למה סרטים על נשים כמעט אף פעם לא זוכים באוסקר

הסיבה עלולה לא להפתיע אתכם.

אני שמח שהשאלה בכותרת תפסה את תשומת לבכן ולבכם. אני מניח שכולנו נסכים שהתשובה די פשוטה: סרטים בכיכובן של נשים לא זוכים בפרס הסרט הטוב ביותר כמעט אף פעם מאותה סיבה שלקח למארוול עשור להפיק סרט לאחת מגיבורות העל שלהם, מאותה סיבה שרק 4% מהסרטים המרוויחים ביותר של 2018 בוימו על ידי נשים ומאותה סיבה ש-1974 הייתה השנה האחרונה שבה כיהנה אישה כראש ממשלה במדינת ישראל. ככה זה וזה מבאס תחת.

בעוד מספר שעות נדע מהו הסרט ה-91 שהאקדמיה תכתיר כסרט הטוב ביותר לאותה שנה, ורק ב-18 מתוך 90 הסרטים שזכו בתואר עד כה כיכבה אישה באופן בלעדי. גם זה נתון די סובייקטיבי – הספירה הזו כוללת בתוכה גם את הקומדיה הרומנטית של פרנק קפרה "זה קרה לילה אחד" שאני אישית מחשיב כדואט שבו לשני השחקנים הראשיים, קלודט קולבר וקלארק גייבל, יש זמן מסך שווה לחלוטין; ואת "שייקספיר מאוהב", שזיכה את גווינית' פאלטרו באוסקר לשחקנית ראשית –  אבל יותר משהוא מספר את סיפורה של ויולה, בת העשירים שמתאהבת במחזאי עני, הסרט הוא קומדיה רומנטית ארס פואטית על וויליאם, מחזאי עני שכתב את סיפור האהבה הגדול ביותר אי פעם.

עוד סרט זוכה אוסקר בכיכוב אישה שעולה לעיתים קרובות בדיוני ייצוג-נשים-בקולנוע הוא "שתיקת הכבשים". כשהבלוגרית הפמיניסטית אניטה סרקיסיאן סקרה את זוכי האוסקר של העשורים האחרונים היא התעכבה על "שתיקת הכבשים" והבהירה שעד היום, למרות שקלריס סטרלינג היא הדמות הראשית, מה שזוכרים ממנו הוא בעיקר את דמותו של חניבעל לקטר (שזמן המסך שלו בסרט עומד על פחות מעשרים דקות), ולא את קלריס סטרלינג. לדעתי, זה מה שהופך את "שתיקת הכבשים" לאחת הדוגמאות המעניינות ביותר לפמיניזם בהוליווד. "שתיקת הכבשים" הוא סיפורה של סוכנת FBI מתחילה שרודפת אחרי רוצח סדרתי שאוהב לפשוט את העור של קורבנותיו, אבל הוא באותה המידה סיפור של אישה אחת בעולם של גברים רבים שלא מכירים בעובדה שהיא יכולה להצליח איפה שהם לא.

אבל גם שהסרטים הם לא דואט או סרט שבו שחקן המשנה מעפיל על השחקנית הראשית, חלקם עדיין לא בדיוק הדוגמה האידיאלית לייצוג מעצים ושוויוני. "גבירתי הנאווה" ו"ג'יג'י", למשל, מספרים שניהם את סיפורם של גברים מבוגרים שמלמדים אישה צעירה איך להתנהל כגברת בחברה הגבוהה. לא משהו שמירב מיכאלי תעמוד מאחוריו בגאווה.

גם את יצירת המופת "הכל אודות חוה", אחד מהסרטים הכי כיפיים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר (אם יש לכם חיבה לדיוות גדולות מהחיים מומלץ לבדוק אותו, גם אם אתם נרתעים מקולנוע קלאסי. בטי דיוויס היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו להוליווד), שמספר על אישה צעירה המנסה להשתלט על חייה של שחקנית תיאטרון מנוסה, אפשר לסכם באותה מידה כסרט על זה שבסופו של יום נשים-נשים-שק של נחשים.

אבל לפחות, כמו שאור סיגולי הראה בפרויקט האפי שלו ב"סריטה" שסוקר את כל הזוכים בקטגורית הסרט הטוב ביותר, "הכל אודות חוה" קטע את רצף הסרטים הגבריים והמדכאים ששלטו באוסקר בשנות הארבעים. אחרי כל הדרמות העגמומיות על גברים בעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, ״הכל אודות חוה״ לא רק היה הסרט הראשון בכיכובה של אישה שזכה באוסקר מאז ״גברת מיניבר״ (שמונה שנים בין שני הסרטים) – הוא לא התבייש להיות מהנה.

זאת נקודה ששווה להתעכב עליה: עד כמה שאנחנו אוהבים לצחוק על מצביעי האוסקר שהם חבורה של זקנים רגשיים שמצביעים לסרטים קלים לעיכול, חלק ניכר הסרטים שזוכים באוסקר נוטים להיות רציניים מאוד. רציניים מדי, אם יורשה לי. כשסרט הוליוודי שם במרכזו אישה הוא בדרך כלל יהיה הרבה יותר קליל, ורואים את זה כשמסתכלים על אותם 18 סרטים: "שיקגו" (שהוא האהוב עלי מכל זוכי הקטגוריה), "צלילי המוזיקה", "ג'יג'י" ו"גבירתי הנאווה", כולם מחזות זמר מבדרים. "חלף עם הרוח" ו"טיטניק" הם שוברי קופות מלודרמטיים ומרצי-קהל. ההנחה המוטעית הרווחת בהוליווד כמו גם בעולם סרטי ה"איכות" היא שסרט טוב הוא סרט "חשוב", ומה חשוב בסיפורה של אישה? הבו לנו את אית'ן הוק בחליפת כומר ופרצוף תשעה באב, הבו לנו את דניאל דיי-לואיס מכוסה בנפט, הבו לנו את ליאונרדו דיקפריו רוטן ומדמם, ויפה שעה אחת קודם!

