רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג: שבוע 3

יפני, מצויר, אבל לא של ג'יבלי.

אנחנו באמצע אתגר הצפייה, ונראה שהשבוע, שהיה אמור להיות שבוע "אנימה בלי ג'יבלי" הפך בעיקרו לשבוע "סטושי קון", שתכלס, למה לא. להלן הרשמים משלל המשתתפים בשבוע האחרון.


אגדת כריסטאניה (Legend of Crystania)

מכירים את זה שאתם נכנסים לסדרת פנטזיה באמצע? שיש מלא מלכויות ונסיכויות ודמויות וכולן במאבקים אחת בשנייה (או שלא) ויש להם כל מיני כוחות לא מוסברים ואין לך ממש מושג מה קורה אבל יאללה, מגניב? אז איכשהו, למרות ש"אגדת כריסטאניה" מתהדר בכך שהוא סיפור יחיד שעומד בפני עצמו, זאת התחושה שיש בו.

כן, הוא עקרונית ספין-אוף לסדרת אנימה אחרת, ויש לו המשך, אבל הסרט לא מדבר על "המשך ההרפתקאות" או משהו שכזה, אלא על סרט שעומד בפני עצמו, וככזה הוא פשוט מלא בעשרות מאורעות, שמות, דמויות, ומקומות שהוא דוחס בזמן קצר כל כך שהצלחתי טכנית לקלוט מי נגד מי ולמה, אבל גם לא יכולתי שלא לתהות "…מה?" לא פעם. הגיבורים בורחים ממדינה אחת עם צרות פוליטיות למדינה אחרת, ולמרות שבכלליות יש נסיון להסביר מה קורה או לתת לדמויות הממש ראשיות אפיון בולט אחד, יש פשוט יותר מדי מהן כדי באמת לעמוד בקצב. על כן, הדרך היחידה ליהנות היא פשוט לוותר וליהנות מהלך הרוח הכללי של הדברים, שהוא פשוט סדרת פנטזיה ממוצעת למדי.

כמו כן, ראוי לציין שמה לעזאזל, למה אתם נותנים לכל החיות למות מיתות כאלה נוראיים מה הן עשו לכם??? (יהונתן צוריה)

כחול מושלם

אני עדיין מנסה להבין מה בדיוק ראיתי.

אין ספק שסאטושי קון הבין קולנוע באופן מדוקדק – בין אם זו בניית המתח ההדרגתית, הבימוי החכם או אפילו העריכה המסועפת שמצליחה לחבר סצנות שונות בתכלית. הסרט מרשים גם ויזואלית, אבל בעיקר התרשמתי מהרעיון שבבסיסו, ומהביצוע המרשים שלו.

אנימה זה ז'אנר רחב ומגוון שמאפשר לספר המון סיפורים שונים, אבל מעטות היצירות בו שאפשר להגיד שמיצו את הפוטנציאל הזה עד הסוף. זה אחד מהסרטים האלה שאני הרגשתי שעשה זאת. רק בזכות המדיום המיוחד הזה הצליחה לצאת יצירה כל כך חזקה ומשמעותית. עכשיו אני סוף סוף מבין למה מחזיקים ממנה קלאסיקה. (idoma98)

אני חושב שמה שתפס אותי בסרט הזה, זה היכולת שלו לעסוק בנושאים מעניינים באופן שהוא מורכב ושטוח בו זמנית.

מצד אחד, הסרט מתיימר למתוח ביקורת מעניינת (גם אם בנאלית) על תעשיית הפופ ותרבות המעריצים, ובונה בצורה טובה את ההתמוטטות הנפשית של הגיבורה. גם משחקי המציאויות והרפלקסיות שאליהם הסרט גולש באמצע מפתיעים ומזריקים חיים לסרט בדיוק ברגע הנכון (מה גם שתמיד נחמד לראות מאיפה פינצ'ר ובוג'אק הורסמן גנבו את הנרטיבים שלהם). למרות שסיימתי את הסרט מבולבל מעט, ולמרות שאני בטוח שיש מיליון סרטוני Ending explained שרק מחכים לרגע שאחפש אותם, אני לא מרגיש צורך לפתור לחלוטין את החידה.

