 |
||
| שנהיה לראש ולא לזנב. ושתהיה לכם אחלה שנה, כן? |
07.09.2002
|
|
סתם שנה טובה
– פורסם ב 7 בספטמבר 2002Posted in: חדשות
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
07.09.2002
|
||
| שנהיה לראש ולא לזנב. ושתהיה לכם אחלה שנה, כן? |
07.09.2002
|
|
תודה. אהרו''כ. ושנה טובה גם לכם.
אה, מקסים! אוהבים אתכם הרבה.
שנה טובה לכל מי שעורך את עין הדג וכל מי שקורא אותו. :)
תודה
שתהיה שנה חמה ומגניבה!
תודה, שנה טובה גם לכם.
שנה טובה
שנה טובה לפורף ורג'י ללונג ולרד !!
אממממ... לא נעים לי להגיד לך...
שנה טובה לכל הדודים והדודות הגיבורים והגיבורות!
שנה טובה לכולם
טוב, זה די מעצבן שאני תמיד האחרון שיודע, מה זה בעצם "אתר דינמי עם יד!"?
''אתר דינמי עם יד''
זה אחד הנימוקים שעזרו ל'עין הדג' לזכות בתחרות "שטח פרטי" של Ynet:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1750,00.html
שנה טובה ומאושרה,
לאתר הדינמי עם יד הכי טוב ברשת!
שנה טובה ומאושרה,
שתיהיו לראש ולא ולזנב, יד כבר יש לכם.
שנה טובה לכל הדגים, הדגות והדגיגים, ותודה לעורכי האתר על עבודתם המסורה!
ותודה גם לך.
שנה טובה
ומבורכת ושאר שטויות. תהנו כולכם. שנה טובה וחסרת לחצים לכולם!
שנה טובה לכל הדגים
"אתר דינמי" ברור, אבל מה זה "עם יד"? ממתי לדגים יש ידיים?
אם הם לא יחזרו בהם מההשמצה הזולה הזאת נראה להם מאיפה הדג משתין
נכון לדגים אין ידיים
כמה מתסכל!!!
עכשיו ברצינות
יש מישהו שכן יודע למה הם מתכוונים בקטע של היד?
''עם יד בנעשה''?
אני דווקא חשבתי
משו בקשר לקהילה.. טוב נו
גם הסבר טוב
''עם יד בנעשה''?
"עם ידע"?
"עם יד מכוונת"?
"עם יד הגורל"?
עם יעד?
אולי עם ידית?
''עמיד'', אולי.
''עם יד ימנית אדומה''?
"עם יד במקפיא"?
"עם י"ד עיקרים ועקרונות"?
ביד חזקה ובזרוע נטויה!
כמו שאמרו אצלנו בארוחת החג
אתמול: "איפה המצות?"
וזה אחרי שהם סיימו למחזר את כל הבדיחות שהם סיפרו בשנה שעברה.
מעניין, אצלנו דווקא הפגינו
געגועים לקניידלעך, אבל הפגנו אותם בעובדה שהגפילטע פיש המבושל (להבדיל מהגפילטע פיש האפוי בתנור!) נראה בול כמו קניידלעך.
למעשה, אני טוענת כל שנה מחדש בפסח שאת הגפילטע פיש, הקניידלעך והחרוסת עושים מאותה עיסה, ואף אחד לא מקשיב! (בצדק, כנראה.)
אני לא בטוחה שהייתי רוצה
לבדוק מה הטעם של מרק עם גפילטע פיש.
גם אני בנאלי
שנה טובה לכולם, לעורכים ולאורחים כאחד. וגם מזל טוב על הזכייה ב-Ynet.
במסגרת פינתנו "חוויות מהגולה", אספר שמי שלא הסביר והדגים אכילת תפוח בדבש בחברת אמריקאית, שוודית, פיני (לא גרשון, אלא בחור מפינלנד) ועוד מישהו ממוצא לא ידוע, לא הסביר והדגים אכילת תפוח בדבש בחברת אמריקאית, שוודית, פיני (לא גרשון, אלא בחור מפינלנד) ועוד מישהו ממוצא לא ידוע מימיו.
