ביקורת: ונדל וויילד

"ונדל וויילד" אולי עמוס מדי, ולא ממש לילדים, אבל הוא עדיין ממתק אפל, מצחיק, יפהפה ופרוע.

אשמה. העצמת נערות שחורות. טרנסים. שדים. יחסי הורים-ילדים. השבת המתים לחיים. שחיתות שלטונית. הפרטת בתי סוהר. כוחות על. נכה עם שרשר "חי". פארק שעשועים. הפגנות איכות סביבה. עסקים קטנים מול עסקים גדולים. שקרים. שימוש בסמים. חברות. התמודדות עם טראומה. עז. קטע מוזיקלי. קונספירציה שצריך לחשוף. נזירות. התמודדות עם בית ספר. חתול ששר שירי פולקה. ב"וונדל וויילד" ניתן למצוא חלק מהדברים האלה, וכשאני אומר "חלק" אני מתכוון ממש הכל חוץ מהחלק של החתול ששר שירי פולקה. 

כן, "וונדל וויילד" מבקש מהצופים שלו הרבה וסביר מאוד שחלק ילכו לאיבוד בשלב כלשהו או לכל הפחות יתהו בקול רם "רגע, עכשיו גם זה קורה?". תקציר העלילה הכי קצר שאני יכול לתת הוא כזה: קאט בת ה-8 מאבדת את הוריה בתאונת דרכים בה היא מאשימה את עצמה, ומאז היא מעבירה את חמש השנים הבאות במוסדות שלא מסתדרים איתה והיא לא איתם. הזדמנות נוספת יש לה בעיר הולדתה, איפה שהוריה נהרגו, בבית ספר קתולי שבו היא לא רוצה להסתדר עם אף אחד, למרות שנראה שדווקא מלכות הכיתה כן רוצות להסתדר איתה. 

במקביל, יש שני שדים העונים לשם וונדל וויילד שמבלים את זמנם בסידור מחדש של תסרוקתו של שד עצום. לאחר שהם טועמים מקרם השיער המיוחד שלו, קאט נגלית אליהם בחזיון ומפה לשם שני הצדדים נפגשים תמורת עסקה – היא תעזור להם לעלות לכדור הארץ כדי שהם יוכלו לבנות לונה פארק, הם יחיו את ההורים שלה. שני הצדדים לא ממש יודעים מה הם עושים כשהם חותמים על העסקה והבלגן חוגג, בייחוד כשנכנסים לתמונה צמד לוכדי שדים שעובד בבית הספר, המנהל שלו שמחפש דרכי מימון חדשות, חברה שמחפשת לבנות כלא פרטי ענק במקום העיר, נער טרנס שרק מנסה לעזור ועוד, ועוד, ואני די בטוח שעוד איזה עוד. חוץ מזה – עוד. 

כאמור, יש הרבה על הצלחת של "וונדל וויילד" – כנראה תופעת לוואי שמתרחשת כאשר אתה לא יוצר סרט 13 שנים. וכן, הרבה חיכו לחזרתו של הנרי סליק, אבל צריך לתאם ציפיות – הבמאי שבפעם האחרונה ביים  את "קורליין ודלת הקסמים" כבר לא מפלרטט על הגבול בין סרט ילדים לסרט אימה, אלא עולה רמה לסרט לבני נוער. זה לא רק העיסוק בעניינים אפלים באופן תדיר והרבה פחות מרוכך מסרטי אימה-לייט כמו "קורליין" או "חתונת הרפאים" – הסרט הזה דורש מהקהל שלו ריכוז בעודו עוסק בשלל נושאים בקצב מהיר שילדים קטנים מדי כנראה פשוט לא לחלוטין יצליחו לעקוב מי חבר של מי, למה ומה לעזאזל קורה פה. 

בכל מקרה, כאדם שבין הבמאים האהובים עליו יש אנשים כמו טרי גיליאם, אני חיבקתי את הבלגן המבני והעומס של "וונדל וויילד" בשתי ידיים – מדובר בסרט מצחיק, מטורף, כיפי, מהמם, עם שחקני קול שיודעים לעשות את העבודה. קיגן מייקל קי וג'ורדן פיל כבר הופיעו כמה פעמים בקולנוע יחדיו – ואפילו באנימציה – אבל פה נראה שהם ממש מגיעים לשיאים שהם הצליחו להגיע אליה בסדרה. טוב, או זה או שפשוט ממש התגעגעתי לראות אותם (או, נו, לשמוע) עושים שטויות. 

וכן, לרגעים קצת התאכזבתי שלסרט שעונה לשם "וונדל וויילד" אין עיסוק נרחב יותר בצמד השדים, שנדחקים לא פעם להיות דמויות משנה – בייחוד בגלל ההצלחה של הסרט בכתיבה ובהנפשה שלהם – אבל המרק מלא התבלינים שסליק מבשל פה עובד רק בגלל שהוא מצליח ליצור צוות דמויות רחב שאת כולן אפשר להכיר במבט אחד, ואז הסרט נותן (עבור רובן) מבט שני ושלישי כדי להכיר אותן לעומק בכל זאת. 

צריך להודות – לא תמיד יותר זה יותר, ואני רואה מראש את מי שיתאכזבו שהסרט הזה הוא לא "קורליין" או "הסיוט שלפני חג המולד" וכן, אני יכול להסכים שהסרט כנראה לא יגיע למעמד הקלאסיקה שלהם. אבל תענו לי בפשטות: האם איזשהו סרט הוא "קורליין" או "הסיוט שלפני חג המולד"? לא? אז אולי נסתפק גם סתם באחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר בשנה שבה בהחלט יש תחרות על התואר הנ"ל.