מצד שני, יש לסרט משיכת יתר אל הסנצציוני והטראשי. רגעים ארוכים ממנו מוקדשים לאלימות קשה או לעירום של הגיבורה. גם המיינד פאק הולך בסופו של דבר כמה צעדים קדימה מדי, והתחושה הנוצרת היא בעיקר של בלבול ולא של סקרנות. הסרט גם לא ממש טורח להתעמק בבניית הדמויות, לא של הגיבורה ולא של הסובבים אותה: לכן, כאשר הן עוברות משברים או שדברים חדשים מתגלים עליהן, התגובה שלי כצופה הייתה לרוב אדישה למדי. זה לא בהכרח רע, כי השילוב בין המתוחכם לטראשי הוא מה שהפך את הסרט למה שהוא, אבל זה גם מה שמונע מהסרט לההיפך ליצירה גדולה באמת. (כליל חיון)

הסרט עושה עבודה נפלאה בהעברת ההתמוטטות של הדמות הראשית, ותחושת הלחץ והדוחק התחילה ללוות אותי מהר מאוד ונשארה עד הרגע האחרון. העובדה שזה סרט יחסית קצר מקלה על כל העסק הזה, ובסך הכל מדובר במותחן מאוד אפקטיבי שהצליח גם לרגש אותי לקראת סופו – על אף שהדמויות עצמן לא הכי מפותחות. (דן דזרנה)

דימון סלייר

זה סרט שני ברצף שיצא שראיתי רגע לפני שהסרט עלה לאקרנים בסוף השבוע שאחריו, אז גם עליו תבוא ביקורת רחבה יותר בהמשך, ואשמור את רוב מה שיש לי לומר עליו אליה. בקצרה: אין לי מושג למה דווקא זה נהיה הסרט הכי מצליח ביפן. לא שהוא נורא, אבל הסרט הוא פשוט כמו כל סדרת "נארוטו", "דרגון בול", ועוד. מצד שני, אולי זה שלא ראיתי את הסדרה מנע ממני קשר רגשי חזק. (יהונתן צוריה)

פפריקה

חברה מייצרת מכשיר מהפכני שמאפשר לצפות בחלומות של אנשים. למרות שהמכשיר נועד לעזור לאנשים הזקוקים לפסיכותרפיה, עובד של החברה משתמש בו בכדי לחדור לחלומות של אחרים ולשבש את תפיסת המציאות שלהם. בנסיון לעצור אותו, לוקחת חלק גם פפריקה, ישות וירטואלית המחוברת לדוקטור צ'יבה מהעולם האמיתי.

ידעתי מראש שזה יהיה סרט מוזר, כי אני זוכר עדיין את הטריילר המקורי. מצד שני, הוא מצליח להיות גם די משעמם. למרות היצירתיות בבניית העולם והטשטוש המתמשך בין מציאות וחלום, העלילה עצמה לא כל כך מעניינת. יש די מעט דמויות ולא כולן באמת מפותחות, מה שמהווה פספוס בסרט העוסק בין השאר בסודות המסתתרים בתת-מודע ובטראומות מודחקות. כמה שאפשר למצוא כאן בשפע סצנות מרהיבות כשהן מוצגות בפני עצמן, הסרט בנוי סביב סיפור עמוס ומבלבל שמכיל דיאלוגים ארוכים בנסיון להסביר מה הטוויסט שקרה הרגע. הרבה הצביעו על הדמיון ל"התחלה" של כריסטופר נולאן ששאב מפפריקה השראה, ובאמת קשה להתעלם מרעיונות מסוימים שחוזרים בשני הסרטים.

מצד שני, נולאן הצליח למקד את הסיפור בדמות מרכזית אחת שמפעילה צוות, וסיכונים ידועים מראש שמבהירים את הצורך לדעת בוודאות האם נמצאים בחלום או בעולם האמיתי. סטושי קון, עם כל היצירתיות הוויזואלית שלו, לא גרם לאף דמות לבלוט במיוחד, או עזר לקהל להבין מה בעצם נמצא על הכף. התוצאה היא סרט מרהיב לעין, אבל קהה רגשית.

מה שכן, קרדיט למתרגם שבכתוביות באנגלית התייחס למנהל המרותק לכסא גלגלים בתור Chairman. זה כנראה לא היה משחק מילים מכוון, אבל הוא עבד בכל זאת. (אביעד שמיר)

Jin-Roh: The Wolf Brigade

זה לא שהסרט לא מגניב או לא יפה, ואני מניח שמי שבקטע של תככים פוליטיים ובגידות כפולות ומשולשות אולי יהיה בקטע, אבל אני מצאתי את עצמי באותו מקום שהייתי בו עם סרט כמו "החפרפרת": עוד סרט אפור על תככים ומזימות עם שלל דמויות שרובן הגדול נראה אותו דבר ומתנהג באותה צורה, ובכך נמנעת ממני כל גישה רגשית או עניין בסרט (יהונתן צוריה)