אוי.
זה יסולח לי ביום כיפור?
תלוי בחברת מי אתה מתכוון לצום
מה שמזכיר לי תהייה: אם מי שאוכל לבד מת לבד, מה קורה למי שצם לבד?
אותי תמיד הטרידה שאלה אחרת:
מי שאוכל לבד, מת לבד. ואם אוכלים ביחד – מתים ביחד? כי אם כן, תסלחו לי, אבל אני מעדיפה להמנע מזה.
אם אוכלים ביחד
מתים מרעב. ותודה למשה יהלום.
תלוי כמה זמן הוא צם
זה ממש נשמע כמו התחלה
של בדיחה.
אבל שמישהו אחר יחבר את ההמשך.
!חשיפה!
גם אני מור(ט)אלי
נסה להדגים להם, ובעיקר להסביר, אכילת אזני המן בפורים…
וכמובן שנה טובה לדגי הזהב ולדגי הרקק, לדגים שכבר עלו ברשת ולאלה שיעלו, ויום הולדת שמח לכל מי שמתכנן לחגוג יום הולדת בתשס"ג.
האמת,
אם יש משהו לומר בשבחי התרבות האמריקאית (בהמשך לדיון קודם), זה שהסופגניות שלהם יותר טובות.
יובאו לארץ, ובמחירים סבירים! וטובה שעה אחת אחרי שאגמור את הדיאטה.
האמת,
היו עד לא מזמן דונאטס בארץ שהיו מאוד טעימות וענו אאל"ט לשם "דאנקן דונאטס" – אבל החנות פשטה רגל וכל סניפיה נסגרו.
ושוב אומר – שנה טובה לכל באי האתר!
האמת,
המונח "מחירים סבירים" אומר לך משהו? סוגפניה לא אמורה לעלות כמו מנה שווארמה, לעניות דעתי.
אתה דורש יותר מדי
מה זה משנה המחיר – העיקר שיהיה ניתן להשיג את זה, לא? ובמקרה של דאנקן זה גם היה שווה את זה, כי הדונאטס היו ממש טעימות.
חוצמזה, מסניף בקניון "מלחה" אפשר לצפות רק למחירים מופקעים – כל מחיר נורמלי יהיה שערורייתי. (היה גם סניף ליד המדרחוב בירושלים שסביר להניח היו בו אותם מחירים, אבל לא משנה.)
שנה טובה לכולם.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
שנה מופלאה לכולם!
מי ייתן ותהיה זו שנה מלאת תעסוקה, מינימום זמן מבוזבז ואינספור חוויות חדשות ומדהימות!
_______
העלמה עפרונית, מתחילה להפסיק להיות מתוסכלת.
שנה טובה ו...
סתם מתוך סקרנות:כמה כותבים (ביקורות)יש לאתר?
תלוי איך אתה מגדיר כותב...
יש כותבים קבועים, ויש כותבים פחות קבועים. 34 אנשים פרסמו באתר לפחות כתבה אחת. 11 אנשים פרסמו לפחות 10 כתבות כל אחד (אני, לונג ג'ון, רז גרינברג, נונו, שלמקו, עדיגי, קיפוד, דן ברזל, סרין, נונין וטווידלדי).
סטטיסטיקה מעניינת
ובכלל, לא כדאי לעדכן את שורת הכותבים הקבועים ב"צוות האתר"? נמצאים שם כולם פרט לנונין וטווידלדי.
שנה טובה לכל שוכני המעמקים.
שנה מצוינתתתת
לכל אנשי האתר הכי הכי ברשת.. מאחלת לכולכם שנה מתוקה ומקווה שאני אצליח לבוא למפגש שלכם, פיר דוט קון שעדיין לא הבנתי את הפירוש של השם שלו… אגב, אם כבר כתבתי הודעה- מצאתי אתמול "פגם" בסרט מטריקס. איפה אפשר לרשום את זה כאן באתר?