כי אם נחזור רגע ל״שייקספיר מאוהב״ – גם כשהאקדמיה יצאה מאיזור הנוחות שלה ונתנה את הפרס הגדול לקומדיה רומנטית נשית וחמודה, עד היום אותו ניצחון נחשב לאחד המחדלים הגדולים שלה. למה? כי האוסקר הלך לסרט חביב וקל-ראש, ולא ל״להציל את טוראי ראיין״, סרט המלחמה עטור השבחים של סטיבן ספילברג. עד היום רבים הסינמפילים שיגידו לך שזה מחדל. שאחי, ״שייקספיר מאוהב״ זה סרט לכוסיות שבוכות על הספה עם בן אנד ג׳ריז ו״להציל את טוראי ריאן״, אחי, סצנת הפתיחה היא אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי כל החיים שלי אחי. אם אנחנו כקהל נחגוג רק סרטי ״גבר לבן רציני״ ולא נתייחס לסרטים וסדרות אחרים, פחות חמורי סבר אבל טובים לא פחות, כ״איכות״, המצב לא ישתנה.

ולמזלנו, הוא משתנה. בשנה שעברה, חוץ מ"תברח", כל הסרטים המובילים לזכייה בפרס הנכסף היו בכיכובן של נשים: "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "ליידי בירד" ו"צורת המים"  – שבסוף גם זכה, ואפשר לציניקנים ולציניקניות לשבת בצד ולצקצק: "כל הכבוד לאקדמיה. ברור שתבחרי בסרט שבו הגברת הראשית לא מוציאה מילה מהפה".

גם השנה המצב לא רע בכלל: בתחילת העונה הוביל את המירוץ ״כוכב נולד״, שבדומה ל״שייקספיר מאוהב״, גם הוא סרט רומנטי שנותן לדיווה הראשית שלו, ליידי גאגא, מקום שווה לצד בראדלי קופר. ונכון לעכשיו, הזוכה המצופה הוא ״רומא״, שמספר את סיפורה של עוזרת בית במקסיקו של שנות ה-70, ויש עוד כאלה שמלחשים ש״המועדפת״ (סרט שמזכיר לא מעט את ״הכל אודות חוה״, ובמקרה או שלא, הוא גם כמה ליגות מעל שאר הסרטים המועמדים) עוד יכול להפתיע ולקחת את הפרס הגדול. גם יש כאלה שאומרים של״הספר הירוק״ יש סיכוי טוב לזכות, אבל למה להיות פסימיים עכשיו?

מה שחלקנו אוהבים לכנות "פוליטיקת זהויות" משנה את הוליווד – ובעיני, לטובה. זה נוסח מצוין בבלוג הוידאו (המומלץ) Be Kind, Rewind: הקולנוע מחזיק מראה מול מי שאנחנו. אם לא נשקף את כולם על המסך, לא נבין את עצמנו באמת, וכתוצאה מכך, לא נבין אחד את השני.

בנוסף, התחיל להימאס כבר לראות את אותם שחקנים מגלמים את אותן הדמויות פעם אחר פעם, ופעם אחר פעם עולים לבמת האוסקר ומקבלים את הפרס הארור הזה על עבודתם המונוטונית. אני לא אומר שסרט צריך לזכות רק בגלל שמככבים בו אישה או בן מיעוטים או נכה – הזוכה צריך להיות סרט טוב. וסרט טוב לעד יהיה טוב, לא משנה מה המגדר או הגזע של מי שמככבים בו. ״בירדמן״ ו״הארטיסט״ ראויים בדיוק כמו ש"אור ירח" ו"12 שנים של עבדות" ראויים, והם ראויים בדיוק כמו "צורת המים" ו"שיקגו". טוב, ״שיקגו״ ראוי קצת יותר. אבל אם פעם שומרי הסף היו עוצרים סרטים בכיכובם של שחורים, נשים ומיעוטים מלהתחרות, נראה שעכשיו יש להם סיכוי ממשי סוף סוף לזכות בפרסים של הגדולים. 

אז אולי "רומא" יזכה השנה; אולי "המועדפת"; אולי "הספר הירוק"; או אולי מה אכפת לי, זה כולה האוסקרים – כי בעצם, הסיפור הוא לא האוסקרים. תעשיית הקולנוע היא הסיפור – מי שיוצר סרטים ומי שצורך אותם ומי שמדבר עליהם. כל עוד תעשיית הקולנוע תמשיך לנסות להשתפר ותביא לנו עוד סיפורים על אנשים שעד עכשיו לא קיבלו הזדמנות לככב בסרט משלהם, כולנו נרוויח. לא רק ייצוג – אלא גם סרטים מגניבים מנקודות מבט לא שגרתיות של קולות שעדיין לא שמענו כמוהם. תראו את "המועדפת" – התסריט שלו נכתב לפני קרוב ל-20 שנה ונדחה למשך שוב ושוב בגלל התוכן שלו והעובדה שלא היה בו מספיק דמויות גבריות. לא חבל שנחכה עד 2039 בשביל עוד סרט כזה?