ביקורת: מוליכי הזאבים

טום מור עושה מיאזאקי, וזה הולך לו די טוב - עד שהוא מתחיל לעשות דיסני.
שם רשמי
מוליכי הזאבים
שם לועזי
Wolfwalkers

אני לא הייתי הראשון לערוך את ההשוואה בין במאי סרטי האנימציה האירי טום מור למיאזאקי בעקבות הקרנת הבכורה של "שיר הים" בפסטיבל הקולנוע בלונדון – דומני כי הקרדיט מגיע לאשה שישבה כמה שורות מאחורי באותה הקרנה, במהלך אירוע השאלות-תשובות אתו אחרי תום הסרט (וגרמה לו להסמיק במבוכה). אבל בעקבות אותה אישה הגעתי גם אני, ועוד לא-מעט מבקרים ועיתונאים לאותה השוואה. עכשיו, אחרי המתנה של שש שנים, מור מוציא את סרטו החדש, "מוליכי הזאבים" (Wolfwalkers) ונראה שהוא לקח את ההשוואה הזו באופן קצת מילולי מדי: ביותר מדי מקומות, "מוליכי הזאבים" נראה כמו ניסיון לשחזר את הדברים שמיאזאקי עשה. 

אבל זה לא כזה נורא, כי רוב הזמן "מוליכי הזאבים" מצליח להשתוות לעבודה של המאסטרו, ובשניים-שלושה מקומות אפילו להתעלות עליה.

כמו ב-"שיר הים" ו-"סוד הספר מקלס" לפניו, גם "מוליכי הזאבים" (שם שמחמיץ את המשמעות של המקור בכל מובן אפשרי) מתרחש באירלנד על התפר שבין מציאות לפנטסיה. הזמן הוא אמצע המאה ה-17 ותושבי עיר-המבצר קילקני מוצאים את עצמם תחת מתקפות בלתי-פוסקות של להקות זאבים. הלורד-המגן של העיר, אוליבר קרומוול, מזמן מאנגליה את הצייד המהולל ביל גודפלו כדי להפטר מהצרה הזו אחת ולתמיד. ביל מביא אתו את הבת שלו, רובין, ילדה עצמאית ונחושה שממש לא מתאים לה כל הקטע של לשבת במנזר וללמוד במקביל לביצוע מלאכות מתישות של ניקיון ובישול, מה גם שבתור ילדה בריטית קצת קשה לה למצוא חברים בקרב בני-גילה באירלנד. היא מעדיפה לצאת בעקבות אבא שלה לצייד ביערות – שם היא מתיידדת עם ילדה אחרת, מב, שיש לה קשר מסתורי עם אותן להקות זאבים שמטרידות את תושבי העיר. האם הידידות בין השתיים תצליח לשים קץ למאבק בין אותם תושבים לזאבים?

אם התקציר הזה גרם לכם לצעוק "הנסיכה מונונוקי"! אז כן, זה די זה. אבל מור, יאמר לזכותו, נותן לסיפור גם את הטוויסט האישי שלו. במקום מאבק דון-קישוטי להציל את העולם, "מוליכי הזאבים" הוא סיפור על איך תמימות ילדותית מסוגלת לחולל נס כזה בדיוק. עם שתי הגיבורות שלו – רובין ומב, שתיהן "ילדות פרא" שיוצאות נגד עולם המבוגרים המדכא (והגברי ברובו) והופכות את סיפור הידידות שנרקמת בינן במהלך הסרט, וסיפור ההרפתקאות שנשזר בו, לחוויה שאני חושד שתמיס את הלב של הצופים הכי ציניים. עיצוב הדמויות של מור, פשוט ובקווים עזים, הופך את שתי הגיבורות לאנושיות וכובשות.  

ב-"מוליכי הזאבים" אפשר למצוא גם משהו שמור פחות התעכב עליו בסרטיו הקודמים – בניה עקבית של עולם מצויר. קילקני של המאה ה-17 היא לא מקום נחמד בכלל, אבל מור בכל זאת מעביר לצופים תחושה חמקמקה של חיי יום-יום במקום, של אוכלוסייה שנאבקת על קיומה, מתפרנסת בדוחק תחת המגף של כובש חסר-רחמים ובכל זאת מצליחה לגבש תחושה של פטריוטיות מקומית שלצופים קשה שלא להזדהות איתה. הטבע הפראי שמקיף את העיר נראה אמנם יפהפה, צבעוני ומזמין בהשוואה למה שקורה בתוך החומות, אבל מור נזהר מחלוקה פשטנית מדי בין טובים ורעים בסיפור.

כלומר, עד שמגיעות סצנות השיא של הסרט, ובנקודה הזו נראה שמור החליט שהקטע של להיות מיאזאקי קצת קשה לו, ו-"מוליכי הזאבים" הופך להיות דיסני. ודיסני, למרבה הצער, זה משהו שמור עושה הרבה פחות טוב. זה מתחיל עם קטע מוסיקלי (יפהפה בפני עצמו, אבל מרגיש די תלוש מכל מה שנראה בסרט עד כה) וממשיך עם האיש הרע שהוא כל כך מוגזם עד שציפיתי בכל רגע לשמוע אותו מתגלגל בצחוק מרושע באותן סצנות שבהן הוא מוציא לפועל את תכניתו הזדונית מווא-הא-הא-הא, במקביל לעלייה מסוכנת בווליום של, ובכן, הכל – התסריט, הבימוי והפסקול. "מוליכי הזאבים", בסצנות הסוגרות שלו, הופך למשהו מוגזם לחלוטין, סוחף אמנם, אבל גם זורק כל רמז לניואנסים מהחלון, עם סוף שיוצרי הסרט דוחפים לגרון של הצופים בברוטאליות יתרה. 

מה לעזאזל קרה כאן? האם נגמר למור הכח, או שהמעורבות האמריקאית בהפקה (אפל טי.וי.+ סיפקו את המימון שאפשר את השלמת הסרט) גרמה לו לשבור חזק לכיוון הפשטני לקראת הסוף? לא ברור, אבל ההחלטה הזו, למרות שהיא בפירוש לא הורסת את הסרט, משאירה אותו מאחורי "שיר הים" בתחרות על "יצירת המופת הגדולה של מור נכון לעכשיו".

עדיין, בסטנדרטים של סרטי 2020, סרט של טום מור שהוא שלושת-רבעי יצירת מופת עדיין ניצב הרבה מעל רוב הדברים האחרים שעברו בבתי הקולנוע ובעיקר בסטרימינג השנה. רבאק, טום, תדאג שלסרט הבא שלך לא נצטרך לחכות כל-כך הרבה זמן.