בביקורת על הסרט
כתבה מספר 567
שהשנה הבאה תהיה כמו 1959
מתוך "הארץ" 6.9.2002
כל סרט סרט / מאת אורי קליין
בתודעה ההיסטורית נקבעה 1939 כשנה ה"גדולה" ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. במבט לאחור נראה כי שנת 1959 מעניינת ממנה בהרבה
אחד-עשר פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר של השנה, הוענקו ב-1959 ל"בן חור", סרטו של ויליאם ויילר, ששילב במיומנות בין ראוותנות קולנועית ללהט דתי. 42 שנות אוסקר לא הצליחו לשבור את שיאו של סרטו של ויילר, ורק "טיטאניק" של ג'יימס קמרון מ-1997 השתווה לו במספר פסלוני הזהב שבהם זכה. אבל מה שמפתיע, כאשר מעיינים ברשימת הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר בשנה שנעלה את שנות ה-50, אינו רק העובדה ש"בן חור" הביס את מתחריו בקלות שכזאת.
ההפתעה האמיתית כרוכה בגילוי זהותם של המתחרים האלה. ב- 1959 יצאו לאקרנים בארצות הברית "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק, "ריו בראבו" של האוורד הוקס, "חיקוי לחיים" של דאגלס סירק, "חמים וטעים" של בילי ויילדר, "אחדים באו במרוצה" של וינסנט מינלי, "משפט רצח" של אוטו פרמינג'ר ו"לפתע בקיץ האחרון" של ג'וזף מ' מאנקביץ, וזו רשימה חלקית בלבד מבין סרטי אותה שנה שזכו מאז למעמד של קלאסיקה.
מבין שבעת הסרטים, רק אחד, "משפט רצח", היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר של אותה שנה. זה נשמע כלא-ייאמן אחרי כל השנים האלה: לא "מזימות בינלאומיות" ולא "חמים וטעים", שניים מהסרטים האמריקאיים המוערכים והאהודים ביותר בכל הזמנים, התחרו ב"בן חור" על פרס הסרט הטוב ביותר לשנת 1959. ובעוד שבילי ויילדר היה מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר, והפסיד לוויילר, היצ'קוק אפילו לא זכה לכבוד הזה (אף שסצינת מטוס הריסוס ב"מזימות בינלאומיות" נהפכה למופת של עשייה קולנועית, ואין כמעט בית ספר לקולנוע שאינו כולל את הניתוח הפרטני שלה בתוכנית הלימודים). ואבסורד נוסף: בעוד שהתסריט של "מזימות בינלאומיות", שארנסט לימן לבדו היה חתום עליו (אף שכתב אותו עם היצ'קוק), זכה במועמדות בקטגוריית התסריט המקורי, הוא הפסיד לתסריט של הקומדיה הרומנטית "דו שיח בחדר המיטות", שבישרה את תחילת שיתוף הפעולה הקולנועי בין דוריס דיי לרוק הדסון, והתסריט המבריק של ויילדר ואיזי דיימונד ל"חמים וטעים", שהיה מועמד בקטגוריית התסריט, הפסיד ל"מקום בצמרת" הבריטי, שהתבסס על רומן מאת ג'ון בריין.
הוליווד בסוף שנות ה-50 סירבה להעלות על הדעת שאפשר להושיב בכפיפה אחת מהתלות קומיות כגון "מזימות בינלאומיות" ו"חמים וטעים", שלא לדבר על מערבון כמו "ריו בראבו" או, מה שנחשב לנחות עוד יותר, מלודרמות לוהטות מסוגן של "חיקוי לחיים" או "אחדים באו במרוצה", עם סרט שעוסק בהולדת הנצרות ("בן חור").
בתודעה ההיסטורית נקבעה 1939 כשנה ה"גדולה" ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. ואמנם, 1939 הניבה יבול גדול במיוחד של סרטים מוערכים ואהודים עד היום ("חלף עם הרוח" ו"הקוסם מארץ עוץ", שניהם בבימויו של ויקטור פלמינג, "מר סמית הולך לוואשינגטון" של פרנק קפרה, "נינוצ'קה" של ארנסט לוביץ', "קרון הדואר" של ג'ון פורד, "היה שלום מר צ'יפס" של סם ווד, "אנקת גבהים" של ויליאם ויילר, "גונגה דין" של ג'ורג' סטיוונס, "ניצחון אפל" של אדמונד גולדינג ועוד).
