החדש של קתרין ביגלו. הסרט מספר על פרעות שהתרחשו בשנות ה-60 בדטרויט, וספציפית על מקרה שהתרחש במהלך הפרעות ובו כוח של המשטרה פשט על מלון שבו הוא חשד שנמצא צלף. "דטרויט" מראה בדיוק איך לעשות סרטים על פי סיפור אמיתי: לתת את הרקע למאורע, לתאר את ההתרחשות ואז להישאר לראות את ההשפעה שלה – ובנוסף להיות מתח עוצר נשימה.

הספורטיבי : "דנגל" ו"מלכת קטווה"

מאז שנות ה90, קשה למצוא סרט ספורט שנכנס לקונצנזוס כמו "גברים לבנים אינם יכולים" או "משחקי רחוב" ואז 2016 הגיעה ושינתה את המצב עם צמד סרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים, לא אמריקאיים ועם דמויות נשיות ראשיות. ולא תגידו שזה קל – מדובר בצמד ממשחקי הספורט הקשים ביותר להפוך למלהיבים קולנועית – היאבקות קלאסית ושח.

"Dangal" מספר על צמד אחיות הנהפכות לספורטאיות מובילות בתחום ההיאבקות בהודו, ולמרות שהוא שומר על האורך של סרטים בוליוודים, הוא מצליח להימנע מהמון מלכודות קיטש שהוא היה יכול ליפול בהן תוך כדי שאתה נקשר אל הילדות ומערכת היחסים המסובכת שלהן מול אביהן.

"מלכת קטווה" מספר את סיפורה של ילדה מרחובות קטווה שבאוגנדה שהוא הכי "סיפור סינדרלה" שיכול להיות, אבל הוא ממש מוצלח בלהיות הסיפור סינדרלה הזה, אז למי אכפת. הוא מצליח לשים את הפוקוס על הדמויות שלו ולא רק על העלילה הצפויה מראש שלו, מה שיוצר יותר סרט שהוא יותר מסתם סרט ספורט מרומם נפש.

האלים: "להב האל מת"/ "Blade of the Immortal"

סמוראי אל מת יוצא למסע קטל בין שלל סמוראים מטורפים אחרים עם כל הנשקים הלא סבירים הקיימים אי פעם. מה עוד צריך מזה? אוקיי, "להב האל מת" קצת דחוס בעלילה וזה סביר – הוא דוחס משהו כמו 30 ספרי קומיקס למשהו שהוא שעתיים וקצת. ובכל זאת, אם אתם מחפשים את הסרט עם הכי הרבה סצנות אקשן מוגזמות ומטורפות של השנה – "להב האל מת" הוא התשובה שלכם, בהנחה שאתם אוהבים את הדם שלכם עם הרבה דם ועוד קצת איברים כרותים.
ולמי שאוהב את האלימות שלו קצת יותר מקורקעת במציאות אבל באמת רק קצת יותר – "מהומה באגף 99" מהווה תזכורת שוינס ווהן שחקן מצויין, שס. קרייג זאלהר, הבמאי שביים גם את "בון טומהוק" הוא במאי שצריך לעקוב אחריו באדיקות ושמדי פעם צריך לוותר על הארבע שניות האחרונות של הסרט.