סנדקי טוקיו

מדובר באגדת כריסטמס חביבה על 3 הומלסים: טרנס מזדקנת, גבר בשנות ה-40 ונערה שמוצאים בערב חג המולד תינוקת שמונחת באשפה ומחליטים למצוא את הוריה. הסרט מכיל תפניות עלילה מגניבות ולזכותו יאמר שכמעט ולא משתמש באלמנטים קומיים טיפשיים של גברים שאינם יודעים לטפל בתינוקות וכן שהוא מצליח להעלות חיוך על הפנים בדרכים מתוחכמות ומרגשות.(איליה גינצבורג)

במרחק לטיפה

אני יכולה לנחש שהסרט הזה נרכש לנטפליקס כי מישהו שם רצה "'השם שלך' משלנו". כמו הלהיט הפסיכי הנ"ל, "A Whisker Away" הוא סיפור התבגרות והתאהבות של שני תיכוניסטים, עם טאץ' על טבעי ועומק שנחשף ככל שהסרט מתקדם. הגיבורה מיו, המכונה מוגה, מאוהבת ברמת סטוקרית בהינודה. היא מציקה לו ומנסה לפלרטט איתו בדרכים תמוהות. החברה הטובה (והיחידה) שלה מנסה לגרום לה להתחבר למציאות, שבה הינודה די מתעלם מקיומה, אבל מה שהיא לא יודעת זה שלמוגה יש מערכת יחסים קרובה מאוד עם הינודה – רק לא בתור בת אדם. למוגה יש מסכה קסומה שהופכת אותה לחתולה ובגוף הזה היא מבלה שעות ארוכות בבית של אהוב לבה, מתכרבלת איתו ושומעת את הסודות שלו.

ככל שהסרט מתקדם קסם שינוי הצורה מתחיל להסתבך, ובמקביל שני הגיבורים מתחילים להתקרב גם בצורתם האנושית, והקהל זוכה להכיר אותם יותר לעומק. לשניהם יש בעיות עם המשפחה שלהם וקושי לתקשר עם אחרים ולדבר על הרגשות שלהם. הדרך של מוגה להתמודד היא להיראות תמיד שמחה ומלאת חיים, גם כשבלב היא רוצה רק לצרוח ולבכות. איפיון הדמות שלה מורכב ולא סטנדרטי – בסצנה הראשונה אנחנו פוגשים נערה דיכאונית ששונאת הכל, ורגע אחר כך היא בבית ספר ומתנהגת כאילו היא על סמי מרץ. הבעיה היא שהרבה מהזמן קשה להיות בעדה: לפעמים היא מעצבנת ברמת הקרינג', ויש לה כמה דרכים שונות לעבור ככזו. גם אם יש הסבר פסיכולוגי לכל צעד שלה, לא פעם התחושה היא לא של הזדהות או אמפתיה, אלא רצון עז לטלטל אותה ולהגיד לה להפסיק עם השטויות האלה.

ככל שהסרט מתקדם הוא הגיוני פחות ויכול להיות שאם התסריט היה עובר עוד שניים-שלושה-חמישה דראפטים התוצאה הסופית הייתה אשכרה טובה, כי יש בבסיס הסיפור רעיונות מעניינים, מורכבים ואפילו מטרידים, אבל לקראת הסוף החוקיות של הקסם מכבידה על העלילה וגונבת את הפוקוס על חשבון העומק הרגשי של סיפור האהבה. האנימציה יפה אבל לא משהו מיוחד ששווה לראות את הסרט רק בשבילו, כך שהיא לא מפצה על בעיות עומק שנמצאות בתסריט בצורה שלמה.

שווה לראות בעיקר אם אתם מאוד אוהבים את תת הז'אנר של סרטי התבגרות פנטסטיים מצוירים, או אם הבעיה שלכם עם "נשמה" הייתה שאין בו מספיק סצנות שבהם בן אדם נמצא בגוף של חתול. (נעמה רק)


השבוע האתגר הוא לצפות בסרט ישראלי… אבל כזה שאינו סרט ביכורים. זה נשמע פשוט להפליא, אבל מסתבר שקצת פחות משהיה ניתן לחשוב. למי שרוצה לראות סרט בקולנוע, ניתן לראות את "סאבלט" או "אגדת חורבן", ולמי שרוצה לתפוס קלאסיקה ישראלית של אבי נשר, יוסף סידר, רונית אלקבץ, ועוד – יש לא מעט מקומות בהם אפשר לראות את הסרטים הללו – החל מה-VOD של חברות הלווין והכבלים ועד לאתרים של קרן הקולנוע הישראלית וארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים. כמו תמיד, אזכיר שאפשר להצטרף לאתגר גם אם לא ראיתם את הסרטים בשבוע הקודם, או אם תיכננתים וברח לכם שבוע.