1959 לא זכתה מעולם למעמד דומה בזיכרון הקולקטיווי, אבל היא מבחינות רבות שנה מעניינת הרבה יותר. העניין שהיא מעוררת אינו נובע אך ורק מהעובדה שכמות יצירות המופת שהופקו בה זהה כמעט לזה של 1939, אלא שהיא מסמנת את הגעתם לשיא של כמה תהליכים, שהחלו כמה שנים קודם לכן והבשילו במהלכן. ומה שמעניין במיוחד הוא שזה קורה לא רק בקולנוע האמריקאי, אלא גם האירופי.
יש דמיון מסוים בין 1939 ל-1959. בעוד ש-1939 מייצגת את הגעתה לשיא של העשייה הקולנועית ההוליוודית המסורתית, זו שאנו נוהגים להגדיר כיום כ"קלאסית", והעשייה הזאת עמדה לעבור שינוי בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה באותה שנה, 1959 מסמנת את הבשלתם של תהליכים שהחלו בקולנוע האמריקאי והאירופי בתום אותה מלחמה, נמשכו לאורך העשור וחצי וכמעט שהפרידו בין סופה של המלחמה לסוף שנות ה-50, וביטאו את המתחים שאיפיינו את העשייה הקולנועית בארצות הברית ובאירופה באותה תקופה. גם הקולנוע ההוליוודי וגם הקולנוע האירופי נקלעו למשבר בעקבות מלחמת העולם השנייה. המשבר שהקולנוע האמריקאי נקלע לתוכו היה כלכלי בעיקרו, אבל מכיוון שהמדובר בקולנוע, כלומר באותו שילוב ייחודי בין אמנות לתעשייה, הממד הכלכלי אינו מנותק, כמובן, מהיבטים אידאולוגיים ואסתטיים.
המשבר הכלכלי שנגרם לא היה חמור כל כך לולא לווה במשבר יצירתי. הציבור האמריקאי חדל ללכת לקולנוע לא רק משום שהטלוויזיה פיתתה אותו להישאר בבית, אלא גם משום שהתוצר הקולנועי ההוליוודי המסורתי נראה פתאום לא רלוונטי לאמריקה שעברה את מלחמת העולם השנייה ויצאה ממנה מחוזקת, אבל גם שונה. רוב הזמן משיכה הוליווד בפעילותה כאילו דבר לא קרה. היא פעלה במסגרת הז'אנרית המסורתית, ורק ניסתה למשוך את הקהל חזרה לבתי הקולנוע בעזרת המצאות ושכלולים טכנולוגיים (כגון מסכים רחבים יותר, קולנוע תלת ממדי ועוד).
רק מפעם לפעם חדרה לקולנוע האמריקאי של אותן שנים ההכרה שהוא צריך אולי לעסוק בנושאים מבוגרים, נועזים ורלוונטים יותר למציאות האמריקאית החדשה, והוא עשה זאת בסרטים כגון "חשמלית ושמה תשוקה", "שדרות סנסט", "מעתה ועד עולם", "חופי הכרך", "מרטי" ועוד, שעוררו מחדש את ההתעניינות של הציבור האמריקאי בקולנוע שלו, אבל במשך שנות ה-50 הפיקה הוליווד בעיקר מערבונים, סרטי מתח, קומדיות רומנטיות, מלודרמות וסרטים מוסיקליים. הפרדוקס הגדול של אותו עשור הוא שככל שהז'אנרים האלה דעכו, והקהל הוכיח את אדישותו ההולכת וגדלה להם, כך הגיעו הז'אנרים המסורתיים האלה לכמה מההישגים היצירתיים הגדולים ביותר בתולדותיהם.
בשנות ה-50 הופקו כמה מהסרטים המוסיקליים הטובים ביותר בתולדות הז'אנר, שדעך לקראת סוף העשור ("שיר אשיר בגשם" של ג'ין קלי וסטנלי דונן, "קרון הלהקה" של וינסנט מינלי, "לה גירלס" של ג'ורג' קיוקר), כמה מהמלודרמות המתוחכמות ביותר ("כל שהשמים מרשים" ו"נכתב ברוח", שניהם של דאגלס סירק, "גדול מהחיים" של ניקולאס ריי) וכמה מהמערבונים המורכבים ביותר מבחינת התייחסותם להיסטוריה ולמיתולוגיה האמריקאיות ("בצהרי היום" של פרד זינמן, ובעיקר "המחפשים" של ג'ון פורד).
1959 מעידה עד כמה העשייה ההוליוודית הז'אנרית, דווקא ברגעי המשבר שלה, הגיעה לבשלות ולבגרות יצירתית. "מזימות בינלאומיות", "ריו בראבו", "חמים וטעים", "חיקוי לחיים", "אחדים באו במרוצה" וסרטים נוספים שהופקו באותה שנה מייצגים את העשייה הקולנועית הז'אנרית במיטבה, וגם את הנכונות ואת התעוזה הכרוכה בה לפרוץ את המסגרות המסורתיות של הז'אנר שכל אחד מהסרטים האלה משתייך אליו, כדי להרחיב את גבולותיו ומשמעויותיו של אותו הז'אנר, ושל העשייה הקולנועית ההוליוודית כולה.
אם יש שאלה אחת, שמנחה את העשייה הקולנועית ההוליוודית מאז תום מלחמת העולם השנייה והיא מגיעה לאחת מפרשות הדרכים המעניינות ביותר שלה ב-1959, הרי זה אילו סרטים אפשר וצריך לעשות בעקבות אותה מלחמה והשינויים שהיא חוללה. אין זה מפתיע שהקולנוע האירופי התמודד עם השאלה הזאת ביתר חריפות מאשר הקולנוע ההוליוודי; אבל גם לו נדרש יותר מעשור של התלבטויות ומשברים עד שהשאלה הזאת התגלגלה למהפכה ששינתה את פני הקולנוע העולמי כולו.
מוקד הדיון הקולנועי הזה היה באיטליה ובצרפת. התחושה שרווחה במדינות אלו היתה שאחרי מלחמת העולם השנייה אי אפשר לחזור לאחור וליצור אותם סרטים כמו פעם, כאילו לא היתה מלחמה, לא היה כיבוש ולא היתה שואה. שתי המדינות הגיבו לשאלה הזאת באופנים שונים, שתאמו במידה מסוימת את אופיין הלאומי. איטליה הגיבה כמעט מיד. עוד לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה רשמית, פרץ בה הקולנוע הניאו-ריאליסטי, שבסרטים כגון "פאיזה" ו"רומא עיר פרזות" של רוברטו רוסליני, "גונבי האופניים" ו"מצחצחי הנעליים" של ויטוריו דה סיקה, "האדמה רועדת" של לוקינו ויסקונטי ועוד, ביקש להביא אל הבד מראות, סיפורים ודמויות שהקולנוע האיטלקי לא הציג קודם לכן. לקולנוע הצרפתי נדרש יותר זמן. הוא עקב אחר התלבטויות הקולנוע האיטלקי, התפעל מהישגיו אבל גם היה מודע למגבלותיו, שנבעו מהעובדה שהקולנוע הניאו-ריאליסטי, למרות תעוזתו וגדולתו, נעצר לפני שחולל מהפכה קולנועית טוטאלית, משום שהתמקד בסרטיו לרוב בשאלה "מה רואים?" ופחות בשאלה "איך רואים?". הוא חולל שינוי במראות שהתגלו על בד הקולנוע, אבל לא שינה בצורה מהותית את המבט שנשלח אל אותם מראות.
היה זה הקולנוע הצרפתי, בעיקר זה שיצרו חבורת צעירים שהחלו כמבקרי קולנוע ונהפכו לבמאים, שהמשיך את פעילותו של הקולנוע האיטלקי והביא אותו לשיא לקראת סוף שנות ה-50. התופעה, שכונתה "הגל החדש", החלה ב-1958 עם שני סרטיו הראשונים של קלוד שברול, "סרז' היפה" ו"הדודנים", אבל התפרצה בכל עוצמתה שנה לאחר מכן עם "400 המלקות", סרטו הארוך הראשון של פרנסואה טריפו, ו"עד כלות הנשימה", סרטו הארוך הראשון של ז'אן לוק גודאר.
1959 היתה גם השנה שבה אלן רנה (שלא השתייך רשמית לקבוצת "הגל החדש", שצמחה מתוך כתב העת "מחברות הקולנוע") ביים את סרטו העלילתי הראשון,
"הירושימה אהובתי". בעקבות שלושת הסרטים האלה לא היה עוד הקולנוע מה שהיה קודם לכן. אופני הסיפור וההתבוננות שהוא הציע לצופים בו השתנו לתמיד, ונפתחה אחת התקופות המסעירות ביותר בתולדותיו. היתה זו תקופה קצרה יחסית; היא דעכה לקראת אמצע שנות ה-60 מסיבות ששייכות למאמר אחר. אבל כל עוד היא פרחה, היא היתה חסרת תקדים בנפחה ובעוצמתה.
סרט נוסף שיצא לאקרנים ב-1959 היה "הגנרל דלה רוברה", בבימויו של רוברטו רוסליני ובכיכובו של ויטוריו דה סיקה. המפגש בין רוסליני לדה סיקה בסרט שעלילתו מתרחשת במלחמת העולם השנייה הופך את "הגנרל דלה רוברה" לסרט שמבחינות מסוימות מסמל את השנה שבה הוא נוצר יותר מכל סרט אירופי אחר שהופק בה. הוא גם מסמל את העובדה שתקופה אחת תמה ותקופה אחרת עומדת להיפתח. הוא היה חייב להיעשות כדי ששנה לאחר מכן יביימו מיכלאנג'לו אנטוניוני את "אוונטורה" ופדריקו פליני את "לה דולצ'ה ויטה", וב-1961 יביים פייר פאולו פזוליני את סרטו העלילתי הראשון, "אקאטונה". בעקבות הסרטים האלה תפסו אנטוניוני, פליני, פזוליני ואחרים את מקומם במרכז הקולנוע האיטלקי של שנות ה-60, שעה שרוסליני, בעקבות "הגנרל דלה רוברה", נדחק לשולי הקולנוע הזה.
אבל כדי לציין עד כמה 1959 היתה שנה מסעירה יש למנות את הסרטים שהופקו בה. "מזימות בינלאומיות" ו"400 המלקות". "חמים וטעים" ו"הירושימה אהובתי". "ריו בראבו" ו"עד כלות הנשימה". נסו לחשוב על איזושהי שנה בעשור או שניים האחרונים שהניבה לפחות חמישה סרטים שנחרתו בתודעה והשפיעו כמותם. או שלושה. או שניים. אינכם מצליחים? גם אני לא.
לא עדיף לקשר?
התוכן נמצא באינטרטנט, וחינם. למה לפגוע בזכויות יוצרין?
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=205732&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
אבל, אבל
לאחר שבוע אין אפשרות למצוא את הכתבות באתר, שלא תמורת תשלום נכבד לארכיון
אין פה כוונה לפגוע בזכויות אלא רק כוונה לאפשר לאלו שירצו לקרוא את הדבר לעשות זאת גם לאחר שבוע ויותר
הממם.
"אין כוונה לפגוע בזכותם של 'הארץ' לגבות כסף, אלא הכוונה היא לאפשר לאנשים לקבל את התוכן בחינם."
שלא לדבר על כך שהלינק שהבאתי, אם זכרוני בנוגע למערכת אינו מטעני, יהיה זמין גם עוד חודשים. הטענות שלך ממש לא יציבות.
אכן כן!
אני שמח לציין שנכון להיום הקישור שהבאת עדיין פעיל.
עשר שנים אחרי
הקישור עדין עובד, סתם שתדע לפעם הבאה.
מה הנקודה שלך?
לא יודע. מה הסימן שאלה שלך?
נראה לי שהוא רוצה
שיהיו השנה סרטים טובים, ושהסרטים האלו לא יקבלו אף אוסקר.
א. די.
כמו שכבר נאמר: ל'הארץ' יש אתר. לא יפה ולא מכובד להעתיק משם כתבות שלמות על בסיס קבוע. בעיקר כשזה מנותק מכל הקשר בדיון הנכחי.
ב. שהשנה הבאה תהיה כמו 1999.
אורי קליין בחיים לא יכיר בזה, אבל 1999 היתה בלי שום צל של ספק השנה המדהימה ביותר בקולנוע בעשור האחרון, ואני מוכן גם להגיד שבתולדות הקולנוע האמריקני בכלל, למרות שלא הייתי בסביבה ב-1939 ולא ב-1959. לא יצאו סרטים של היצ'קוק ב-99, אבל תראו מה כן יצא: 'מטריקס', הסרט ששינה את פני האקשן; 'החוש השישי' שגילה לעולם את שמאלאן ואת היילי אוסמנט, שני שמות שעשויים להשאר אתנו עוד עשרות שנים; 'פרוייקט המכשפה מבלייר', תופעה חד פעמית בתולדות הקולנוע בכלל והסרט המצליח ביותר אי פעם ביחס השקעה להכנסה; 'מועדון קרב', ואין צורך לפרט; 'אימת הפנטום' שאמנם לא היה סרט טוב, אבל תופעה תרבותית היה גם היה; 'הנסיכה מונונוקי' שהופץ במערב באיחור; 'להיות ג'ון מלקוביץ"; 'הכל אודות אמא'; 'אמריקן ביוטי'; 'מגנוליה'; 'הכשרון של מר ריפלי'; 'סאות פארק'; 'גלקסי קווסט'; והרשימה עוד נמשכת ונמשכת. אילו היתה לי
, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה הוא מקים את 'עין הדג' בתחילת 1999. אין, קשה לקוות לעוד שנה כזו.
אמן! קן יו היר איט בראדר?
איי הב סין דה לורד אנד היז ניים איז פינצ'ר!
יאיר רוה
(אין לינק, אין קופי-פייסט)
כבר אמר שהוא חושב שכל שנת XXX9, כלומר השנה האחרונה בכל עשור מביאה עימה כמה יצירות מופת
וגם על XXX2, הוא אמר אאל"ט דבר דומה (1982 – אי.טי, בלייד ראנר 1992 – בלתי נסלח, 2002 – אהמ.. פלוטו נאש? סתם סתם…)
האמת שאם היית מצטט
את יאיר רווה במקום את אורי קליין, הייתי מתנגד הרבה פחות (ממניעים אינטרסנטיים, כמובן. שיעלו אותו כבר לרשת, המניאקים).
ומה עם XXX5?
בחזרה לעתיד!
ומה עם XXX5? (כה''ב)
מה זה, סרט ההמשך החמישי של xXx?
ו....?
מה הייתה כוונתך כאן?
המסקנות שלי מהטקסט הזה הן:
1. אורי קליין עוסק בניתוח קולנוע ולא בביקורת קולנוע. עלינו על זה כבר.
2. בתחילת הכתבה חשבתי שתהיה איזושהיא התייחסות לזמננו, איזושהיא סיבה לתת לנו דווקא עכשיו את התזה של קליין על 1959. אין כזו.
3. מה הקשר בין הקולנוע האמריקני לצרפתי ולאיטלקי? בשלושתם קרו תהליכים שונים (אפילו עפ"י קליין) ואינני רואה כל קשר ביניהם.
4. ההתחלה של הכתבה מעניינת, אבל ההמשך מרגיז.
5. לשאלתו של קליין: מה בדבר 1999, שבה יצאו 'אמריקן ביוטי', 'מטריקס', 'מועדון קרב', 'להיות ג'ון מלקוביץ" ו'עיניים עצומות לרווחה'? גם מרוב הסרטים האלה התעלם האוסקר.
ו....?
א. אמת.
ב. אכן.
ג. את שלושתם עושים לרוב על פילם.
ד. מסכים ביותר.
ה. לסרטים האלה, אין צביון ותנופה שהיו הופכים את התוצאה מאירוע חד-פעמי (אף כי בעל הקשרים כוללניים) ליצירה חשובה באמת, שהיא בעלת מאפיינים פרטיקולריים ואוניברסליים בו זמנית. התוצאה היא פסקה מקושקשת שאין לי כל מושג מה משמעותה.
ולקושיה קטנה אך משמעותית: לפי קליין פה, החברה האמריקאית יצאה מחוזקת ממלחה"ע II. לפי קליין ב"האיש שלא היה שם", הסרט 'מתבונן לאחור באירוניה אל שורשי המשבר שאמריקה מצוייה בו מאז מלחה"ע II' או משהו כזה. אם יצאה מחוזקת, איך נתונה במשבר?
הידעתם? אורי קליין מרצה
בקורס "ביקורת קולנוע" בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. עכשיו אני סקרנית לראות איך האיש הזה מרצה. ואיך הוא בודק מבחנים? "המבחן שלך היה בו בזמן מדכא ומרהיב, שלם וחסר. אני אתן לך בו בזמן 47 ו-83."
יש קורס לביקורת קולנוע?
ואם למישהו, נגיד, פרסמו ביקורת, אפשר לקבל פקטור?
שנה טובה לכולם.
שנה טובה!
שנה טובה עם פרשנות דג
שנה הלכה, שנה באה,
אני קפייארימה [1]
שנה טובה לעין הדן [2]
שנה טובה לפיצה [3]
שנה טובה לדג אדום
אשר על המשמרת [4]
שנה טובה ומתוקה
לג'ירפה המהוללת.
ש-נה טו-הו-בה
ש-ה-נה טו-הו-בה!
[1] המתחרה החדש של מיאזיקי באנימציה יפנית.
[2] בברכת 'עין הדן אבי, רודן הברזל אמי'. ובבנין ציון ננוחם.
[3] שרק בסכות עין הדג אני יודע איפה להשיכ בזול.
[4] המשמרת = המחק
מיאזאקי.
שנה טובה
וצום קל.
מעניין אם יש יותר מזגנים שמתקלקלים רגע לפני השרב הגדול ביותר,או מכשירי וידאו לפני יומכיפור.
מכשירי וידאו
מנסיון אישי, הרבה יותר מכשירי וידאו נפגעים מתקלה מסתורית רגע לפני יום-כיפור. עונש מהשמיים? קונספירציה של ש"ס? בעיות בהתאמת הוידאו לשעון חורף? לא יודע, אבל זה מוזר.
אין שעון חורף
לפני יום הכיפורים המתרגש עלינו.
בוידאו שלי יש
הוא לא מוכן לוותר עליו. כשמכוונים את השעה, הוא מתחיל לאחר בשתי דקות מדי שעה.
אם כבר מדברות
מה הסרט הראשון שאתם מתכוונים לראות בוידאו בכיפור?
אני מתלבטת בין אימת הפאנטום(כן,לא ראיתי עדיין)לבלתי שביר.
או שמא 400 המלקות יהיה הראשון?
אלאדין
בלי ספק אלאדין. זה הסרט הטוב ביותר שיש לי על קסטה (הוידאו בחדר, הדויד בסלון) ואני בספק אם המשפוחה לא תכעס אם אני אצפה במועדון קרב, צ'ייסינג איימי ומונטי פייטון והגביע הקדוש ביום-כיפור. לא שהם דתיים או משהו, הם פשוט אוהבים את ה"אווירה". חוץ מזה, אני מתכוון לנצל את הזמן כדי לסיים את "לפעמים זה אחרת".
תוכנית מ-צו-ינת!
אני רוצה לשכנע חברה שלי
שיש לה YES שתזמין את "האחרים" דרך הטלויזיה, כי שתינו רוצות לראות אותו כבר הרבה זמן, ולא בא לי לקום ב-6 בבוקר כדי לקפוץ לוידיאומט (זו בערך השעה היחידה שעוד יש בו סרטים, לא?).
במדור הספרים, התחלתי אתמול לקרוא את "1984" (פעם ראשונה) וההתחלה מעניינת. אז אני אמשיך.
צום קל וגמר חתימה טובה לכולם!